23 נובמבר 2015

1. לפני תביעתו של מר יובל דה פז (להלן: "התובע"), אשר הועסק על ידי טיולי הדקל בע"מ (להלן: "הנתבעת") החל מיום 12.9.2006 ועד ליום 31.3.2010.

2. אלה העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –

א. הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי הסעות.

ב. התובע הועסק על ידי הנתבעת כנהג אוטובוס.

ג. יחסי העבודה בין התובע לנתבעת הסתיימו בנסיבות השנויות במחלוקת.

יחד עם זאת, שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים.

התובע טוען לזכאות להפרש בפיצויי הפיטורים.

ד. אחותו של התובע, גב' אתי דה פז (להלן: "האחות" או "גב' דה פז") הועסקה על ידי הנתבעת בתפקיד של אחראית על ההיסעים של מחלקת האוטובוסים.

ה. התובע עבד על פי סידורי העבודה אשר נמסרו לו על ידי הנתבעת.

ו. התובע הגיש דיווחים על שעות עבודתו בהם ציין את שעות היציאה שלו מהבית כשעת תחילת העבודה ואת שעת הגעתו הביתה כשעת סיום העבודה.

האוטובוס של הנתבעת היה ברשות התובע והתובע היה מחנה אותו ליד ביתו בסיום כל יום עבודה.

ז. שכרו של התובע שולם בהתאם לדיווחים אשר הוגשו על ידו ובהתאם לכללים הבאים:

התובע קיבל שכר רגיל עבור 10 שעות עבודה ביום. החל מהשעה ה-11 שולם לתובע גמול שעות נוספות בשיעור 25% והחל מהשעה ה-13 גמול בשיעור 150%.

התובע קיבל תשלום על יום מלא (10 שעות) גם אם דיווח על מספר שעות נמוך יותר.

התובע לא דיווח על הפסקות ובהתאמה, לא נוכו הפסקות.

הצדדים חלוקים האם היו לתובע הפסקות במהלך יום עבודתו.

3. מטעם התובע העידו גב' דה פז והתובע ומטעם הנתבעת העיד מר יהודה מליחי, מנהל הנתבעת (להלן: "מר מליחי").

ההכרעה –

הזכאות להפרש פיצויי פיטורים –

4. בתצהירו טען התובע כי ביום 18.2.10 נמסר לו טלפונית על ידי מר מליחי על פיטוריו וניתנה לו הודעה מוקדמת עד ליום 31.3.10.

לטענתו, מר מליחי מסר לו בטלפון כי אינו מעונין להיות "בן ערובה" שלו ושל אחותו וזאת בשל חילוקי הדעות ביניהם בעבודה.

עוד מסר לו מר מליחי, כי הוא מסית את הנהגים ומתערב בסידורי העבודה שנקבעו על ידי אחותו וכי הוא מוזמן לבוא לקבל את כספי פיצויי הפיטורים שלו.

התובע מוסיף בתצהירו, כי ביום 20.2.10 התקשר אליו מר מליחי והזמין אותו לשיחה בביתו. באותה שיחה נכחה גם אשתו ובסיומה אמר מר מליחי כי הוא אינו יכול לפטר את אחותו ולכן הוא, התובע, רשאי לעזוב ולקבל את כספי הפיצויים כפי שהובטח לו בשיחת הטלפון יומיים לפני כן (ס' 16-20 לתצהיר התובע).

על גרסה זו חוזר התובע בעדותו כך:

"ב- 18.2.10 יהודה חזר מחו"ל הוא התקשר אלי והעלה טענות קשות כלפיי נגד התפקיד שלי בחברה, הטונים עלו, לאחר סיום השיחה אמר לי שאני מפוטר והוא לא רוצה אצלי בחברה ואני לא בן ערובה לא שלך ולא של אחותך. נמאס לי מהריבים האלה. תגיד למשרד קח את הפיצויים שלך והחישובים שלך שעות ומשכורת ונגמור בצורה יפה. אחרי יומיים הייתי אצלו בבית ב- 20 לחודש ואמר זה כסף קטן בשבילו. אמר שלא יכול לפטר אותי מיידית, נתן לי חודש ועזבתי ב- 21.3"

(פרוטוקול עמ' 11 ש' 30 – עמ' 12 ש' 2).

מר מליחי טוען בתצהירו כי התובע הגיע לביתו והודיע על התפטרותו אשר נבעה מסכסוך עם אחותו. לטענתו של מר מליחי טען התובע כי אין לו אפשרות לעבוד עם אחותו עקב סכסוך ביניהם והבהיר כי אם לא יפטר את אחותו הוא, התובע, לא יוכל להמשיך לעבוד.

בעדותו מדגיש מר מליחי, כי בשיחה אשר התקיימה בביתם אמר לתובע כי ימשיך לעבוד בתור נהג, כדבריו: "ביקשתי ממנו להמשיך לעבוד ולא ביקשתי ממנו שיתפטר. הבהרתי לו שהוא למשרד לא יכנס ואני רוצה אותו כנהג" (פרוטוקול עמ' 16 ש' 5-6).

5. גב' דה פז נשאלה בעדותה מה ידוע לה על תשלום פיצויי הפיטורים של התובע והשיבה כדלקמן:

"בין התובע לנתבעת הוחלט לשלם לתובע פיצויים. אני לא יודעת מה היה לפני כן. לא הייתי נוכחת בעניין עצמו. ומנהלת החשבונות התבקשה לחשב את הפיצויים והיא חישבה את זה לפי המשכורות האחרונות של התובע. לא יודעת איזה תחשיב עשתה אבל הבנתי שנפלה שם טעות קטנה אצלה בחישוב שגרמה להפרש של 4,500 ₪..."

(פרוטוקול עמ' 8 ש' 12-15)

יחד עם זאת, בחקירתה הנגדית אישרה כי מר מליחי סיפר לה כי התובע הגיע לביתו ואמר שעקב הסכסוך איתה הוא מבקש שרק אחד משניהם ימשיך לעבוד.

גב' דה פז מאשרת כי בתקופה הרלבנטית היתה מסוכסכת עם התובע ולכן המידע נמסר לה על ידי מר מליחי בלבד.

6. מתוך העדויות עולה כי מדובר בהתפטרות מוסכמת, אשר כללה תניה בדבר תשלום פיצויי פיטורים ולפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים אשר יש לחשבם בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים).

תוכנה של שיחת הטלפון מיום 18.2.2010 לא הוכח ובכל מקרה אף טענות התובע בענין זה אינן עקביות.

מחד, התובע טען כי בשיחת הטלפון מיום 18.2.2010 פוטר וניתנה לו הודעה מוקדמת עד ליום 31.3.2010.

מאידך הוא טוען כי למחרת, ביום 19.2.2010, לא הגיע לעבודה ובאותו יום התקשר אליו הסדרן אברהם וביקש להעביר לו סידור עבודה והתובע הסביר לו כי פוטר ולכן אינו רשאי לקבל ממנו סידור עבודה.

כך או כך, אין מחלוקת כי ביום 20.2.10 התקשר מר מליחי והזמין את התובע לשיחה.

כך אין גם מחלוקת כי מר מליחי היה מעונין בהמשך עבודתו של התובע (אשר הגדיר אותו כ"מאסטר", פרוטוקול עמ' 14 ש' 25), אלא שהתובע העמיד בפניו תנאי לפיו עליו לפטר את אחותו.

למעשה לפנינו מקרה בו העובד מאלץ את המעביד לפטרו.

סיטואציה משפטית זו, משמעה כי העובד הוא ששם קץ לחוזה העבודה המקורי ועומד על חוזה חדש שתנאיו שונים וכוללים הפסקת עבודה של אחד העובדים.

לפיכך לפנינו אקט של התפטרות ולא פיטורים.

7. אלא שקיבלתי את גרסת התובע, אשר לא נסתרה, כי ההסכמה על סיום יחסי העבודה (הגם שהתובע טען לפיטורים) כללה תניה בדבר תשלום פיצויי פיטורים.

תניה זו אף אושרה בעדותה של גב' דה פז, שהגם שהיתה עדה מטעם התובע, התרשמתי כי מדובר בעדה מהימנה ולפיכך נתתי משקל לעדותה.

8. הנתבעת טוענת כי שולם לתובע מענק פרישה בסך 22,587 ₪ לפנים משורת הדין ולסילוק כל תביעותיו.

לפיכך עליו להשיב סכום זה לנתבעת ועל כן יש להורות על קיזוזו מכל סכום הנתבע בתיק.

אינני מקבלת טענה זו והוכח כי מדובר בתשלום פיצויי פיטורים בהסכמה.

משהתפטרות התובע כללה תניה בדבר תשלום פיצויי פיטורים, זכאי התובע להשלמת פיצויי פיטורים כעולה מהתחשיב המצורף לכתב התביעה, אשר לא נסתר, בסך של 4,594 ₪.

9. בנסיבות הענין אין מקום להטיל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים וזאת לאור חילוקי הדעות בדבר הזכאות לפיצויי הפיטורים ולכל הפחות להפרש פיצויי הפיטורים.

לפיכך יישא סכום הפרש פיצויי הפיטורים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.2010 ועד ליום התשלום בפועל.

הזכאות לשעות נוספות –

10. לטענת התובע, הראיה האותנטית היחידה המתייחסת לשעות עבודתו הינה דוחות העבודה החודשיים אשר הגיש לנתבעת בזמן אמת, מדי חודש בחודשו. בדוחות אלה צוינו פרטים על שעת ההתחלה, שעת הסיום ומקום ההסעה.

הנתבעת לא סתרה דוחות אלה, מה גם שהיתה לה אפשרות לפקח באופן ממשי על עבודתו של התובע.

אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובע גמול שעות נוספות החל מהשעה ה- 11 בלבד.

כמו כן הוכח כי לתובע לא היו הפסקות במהלך עבודתו. הנתבעת לא הוכיחה כי בשעות בהן שהה התובע במקום העבודה ולא עבד הוא עמד ברשות עצמו.

יש לראות את יום עבודתו החל מהשעה בה הוא יצא מביתו ועד השעה בה חזר לביתו, זאת מכח הסכמת הצדדים.

לפיכך זכאי התובע לתשלום שעות נוספות החל מהשעה ה- 9 (כמי שעבד 6 ימים בשבוע) כעולה מהתחשיב המצורף לכתב התביעה ולתצהיר.

11. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל שכר מעבר למגיע לו. כך נרשם לעיתים בדוחות כי הוא "לרשות המשרד". במקרים אלה התובע לא עבד וקיבל שכר. כך גם בימים שהרכב היה במוסך.

בנוסף, בימים של קווים התובע היה חופשי מספר שעות ביום ושעות אלה לא נוכו מהשכר.

כך קיבל התובע שכר על יום מלא, גם אם לפי הדיווחים שלו עבד 4-5 שעות.

הנתבעת מוסיפה כי לא ניתן לפקח על שעות העבודה של התובע.

משעות העבודה יש לנכות את זמן הנסיעה לעבודה וחזרה 1/2 שעה לכל כיוון, וכן שעת הפסקה יומית.

כן יש לנכות ימים רבים בהם דיווח התובע על עבודה של כ- 4 שעות וקיבל 8 שעות.

לאחר ניכויים אלה לא נותר כל חוב בגין שעות נוספות.

ההכרעה –

12. אקדים ואומר כי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן – החוק) חל על התובע.

סעיף 30 (6) לחוק מוציא מתחולתו "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם".

השאלה האם נהג שעצם מהות עבודתו היא מחוץ לחצרים של מעבידו נופל לגדר חריג של סעיף 30 (6) לחוק נדונה לא מעט בפסיקה.

כבר נפסק כי השאלה האם נסיבות העבודה איפשרו פיקוח של המעביד היא שאלה עובדתית.

בענייננו עבד התובע כל יום על פי סידור עבודה אשר נמסר לו על ידי הנתבעת. באשר לאפשרות הפיקוח העידה גב' דה פז:

"ש. ובכל רגע נתון ידעת איפה אחיך נמצא?

ת. הייתה לי האפשרות לדעת אבל אני רוצה לחדד את זה שזה לא ישתמע לשני פנים. יש מערכת איתורן במשרד, זה לא אומר שאני כל היום יושבת עליה. אני יודעת מה כיוון הנסיעה פחות או יותר מה המסלול. אם הייתי רוצה להיכנס לעובי הקורה ולדעת איפה הוא בדיוק בכל רגע הייתה לי את היכולת אבל בפועל לא עושים את זה אבל יש את האפשרות.

ש. אפילו לדעת אם המפתח בסוויץ' מסובב ?

ת. כן.

ש. ואם המזגן פועל והדלת פתוחה?

ת. כן".

(פרוטוקול עמ' 6 ש' 4-12)

לפיכך המסקנה הינה כי התובע לא נופל לחריג של סעיף 30(ג) לחוק.

13. אין מחלוקת כי התובע הגיש מדי חודש דוחות המתייחסים לשעות עבודתו.

לא הוגשה כל ראיה שיש בה כדי לסתור דוחות אלה, ובפועל שולם לתובע השכר על פי הדוחות.

אלא שטענת התובע הינה, כי הונחה שלא כדין לדווח על שעות נוספות החל מהשעה ה- 11 כאשר היה על הנתבעת לשלם לו שעות נוספות, כמי שעבד 6 ימים בשבוע, החל מהשעה ה- 9 ומכאן נובע ההפרש בשעות הנוספות.

14. לטעמי הוכח כי התובע עבד 6 ימים בשבוע ובהתאם יש לחשב את זכאותו לגמול שעות נוספות.

הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע עבד בימי שישי.

עיון בדוחות אשר הוגשו על ידי התובע מעלה כי בחלק מימי השישי מפורטות נסיעות, לרבות היעד והשעות, אולם בחלק הגדול של ימי השישי נרשם "לרשות המשרד".

בימי שישי אלה נרשם בחלקם כי השעות הינן מ- 07:00 - 13:00 ובחלקם לא נרשמו שעות כלל.

התובע העיד על הרישום "לרשות המשרד", כך:

"ש. תאשר לי שאיפה שכתוב לרשות המשרד, אתה לא במשרד אלא יושב בבית?

ת. לא.

ש. אתה במשרד?

ת. כן. יושב כל היום במשרד.

ש. ומה אתה עושה במשרד?

ת. בשלושה חודשים הראשונים שהיה חדש בענף של האוטובוסים אני עברתי משרדים וסוכנים, הלכתי לייצג את החברה ולהראות את האוטובוסים והייתי איש שטח. וכשהתחיל להיכנס תזרים של עבודה התחלתי לעבוד.

ש. אחרי השלושה חודשים האלה שאתה כותב לרשום המשרד, אתה יושב בבית ומה עשית?

ת. זה דבר מאוד נדיר שהיה בימי שישי ואם היו ימי שישי הייתי מגיע למשרד לשטוף את האוטובוס או לקבל אישור מקצין בטיחות או לסידורים. תמיד היה מה לעשות.

ש. כשאחותך העידה פה ואמרה שכל מה שכתוב לרשות המשרד היית בבית אז היא לא דייקה?

ת. לא היה דבר כזה.

ש. אתה ביקשת לזמן את אחותך והיא העידה פה שכל הימים שכתוב לרשות המשרד אתה ישבת בבית.

ת. נדיר שהיה דבר כזה.

ש. אז היא לא דייקה?

ת. זה היה נדיר".

(פרוטוקול עמ' 10 ש' 28 – עמ' 11 ש' 14).

גב' דה פז העידה בענין זה כך:

"ש. הוא כותב פה הרבה פעמים בימי שישי בעיקר "לרשות המשרד", מפנה לאוקטובר 2009, תאשרי לי שהתובע לא היה במשרד ולא מגיע למשרד ולא כלום, תאשרי לי שלא היה במשרד.

ת. אני מאשרת. הוא לא מגיע למשרד ולא עובד כי הוא נמצא בכוננות. אם נכנסת פתאום נסיעה ואני יודעת שיש לי נהג בבית, יש לי את האפשרות להוציא אותו.

ש. אבל הוא לא חייב להיות בבית וחייב לחכות לך?

ת. אם הוא לא פנוי אז אני אוריד לו יום חופש".

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 12-18)

המבחן הנפוץ לצורך קביעה אם מדובר בשעות עבודה הינו האם העובד עומד לרשות העבודה.

בפרשת יקותיאל אמר בית הדין הארצי על מבחן זה כדלקמן:

" "שעות העבודה" פירושו – הזמן בו עומד העובד לרשות העבודה. "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה" נאמר, ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה ויכול ויימצא בבית, והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עצמו "לרשות העבודה" או לרשות עצמו..."

(דב"ע לד/3-4 רוברט יקותיאל – אליהו פלד פד"ע ה', 328)

מכאן, שאף אם אקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התובע היה בביתו בימי שישי, הרי משעמד בשעות אלה לרשות העבודה, וככל שלא עמד נוכה לו יום חופשה, הרי שמדובר בשעות עבודה.

לפיכך המסקנה הינה, כאמור, כי התובע עבד שישה ימים בשבוע.

זמן הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה –

15. התובע דיווח על שעות עבודתו משעת היציאה מהבית ועד לחזרתו הביתה.

הנתבעת טוענת כי יש לנכות את זמן הנסיעה, 1/2 שעה לכל כיוון, לצורך התחשיב המחודש של השעות הנוספות.

16. על פי הפסיקה, זמן הנסיעה לעבודה אינו חלק מיום העבודה וככלל, אינו מזכה בתוספת שכר:

"כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה (ע"ע 681/05 בון תור בע"מ – יעקב הרמתי, (לא פורסם) 6.11.2006; תב"ע מא/2-99 סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 (להלן: "ענין סלאח יוסף אלג'מאל)). זאת ועוד. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה (ראו בהתאמה: ענין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/3-143 חיים קיסר – צבן בע"מ, פד"ע טו 269)"

(ע"ע 93/09 בנקין – מדינת ישראל, ניתן ביום 25.7.10 (להלן: ענין בנקין), עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 7954/10 בנקין – בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 9.11.10).

עוד נפסק כי "העובדה ששולם לתובע עבור זמן זה – כפיצוי עבור המרחק מהבית לעבודה – אינה הופכת את זמן הנסיעה ל"שעות עבודה" במובן חוק שעות עבודה ומנוחה".

(תב"ע מא/2-99 סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ, הובא בענין בנקין).

17. בענייננו לא הוכח הסכם כלשהו בין התובע לבין הנתבעת, לפיו זמן הנסיעה ייחשב לשעות עבודה במסגרת יום עבודה המותר על פי החוק.

התובע העיד כי הוא היה מגיש את הדוחות ומילא שעות נוספות מתום השעה ה- 10 כך:

"אני לא ישבתי עם יהודה בריאיון עבודה, לא סיכמתי איתו משכורת. סיכמנו דרך נהג חבר שהביא אותי, יהודה יצחקי, והוא הסביר לי מה השכר שמגיע לי ואיך אנחנו מחשבים את השעות הנוספות ואת הלינות מחוץ לבית. לפי זה מילאתי את הדוח הזה"

(פרוטוקול עמ' 10 ש' 22-24)

הוכח בפני נוהג לפיו שולמה אצל הנתבעת משכורת חודשית בסיסית עבור 10 שעות עבודה ביום, הכוללת את שעות הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה.

כך אף במקרים בהם הנהג עבד פחות מ- 10 שעות.

18. אני ערה לכך כי לא ניתן להתנות על החוק בענין אורך יום העבודה. יחד עם זאת, משלא הוכח כי התובע עמד לרשות המעביד בזמן הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה ומשלא הוכחה הסכמה כי זמן הנסיעה ייחשב לשעות עבודה במסגרת יום עבודה המותר על פי החוק, יש לנכות את זמני הנסיעה לצורך תחשיב הזכאות לשעות נוספות.

19. התובע טוען כי בזמן הנסיעה לעבודה ובחזרה עמד לרשות העבודה.

לטענתו נהג מביתו לאתר בו פגש את הלקוח ובחזרה.

לטעמי לא הוכח כי בזמנים אלה עמד התובע לרשות העבודה.

העובדה כי התובע החל את עבודתו מחוץ למשרד ונסע מביתו ישירות ללקוח אינה משנה את מהות הנסיעה ולא הוכח כי בזמן זה עמד לרשות העבודה.

20. הנתבעת טוענת כי מדובר בנסיעה הנמשכת כמחצית השעה לכל כיוון.

התובע לא סתר זאת.

לפיכך יש לנכות מתחשיב השעות הנוספות שעה אחת מדי יום.

למען הסר ספק, מדובר בניכוי בימים בהם בוצעו שעות נוספות.

21. הפסקות –

הנתבעת טוענת כי לתובע היו כל יום הפסקות אשר לא נוכו ולפיכך יש לנכותן כעת.

גב' דה פז העידה בענין זה, כך:

"לא היה נוהל כזה. הנהגים יוצאים ליום טיול ומן הסתם עוצרים באתרים ובמוזיאונים ובמקומות שיש פעילות וזה זמן ההפסקה שלהם. ויש את זמני ההפסקות בין נסיעה לנסיעה במידה וזה לא יום טיול. אבל זה לא הוגדר כהפסקה אלא כחלק מהיום".

(פרוטוקול עמ' 7 ש' 23-25)

אין מחלוקת כי באוטובוס של התובע היה מותקן טכוגרף, אלא שהטכוגרפים הוחרמו במסגרת חקירה משטרתית.

בחקירתה הנגדית הוסיפה גב' דה פז, כך:

"ש. הרבה מהנסיעות שלו הוא לוקח נניח תלמידים לבית ספר, תאשרי שאם הנסיעה ב- 8 והוא כותב 8 עד 13, אז הנסיעה היא חצי שעה וחצי שעה חזרה אז הוא חופשי 4 שעות לחלוטין ?

ת. כן.

ש. כל הנסיעות שאינן טיולים והן בגדר הסעות, הוא חופשי לחלוטין בין הזמן שהוא מסיע והוא מחזיר?

ת. בגדול כן, אם אין משהו אחר".

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 19-25)

אשר לימי טיול העיד מר מליחי כדלקמן:

"ש. תאשר לי שהנהג צריך להיות כל הזמן בקשר עם הלקוח?

ת. במקרה של טיולים אני מאשר.

ש. יכול להיות שאחד הנוסעים החליט בסופו של דבר לא לנסוע באוטובוס והוא נשאר עם הנהג באוטובוס ?

ת. יכול להיות. כשהוא לוקח בתי ספר הוא לא רכב פינוי, והוא לא נשאר בשטח. הוא אחראי על התלמידים רק בהסעה".

(פרוטוקול עמ' 14 ש' 13-18)

התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי הפסקות בימים של הסעות (להבדיל מטיולים), כך:

"ש. אחותך אמרה את זה, כשיש לך הסעות לבית ספר מ- 8 עד 13, אתה מסיע תלמידים חצי שעה, וחצי שעה חזרה וב- 4 שעות אתה חופשי לחלוטין נכון?

ת. תביא דוחות של איתורן, זה לא נכון. אין דבר כזה שאני נוסע הביתה. אם זה ברמלה ואני גר בהרצליה אז אני לא חוזר הביתה. אני נשאר שם או הולך לנסיעה הבאה".

(פרוטוקול עמ' 13 ש' 1-4)

סעיף 20 לחוק קובע את זכותו של העובד להפסקות:

"20(א) ביום עבודה של שש שעות ומעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל- 3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.

(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.

(ג) בעת ההפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד ושימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה תיחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.

(ד)...

על פי הפסיקה, "אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל" (ע"ע 131/07 גלעד גולדברג – אורטל שירותי כח אדם בע"מ, ניתן ביום 13.5.2009).

21. עבודתו של התובע לא היתה במתכונת אחידה והיא כללה טיולים (על פי עדות אחות התובע, התובע שובץ בעיקר לימי טיול כפריווילגיה, פרוטוקול עמ' 6 ש' 16-18), ימים המורכבים מקווים, הקפצות להצגות, ימים שהתובע עמד לרשות המשרד וימי מוסך.

כעולה מהעדויות, לא היה נוהל או זמן קבוע להפסקות.

הנתבעת טוענת כי יש זמני הפסקות של מספר שעות בין נסיעה לנסיעה בימים של קווים וכן הפסקות בימי טיול.

22. אשר לימי טיול, הנתבעת לא הוכיחה כי ניתנה לתובע בכל יום טיול הפסקה הנמשכת חצי שעה לפחות, ואף מר מליחי אישר כי בימי טיולים התובע צריך להיות בקשר רצוף עם הלקוח ולעיתים נוסע נשאר עם התובע באוטובוס גם כאשר הנוסעים האחרים מבקרים באתר.

נטל ההוכחה להוכיח הפסקות כדין מוטל על המעסיק.

הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח הפסקות בימי טיול.

יש להדגיש כי אין לקבל את העמדה לפיה רק השעות שבהן נהג התובע בפועל הן שעות עבודה. שעות עבודה הן גם השעות בהן היה על התובע להיות בקשר עם הנוסעים ולא יכול היה לעסוק בענייניו.

אשר לימים בהם קיימים קווים עם הפסקות ביניהם, התובע לא הכחיש כי קיימת הפסקה של מספר שעות בין נסיעה לנסיעה, אך טען כי הוא לא חוזר הביתה, אלא נשאר במקום או הולך לנסיעה הבאה.

יכולתו של העובד לשוב לביתו אינה נמנית בין מאפייני ההפסקה.

השתכנעתי כי בזמן הפסקה, בין נסיעה לנסיעה ביום של קווים (להבדיל מיום טיול), התובע היה נתון לרשות עצמו ומשוחרר מחובתו כלפי הנתבעת.

התובע העיד כי לעיתים בין נסיעה לנסיעה היתה לו עוד נסיעה.

יחד עם זאת, התובע לא הכחיש כי היתה הפסקה של לפחות חצי שעה בימים שהיו מורכבים מקווים ואילו הנתבעת לא הוכיחה כי היתה הפסקה ארוכה יותר וטענותיה בענין זה נטענו בעלמא.

לפיכך המסקנה הינה כי מתחשיב השעות הנוספות יש להוריד חצי שעה של הפסקה בימים שהורכבו מקווים בלבד.

יש לבצע את הניכוי רק מימים בהם ביצע התובע שעות נוספות, וזאת מן הטעם כי הנתבעת הודתה כי התובע היה זכאי לתשלום בגין יום עבודה גם בימים בהם עבד 4-5 שעות, או בימים בהם עמד לרשות המשרד, או בימים בהם הרכב היה במוסך.

הפרת חובה חקוקה –

23. התובע טוען כי הנתבעת הפרה כלפיו חובה חקוקה על פי תקנה 168 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת את שעות העבודה והמנוחה של הנוהגים ברכב כבד.

כתוצאה מהפרה זו נגרמו לתובע נזקים של אובדן נוחות, אובדן רווחה גופנית ונפשית, צער ועוגמת נפש לרבות בגין הפגיעה בחיי משפחתו בשל היעדרותו המרובה מהבית והמרחק מאשתו וילדיו.

התובע תובע פיצוי כספי בשיעור של שכר חודש לשנת עבודה ובסה"כ 27,173 ₪.

הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח נהיגה רצופה של יותר מ- 12 שעות או נהיגה ללא הפסקה.

עוד מוסיפה הנתבעת כי סעיף 108 (צ"ל 68 – ח.ט.) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") אינו מטיל סנקציה אזרחית בתחום דיני העבודה.

24. תקנה 168 לתקנות התעבורה קובעת:

" (א) הנוהג רכב ציבורי, אוטובוס פרטי או רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 6000 ק"ג, והנוהג רכב מנועי מסוג אחר המסיע או המורשה על פי רשיון או היתר להסיע אחד עשר אנשים או יותר בנוסף על הנהג –

(1) לא יתחיל את יום עבודתו בנהיגה אלא אחרי מנוחה שמחוץ לעבודה במשך 7 שעות רצופות לפחות;

(2) לא ינהג בו יותר מ-12 שעות בכל תקופה של 24 שעות ולא יותר מ-68 שעות בכל תקופה של 7 ימים;

(3) יפסיק נהיגתו לחצי שעה לפחות במשך כל תקופת נהיגה של 4 שעות רצופות כאמור בתקנת משנה (ג), למעט ההפסקות לפי תקנת משנה זו;

(4) לא ינהג יותר מ-9 שעות אלא אם הפסיק את נהיגתו לשעה לפחות אחרי נהיגה במשך 6 שעות רצופות אך לא יאוחר מאשר אחרי נהיגה במשך 8 שעות ו-30 דקות רצופות;

(5) יימצא במנוחה שמחוץ לעבודה לפחות במשך 25 שעות רצופות (להלן בתקנה זו - יום מנוחה), בכל תקופה של 8 ימים, ובלבד שמספר ימי המנוחה כאמור בשנה לא יפחת מ-52; הוראות פסקה זו לא יחולו על נוהג רכב מנועי שאיננו רכב ציבורי, אוטובוס פרטי או רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 6000 ק"ג, המסיע שמונה אנשים או יותר בנוסף על הנהג שלא בדרך עיסוקו הרגיל.

(ב) מי שבידו השליטה על רכב מנועי מהסוגים המפורטים בתקנת משנה (א) או על הנוהג רכב מנועי כאמור, לא יניח לנוהג לנהוג אלא בהתאם להוראות תקנה זו.

(ג) בתקנה זו, "נהיגה" - נהיגה בפועל, עבודה אחרת הקשורה ברכב מנועי או בטיפול במטען המובל עליו ובטעינתו, סידורו או פריקתו של מטען כאמור או טיפול בנוסעים המוסעים ברכב, לרבות ההפסקות לפי פסקאות (3) ו-(4) לתקנת משנה (א), והמתנה או הפסקה הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין.

(ד) הוראות תקנה זו לא יחולו על הנוהג רכב של צה"ל שלגביו חלות הגבלות של שעות נהיגה כפי שנקבעו בפקודות הצבא."

24. אקדים ואומר כי ספק אם הוכח כי הנתבעת הפרה את תקנה 168 לתקנות התעבורה, שכן מהדוחות עולות שעות העבודה אך לא שעות הנהיגה.

בהיעדר טכוגרף או ראיה אחרת, לא הוכחו שעות הנהיגה בפועל.

למעלה מן הצריך אוסיף, כי על פי הפסיקה הרי שכדי לזכות בסעד מכח העוולה של הפרת חובה חקוקה יש להוכיח את קיומם המצטבר של חמישה יסודות חיוביים ויסוד שלילי אחד כדלקמן:

החובה מוטלת על המזיק מכח חיקוק;

החיקוק נועד לטובתו של הניזוק;

המזיק הפר את החובה המוטלת עליו;

ההפרה גרמה לנזק לניזוק;

הנזק הוא מסוג הנזק אשר אליו התכוון החיקוק.

כמו כן יש להוכיח, כי החיקוק לפי פירושו הנכון, לא התכוון להוציא את הסעד בנזיקין.

(תע"א (חי) 3446/07 עמוס ג'ינו – עיריית חיפה, ניתן ביום 3.8.2011)

התובע לא הוכיח כי ההפרה גרמה לו נזק.

בכתב התביעה טען התובע כי כתוצאה מההפרה נגרמו לו נזקים של אבדן נוחות, אבדן רווחה גופנית ונפשית, צער ועוגמת נפש לרבות בגין הפגיעה בחיי משפחתו.

התובע לא חזר על טענות אלה בתצהירו ולפיכך לא הוכיח כל נזק.

לא זו אף זו, פקודת התעבורה קובעת בסעיף 68 סנקציה על מי שעובר על תקנות התעבורה. מדובר בהוראה מתחום המשפט הפלילי, החלה במערכת היחסים שבין הנתבעת לבין המדינה.

בהיעדר הוכחה לנזק, לא הוכיח התובע זכאות לפיצוי מכח עוולת הפרת חובה חקוקה.

(ראה לענין זה עב' 2235/09 בן עמי אלטיוביץ – ה.ל. תיירות בע"מ, ניתן ביום 28.12.2006).

פיצוי על אי מתן הודעה לעובד –

25. התובע טוען כי אין מחלוקת כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), וזאת לא בתחילת העבודה ולא בקשר עם שינויים אשר נערכו לאורך 3.5 שנים.

שינויים נערכו בחודש ספטמבר 2008 ואף שנה לאחר מכן.

הנתבעת טוענת כי מר מליחי העיד כי בסמוך לתחילת עבודתו של התובע מסר לתובע הודעה לעובד, והתובע לא העלה כל טענה בענין זה לאורך תקופת עבודתו.

על כל פנים, הסמכות לפסוק פיצויים בגין אי מתן הודעה לעובד הוענקה לבית הדין בתיקון 4 לחוק הודעה לעובד אשר נכנס לתוקף ביום 11.11.11, לאחר סיום עבודת התובע.

26. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד מטיל על המעסיק חובה למסור לעובד הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה.

סעיף 3 לחוק הודעה לעובד מטיל חובה למסור לעובד הודעה על שינוי שחל בתנאי העבודה.

הצדדים חלוקים בשאלה האם נמסרו לתובע הודעות כנדרש.

מר מליחי טען בתצהירו, סעיף 9, כי בסמוך לתחילת עבודתו של התובע נמסרה לו הודעה לעובד.

בחקירתו הנגדית הופנה התובע לסעיף 9 לתצהיר, כך:

"ש. אז בסעיף 9 אתה רושם כי בסמוך... (מקריאה); מה זה טופס הודעה לעובד ?

ת. אני לא יודע. לא זוכר.

ש. אז מסרת לו או לא? קראת את התצהיר?

ת. קראתי בוודאי, אני לא זוכר את ההגדרה של טופס הודעה לעובד, אולי זה הגדרה אחרת.

ש. נניח שידעת בזמנו מה זה טופס הודעה לעובד, למה לא צירפת את זה לתצהיר/כתבי טענות?

ת. אין לי תשובה. אני לא יודע על איזה טופס מדובר".

(פרוטוקול עמ' 16 ש' 11-18)

המסקנה איפוא כי לא נמסרה לתובע הודעה על תנאי עבודתו ועל השינויים שחלו בהם.

27. הסמכות לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק, בגין הפרת החובה למסור לעובד הודעה הוספה בתיקון 4 לחוק (סעיף 5(ב)) ותחולתו מיום 11.11.11, לאחר סיום תקופת העבודה.

אשר על כן התביעה בגין רכיב זה נדחית.

למעלה מן הצריך אוסיף, כי הסמכות לפסוק פיצוי כספי שהוספה בסעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד מחייבת להוכיח כי המעסיק לא מסר לעובד הודעה על תנאי העבודה ביודעין.

אני סבורה כי יש לפרש את יסוד "ביודעין" שבסעיף 5 לחוק בדומה לפרשנות המוענקת ליסוד זה בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 המתייחס למקרים של אי מסירת תלוש שכר לעובד "ביודעין". לענין סעיף 26א(ב)(1) נפסק, כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה ליצור אי וודאות שתגביר את האפשרות לפגיעה בזכויות העובד.

הכרעה בשאלת "היסוד הנפשי" כאמור תשתנה מעניין לעניין בין היתר בהתאם לסוג המעסיק בו מדובר, מספר העובדים שהוא מעסיק וכיוב', ומכל מקום לא השתכנעתי בקיומה של כוונה כאמור בעניינה של הנתבעת, במיוחד לאור העובדה כי לא היתה כל מחלוקת באשר לתנאי העבודה. (ראו גם: שע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון – משה טביב, ניתן ביום 5.7.2015; שע"ש (י-ם) 51723-06-12 שמעון גנדל – צרכניית החסד, ניתן ביום 14.4.2015; דמ"ש 17939-09-10 אלימלך – לובטון, ניתן ביום 25.4.2010).

אי הפקדה לפנסיה וגמל –

28. הנתבעת הפקידה עבור התובע כספים בקרן הפנסיה מגדל חברה לביטוח בע"מ.

התובע טוען כי קיים הפרש בהפקדות, הנובע מכך שבחודשים מסוימים שיעורי ההפרשות נמוכים משכר העבודה של התובע כפי שמופיע בתלוש השכר.

התובע טוען להפרש של 1,332 ₪.

הנתבעת טוענת כי הופרשו לתובע באופן שוטף 5% משכרו החל מחודש 12/06, הפרשה שהיא מעל ומעבר לחובת הנתבעת על פי צו הרחבה לפנסיית חובה.

התובע טען לזכאות להפרשות בשיעור 5% מכח הסכם אישי ו/או צו הרחבה.

התובע לא הפנה לצו הרחבה, ואף לא הוכיח מהו עיסוקה העיקרי של הנתבעת.

לא הוכח כי ההסכמים הקיבוציים וצו ההרחבה בענף ההובלה חלים על הנתבעת.

משכך, חובתה של הנתבעת להפרשות פנסיוניות נובעות מצו ההרחבה לפנסיית חובה שהחל מ- 2008 או מהסכם אישי מיטיב.

אין חולק כי הנתבעת הפרישה עבור התובע סכומים קבועים: 281 ₪ החל מחודש דצמבר 2006 ועד לחודש מרץ 2009; 315 ₪ החל מחודש אפריל 2007 ועד לחודש דצמבר 2009 ו- 382.5 ₪, בחודשים ינואר-מרץ 2010.

הפרשות אלה עולות על ההפרשות המחייבות החל מ- 2008 לפי צו ההרחבה לפנסיית חובה.

לא הוכח כי קיימת הסכמה בין הצדדים להפרשות בשיעור שונה.

אשר על כן נדחית התביעה להפרשי הפרשות.

29. התוצאה איפה כי התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין, הפרש פיצויי פיטורים בסך של 4,594 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.10 ועד התשלום בפועל.

כמו כן יגישו הצדדים תחשיבים של הפרשי שעות נוספות המגיעים לתובע על פי ההנחיות הבאות:

התחשיבים יתייחסו לשעות נוספות בלבד ולפיכך ייערכו לגבי הימים בהם קיימת זכאות לשעות נוספות.

החישוב ייערך בהתאם לעובד 6 ימים בשבוע.

מהשעות הנוספות היומיות יש להוריד כל יום שעה אחת של נסיעה מהבית לעבודה ובחזרה.

כמו כן בימים של קווים, להבדיל מימי טיולים, יש להפחית חצי שעה נוספת של הפסקה.

התחשיבים יומצאו לבית הדין עד ליום 15.12.2015.

ההוצאות יקבעו בפסק הדין הסופי.

לעיוני ביום 17.2.2016.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ו, (23 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים.