1. תביעה כספית, שהיא, כך מסתבר, אך חוליה נוספת במאבקים המשפטיים שבין בעלי הדין שבפניי.
2. התובע הוא מושב עובדים ("התובע"). הנתבעת 1 ("הנתבעת") היא חברה למתן שירותים משפטיים אשר נתנה, בזמנים שונים, שירותים משפטיים לתובע. לכתחילה הוגשה התביעה גם נגד הנתבע 2 ("עו"ד באדר") הפועל במסגרת הנתבעת ואשר הוא שנתן את השירותים המשפטיים לתובע. בדיון היום נמחקה בהסכמה התביעה ככל שהיא מכוונת כלפי עו"ד באדר.
3. התביעה נסבה על שני עניינים. האחד, טענת התובע כי הנתבעת קיבלה לידיה סך של 19,200 ₪ מתוך פיקדון שהופקד מכספי התובע בבית המשפט העליון במסגרת הליך שהתובע היה צד לו, וכי לא השיבה לתובע את הסך האמור (הסך האמור יכונה להלן "כספי הפיקדון"); השני, הטענה כי הנתבעת לא הנפיקה לתובע חשבונית מס בקשר עם תשלום בסך 73,598 ₪. בשל כך לא היה ביכולתו של התובע לקזז את רכיב המע"מ בתשלום וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד בסך 10,152 ₪ - הוא שיעור המע"מ בתשלום האמור.
4. בדיון שהתקיים העידו מטעם התובע: מר בני דוד ("דוד") מי שמשמש כיום יו"ר הוועד של התובע וגב' מרים ספונרו ("ספונרו"), מי ששימשה במועדים הרלבנטיים מנהלת החשבונות של התובע. מטעם הנתבעת העידו עו"ד באדר ומר מרדכי אפרים ("אפרים") מי ששימש חבר הוועד הממונה של התובע קודם לבחירת הוועד הנוכחי.
5. נדון בעניינים העומדים במוקד התביעה כסדרם.

כספי הפיקדון

1. בפתח הדברים נתייחס לטענת הנתבעת, כי בעניין כספי הפיקדון קיים השתק פלוגתא וזאת משום שהעניין נדון בהתדיינות קודמת בין הצדדים בתא"מ (שלום י-ם) 6635-12-10 ("התביעה הקודמת").

אין בידי לקבל טענה זו. התביעה הקודמת הוגשה על ידי הנתבעת נגד התובע לתשלום שכר טרחה בגין שירותים משפטיים שונים שניתנו, לפי הטענה, לתובע על ידי הנתבעת. התביעה הקודמת נסמכה על מכתב הנתבעת מיום 8.8.10 (נספח ד' לתצהיר התובעת בהליך דכאן) והתייחסה לשני סוגי שירותים נטענים: יעוץ משפטי שוטף בעניינים שונים וניהול הליכים משפטיים שפורטו. בית המשפט (כבוד השופט ע' שחם) דחה את התביעה בכל הנוגע לדרישת התשלום עבור יעוץ משפטי שוטף וקיבל אותה, בעיקרה, בכל הנוגע לדרישת התשלום עבור ניהול הליכים משפטיים.

בפסק דינו התייחס בית המשפט גם לטענת פירעון שהעלה התובע דכאן על בסיס כספי הפיקדון שקיבלה הנתבעת לידיה. לעניין זה ציין בית המשפט, כי עו"ד באדר טען בעדותו שכספי הפיקדון שהתקבלו אינם קשורים לתובענה וכי התובע (הוא הנתבע שם) לא העלה טענת פירעון או קיזוז לגבי סכום זה בכתב ההגנה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי יש ממש בטענה שמדובר בהרחבת חזית. על רקע זה לא ראה לייחס משקל לכך שהנתבעת לא הביאה ראיות ביחס לכספי הפיקדון וקבע כי "במצב זה, יש לדחות את טענת הפירעון לגבי סכום זה" (ס' 10 לפסק הדין בתביעה הקודמת – נספח ד' לכתב התביעה).

קל לראות כי הפלוגתא בגין אילו שירותים, אם בכלל, זכתה הנתבעת להותיר בידיה את כספי הפיקדון לא התעוררה במסגרת כתבי הטענות בתביעה הקודמת. הצדדים לא קיימו התדיינות של ממש ביחס אליה. הנתבעת אף לא הביאה כל ראיות בעניין. בית המשפט מצא כי מדובר בפלוגתא החורגת מחזית המחלוקת שהתגבשה בין הצדדים ועל רקע זה דחה את הטענה בהקשר זה מבלי שקבע בעניין, בין במפורש ובין במשתמע, ממצא פוזיטיבי. ממילא ברור כי לא מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא.

1. משכך, יש לדון בטענה לגופה. על אף העמדה המעורפלת שנקטה הנתבעת בעניין זה בכתב הגנתה, בסופו של יום לא היתה מחלוקת כי מתוך הפיקדון שהופקד בבית המשפט העליון הנתבעת קיבלה לידיה סך של 19,200 ₪ וכי סכום זה נותר בידי הנתבעת ולא הושב לתובע (ס' 6-7 לתצהיר עו"ד באדר, ס' 6 לתצהיר אפרים). יצוין כי טענת התובע כי בפועל קיבלה הנתבעת לידיה סכום גדול במעט מהסך האמור כתוצאה מהפרשי ריבית והצמדה (ס' 8 לכתב התביעה) – לא הוכחה.

לטענת עו"ד באדר והנתבעת, הוועד הממונה של התובע הורה להותיר את כספי הפיקדון בידי הנתבעת וזאת – כך הטענה – על חשבון החוב הכללי של התובע עבור שירותים משפטיים שסופקו לו על ידי הנתבעת (ס' 7 לתצהיר עו"ד באדר).

אלא מאי? הנתבעת לא טרחה להעלות כל טענה של ממש בדבר טיבם של השירותים המשפטיים בגינם התקבלו לשיטתה כספי הפיקדון. הנתבעת לא הציגה כל פירוט של השירותים המשפטיים הנטענים. הנתבעת לא טרחה להציג הסכם כלשהו או הסכמה כלשהי בקשר עם שכר הטרחה המגיע לה, לפי הטענה, בקשר עם השירותים הנטענים או בקשר עם התעריף המוסכם בין הצדדים בהקשר זה. בעדותו לא ידע עו"ד באדר להציג, ולוּ באורח כללי, את הסוגיות בקשר אליהן ניתנו השירותים הנטענים (ע' 11, ש' 17-18 לפרוטוקול).

כל שטען עו"ד באדר בעניין זה – הן בהליכים שהתנהלו בתביעה הקודמת (ע' 7, ש' 15-17 לפרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת, נספח ב' לכתב ההגנה) הן בהליכים בתובענה דנן (ע' 10, ש' 25-26 לפרוטוקול) – הוא שמדובר ב"עבודה קודמת" שלא נכללה בגדר השירותים נושא התביעה הקודמת. הא ותו לא.

במצב דברים זה – די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת כי ניתנו על ידה שירותים כלשהם בקשר עם כספי הפיקדון וממילא כדי לשמוט את הטענה בדבר זכותה להשאיר בידה את כספי הפיקדון.

1. למעלה מהדרוש יצוין, כי במהלך פרשת ההגנה הועלתה טענה חדשה מפי אפרים, מי ששימש, כאמור, חבר הוועד הממונה של התובע קודם לבחירת הוועד הנוכחי. על פי הטענה החדשה, כספי הפיקדון הושארו בידי הנתבעת כחלק מן התמורה עבור שירותי ניהול ההליכים המשפטיים שהיו נושא התביעה הקודמת שהתנהלה בין הצדדים.

טענה זו, אף שהיא יכולה להתיישב מבחינה מספרית עם הסכומים שתבעה הנתבעת בקשר לשירותי ניהול הליכים משפטיים בתביעה הקודמת, מעוררת קושי. היא לא הועלתה, ולוּ ברמז, בכתב הגנתה של הנתבעת. גם בתצהירו של עו"ד באדר אין לה זכר של ממש. חשוב מכך – היא עומדת בסתירה חזיתית לטענה עובדתית מפורשת שטענו הנתבעת ועו"ד באדר בהליכים במסגרת התביעה הקודמת כמו גם בהליך הנוכחי – לפיה אין קשר בין השירותים שנתבעו בתביעה הקודמת לבין כספי הפיקדון. די בסתירה כאמור כדי להביא לדחיית הטענה החדשה. יתרה מזו, ספק בעיני אם בנסיבות העניין יש להתיר לנתבעת להישמע בטענה עובדתית סותרת כאמור, וזאת מכח הדוקטרינה של השתק שיפוטי (ראו, רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 8.3.05)).

מכל מקום, בנסיבות העניין גם בטענה זו אין, לדעתי, כדי לשנות. בתביעה הקודמת פסק בית המשפט מה התמורה המגיעה לנתבעת בעבור אותם הליכים משפטיים לגביהם הוכח כי נוהלו על ידי הנתבעת עבור התובע. בקביעה זו לא נדרש בית המשפט לסוגיית כספי הפיקדון. אין מחלוקת כי התובע שילם את מלוא המגיע ממנו על פי פסק הדין. משכך, אפילו היינו מקבלים את הטענה החדשה לפיה כספי הפיקדון הושארו בידי הנתבעת בקשר עם ניהול ההליכים האמורים, המסקנה המתחייבת היתה כי מדובר בסכום ששולם מעבר לתמורה המגיעה לנתבעת, וממילא ברור כי התובע זכאי להשבתו.

1. תוצאת הדברים היא כי דין התביעה בכל האמור בכספי הפיקדון להתקבל.

חשבונית המס

1. העניין השני עליו נסבה התביעה הוא הטענה כי הנתבעת לא הנפיקה לתובע חשבונית מס בקשר עם תשלום בסך 73,598 ₪ באופן ששלל מן התובע אפשרות לקזז את שיעור המע"מ שנכלל בחשבונית.
2. עו"ד באדר העיד, כי מסר את חשבונית המס לידי אפרים ששימש כאמור חבר הוועד הממונה של התובע באותה עת (ס' 22 לתצהיר עו"ד באדר). עדותו לא נסתרה והיא אף נתמכה בפנקס החשבוניות המקורי שהוצג על ידו במהלך הדיון ושממנו עלה כי חשבונית המס הוצאה על ידו. אפרים עצמו העיד כי מסר את החשבונית לידי ספונרו, מי ששימשה במועדים הרלבנטיים מנהלת החשבונות של התובע, סמוך אחרי שקיבל אותה (ס' 9 לתצהיר אפרים). אלא שבעדותו נתגלו סתירות ואי דיוקים, בין היתר, בקשר עם מסירתה של חשבונית מס אחרת לידי ספונרו (ראו עדותו, ע' 14, ש' 7-8 לפרוטוקול, שם אישר העד עצמו כי האמור בתצהירו אינו מדויק), באופן שלא מאפשר לבסס ממצא על דבריו. ספונרו העידה כי חשבונית המס הרלבנטית לא הגיעה לידיה מעולם (ע' 7, ש' 20-26 לפרוטוקול). עדותה עוררה רושם מהימן ולא נמצא טעם שלא ליתן בה אמון.

תוצאת הדברים היא שלא עלה בידי התובע להוכיח כי עו"ד באדר לא מסר לידיו – באמצעות מסירה לידי חבר ועד התובע – את חשבונית המס האמורה, וזאת אף אם חשבונית זו לא הגיעה לידי מנהלת החשבונות של התובע.

1. אכן, כפי שהוכח, בהמשך הדברים סירב עו"ד באדר להעביר לידי התובע העתק נאמן למקור של החשבונית האמורה, וזאת חרף בקשות של התובע לקבל העתק כאמור על מנת שיוכל לקזז את רכיב המע"מ (הנתבעת לא חלקה על כך, ע' 17, ש' 19-20 לפרוטוקול, ס' 23-26 לתצהיר עו"ד באדר). התנהלות כאמור מעוררת קושי ואפשר שיכולה היתה להקים לתובע יסוד לתביעה בהקשר זה.
2. אולם, בסופו של יום לא זה מצב הדברים בענייננו. זאת משום שאין חולק, כי בעקבות הסדר דיוני שנעשה בין הצדדים בדיון מיום 4.4.12 – ואשר קיבל תוקף של החלטה (ע' 1 לפרוטוקול) – העבירה הנתבעת לידי התובע העתק נאמן למקור של החשבונית האמורה.
3. התובע לא הביא כל ראייה לכך שבעקבות קבלת העתק החשבונית האמורה לא עלה בידו לקזז את רכיב המע"מ שנכלל בחשבונית. התובע גם לא הביא כל ראייה של ממש לכך שנעשתה פנייה כלשהי לרשויות מס ערך מוסף בעניין וכי הבקשה לניכוי מס התשומות סורבה מטעם זה או אחר ובכלל זה מהטעם שהעתק החשבונית הומצא באיחור.

בתצהיר דוד, שהוגש מטעם התובע, לא נטען דבר וחצי דבר בעניין זה זולת הפנייה סתמית לסעיף בחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, שעניינו ניכוי מס תשומות והמתייחס לפרק הזמן הרלבנטי לניכוי כאמור (תוך התעלמות מסעיפים אחרים בחוק האמור שעניינם הארכת מועד לניכוי תשומות כאמור). בעדותו לא היו בפי דוד תשובות של ממש בקשר עם התנהלות הדברים לאחר ההסדר הדיוני. ממילא לא היה בידו להציג אסמכתא כלשהי, למשל מהנהלת החשבונות של התובע, כי החזר מע"מ כאמור לא התקבל בידי התובע או לחלופין אסמכתא לפנייה שנעשתה לרשויות מע"מ ולכך שאלה סירבו להתיר את קיזוז המע"מ בשל חלוף הזמן.

במצב דברים זה ממילא לא עלה בידי התובע להוכיח, כי אכן נגרם לו הנזק הנטען כמו גם כי נזק כאמור נגרם כתוצאה מהתנהלות הנתבעת. משכך, דין ראש זה של התביעה להידחות.

1. בשולי הדברים יוּער, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי התביעה הוגשה שלא כדין על ידי התובע וכי מדובר ב"יוזמה אישית" של דוד. משאין מחלוקת כי דוד משמש יו"ר הוועד של התובע ומשלא נטענה כל טענה כי אינו מוסמך להורות על הגשת תביעה בשם התובע וממילא לא הובאה כל ראייה לעניין, ומשדוד העיד כי ועד התובע אף אישר את הגשת התביעה (ע' 5, ש' 16-18 לפרוטוקול) – דין הטענה להידחות.
2. סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 19,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.8.10 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 400 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 1000 ₪. לעניין זה הובאה בחשבון התנהלותו הדיונית של התובע במסגרת ההליך שבפני. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ג, 20 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.