ב"כ התובעת עו"ד חי

ב"כ הנתבע עו"ד כהן

מונחת בפני תביעת שיבוב שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 26.8.2010 בחניון בגני התערוכה בתל-אביב ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי ארעה תאונת דרכים, אולם יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה, ומתעוררת בענייננו השאלה – האם נהג התובעת ויתר על זכות השיבוב של התובעת.

ביום 26.12.2010 נחתם הסכם פשרה בין נהג רכב התובעת לבין בעליו של הרכב בו נהג הנתבע בעת התאונה (להלן: "הסכם הפשרה").

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד הנתבע (להלן: "הנתבע") שהינו נהג הרכב, העיד מר חבוש (להלן: " מר חבוש") שהיה עם הנתבע בעת קרות התאונה וכן מר יובל לין (להלן: "מר לין") שהינו הבעלים של הרכב בו נהג הנתבע.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, הנתבע מודה שנסע לאחור, ועל כן יש לקבוע שהנתבע 1 פגע ברכב התובעת.

רכב התובעת תוקן בסמוך למועד התאונה, והתובעת נשאה בנזקים.

לשיטתו, מר לין שילם ל – עת/1 רק את ההשתתפות העצמית בגין הנזקים שנגרמו לו.

יתרה מכך, מרגע שחברת הביטוח פרעה את הכספים, הנהג אינו יכול להתחייב בשמה, ואף לא הציג מצג שהוא התחייב בשמה.

לאור האמור מבקש לקבל את מלוא התביעה.

לטענת ב"כ הנתבע, ישנו הסכם שנערך בין עת/1 לנתבע המלמד על רצונו של עת/1.

לא זו אף זו, עד שהיה נוכח עם עת/1 לא התייצב לדיון, על מנת לחזק את גרסתו של נהג התובעת.

לפיכך, מבקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

השאלה הראשונה הצריכה לענייננו בתיק דנן, טרם בירור נסיבות קרות התאונה, האם עת/1 ויתר על זכות התחלוף? אם התשובה שלילית, תיבחן שאלת נסיבות קרות התאונה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, ועיינתי בראיות הגעתי לכלל מסקנה כי עת/1 לא ויתר על זכות התחלוף. לאור התוצאה אליה הגעתי נבחנו על ידי נסיבות קרות התאונה, ומצאתי לנכון לחלק את האחריות בין הנהגים באופן שווה.

ובמה דברים אמורים:

לעניין זכות התחלוף, כאשר עת/1 נשאל בחקירתו הנגדית האם ערך הסכם פשרה עם מר לין השיב "כן". כמו כן שנשאל האם סיכם עם יובל לין שהם ישתתפו חצי חצי בנזק השיב (עמ' 2): "לעצת סוכן הביטוח שלי, הוא התקשר ליובל לין וסיכם איתו שהוא משתתף בהשתתפות העצמית שלו".

עת/1 נשאל על-ידי ביהמ"ש האם הוא קיבל כסף בגין תאונה זו, וזה השיב (עמ' 3): "לא. חב' הביטוח שילמה למוסך את הנזק, אני שילמתי את ההשתתפות העצמית. בעצת סוכן ביטוח שלי יובל לין שילם חצי מהסכום של השתתפות עצמית".

העיד מר לין, כי עת/1 פנה אליו לאחר התאונה והציע לסגור את עניין התאונה ללא מעורבות של חברות הביטוח. לטענתו, עת/1 הציע כי ישולם הנזק שהיה.

בחקירתו הנגדית השיב כי התשלום שניתן היה בגין הנזק, ולא בגין ההשתתפות העצמית.

אין חולק כי הסכם הפשרה נערך לאחר שחברת הביטוח כבר שילמה למוסך בגין הנזק, שהתאונה התרחשה ביום 26.8.2010 , והסכם הפשרה נחתם ביום 26.12.10.

יודגש, בפסיקה נקבע כי אם הסכם הפשרה נעשה קודם לתשלום תגמולי הביטוח מאת המבטחת ואם הסכם הפשרה מהווה הסדר כולל ויש בו משום מיצוי העילה וויתור על זכותו של המבוטח או חליפיו לחזור אל הנתבע בעניין התאונה, תהא המבטחת מנועה מלהגיש תביעה כנגד המזיק ( רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי).

על מנת לסבר את האוזן, סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק") מעגן את זכותו של המבטח לחזור בתביעת שיבוב כלפי אדם שלישי שגרם לאירוע מקרה הביטוח, זכות אשר עוברת למבטח מששילם למבוטח תגמולי ביטוח.

סעיף 62(ב) לחוק קובע כי המבטח אינו יכול להשתמש בזכות זו "באופן שיפגע בזכותו של המבוטח לגבות מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי מעל לתגמולים שקיבל מהמבטח".

כעולה מהוראות החוק, למבוטח הזכות לתבוע מהמזיק כל נזק שנגרם לו מעבר לתגמולי הביטוח, דהיינו – ההשתתפות העצמית ו/או כל נזק אחר.

כפי שהובא בפני הסכם הפשרה על סך של 1,200 ש"ח נחתם לאחר שהתובעת תיקנה את הרכב בסמוך למועד התאונה בסך של 6,184 ₪ כולל חוו"ד שמאי. כלומר, בפני המבוטח היו כל הנתונים לעניין התשלומים, ולכן ברור שהפשרה מתייחסת רק לסכומים שהם מעבר לתגמולי הביטוח. כלמר, לסכומים הנוגעים להפסדיו של המבוטח.

לאור האמור, במועד החתימה על הסכם הפשרה לא יכול היה המבוטח למחול על זכות התובעת לשיבוב. המדובר בזכות עצמאית שנולדה מכח החוק, והמבוטח לא יכול היה להגיע להסכם בנוגע לתשלומים שהתובעת אמורה לשלם בגין הנזקים.

יש לקבוע אפוא, כי גם אם המבוטח היה רוצה לוותר, הוא לא היה רשאי לוותר או להתפשר על זכויותיה של התובעת.

לאור המקובץ, הגעתי לכלל מסקנה כי התשלום שבוצע במסגרת הסכם הפשרה הינו בגין ההשתתפות העצמית בלבד, והתובעת זכאית לתביעת השיבוב מן הנתבע.

באשר לנסיבות התאונה עת/1 העיד כי נכנס לחנה בחניון בתוך גני התערוכה, וכאשר ביקש לצאת מהחניון, יצא בנסיעה לאחור, וכאשר התיישר הרגיש "בום".

עת/1 העיד כי לא ראה את הנתבע נוסע לאחור, אך הסיק כי לאחר שהנתבע סיים לפרוק סחורה הוא נסע לאחור, וגרם לתאונה.

עת/1 אישר כי נפגע בצד שמאל של הרכב – בפנס ובפגוש.

בחקירתו הנגדית, השיב כי הנתבע עמד עם רכבו בזוית, פרק סחורה, וכאשר סיים את מלאכתו, הוא נסע לאחור, וכך ארעה התאונה.

מנגד, העיד הנתבע כי הגיע למקום נשוא התאונה, סיפק סחורה, וכאשר ביקש לנסוע לאחור כיוון אותו מר חבוש ואמר באילו המילים (עמ' 4): "... נכנסתי לרכב ותוך כדי שחבוש מכוון אותי פמפמתי עם הברקס מבלי לתת גז, ותוך כדי שאני מסתכל במראות ... התקדמתי אחורה בזחילה ... ואז לפתע שמעתי את חבוש 3 פעמים עצור, וישר עצרתי את הרכב והרגשתי נגיעה קלה ברכב מאחורה".

זאת ועוד, ציין כי לא ראה את הרכב של התובעת לפני התאונה. הגם, שלשיטתו, הייתה מכולת אשפה אשר חסמה ל- עת/1 את שדה הראיה.

לעדות זו הצטרפה עדותו של מר חבוש, שהעיד שהוא כיוון את הנתבע בנסיעה לאחור, ש- עת/1 יצא מצד שמאל, והוא צעק לעבר שני הנהגים לעצור.

זאת ועוד, העיד כי הנתבע הוא זה שעצר עצירה מוחלטת, ו- עת/1 הוא זה שנסע לאחור.

בנסיבות העניין, לאחר ששמעתי את העדויות, מששני הנהגים הודו כי נסעו לאחור, ובהתחשב במיקום התאונה – בחניון, ובמיקומי הנזק, השתכנעתי לחלק את האחריות בין המעורבים בתאונה באופן שווה.

משקבעתי את האחריות לתאונה, ודנתי בשאלת זכות השיבוב, עתה יש לבחון את הנזקים הנטענים.

התובעת צירפה חוו"ד שמאי, חוו"ד זו לא נסתרה, לפיכך מצאתי לנכון לאמצה.

סוף דבר

לאור האמור והמפורט לעיל ישלם הנתבע לתובעת סך של 3,092 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 7.9.2010, ואגרה כפי ששולמה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ג, 26 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.