1. זוהי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 22/6/06, בהיותו קטין בן 10, עת נפל מגובה של כ- 3 מטר בפיר מעלית, במבנה בהקמה, השייך לנתבעת 3, לטובת "מרכז להתפתחות הילד", בעיר אום אל פחם.

2. הצדדים אינם חלוקים על קרות האירוע ונסיבותיו. כמו כן, הנתבעות הגיעו להסכמה, אם תתקבל התביעה, לחלוקת האחריות, כך שנתבעת 2 (להלן: "מנורה") תישא ב – 70% מהפיצוי ונתבעת 4 (להלן: "כלל") תישא ב- 30% מהפיצוי. נוכח ההסכמה, הסכימו כלל ומנורה על דחיית ההודעה שהגישו נתבעות 3 ו- 4 כנגד נתבעות 1 ו- 2, ללא צו להוצאות.

3. עיון בסיכומי הנתבעות מעלה, כי המחלוקת שנותרה להכרעה, נעוצה בשאלת האחריות שיש להטיל על הורי התובע. יושם הלב, הודעת צד ג' נגד הורי התובע הוגשה על ידי נתבעות 1 ו- 2 בלבד.

4. מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, עולים הדברים הבאים. האירוע ארע, עת ביקר התובע, יחד עם הוריו, אצל דודתו, אחות אביו, המתגוררת בסמוך למקום האירוע, בשעות הערב המאוחרות. התובע והוריו מתגוררים בשכונה אחרת ביישוב. ההורים נשארו בתוך בית הדודה בעוד שהתובע יצא לשחק בשכונה עם ילדים נוספים מהשכונה, ללא נוכחות מבוגר. מעדותו של עד התביעה, מר חדר מוחמד, ששיחק עם התובע, עדות שמצאתי אותה מהימנה, נלמד שהילדים השתמשו במבנה במהלך משחק מחבואים, כשנשאל: כמה ילדים נכנסתם פנימה? השיב: "כל קבוצת הילדים שהיו משחקים, חלק נכנס פנימה, למעלה ולמטה, מאחורי הבניין". התובע ביקש להתחבא, רץ ונפל לפיר המעלית. עוד נמצא כי המבנה לא היה מגודר ולא היה שומר למבנה וניתן היה להיכנס אליו ללא כל קושי, ראה עדות מר חסן מוחמד ג'בארין בעמוד 14 שורה 15 המקובלת עלי. כמן כן, מפנה לסיכומי מנורה לפיהם "מצב הגידור של הבניין אינו ברור לגמרי, חרף שניתן היה להתרשם שגדר הייתה...הגידור אינו כזה שמהווה "חומה סינית". אני מוצאת לנכון לקבוע, שלא הייתה כל אזהרה או הרתעה, מצד מי מהנתבעים, להזהיר מפני הסכנה הטמונה בכניסה למבנה.

5. לטענת מנורה, הורי התובע ידעו על קיומו של המבנה, אף על פי כן, לא השגיחו על התובע, לא הזהירו אותו מפני הסכנות הכרוכות במשחק במבנה ולא מנעו ממנו לשחק בתוך המבנה, ויש להשית עליהם אשם תורם בשיעור 80% לכל הפחות ועל התובע בשיעור של 30%.

6. מנגד, טען התובע בסיכומיו, אין בפי הנתבעות כל טענת אשם תורם כנגד התובע עצמו. באשר להתנהלות ההורים, הם פעלו כפי שפעלו ההורים בשכונה, ואפשרו לבנם לשחק בשכונה, הנעדרת פארק או גן למשחקים. האב העיד שהזהיר את בנו לפני שיצא לשחק, כי לא ידע כי המבנה פרוץ, ואין לייחס לאב על אשם תורם. ב"כ התובע מבקש לדחות את ההודעה כנגד האם בשל פטירתה.

7. ככלל, הורים חייבים בהשגחה על ילדיהם הקטינים. אני סבורה, שבנסיבות העניין אשר הוכחו בפני, הסכמת ההורים לאפשר לתובע לצאת לשחק בשכונה, שלא זו הפעם הראשונה שהגיעו אליה, אלא מספר רב של פעמים, אינה מלמדת על אי אכפתיות ושכחה של התובע מצד ההורים, כנטען על ידי מנורה. עצם הסכמת ההורים לתובע לצאת ולשחק עם ילדי השכונה אינה מהווה מעשה רשלנות מצדם. ההורים לא יכלו לצפות שהמבנה יהיה פרוץ ופתוח לכל אדם ולא הוכח בפני ברמה הנדרשת בהליך האזרחי, שהאב ידע כי המבנה לא מגודר ושמור, וככזה המאפשר כניסה של כל אחד אליו. בנסיבות העניין, מצאתי כי ההורים נהגו כהורים סבירים ואפשרו לתובע לשחק עם ילדי השכונה כנהוג ומקובל במקום. על כן, לא מצאתי שיש מקום להטיל אחריות על אביו של התובע.

8. בנוגע לטענת מנורה שיש להשית על התובע אשם תורם בשיעור 30%. אני סבורה שהתובע פעל כפי שנוהג ילד בגילו. במשחק המחבואים שיחקו למעלה מעשרה ילדים, ורובם נכנסו למבנה לשם התחבאות במהלך המשחק, כך שלא ניתן לומר שהתובע פעל אחרת מהילדים האחרים, או שהם נזהרו יותר ממנו. עוד נמצא שלא הייתה כל מניעה מלהיכנס למבנה, ,מניעה שהיה על הילדים לגבור עליה כדי להיכנס למבנה, או שמי מהנתבעות נקט אמצעי זהירות שהיה בהם כדי להביא לידיעת התובע את הסכנה הטמונה במבנה. על כן, לא מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם.

9. עוד יאמר לעניין טענת מנורה, שהתובע הסיג גבול ויש בשל כך לייחס לו אשם תורם. הואיל ונמצא כי התובע נכנס למבנה בתום לב תוך כדי משחק מחבואים, יחד עם חבריו למשחק, ללא כל כוונה לבצע עבירה או עוולה, ובהתחשב בעובדה שהינו קטין בן 10, שמפאת גילו אינו יכול להעריך או לדעת את הסכנה שבמצב הדברים, במבנה שאינו מגודר וללא שמירה (מפנה לסעיפים 5 ו- 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אין לייחס לתובע אשם תורם בשל היותו מסיג גבול.

10. בהינתן האמור, אני קובעת שאין לייחס להורים או לתובע אשם תורם בקרות האירוע.

11. כאמור, כלל ומנורה הסכימו על חלוקת האחריות ביניהם, כמפורט לעיל.

הנכות הרפואית והתפקודית

12. ביום 21/1/13, הודיעו הצדדים על ההסכמה הבאה: "יש הסכמה למינוי מומחים בתחומים האורתופדי והפסיכיאטרי מטעם בית המשפט. באשר לנכות הפלסטית, מוסכם כי התובע יתייצב לישיבה הבאה ובית המשפט יתרשם מהצלקת כך שאין צורך למנות מומחה בתחום זה.".

13. מכוח ההסכמה מונה פרופ' קליין בתחום הפסיכיאטרי וד"ר דוד אנג'ל בתחום האורתופדי, כמומחים רפואיים מטעם בית המשפט. פרופ' קליין קבע שלתובע נכות צמיתה בשיעור של 7.5% בתחום הפסיכיאטרי, וד"ר אנג'ל קבע שלא נותרה לתובע כל נכות צמיתה ולעניין הצלקת, חרף הסכמת הצדדים כאמור לעיל, קבע נכות בשיעור של 3%.

14. ב"כ התובע עתר בסיכומיו לאמץ את חוות הדעת שהוגשה מטעמו, אשר קבעה לתובע נכות בתחום האורתופדי בשיעור של 20% ולדחות את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

15. הלכה פסוקה היא, לא על נקלה יתערב בית המשפט בחוות דעת מומחה בית המשפט, חוות דעת המשקפת נאמנה את העובדות ובה מסקנות סבירות העולות מממצאי חוות הדעת, ככלל, תתקבל חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, למעט מקרים חריגים. ד"ר אנגל נחקר על ידי ב"כ התובע, חקירה ארוכה וממצה. שלאחר עיון בה, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות לחרוג מהקביעות של חוות הדעת, ומקובלת עלי עמדת המומחה, שלא ניתן לייחס לאירוע את החשד לשבר ישן בחוליה L3, בהעדר כל רישומים המצביעים על כך, בסמוך לאירוע ואך לא לאחר 3 שנים מיום האירוע, ושחשד לשבר יכול להופיע גם ללא שום טראומה.

16. זאת ועוד, בהתאם לתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, חוות הדעת של הצדדים ייראו כאילו לא התקבלו כראיה.

17. על כן, ובהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, אני קובעת כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום זה. באשר לצלקת, ובהסתמך על הסכמת הצדדים, ולאחר שקילה ועיון, אני קובעת כי נותרה לתובע נכות צמיתה בגין הצלקת בשיעור של 3%.

18. בהינתן האמור, נכות פסיכיאטרית בשיעור של 7.5%, נכות רפואית בשיעור של 3% בגין הצלקת, נכות שאינה תפקודית, אני סבורה כי נותרה השפעה קלה בלבד על כושר תפקודו של התובע והוא אינו מוגבל באופן ממשי לביצוע עבודות ולהשתלב בשוק העבודה.

הנזק

19. התובע היה בן עשר בעת האירוע וכיום כבן 21. את רוב זמנו מבלה התובע בבית אביו וטרם יצא לשוק העבודה (ראה עמודים 45-46 לפרוטוקול הדיון). ב"כ התובע ביקש לחשב את הפסדי השכר של התובע לפי שכר ממוצע במשק תוך העמדת נכותו התפקודית של התובע בשיעור 30%. בהתחשב בנכות הרפואית של התובע, וכי מדובר בענייננו, בנכות רפואית נמוכה המשפיעה קלות על הכושר התפקודי של התובע, אני קובעת את אובדן השכר לעבר ולעתיד והפסדי פנסיה, בדרך של אומדן, בסך של 80,000 ₪.

20. הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד – התובע עתר לסכום בסך 35,000 בגין ראש נזק זה, מנגד טענו הנתבעות כי לא הובאה כל ראיה בעניין זה. לאחר בחינה, ונוכח סוג הפגיעה, אני קובעת לתובע סכום גלובאלי, בסך של 15,000 ₪.

21. עזרה צד ג' לעבר ולעתיד – התובע עתר לפסוק לו, על דרך האומדנה, סך של 100,000 ₪, בהתחשב בגילו, מצבו הנפשי והטיפולים הרפואיים. בהתחשב בנסיבות שבפני, אני פוסקת לתובע סך של 15,000 ₪ בגין עזרה צד שלישי.

22. כאב וסבל – התובע עתר לפיצוי בסך של 120,000 ₪, בשים לב לגובה הנכות הרפואית, האשפוזים שהיו, הטראומה שנותרה לתובע והצלקת. מנגד, טענו הנתבעות לסכום נמוך יותר כ- 25,000 ₪. הלכה היא, שפיצוי בגין נזק לא ממוני ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה, בענייננו, מצאתי לקבוע פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 45,000 ₪.

23. סך כל הפיצויים המגיעים לתובע מהנתבעת בגין האירוע הינו 155,000 ₪.

24. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת התובע ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי כספי בסך של 155,000 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט, אגרת בית משפט ושכרם של המומחים מטעם התובע בכפוף לקבלות שיוצגו ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 17% בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום חרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

25. ההודעות לצדדים שלישיים נדחות ללא צו להוצאות.

26. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ז, 05 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.