לפני תביעה בגין נזקי רכב עקב תאונה מיום 31/01/11.

אין חולק כי משאית נהוגה ע"י הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") פגעה ברכב התובעת מאחור, במהלך נסיעה בנתיב השמאלי בכביש מס' 1 ליד מחלף לטרון.

הנתבעים טוענים כי התאונה התרחשה נוכח בלימה פתאומית של הנהגת ברכב התובעת, לאחר שהבחינה כי איחרה לפנות למחלף אליו התעתדה להגיע. לפיכך, לשיטת הנתבעים, מרבית האחריות להתרחשות התאונה מוטלת על הנהגת ואין בנסיבות המקרה דנן כדי להקים עילת תביעה כלפיהם.

עיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, בעדויות, במוצגים שהוגשו ובסיכומי הצדדים, ולהלן החלטתי:

1. הנהגת הצהירה כי האטה את מהירות נסיעתה, אך לא בלמה את רכבה, וזאת לאחר שהבחינה כי אין באפשרותה עוד לפנות למחלף לטרון.

הנתבע הצהיר כי הנהגת בלמה את רכבה בבת אחת ואמרה לו כי טעתה בדרכה.

הנוסע שישב ליד נהג המשאית הצהיר אף הוא כי רכב התובעת נעצר והנהגת סיפרה כי טעתה משלא פנתה ימינה למחלף לטרון.

2. הנהגת, כאמור, עמדה על דעתה כי האטה את מהירות נסיעתה תוך שביקשה לעבור לנתיב הימני, אך לא בלמה את רכבה קודם לתאונה. למרות עדות הנתבע והנוסע, לא מסתבר בעיני כי הנהגת תבקש לבלום את רכבה בכביש מהיר, בעצירה של ממש, כשלהצהרתה מהירות נסיעתה בו 90-100 קמ"ש, כשהיא נוסעת בנתיב השמאלי ביום גשום, וזאת גם אם הסתבר לה כי טעתה בדרכה. יכול שהנהגת האטה משמעותית את מהירות נסיעתה תוך שביקשה לעבור למסלול הימני.

(לא נעלם מעיני כי נהגת התובעת לא הצהירה מלכתחילה כי איחרה את הפניה למחלף לטרון. עדין לא מצאתי בכך כדי לשנות ממסקנתי האמורה, בשים לב למכלול עדותה ועדויות הנתבעים).

3. מחובת הנתבע, שנסע מאחורי רכב התובעת, לשמור מרחק מספיק המאפשר לו לעצור את הרכב בכל עת מבלי לפגוע ברכב שלפניו, והכל בהינתן מהירות הנסיעה של כלי הרכב, מצב הדרך ומצב הראות והתנועה בדרך.

הנתבע הצהיר כי נסע במהירות 100 קמ"ש, כאשר גם לשיטתו מדובר היה ביום גשום. הוא הצהיר כי נסע במרחק של כ – 100 מ' מרכב התובעת, בעוד הנוסע הצהיר כי המשאית נסעה במרחק כ- 30-40 מ' מרכב התובעת.

מעבר לסתירה זו בעדויות מטעם הנתבעים, הרי תוצאת התאונה מעידה על כך שהנתבע לא שמר מרחק מספיק כנדרש מרכב התובעת שנסע לפניו, ובשים לב למהירות נסיעת הרכבים ולתנאי הדרך. היה עליו לשמור מרחק המאפשר עצירת המשאית גם נוכח בלימה פתאומית של רכב התובעת ובוודאי נוכח האטה של מהירות נסיעת הרכב שלפניו, גם אם מדובר בהאטה משמעותית.

4. ב"כ הנתבעים הפנתה לפסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 2109/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, שם נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר הטיל אחריות בשיעור 70% על נהג רכב שבלם באופן פתאומי ואחריות בשיעור 30% על הנהג הפוגע שנסע מאחור.

עיינתי בפסק הדין וסבורני כי יש לקוראו לנסיבותיו. ראשית, מדובר בערעור על פסק דין שניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הערעור נדחה בעיקר מאחר שמדובר בפסק דין שניתן בדרך האמורה ובית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בפסק הדין שניתן באופן האמור. שנית, אמירת בית המשפט המחוזי לגוף הענין ניתנה בשים לב לנסיבותיו הספציפיות של אותו מקרה, בו נדונה עצירה פתאומית של רכב לאחר שהחל בנסיעה לאור מופע ירוק בצומת מרומזר.

5. לאור האמור, אני קובעת כי הנתבע אחראי להתרחשות התאונה.

6. באשר לנזקים הנתבעים, התובעת צרפה חוות דעת שמאי מטעמה. חוות דעת נגדית לא הוגשה והשמאי לא נחקר על חוות דעתו. כך גם צורף אישור בגין שכר טרחת השמאי.

7. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת סך 7,941 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 17/02/11, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה, שכר עדת התובעת כפי שנפסק בסך 350 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,250 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ד, 17 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.