פסק דין

בפני תביעה לפיצוי כספי בטענה כי בשל התנהלותם הרשלנית של הנתבעים, יחד ולחוד, נפגע שמו הטוב של התובע וכן נגרמה לו עוגמת נפש.

התביעה הוגשה תחילה בבית משפט לתביעות קטנות אולם, מאחר והיה צורך בשמיעת עדים רבים, ובשל מורכבותה, לא היה מנוס מלהעביר את התביעה דנן לבירור בבית משפט שלום.

רקע

התובע הוא מנהל שיווק בחברת חן ואיתי גינדי בע"מ (להלן: "התובע").

הנתבעת 1 היא מדינת ישראל .

הנתבעת 2 היא אשת שיווק באחת מחברות קבוצת מזרחי (להלן: "הנתבעת").

ביום 6.10.2011 נערך חיפוש בביתה של הנתבעת. במהלך החיפוש הנ"ל נתפס על ידי המשטרה חומר החשוד כסם.

בשל האמור לעיל, נלקחה הנתבעת לחקירה בתחנת המשטרה, נלקח ממנו הטלפון הנייד שלה ובמהלך תשאול נשאלה אודות האדם ממנו רכשה החומר החשוד כסם.

החוקר מסר לנתבעת את הטלפון הנייד שלה על מנת שזו תמסור להם את השם ומספר הטלפון של החשוד במכירה כאמור.

הנתבעת דפדפה בין אנשי הקשר שבמכשיר הטלפון הנייד שלה ומאחר ושמו של התובע זהה לשמו של ה"ספק" – "טל דראגס" והופיע מיד לפני ובצמוד לשמו של האחרון, נפלה טעות בידה והיא מסרה את מספר הטלפון של התובע במקום מי שנרשם אצלה ברשימת אנשי הקשר כ "טל דראגס".

בעקבות מסירת מספר הטלפון של התובע, על ידי הנתבעת למשטרה, הגיעו חוקרים למשרדו של התובע וערכו חיפוש לעיני כל.

מאחר והחיפוש במשרדו של התובע לא הניב דבר, השוטרים ביקשו מהתובע להתלוות אליהם לחיפוש בביתו.

התובע הסכים לחיפוש בביתו .

בעוד התובע והשוטרים עושים דרכם לביתו של התובע, נמסר לשוטרים כי המידע הינו שגוי וכי חלה טעות והתובע הוא לא האדם אשר הם מחפשים.

השוטרים שיחררו התובע לדרכו.

טענות התובע

התובע טוען כי הרקע לתביעה דנן, תלונת שווא ומסירת פרטים כוזבים למשטרה אודות מכירה ואחזקה של סמים, עיכוב וחיפוש שלא כדין.

התובע טוען כי הנתבעת מסרה את מספר הטלפון שלו למשטרה .

התובע טוען כי המשטרה עשתה שימוש בכוחה וללא בדיקה נוספת מעבר לאמירתה הסתמית של הנתבעת- הגיחה בהפתעה באמצעות 2 שוטרים בניידת משטרה בליווי כלב משטרתי למקום עבודתו של התובע, בצהרי היום.

לטענת התובע, השוטרים דרשו לערוך חיפוש, ראשית בחברה, ולאחר שערכו חיפוש מקיף ולא מצאו דבר היכול לקשור התובע לעבירות סמים, דרשו לערוך חיפוש בבית מגוריו של התובע.

התובע טוען כי בבושת פנים של ממש, זאת מול כל הנוכחים במתחם המכירות, נאלץ ליצור קשר עם מעסיקו ולקבל אישורו לסגור המשרד באמצע יום עבודה תוך שהוא נאלץ לתאר למעסיקו הסיטואציה המביכה אליה נקלע בעל כורחו (להלן: "האירוע").

התובע טוען כי האירוע הינו תוצאה של התרשלות המשטרה אשר יצאה לערוך חיפוש על סמך אמירה סתמית של הנתבעת וללא בדיקה מקדימה או תשאול קצר נוסף של הנתבעת ועמידה על מהימנות דבריה.

התובע טוען עוד כי החיפוש נערך שלא כדין, זאת משום שזכויותיו לא הוסברו לו כראוי ולא נכחו 2 עדים במהלך החיפוש.

לא כל שכן, לטענת התובע, החיפוש התקיים תוך שהמשטרה עוצמת עיניה ופועלת אך ורק על בסיס מידע שמסרה הנתבעת כאשר כאמור לעיל, בדיקה מקדימה הייתה מונעת עוגמת הנפש שנגרמה לתובע.

התובע טוען לפגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") , פגיעה בשמו הטוב מכוח פקודת הנזיקין {נוסח חדש}להלן: "פקודת הנזיקין") וכן טוען לעוולת לשון הרע לפי לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק לשון הרע").

טענות הנתבעים

טענות המשטרה

המשטרה טוענת כי ביום 6.10.11, בעקבות מידע מודיעיני, נעשה חיפוש בביתה של הנתבעת.

במהלך החיפוש נתפס חומר החשוד כסם.

הנתבעת נלקחה לתשאול במסגרתו מסרה לקצין הבילוש כי את החומר החשוד כסם היא רכשה מהתובע ואף מסרה את מספר הטלפון שלו.

המשטרה טוענת כי יצרה קשר טלפוני עם התובע אשר מסר את מיקומו בהוד השרון והשוטרים הגיעו למקום והתובע חתם על דוח חיפוש בהסכמה.

המשטרה מסכימה כי במהלך החיפוש אכן לא נמצא דבר.

בעקבות כך, המשטרה טוענת כי התובע אמר "אין בעיה אתם מוזמנים אליי גם הביתה לעשות חיפוש, בכיף" (סעיף 10 לכתב ההגנה של המשטרה).

השוטרים טוענים כי במהלך הנסיעה לביתו של התובע, התבקשו הם על ידי קצין הבילוש לשחרר התובע מאחר והנתבעת מסרה כי היא קונה הסמים מאדם אחר ומסירת פרטיו של התובע הייתה מתוך לחץ ככל הנראה.

המשטרה טוענת כי השוטרים ערכו דו"ח חיפוש ודו"ח עיכוב זאת לאחר שהודיעו לתובע כי חלה טעות לגביו ולאחר מכן עזבו את המקום.

המשטרה טוענת כי התובע לא הרים נטל הראיה ולא הוכיח פגיעה בשמו הטוב.

כמו כן, המשטרה מוסיפה כי החיפוש נערך בהסכמת התובע ובתום לב מצידה זאת בהתבסס על מידע שהיה לפני הבלשים באותה העת.

המשטרה טוענת עוד כי מכל מקום, קיימת לה הגנה בהתאם לדין, לרבות בהתאם לאמור בפקודת הנזיקין וכן בהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הנזיקין האזרחיים").

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת בראשית הדברים כי בעבר היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ועל כן קיבלה המלצה בקבוצות תומכות בתחום להשתמש במריחואנה להקלה בכאב.

הנתבעת טוענת כי פעלה למען הסדרת רישיון לשימוש עצמי במריחואנה וביום 13.2.12 קיבלה רישיון לשם כך.

הנתבעת טוענת כי במהלך תשאולה מיום 6.10.11 עקב החזקת חומר החשוד כסם, נלקח ממנה הטלפון הנייד שלה והחוקרים השיבו לה אותו רק למספר רגעים על מנת שתמסור להם את מספר הטלפון הנייד של בחור בשם טל דראגס- הבחור ממנו רכשה את החומר החשוד כסם.

הנתבעת טוענת כי לאחר שמסרה לחוקריה את מספר הטלפון של "טל", החוקרים לקחו ממנה את הטלפון הנייד שלה בשנית והיא הוצאה מחדר החקירות.

הנתבעת עומדת על כך כי המשטרה פעלה על דעת עצמה ולא וידאה עימה הפרטים בשנית טרם יצאה לחקור התובע.

הנתבעת טוענת כי בחלוף מספר שעות מרגע שמסרה למשטרה את מספר הטלפון של התובע, נקראה לחדר החקירות פעם נוספת ואומתה עם תמונה של בחור בשם טל וזיהתה אותו כמוכר החומר החשוד כסם.

הנתבעת טוענת כי מעולם לא הזכירה את שם משפחתו של התובע ורק עם קבלת כתב התביעה למדה את שם משפחתו .

הנתבעת טוענת כי היא מכירה את התובע היכרות שטחית בלבד וזאת מתחום העבודה והיות ומשרדו של התובע מצוי בקרבת משרדה שלה.

דיון

התביעה דנן הוגשה כאמור כנגד משטרת ישראל וכנגד הנתבעת- אדם פרטי.

בסעיפים 35- 36 לפקודת הנזיקין נקבע כדלקמן:

"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

קביעת אחריות אזרחית ברשלנות, על-פי סעיף 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין, מחייבת הוכחת המרכיבים הבאים (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113:

(א) קיומה של חובת זהירות הכוללת שני היבטים: חובת זהירות מושגית הנבחנית בהיבט הנורמטיבי וחובת זהירות קונקרטית. (ב) הפרת החובה על שני היבטיה. (ג) נזק. (ד) קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק".

התשובה לשאלה האם התקיימה בנסיבות עניין מסויים גם חובת זהירות קונקרטית- תיגזר מהשוואת היחס בין הפעולות שהתרחשו בפועל ובין הנזק שנגרם, בשים לב לתועלת החברתית של פעולותיה.

בעניינו התובע טוען לפיצוי בגין נזק לא ממוני, לפגיעה בשמו הטוב שנגרמה עקב טעות הנתבעת במסירת מספר טלפון וכתוצאה מכך, הופעת שוטרים וחיפוש במשרדו במהלך יום עבודתו הרגיל.

סעיף 2 לפקודת הנזיקין הגדיר את המונח "נזק" בהגדרה רחבה ותחת כנפו חוסה ההגנה על שמו הטוב של האדם:

"אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".

יוצא אפוא כי גם פגיעה בשם הטוב, נחשבת כנזק בר פיצוי במסגרת פקודת הנזיקין. ראה לענין זה את ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט (1) 113, 142 (1985):

"..כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי.".... "עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פרזיטי" הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר פיצוי העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים, וצריכים לקבל הגנה ראויה, כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו".

אחריות המשטרה

גבולות האחריות הנזיקית של המדינה מוגדרים בחוק הנזיקין האזרחיים.

בסעיף 3 לחוק שלעיל נקבע בזו הלשון:

"3. אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

חוק הנזיקין האזרחיים ופק' הנזיקין אינם מקנים למדינה ולעובדי הציבור חסינות מפני תביעה שעילתה התרשלות. על פי סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור באותו חוק. סעיף 3 לחוק הנ"ל, מסייג כאמור את אחריות המדינה בנזיקין בקובעו: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

חיוב המדינה בעוולת הרשלנות, הלכה למעשה, עשוי להיות בדרך הטלת אחריות שילוחית עקב עוולת הרשלנות וכן יכולה להיות בדרך אחרת והיא הטלת חיוב באחריות ישירה עקב עוולת רשלנות של המדינה כלפי התובע.

בעניינו, יש לבחון האם התנהלותה של המשטרה הינה בבחינת התרשלות.

העיד מר מנופלה (להלן: "הבלש מנופלה"), בלש מטעם המשטרה, אשר היה נוכח בחיפוש ביום האירוע, כי הגיע למשרדו של התובע ביום האירוע משום שזו ההוראה שקיבל מקצין הבילוש:

ש: "הולכים למיטב ידיעתי על פי החוק לעשות חיפוש שיש חשש ממשי שמתבצעת עבירה במקום מסוים, נכון?

ת: או בחשש שיש במקום או על אדם מסוים סמים/אמלח, אני רשאי ללכת למקום ולבצע בלי צו חיפוש- חיפוש.

ש: מאיפה היה לך חשד כזה?

ת: תפנה לקצין הבילוש, אני מקבל הנחיות ממנו.

ש: אבל לך באופן אישי לא היה חשד כזה?

ת: אני אישית בעל פה או בכתב מהמקור לא קיבלתי שום דבר. אני קיבלתי הנחיה מקצין הבילוש להגיע.

ש: דווקא מתחזקת בי, לנוכח מה שאתה אומר, שלא היה לבחור הזה, התובע, שום חשד, לפחות בעיניך, נכון?

ת: אני לא מכיר אותו.

ש: אתה נכנסת רק על בסיס מה שאמר לך מוטי?

ת: על בסיס מה אכנס? כן".

(עמ' 11 שורות 13- 26 לפרוטוקול מיום 4.9.12).

הבלש מנופלה העיד עוד כי הוא שכתב את דוח הפעולה (נ/1) ותיאר את המידע שנמסר על ידי הנתבעת כ"מידע מודיעיני". כאמור, המדובר במספר טלפון שמסרה הנתבעת למשטרה.

לשון אחרת, המשטרה יצאה לחיפוש במשרדו של התובע מאחר ומספר הטלפון שמסרה הנתבעת בחקירתה הוגדר על ידה כ"מידע מודיעיני".

משנתנה הנתבעת לחוקר המשטרה את מספר הטלפון של "טל", היה על החוקר לוודא עם הנתבעת כי המדבר ב"טל" שאליו התכוונה בשנית. המדובר בבדיקה פשוטה שלאור שיתוף הפעולה של הנתבעת לא סביר כי השוטרים היו תקלים בסירוב מצידה.

לא זו אף זו, מאחר והנתבעת היתה תחת לחץ אובייקטיבי בתשאול ובסמוך למציאת חומר החשוד כסם בביתה, נראה כי חלה על המשטרה אחריות מוגברת לוודא עימה כי הפרטים שמסרה הם אכן נכונים.

פעולה מעין זו, המשקפת את דברי הנחקר (הנתבעת) באופן הבסיסי ביותר, היתה יכולה למנוע האירוע המצער שבענייננו. משלא נעשה כן, המשטרה או מי מטעמה, התרשלו במחדל.

חיזוק מוצק נוסף ניתן למצוא בעובדה כי לאחר שהבלשים מטעם המשטרה סיימו החיפוש במשרדו של התובע והיו בדרכם לביתו, הובהר להם כי טעות בידם " ... במהלך הנסיעה לביתו התבקשנו על ידי קצין הבילוש לחזור למקום עבודתו ולהחזירו וזאת מאחר כי המידע לא נכון לגבי הבחור הנ"ל... הודעתי לנ"ל כי חלה טעות לגביו ועזבנו את המקום" (נ/1).

על הצורך בבחינה זהירה ובאיזון נכון בין מכלול השיקולים לשם הכרעה בשאלת קיומה של רשלנות בעבודת המשטרה, עמד בית המשפט העליון ע"א 337/87 ע"א 337/87 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד ל"ח (3) 733:

"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".

אציין כי הגישה, המטילה אחריות על המשטרה היא הדעה הרווחת בפסיקה כיום, זאת לאחר שבמשך תקופה ארוכה, נראה היה כי המשטרה חסינה מפני הטלת אחריות בנזיקין.

יפים לענייננו דבריו של כבוד השופט ריבלין ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 191 (2004):

"אכן, נראה כי אבד כלח על התפיסה העקרונית, הגורפת, כי המשטרה חבה אחריות לציבור בכללותו ולעולם לא לפרטיו. הטלת אחריות על המשטרה במקרים מתאימים היא אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של סמכויות המשטרה, והיא תעודד, כך יש להניח, יצירת מנגנוני פיקוח וביקורת פנימיים במשטרה כדי שטיפול כושל כגון זה שבפנינו לא יישנה. הטלת אחריות כזו מתחשבת בכך שבדרך-כלל המשטרה היא המונע היעיל ביותר של עבירות פליליות, ולה המומחיות והכלים הדרושים לשם כך. קשה גם לקבל, מבחינת שיקולים של צדק מתקן, כי האזרח יישא בנזק שנגרם לו עקב מחדל רשלני של המשטרה בטיפול בתלונתו".

במקרה דנן, נראה כי המשטרה התרשלה במחדל ולא נקטה באמצעים סבירים לשם מניעת נזק לשמו של התובע, דבר שניתן היה לצפייה עובר לחיפוש במקום עבודתו של התובע, אדם נורמטיבי, במהלך שיגרת חייו כאמור.

אחריות הנתבעת

הנתבעת העידה בפני בית המשפט אודות השתלשלות הדברים ביום האירוע כדלקמן:

"ת: ... מוטי ביקש שאמסור לו את הטלפון הנייד של הבחור שמספק את הסמים ולשם כך, העבירו אליי את המכשיר למספר רגעים, כאשר בוודאות מוחלטת אני מוסרת להם את הטלפון של טל דראגס, כפי שמופיע ברשימת אנשי הקשר. באותם רגעים ווידאתי שאני מוסרת להם את הטלפון פחדתי שלא אמסור טלפון של מישהו אחר, זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה. ווידאתי שאני מוסרת את הטלפון ב- 200%, לא טעיתי לרגע אפילו. אני ישבתי עם מוטי, הוא גם מודה בזה. הוא העביר לי את הטלפון לרגע, נכנסתי לרשימת אנשי הקשר שלי ואני הקראתי לו את המספר של טל דראגס. הטלפון של התובע מופיע אחד מתחתיו ורשום "טל וחן גינדי" באנגלית. אחרי שנתתי את המספר לקחו את הטלפון חזרה וירדו עם החוקרים" (עמ' 25 שורות 22- 29 לפרוטוקול מיום 15.11.12).

הנתבעת היתה תחת לחץ חקירה ואף היתה מודעת לכך.

על הדברים האמורים לעיל ניתן ללמוד מעדותה כי בררה היטב מעשיה טרם מסרה למשטרה את מספר הטלפון של התובע והוסיפה:

"אם הייתי רוצה להפיל מישהו יש לי 600 אנשי קשר ברשימה, לא חסר לי את מי להפיל, הייתי מוציאה שם של מישהו שלא עובד משרד לידי ובצמוד אלי" (עמ' 26 שורות 29- 30 לפרוטוקול מיום 15.11.12).

מחומר הראיות עולה כי אכן ברשימת אנשי הקשר במכשיר הטלפון הנייד של הנתבעת, רשומים התובע ומתחתיו ובצמוד אליו, שמו של "טל דראגס" .

מהאמור לעיל נראה כי הנתבעת התרשלה באופן אובייקטיבי ולא נקטה משנה זהירות על אף שזיהתה כי היא נמצאת תחת לחץ.

היה על הנתבעת לצפות כי מסירת מספרו של התובע כאשר במעשיה היא מחשידה האחרון כספק סמים, יש כדי לגרום לו לנזק.

אשר על כן, נראה כי הנתבעת, בפעולה אקטיבית, נתנה לבלשי המשטרה, ברגע של היסח הדעת לכאורה, מספר טלפון שגוי ובכך היא החלה את השתלשלות האירועים המצערים שבסופם עוכב התובע, אדם חף מפשע, לתשאול, חיפוש במשרדו ואף היה בדרך לחיפוש בביתו.

התובע אף העלה טענות לעניין החיפוש שנערך במקום עבודתו, אולם לא מצאתי כל פגם בהתנהלות המשטרה במהלך החיפוש.

אשר על כן יש לקבוע כי האחריות לנזקי התובע מוטלת על הנתבעות , ביחד ולחוד.

הנזק:

לתובע נגרמה עוגמת נפש רבה בשל ההליך שננקט כנגדו לרבות אי נעימות במקום עבודתו מול מעסיקו והסובבים אותו.

התובע לא הוכיח נזק נוסף מעבר לראש הנזק הלא ממוני שנגרם לו.

הנני סבורה כי יש להעמיד הפיצוי לתובע בגין הנזק שנגרם לו ע"ס 10,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת התביעה ומחייבת הנתבעות ביחד ולחוד לפצות התובע בסך של 10,000 ₪ בצירוף 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.