22 נובמבר 2015

1. התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, פדיון חופשה, יתרת דמי הבראה, תמורה בעד זמן נסיעה לעבודה, תוספת וותק, תוספת 2004 והחזר ניכויים שנוכו שלא כדין מהשכר.

הצדדים לתובענה

2. הנתבעת הינה חברה קבלנית העוסקת בענף היזום והבניה ברחבי הארץ.

3. התובע עבד אצל הנתבעת במשך 19 שנים ו- 3 חודשים, מחודש 10/1991 ועד ליום 31.12.10, מועד בו התפטר מעבודתו. התובע עבד 6 ימים בשבוע.

במשך השנים התקדם התובע לתפקיד מנהל עבודה, כאשר הצדדים חלוקים באשר למועד הסמכתו לתפקיד זה.

טענות הצדדים

4. התובע טען כי על יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות ולחלופין הוראות צו ההרחבה בענף הבניה.

לטענתו, הוא התפטר בדין מפוטר, לאחר שהתריע בפני הנתבעת מספר פעמים וביקש לתקן מחדלים בביצוע הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות ופניותיו לא נענו, כשביום 29.11.10 אף פנה בכתב לנתבעת והתריע במפורש כי במידה והמחדלים לא יתוקנו, בכוונתו להתפטר בסוף חודש 12/10.

לטענת התובע, הגם שמדובר בהתפטרות בדין מפוטר המזכה אותו בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים, הנתבעת הסתפקה בשחרור כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה, ואף זאת לאחר שהתנתה את שחרור הכספים בחתימתו על מסמכים שלא הבין את תוכנם ולא קיבל עותק מהם.

לטענתו, הנתבעת לא עמדה בחובותיה בהתאם להסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות ו/או צו ההרחבה בענף הבניה, לא הפרישה עבורו את ההפרשות הנדרשות בשיעור 6% ממלוא שכרו לקרן פנסיה, כי אם משכר נמוך יותר של 7,000 ש"ח, לא הפרישה עבורו כספים לקרן השתלמות, לא שילמה לו תוספת וותק, לא שילמה תוספת 2004 ואף לא תמורה בעד זמן הנסיעה לעבודה.

כמו כן, לטענתו, הנתבעת לא שילמה לו גמול עבודה בשעות נוספות, הגם שלטענתו עבד בימים א'-ה' 9 שעות ובימי שישי 7.5 שעות, לא שילמה לו דמי חופשה ואת דמי ההבראה שילמה לו באופן חלקי בלבד. בנוסף, לטענתו, הנתבעת ניכתה משכרו מדי חודש סכומים שונים ברכיב "דמי חבר" מבלי שהציגה בפניו כל אישור על העברת הכספים להסתדרות ו/או ארגון אחר.

לאור האמור, עתר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי בקיזוז כספי הפיצויים שנצברו בקרן הפנסיה, פיצוי בשיעור יתרת ההפרשות לקרן הפנסיה בהתאם לשכרו המלא, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, פדיון חופשה, יתרת דמי הבראה, גמול עבודה בשעות נוספות, תמורה בעד זמן נסיעה לעבודה, תוספת וותק, תוספת 2004 והחזר בגין ניכויים שנוכו שלא כדין משכרו.

5. לטענת הנתבעת, התובע בחר מיוזמתו ומרצונו להתפטר מעבודתו בשל עייפות ועבודה חלופית שהוצעה לו בחברת בניה אחרת, כשהוא היה מודע לכך שהתפטרותו לא תזכה אותו בפיצויי פיטורים.

לטענתה, רק בשל מערכת היחסים הטובה ששררה בין הצדדים באותה העת, היא העבירה לו לפנים משורת הדין, את מלוא הכספים שנצברו עבורו בקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בסך כולל של 266,278 ש"ח, לרבות חלק הפיצויים בסך 87,706 ש"ח (80,275 ש"ח נומינלי), מתוך הבנה שבכך הוסדר סיום מערכת היחסים לשביעות רצון הצדדים והתובע אף חתם על כתב ויתור מצידו בכל הנוגע לתקופת העסקתו אצלה.

לטענת הנתבעת, היא הפרישה עבור התובע כספים לקרן פנסיה בשיעור של 6% משכר של 7,000 ש"ח לחודש ובנוסף הפרישה כספים לקופת פיצויים מרכזית שנועדה להבטיח השלמת פיצויים לעובדיה במקרה של פיטורים. לטענתה, מאחר והתובע התפטר מרצונו ולא היה זכאי לפיצויי פיטורים כלל, היא לא נדרשה להשלים עבורו תשלומים מקופת הפיצויים המרכזית מעבר לסכומים ששוחררו מקרן הפנסיה ואף זאת לפנים משורת הדין.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את מלוא השכר בגין שעות עבודתו, כשככלל, שעות העבודה אצלה הן בימים א'-ה' עד השעה 15:30 ובימי ו' עד 14:00, ובמהלך היום ניתנות לעובדים הפסקות לצורך ארוחה ותפילות והתובע כלל לא הלין במהלך תקופת עבודתו על שעות העבודה ולא טען לזכאותו לגמול עבודה בשעות נוספות.

בנוסף טענה הנתבעת כי התובע הוסמך כמנהל עבודה אצלה רק בסוף שנת 2003 ועל כן הוראות צו ההרחבה הנוגעות לתפקיד מנהל עבודה חלות רק מסוף שנת 2003 או ראשית שנת 2004.

עוד נטען כי התובע קיבל את מלוא התוספות בהתאם להוראות צו ההרחבה ואף מעבר לכך. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע שכר גלובאלי שגילם בתוכו שעות עבודה לרבות שעות נסיעה לאתרי העבודה השונים.

כמו כן, לטענתה, התובע ניצל את ימי החופשה המגיעים לו ובנוסף היא מימנה לו ולרעייתו חופשות בארץ ובחו"ל.

באשר לקרן השתלמות, טענה הנתבעת כי ככל שהתובע זכאי להפרשות, חרף העובדה כי מדובר בהפרשות שאינן מקובלות בענף הבניה והעובדה כי היא מימנה עבורו את ההכשרות המקצועיות לצורך הסמכתו כמנהל עבודה, יש לערוך את חישוב ההפרשות לפי 5% מהשכר שהוא שיעור ההפרשה הנכון בהתאם לצו ההרחבה.

באשר לתביעה לדמי הבראה טענה הנתבעת כי לכל היותר זכאי התובע לתשלום בגין 9.5 ימים, אותם יש לקזז מהתשלומים ששולמו לו ביתר.

באשר לניכויים מהשכר טענה הנתבעת כי מאחר וממילא שולם לתובע שכר בערכי נטו, הניכוי היה על חשבונה ועל כן, התובע אינו זכאי להחזרים הנתבעים.

הנתבעת העלתה טענת קיזוז וביקשה כי ככל שיקבע שהיא חבה לתובע סכום כלשהו, יקוזזו ממנו התשלומים ששולמו לו ביתר בגין פיצויי פיטורים, שכר עבודה ששולם לו מעבר לקבוע בצו ההרחבה, תשלומים ששולמו לו ביתר עבור ימי חופשה ומימון חופשות לרעייתו.

תצהירים ועדויות

6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מר עלי אבו עיאש, מהנדס ראשי של הנתבעת, של עו"ד חוסיין אבו עיאש, היועץ המשפטי של הנתבעת ושל מר עבד אלחלים אבו עיאש, מהנדס ומנהל עבודה אצל הנתבעת.

התובע והעדים מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו.

דיון והכרעה

תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניה

7. אין חולק כי הנתבעת עוסקת בעבודות בניה. הנתבעת לא הכחישה את תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניה עליה ומנהל הנתבעת, מר עלי אבו עיאש אף אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבעת הינה חברה בהתאחדות הקבלנים (ר' עמ' 24 לפרוט', ש' 28 – עמ' 25, ש' 1).

משכך, על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה מיום 9.4.68 (שייקרא להלן "ההסכם הקיבוצי") והתוספות שנוספו לו מעת לעת, לרבות התוספת מיום 21.12.99 (תיקרא להלן "הסכם 2000") והתוספת מיום 1.8.04 (תיקרא להלן: "הסכם 2004"). החל מחודש אוגוסט 2010, חלות הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2010 (ייקרא להלן: "הסכם 2010").

הוראות ההסכמים המפורטים לעיל הורחבו מעת לעת בצווי הרחבה בענף הבניה, אשר ודאי חלים אף הם על יחסי העבודה בין הצדדים.

נסיבות סיום העסקת התובע

8. הצדדים אינם חולקים על כך שהתובע התפטר מעבודתו בנתבעת. עם זאת, הצדדים חלוקים בעניין נסיבות ההתפטרות ובאם אלו מזכות אותו בפיצויי פיטורים.

התובע טען כי התפטר לאחר שהתריע בפני הנתבעת מספר פעמים וביקש לתקן מחדלים בביצוע הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות ופניותיו לא נענו, כשביום 29.11.10 אף פנה בכתב לנתבעת והתריע במפורש כי במידה והמחדלים לא יתוקנו, בכוונתו להתפטר בסוף חודש 12/10.

הנתבעת טענה כי התובע בחר מיוזמתו ומרצונו להתפטר מעבודתו בשל עייפות ועבודה חלופית שהוצעה לו בחברת בניה אחרת, כשהוא היה מודע לכך שהתפטרותו לא תזכה אותו בפיצויי פיטורים.

9. זכאותו של עובד לקבל פיצויי פיטורים בעקבות התפטרות שמקורה בהרעת תנאי עבודה ו/או מחמת נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, מעוגנת בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, הקובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים מוטל על העובד (דב"ע מח/159-3 חיים שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ, 290).

הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי העמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר, בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כך שתהיה למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (ר' דב"ע שן/3-10 חיים כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע נא/3-74 יצחק מנדלברג ואח' - אמנון אלוני, פד"ע כג' 197; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ – מיכאל רוגל, פד"ע כ 421).

לעניין זה כבר נפסק לא אחת כי אי תשלום זכויות סוציאליות מכח חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים מהווה נסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, ובהן ההתפטרות תזכה בפיצויי פיטורים, בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 24/99 יוסף עטרי – ש.ז.ג ריהוט עלית בע"מ, (19.9.00)).

10. בעניין שלפנינו, כפי שיפורט גם להלן, אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן השתלמות, הגם שהיה עליה לעשות כן בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, לכל הפחות משנת 2004, אז גם לשיטתה שימש התובע כמנהל עבודה.

כמו כן, אין חולק כי הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לקרן פנסיה ממשכורת של 7,000 ש"ח בלבד בעוד שכרו במשך שנות העסקתו האחרונות עלה על 7,000 ש"ח.

הנתבעת לא מילאה אפוא אחר חובותיה בהתאם להסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה ושילמה לתובע את זכויותיו בחסר, כך שבעניין זה מתקיימות נסיבות ביחסי עבודה בהן לא היה מקום לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

11. התובע העיד כי פנה לאחראים בנתבעת מספר פעמים וביקש לתקן את המחדלים באי ביצוע ההפרשות כנדרש כשעל פי עדותו, זכור לו שעלי אמר לו במפורש שהחברה לא משלמת קרן השתלמות (סעיף 8 לתצהירו).

כמו כן, על פי עדותו, בשלהי חודש 11/10 הוא פנה לעלי והודיע לו על כוונתו להתפטר בסוף חודש 12/10 במידה והמחדלים לא יתוקנו ואף כתב מכתב לנתבעת ביום 29.11.10 במסגרתו התריע במפורש כי במידה והמחדלים לא יתוקנו, בכוונתו להתפטר בסוף חודש 12/10. התובע צירף את המכתב לתצהירו והעיד כי הגיש אותו לפקידה במשרד הנתבעת ביום 30.11.10, ואכן על המכתב ישנה חותמת "נתקבל" של הנתבעת מתאריך 30.11.10 כך שאין לקבל את טענת הנתבעת לפיה מכתב זה לא הועבר לידיה (העתק מהמכתב צורף כנספח ד' לתצהיר התובע).

לאור האמור, התובע אף עמד בנטל להוכיח כי הודיע לנתבעת על כוונתו להתפטר בשל אי תשלום זכויותיו כנדרש, כך שניתנה לנתבעת הזדמנות לפעול לתיקון ההפרות, לו חפצה לעשות כן.

12. השאלה שנותרה במחלוקת היא שאלת הקשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הנסיבות האמורות.

הנתבעת טענה כי התובע התפטר מרצונו בשל עייפות ובעקבות הצעת עבודה שקיבל מחברת א. דורי וכי התובע היה מודע לכך שבעקבות התפטרותו הוא לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים.

לשם הוכחת טענה זו צירפה הנתבעת תמלול של הקלטת שיחה שלכאורה נערכה בין התובע לבין מר עלי אבו עיאש (נספח ג' לתצהיר עלי).

הנתבעת לא הגישה לתיק בית הדין את הקלטת השיחה עצמה, כפי שאישר היועץ המשפטי של הנתבעת, עו"ד חוסין אבו עיאש, בחקירתו (ר' עמ' 25 לפרוט', ש' 10-14).

ב"כ התובע טען כי ההקלטה הנטענת אף לא הומצאה לידיו חרף בקשות חוזרות ונשנות מצדו, והדבר עולה גם ממספר בקשות שהוגשו לבית הדין במהלך ההליך דנן.

13. על פי הפסיקה, תמליל נועד אך לשקף את הקלטת והוא אינה "הראיה". הראיה היא הקלטת שעל בית הדין לעיין בה בעצמו והיא הקובעת ולא התמליל. יפים לעניין זה הדברים הבאים:

"הכלל הוא, שבית המשפט לומד את תוכנו של סרט ההקלטה בהאזנה לסרט, כאילו היה מדובר בקריאה של מסמך. מנגד, התמליל הינו אמצעי עזר בלבד להצגת תוכנו של סרט ההקלטה (י' קדמי על הראיות (חלק שני תשנ"ט) 961), קרי, הוא נעדר משקל ראייתי לכשעצמו. אשר לדין כאשר בית המשפט אינו מצליח לפענח "במו אזניו" את ההקלטה, וסומך על עורך התמליל כעל "עד מומחה". נפסק, כי על אף שאכן ניתן לראות בעורך התמליל כמעין עד מומחה הרי שכלגבי כל עד מומחה - "השופט הוא המופקד על קליטתו של חומר הראיות, בו בזמן שעורך התמליל הוא תמיד רק מסייע ועוזר..."(ראה: ע"פ 323/84 שריקי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (3) 505 בעמ' 516)."

הנתבעת לא סיפקה כל הסבר לאי הגשת ההקלטה עצמה לתיק בית הדין ומשזו לא הוגשה, הרי שאין אפשרות לבית הדין לקבוע באם התמליל שהוגש אכן משקף בעיקרו את ההקלטה.

יתרה מכך, התמלול הוגש כחוות דעת מומחה מבלי שעורך התמליל הובא לעדות, כך שלמעשה, בהיעדר ההקלטה ובהיעדר עדות המומחה, אין לייחס לתמליל משקל ראייתי כלשהו.

14. הנתבעת טענה, כאמור, כי התובע התפטר בשל עבודה חלופית שהוצעה לו בחברת א. דורי.

מחומר הראיות עולה כי אכן התובע החל לעבוד עבור חברת א. דורי זמן קצר בלבד לאחר שהתפטר מהנתבעת (בהתאם לתלושי השכר של חברת א. דורי שצורפו כנספח ה' לתצהיר עלי, התובע החל לעבוד בה ביום 11.1.11).

עם זאת, התובע חזר לאורך כל ההליך על גרסתו לפיה התפטר בשל אי תשלום זכויותיו כנדרש ולא בשל מציאת עבודה אחרת, כשלגרסתו, הוא מצא את העבודה בחברת א. דורי רק לאחר שהתפטר.

יתרה מכך, מעיון בתלושי השכר מחברת א. דורי עולה כי לא היה שיפור משמעותי בשכרו לעומת השכר שקיבל אצל הנתבעת שעמד בחודשים האחרונים על 10,000 ש"ח נטו, כך שגרסת הנתבעת לפיה התובע הסכים להתפטר תוך ויתור על פיצויי הפיטורים לאחר כעשרים שנות עבודה בנתבעת, רק על מנת לעבור ולעבוד בחברה אחרת בתנאי שכר דומים, אינה סבירה.

15. לאור האמור, משאין מחלוקת כי לתובע לא הופרשו כספים לקרן השתלמות כלל ולא הופרשו לו מלוא הכספים לקרן הפנסיה, משהוכח כי התובע התריע בפני הנתבעת על כוונתו להתפטר תוך שציין את קיומם של שני המחדלים האמורים במכתב, ומשהנתבעת לא השכילה להוכיח כי לתובע היתה סיבה סבירה אחרת להתפטר מעבודתו תוך ויתור מודע על זכאותו לפיצויי פיטורים, אנו סבורים כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הנסיבות האמורות בתנאי עבודתו.

בנסיבות אלו, אנו קובעים כי התובע התפטר בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים ועל כן זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

כתב הסילוק וטענת הקיזוז

16. הנתבעת טענה כי עם התפטרותו של התובע, היא העבירה לו לפנים משורת הדין, את מלוא הכספים שנצברו עבורו בקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בסך כולל של 266,278 ש"ח, לרבות חלק הפיצויים בסך 87,706 ש"ח (80,275 ש"ח נומינלי), מתוך הבנה שבכך הוסדר סיום מערכת היחסים לשביעות רצון הצדדים וכי התובע אף חתם על כתב סילוק בכל הנוגע לתקופת העסקתו אצלה.

הנתבעת ביקשה לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע, ככל שייפסק, את הסכום שהועבר לו ברכיב פיצויי הפיטורים.

17. נוכח קביעתנו לפיה התובע התפטר בדין מפוטר, תוך זכאות לפיצויי פיטורים, התובע זכאי לכספים שנצברו עבורו בקרן הפנסיה ברכיב פיצויי הפיטורים ועל כן, כפי שגם יפורט בהמשך פסק הדין, דין טענת הנתבעת לקיזוז כספים אלו מחובותיה לתובע – להידחות.

18. הנתבעת טענה כי התנהלותו של התובע בהגשת התביעה סותרת את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים כשהתובע אף חתם על כתב סילוק ששיקף את הסכמתו לקבלת הכספים שנצברו בקרן הפנסיה תמורת היעדר טענות באשר לתקופת העסקתו אצלה.

לאחר שעיינו בכתב הסילוק ובעדויות הצדדים באשר לנסיבות החתימה עליו, סברנו כי אין מקום לייחס לו כל משקל.

ראשית, מדובר במסמך כללי שאין בו כל פירוט לסכומים ששולמו או ישולמו לתובע בתמורה לויתורו על תביעות עתידיות, כשלטענת התובע, בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, עד למועד הגשת הסיכומים לא נמסר לו מכתב שחרור לכספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה.

יש לציין כי מנהל הנתבעת העיד בחקירתו כי אין לו מכתב שחרור שנשלח לקרן הפנסיה (עמ' 20, ש' 13-14).

19. התובע העיד כי הוא אינו זוכר שחתם על כתב ויתור וכי הנתבעת התנתה את שחרור הכספים שנצברו עבורו בקרן הפנסיה בחתימתו על אסופת מסמכים והוא נאלץ לחתום על המסמכים מבלי שניתנה לו הזדמנות לקרוא אותם ומבלי שניתן לו העתק מהם (סעיפים 11-12 לתצהיר התובע, עמ' 12 לפרוט', ש' 13-21).

גרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת שכן בחקירתו הנגדית טען עלי כי מי שישב עם התובע ומי שהחתים אותו על כתב הסילוק הוא חשב הנתבעת (עמ' 19 לפרוט', ש' 26 – עמ' 20, ש' 5) וחשב הנתבעת כלל לא זומן להעיד באשר לנסיבות חתימת התובע על המסמכים.

20. לאור האמור, אף אם התובע הוחתם על ידי חשב הנתבעת בין היתר גם על כתב הסילוק, משלא הוכח כי הוסבר לו באופן ברור על מה הוא חותם ומשממילא אין בכתב הסילוק כל פירוט של סכומים ששולמו לו בגין הסכמתו לכאורה להיעדר טענות ביחס לתקופת העסקתו אצל הנתבעת, אין לייחס למסמך זה כל משקל.

פיצויי פיטורים

21. משקבענו כי התובע התפטר בדין מפוטר וזכאי לפיצויי פיטורים, יש לקבוע את סכום הזכאות.

התובע עבד אצל הנתבעת במשך 19 שנים ושלושה חודשים. שכרו השתנה במהלך השנים ועמד בחודשים האחרונים ע"ס 13,263 ש"ח.

אין חולק כי הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לקרן פנסיה ועם תום העסקתו הצטבר בקרן ברכיב הפיצויים סך של 80,274 ש"ח.

לעניין זה יש לציין כי לטענת התובע, טרם נמסר לו מכתב לשחרור הפיצויים ועל כן, אנו מורים לנתבעת להעביר לידיו מכתב לשחרור הפיצויים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, ככל שזה טרם הועבר לידיו, ובצירוף טופס 161 ערוך כדין.

22. התובע טען כי מגיעים לו פיצויי פיטורים בסך 255,312 ש"ח (13,263 ש"ח X 231/12) ובקיזוז הסכום שנצבר בקרן הפנסיה ע"ס 80,274 ש"ח עתר לתשלום יתרת פיצויי פיטורים בסך 175,038 ש"ח.

מאחר ושכרו של התובע השתנה משמעותית לאורך תקופת העסקתו הארוכה, כשבתחילת העסקתו עמד על 2,941 ש"ח בלבד (ר' תלוש המשכורת לחודש 12/91 שצורף לתצהיר התובע) ורק בארבעת החודשים האחרונים לעבודה עמד על 13,263 ש"ח, אין מקום לערוך את תחשיב פיצויי הפיטורים על בסיס המשכורת האחרונה.

23. יש לערוך, אפוא, את חישוב פיצויי הפיטורים בהתאם למשכורת ששולמה לתובע בפועל במהלך שנות עבודתו.

בהתאם לתחשיב שנערך על ידי התובע בתצהירו, כעולה מטפסי 106 לשנים 1996 ואילך ומתלושי השכר לחודשי דצמבר 1991-1995, בהם מופיע השכר המצטבר במהלך שנת העבודה, שכר היסוד המצטבר שלו עמד על 2,077,720 ש"ח. נתון זה לא נסתר על ידי הנתבעת ומתיישב עם המסמכים שצורפו לתצהיר התובע.

משכך, בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף הבניה, היה על הנתבעת להפריש עבור התובע 8.33% מהשכר המבוטח עבור רכיב פיצויי פיטורים בסך של 173,074 ש"ח, ובקיזוז 80,274 ש"ח שהופרשו כבר לקרן הפנסיה, נותרה הנתבעת חייבת סך של 92,800 ש"ח בגין רכיב פיצויי הפיטורים.

24. באשר לתביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, נוכח המחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התפטרות התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים, מצאנו לנכון להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד ממועד סיום ההעסקה.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה

25. התובע טען כי בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה המטילות על הנתבעת חובה לבצע עבורו הפרשות לפנסיה בשיעור 6% ממלוא שכרו, הנתבעת ביצעה הפרשות בשיעור חלקי בלבד, מתוך שכר של 7,000 ש"ח.

הנתבעת אישרה כי הפרישה לתובע כספים לקרן פנסיה בשיעור של 6% משכר של 7,000 ש"ח לחודש, כשלטענתה, הפרישה בנוסף כספים לקופת פיצויים מרכזית של הנתבעת.

26. הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה קובעות כי על המעביד להעביר מדי חודש לקרן הפנסיה 6% מהשכר המבוטח של העובד.

אין חולק כי הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לפנסיה על בסיס משכורת של 7,000 ש"ח (ר' לעניין זה גם דוחות קרן הפנסיה - צורפו כנספח א' לתצהיר התובע). עם זאת, מעיון בתלושי השכר של התובע וטפסי 106 (צורפו כנספחים ב' ו- ו' לתצהיר) עולה כי שכרו מחודש 10/04 ואילך (התקופה הנתבעת בכפוף לתקופת ההתיישנות) היה גבוה בהרבה מ- 7,000 ש"ח.

הנתבעת לא הסבירה מדוע הפרישה לתובע כספים על בסיס שכר של 7,000 ש"ח בלבד וזאת בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף.

טענת הנתבעת לפיה הפרישה כספים גם לקופת פיצויים מרכזית לשם השלמת פיצויי פיטורים לעובדים מפוטרים אינה קשורה בכל אופן לחובתה להפריש עבור התובע כספים לפנסיה בשיעורים הנקובים בהסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה.

27. משכך, בהתאם לתחשיב שנערך על ידי התובע באשר להפרשות שהיה על הנתבעת להפריש עבורו לפנסיה בהתאם לשכרו, בקיזוז הסכומים שהפרישה עבורו הנתבעת בפועל, תחשיב שלא נסתר על ידי הנתבעת, על הנתבעת היה להפריש עבורו סך של 9,061 ש"ח.

28. מאחר ויחסי עובד-מעביד בין הצדדים הסתיימו זה מכבר ואין עוד אפשרות להעברת הכספים לקרן הפנסיה, הנתבעת תשלם לתובע את ההפרשים האמורים בסך 9,061 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה מלאה לפנסיה.

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות

29. התובע טען כי הוסמך כמנהל עבודה כבר בשנת 1995 וכי כמנהל עבודה, היה זכאי לביצוע הפרשות לקרן השתלמות בשיעור 6% ממלוא שכרו ממועד הסמכתו.

הנתבעת טענה כי התובע הוסמך כמנהל עבודה רק בשנת 2003 וכי לכל היותר הוא זכאי להפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 5% החל משנת 2004.

30. לשם הוכחת טענתו לפיה שימש כמנהל עבודה עוד משנת 1995 צירף התובע לתצהירו תעודה על סיום קורס בטיחות למנהלי עבודה בבניה (נספח ג' לתצהירו).

תעודה זו מעידה אמנם על כך שהתובע סיים קורס הנדרש לצורך תפקיד מנהל עבודה אולם אין בה כדי להוכיח כי אכן ממועד זה מונה למנהל עבודה אצל הנתבעת, כשיש להדגיש כי בתחתית התעודה שצורפה נרשם כי "נושא תעודה זו יכול להתמנות כמנהל עבודה...".

הנתבעת, מנגד, צירפה העתק שאילתא ממשרד התמ"ת ממנה עולה כי תוקף ההסמכה של התובע כמנהל עבודה החל בחודש 10/2003 וכי הוא מונה כמנהל עבודה בנתבעת החל מחודש ינואר 2004 (נספח ב' לתצהיר מר עלי אבו עיאש).

31. התובע הצהיר כי שימש כמנהל עבודה עוד לפני שנת 2003 וכי יכול להיות שלא דאג לחדש את הסמכתו מדי שנה וכי ייתכן והנתבעת לא דיווחה עליו כמנהל עבודה בפרוייקטים השונים, אולם לא הציג כל ראיה ו/או עדות שיש בה כדי לתמוך בטענה זו.

משכך, בהיעדר הוכחה אחרת מצד התובע למינויו כמנהל עבודה בנתבעת עוד לפני 2004 אנו קובעים כי הוא שימש כמנהל עבודה בנתבעת החל מחודש ינואר 2004 ועל כן זכאי היה להפרשות לקרן השתלמות משנת 2004 ואילך.

32. משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ואין עוד אפשרות להפריש כספים לקרן ההשתלמות, התובע זכאי לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בגובה ההפרשות שהיה על הנתבעת להפריש עבורו.

בהתאם להוראות הסכם 2004 וצווי ההרחבה שהוצאו מכוחו ושהיו בתוקף עד חודש 8/10, שיעור ההפרשה לקרן השתלמות למנהל עבודה עמד על 5% מהשכר (חלק מעביד).

בהסכם 2010 שנכנס לתוקף בחודש 8/10 נקבע שיעור הפרשה של 7.5% מהשכר (חלק מעביד).

33. לאור האמור, בכפוף לתקופת ההתיישנות, ובהתאם לנתונים המופיעים בטפסי 106 ותלושי משכורת שצורפו לתצהיר, התובע זכאי לתשלום פיצוי כדלקמן:

מחודש 10/04 ועד לחודש 8/10 – פיצוי בסך 35,348 ש"ח.

בגין חמשת החודשים שמחודש 08/10 ועד לחודש 12/10 – פיצוי בסך 4,857 ש"ח.

בסה"כ זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 40,205 ש"ח.

הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות

34. לטענת התובע, במשך 7 שנות עבודתו האחרונות אצל הנתבעת, הוא עבד באופן קבוע 9 שעות בימים א' – ה', משעה 6:45 ועד 15:45 לפחות ובימי שישי 7.5 שעות, עד השעה 14:15 לפחות, אולם הנתבעת לא שילמה לו גמול עבודה בשעות נוספות.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את מלוא השכר בגין שעות עבודתו, כשעל פי עדותו של עלי, התובע התחיל את עבודתו בימים א'-ה' בשעה 7:00 וסיים את העבודה עד השעה 15:30 ובימי ו' עבד עד השעה 14:00, כשבמהלך היום ניתנה לו הפסקה לצורך ארוחה, כך שהתובע עבד לכל היותר 8 שעות ביום ו- 6.5 שעות ביום ו'.

35. כידוע, בעבר נהג הכלל שהתובע גמול עבודה בשעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל. אלא שבמשך השנים, הגמישה הפסיקה את הכללים בדבר נטל הראיה החלים על התובע גמול שעות נוספות עת קבעה כי כאשר מדובר בעובד שעבד במתכונת עבודה קבועה די בכך שהוכיח ענין זה (והביא ראשית ראיה) ואין הוא נדרש להוכחה מדוייקת של כל אחת משעות עבודתו הנטענות (ר' לדוגמא ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ( 12.11.08)).

החל מחודש 2/2008, נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 המעביר את נטל ההוכחה בעניין זה למעסיק, אלא שגם במקרים שכאלה על התובע להציג "ראשית ראיה" להוכחת הטענה בדבר עבודתו בשעות נוספות.

לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 664/09 גורסים איליה - סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ (13.10.2010)):

"גם במקרים בהם מוטל נטל השכנוע על הנתבע, אין התובע יוצא פטור בלא כלום. בכל מקרה, יידרש התובע לפרט את עילות תביעתו בכתב התביעה ולכמתן, ולהגיש "ראשית ראיה" לגבי התקיימות יסודות העילה או חלקם, בהתאם להוראות הדין המהותי הרלוונטי...יש ליתן את הדעת לכך שבהעדר פירוט סביר של עילות התביעה וכימותן על ידי התובע, לא יוכל המעסיק הנתבע להשיב לטענת התובע ולברר זכאותו לתשלומים הנתבעים. הוא הדין בכל הנוגע לתביעות לתשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות או לגמול עבודה במנוחה שבועית, לגביהן הוטל נטל השכנוע על המעסיק בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 שהוסף לחוק במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בתביעות אלה, יידרש התובע לפרט בכתב תביעתו את מסגרת שעות עבודתו ולכמת את התשלומים הנתבעים. לאחר מכן, ובהתאם להחלטת בית הדין, יגיש התובע ראשית ראייה לגבי שעות עבודתו, אחריו יגיש הנתבע ראיותיו, והתביעה תוכרע על פי כללי נטל השכנוע הקבועים בחוק הגנת השכר".

36. מתלושי השכר של התובע עולה כי הנתבעת שילמה לו שכר חודשי, ללא כל רכיב בגין שעות נוספות.

התובע טען, כאמור, כי עבד בימים א'-ה' 9 שעות, מהשעה 6:45 ועד השעה 15:45 לפחות ובימי שישי 7.5 שעות, עד השעה 14:15 לפחות, כך שעל פי גרסתו, הוא עבד 52.5 שעות בשבוע.

מהנדס הנתבעת הצהיר, מנגד, שהתובע עבד בימים א'-ה' מהשעה 7:00 עד 15:30 ובימי שישי עד השעה 14:00, בניכוי חצי שעה הפסקה ליום, כך שעל פי גרסתו, התובע עבד 46.5 שעות בשבוע.

עד נוסף שהובא על ידי הנתבעת, מר עבד אל-חלים אבו עיאש, מהנדס ומנהל עבודה שעבד עם התובע באתר בתל אביב, העיד כי התובע הגיע לעבודה בשעה 6:30 ויצא ממנה בשעה 15:00, כפי שאף הוא עצמו עבד וכי היתה להם הפסקת אוכל של חצי שעה (עמ' 26, ש' 12-21), כך שגם על פי עדותו, התובע עבד 46.5 שעות בשבוע.

37. חרף חובותיה הרישומיות, הנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה של התובע או דוחות נוכחות, כשלתצהירו של התובע צורפו מספר דוחות שהועברו אליו על ידי הנתבעת, מהם לא ניתן ללמוד דבר באשר לשעות עבודתו של התובע.

עם זאת, כפי שציינו לעיל, גם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק, על התובע עדיין מוטל הנטל להוכיח ולו בראשית ראיה את מתכונת ההעסקה הנטענת על ידו.

מאחר והתובע לא זימן כל עד שיתמוך בטענתו בדבר שעות עבודתו ולא הוכיח בכל אופן את מתכונת ההעסקה הנטענת על ידו, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת, אשר גם בהתאם לה התובע עבד שעות נוספות, אולם פחות מהשעות הנטענות על ידי התובע.

38. על פי ההסכמים הקיבוציים ו/או צווי ההרחבה בענף הבניה, שבוע העבודה בענף הינו בן 42 שעות ויום העבודה הרגיל בימים א'-ה' הינו בן 8 שעות, כך שבהתאם למתכונת ההעסקה הנטענת על ידי הנתבעת עצמה, התובע עבד מדי שבוע 46.5 שעות עבודה, דהיינו, 4.5 שעות נוספות מתוכן 2 בשיעור 125% ו- 2.5 בשיעור 150% (בימי ו').

משכך, התובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות בסך 302.5 ש"ח לשבוע (לפי שכר שעתי ממוצע של 55 ש"ח) ובגין 75 חודשים שלא התיישנו במכפלת 4.33 שבועות לחודש, זכאי התובע לגמול עבודה בשעות נוספות בסך של 98,237 ש"ח.

פדיון חופשה

39. התובע טען כי לא ניצל במהלך תקופת עבודתו את מלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי דין וכי היה יוצא בדרך כלל פעם בשנה לחופשה מרוכזת אחת של כשבוע ימים, כשלטענתו, ניצול החופשה המופיע בתלושי השכר אינו אמיתי, אינו חוקי ואינו מדוייק.

מטעמי התיישנות עתר התובע לתשלום פדיון ימי החופשה בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתו בצירוף ימי החופשה של השנה השוטפת.

הנתבעת טענה כי התובע ניצל את ימי החופשה המגיעים לו ובנוסף טענה כי מימנה לו ולרעייתו חופשות בארץ ובחו"ל על חשבונה.

40. הלכה היא כי הנטל על המעביד להוכיח יתרת חופשה שנתית, ובכלל זה חובה עליו לדעת כמה ימי חופשה העובד ניצל, כמה נותרו לזכותו ולהציג פנקס חופשה שניהל עבור העובד (דב"ע לא/22 – 3 ליפוט נ' קסטנר (13.1.72); סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951).

הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה או רישום אחר של ימי החופשה שנוצלו על ידי התובע במהלך תקופת עבודתו.

מעיון בתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו עולה כי הרישום של ניצול וצבירת ימי החופשה בהם אינו הגיוני ואינו סדיר. כך למשל במשך חודשים רבים לא נרשמה כל צבירה של ימי חופשה כי אם ניצול בלבד, דבר שהוביל לחסר בלתי הגיוני בימי חופשה, ובחודשים מסויימים צויין ניצול של ימי חופשה רבים בעוד מספר ימי העבודה באותו חודש נותר כבחודש עבודה מלא ואף לא נרשם כל תשלום של רכיב "חופשה". לאור האמור, אין מקום להסתמך על הרישום שנערך בתלושי השכר.

הנתבעת לא הציגה, אפוא, כל רישום מסודר של ימי החופשה שלטענתה נוצלו על ידי התובע ועל כן לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי, כנטען על ידה.

הנתבעת אף לא הציגה כל אסמכתא למימון חופשות לתובע ורעייתו על חשבונה, הגם שממילא, אף לו היתה מוכיחה כי מימנה חופשות כאמור לא היה בכך כדי לפגוע בזכותו של התובע לימי חופשה על פי החוק וההסכם הקיבוצי.

41. התובע הצהיר כי בדרך כלל יצא לחופשה מרוכזת אחת בשנה, למשך כשבוע ימים וכי מלבד חופשה זו לא ניצל ימי חופשה נוספים (סעיף 32 לתצהירו). הצהרה זו נראית לנו סבירה והגיונית בנסיבות העניין.

42. לאור האמור, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו בשנה שקדמה לכך (בכפוף לתקופת ההתיישנות ובהתאם לנתבע על ידי התובע) בהתאם להצהרתו באשר לימי החופשה שנוצלו על ידו.

נוכח וותקו של התובע בנתבעת, בשנים האחרונות להעסקתו זכאי היה ל- 26 ימי חופשה בשנה ובגין שלוש השנים האחרונות להעסקה בצירוף הימים שנצברו בשנה שקדמה לכך, זכאי היה ל- 104 ימי חופשה.

לאור הצהרתו של התובע לפיה ניצל 6 ימי חופשה בשנה ובסה"כ 24 ימי חופשה במשך ארבע השנים האחרונות להעסקתו, נותרה, אפוא, לזכותו יתרה של 80 ימי חופשה לניצול.

שכרו הממוצע של התובע בארבע השנים האחרונות להעסקתו, בהתאם לטפסי 106 עמד על 11,292 ש"ח ושכרו היומי על 434 ש"ח (11,292/26 ימי עבודה).

43. משכך, התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בסך 34,720 ש"ח.

דמי הבראה

44. התובע טען כי הנתבעת נהגה לשלם לו לאורך כל שנות עבודתו דמי הבראה באופן חלקי ולא בהתאם לוותקו ולהוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה.

בנוסף טען התובע כי יש לזקוף את תשלומי הבראה ששולמו לו במהלך השנתיים האחרונות לשנים קודמות בגינן שולמו לו דמי הבראה בחסר.

בכתב התביעה טען התובע לזכאותו לפדיון 22 ימי הבראה ובסיכומיו טען לזכאותו ל- 18.5 ימי הבראה בסך 6,660 ש"ח (18.5 X 360 ש"ח).

הנתבעת טענה כי ככל שהתובע זכאי לדמי הבראה, מדובר בזכאות לארבעה ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקה בצירוף 5.5 ימים בגין מחצית השנה האחרונה לעבודתו ובסה"כ ל- 9.5 ימים בסך 3,420 ש"ח.

45. תקופת ההתיישנות של דמי הבראה כאשר העובד סיים את עבודתו אצל המעסיק היא של שנתיים, אך בתי הדין קבעו לא אחת כי ניתן לשייך דמי הבראה שקיבל העובד בשנתיים האחרונות לעבודתו לשנים קודמות בהן לא קיבל דמי הבראה כדין, בהתאם לתקופת ההתיישנות הרגילה (ר' למשל עב' 300315/99 ח'יר פואד – עמישב שירותים בע"מ (26.09.05).

46. מתלושי השכר של התובע עולה כי בחודש 7/05 שולם לו בגין 8 ימי הבראה במקום 10 בהתאם לוותקו, בחודש 7/06 שולם לו בגין 8 ימי הבראה במקום 10, בחודש 7/07 שולם לו בגין 8 ימי הבראה במקום 11, בחודש 7/08 שולם לו בגין 9 ימי הבראה במקום 11, בחודש 7/09 שולם לו בגין 9 ימי הבראה במקום 11 ובחודש 7/10 שולם לו בגין 9 ימי הבראה במקום 11. משכך, לתובע שולמו בשנים האחרונות להעסקתו דמי הבראה בחסר של 13 ימים. בגין חצי השנה שמחודש 7/10 ועד לסיום העסקתו זכאי היה התובע ל- 5.5 ימי הבראה נוספים, כך שהתובע זכאי בסה"כ לפדיון 18.5 ימי הבראה.

47. תעריף יום הבראה החל מחודש 7/08 עמד על 331 ש"ח, החל מחודש 7/09 על 340 ש"ח והחל מחודש 7/10 על 351 ש"ח ועל כן, התובע זכאי לתשלום פדיון דמי הבראה בסך 6,332 ש"ח (2 X 331 ש"ח + 11 X 340 ש"ח + 5.5 X 351 ש"ח).

תמורה בעד זמן נסיעה לעבודה

48. התובע טען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה, הוא זכאי לתשלום תמורה עבור זמן הנסיעה לעבודה ובחזרה העולה על חצי שעה. בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על סך של 132,000 ש"ח.

בתצהירו פירט התובע את אתרי העבודה בהם עבד, את תקופות העבודה ואת זמני הנסיעה לאתרים ובחזרה וטען לזכאותו לתמורה בסך 142,076 ש"ח בגין זמני הנסיעה לעבודה.

הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתשלומים בגין זמני הנסיעה לעבודה ובחזרה וכי שולם לו שכר גלובאלי שגילם בתוכו את שעות הנסיעה לאתרי העבודה השונים. בסיכומיה הוסיפה וטענה כי סעיף 67 לצו ההרחבה מחודש יוני 2010 הגביל את הזכאות לתמורה בעד זמן נסיעה לעבודה לעובד שיפוצים וכי מאחר והתובע שימש כמנהל עבודה וניתן לו רכב צמוד, הוא אינו זכאי לתשלום רכיב זה.

49. סעיף 4(ב) להסכם הקיבוצי שהיה בתוקף עד לחודש 8/2010 קובע:

"הוזמנו על ידי הקבלן עובדים לשטחי עבודה מחוץ לתחום הפעולה של לשכת העבודה המקומית ומחוץ לתחום מגוריהם של העובדים, ישולמו הוצאות הנסיעה על ידי הקבלן. במקרה זה יפצה הקבלן את העובד גם בעד זמן הנסיעה הרגיל, העולה על חצי שעה לכל כיוון נסיעה. זמן הנסיעה ייחשב במקרה זה כנסיעה ממקום הריכוז שייקבע בכל מקרה בהסכם בין הצדדים".

בהתאם לסעיף זה, על המעביד לפצות את העובד בתשלום עבור זמן נסיעה העולה על חצי שעה לכל כיוון, כשמניין זמן הנסיעה נחשב החל מאיסוף העובד ממקום הריכוז ועד להגיעו למקום העבודה ובחזרה.

לעניין זה כבר נקבע כי "מקום הריכוז" הוא נקודת היציאה מהכפר בו מתגורר העובד (ר' עב 2036/08 מוחמד סרחאן – א. עתיד הנדסה ובניין בע"מ (31.1.10)).

50. התובע העיד כי לעיתים נסע ברכבו ואסף עובדים בדרך ולעיתים נסע עם אחיו, שעבד אף הוא עבור הנתבעת (ר' עמ' 16 לפרוט').

התובע פירט בתצהירו את התקופות בהן עבד בכל אתר, כשהפירוט נתמך בשאילתא ממשרד התמ"ת המוכיחה כי התובע דווח כמנהל עבודה באותם אתרים בתקופות הנטענות (נספח ט' לתצהירו).

הנתבעת לא חלקה על הנתונים שהוצגו על ידי התובע כשאף היא עצמה צירפה את השאילתא האמורה לתצהירה על מנת להוכיח את מועד הסמכתו של התובע כמנהל עבודה (צורפה כנספח ב' לתצהיר עלי).

התובע פירט בתצהירו גם את זמני הנסיעה ממקום מגוריו לכל אתר וצירף תדפיס מתוך אתר האינטרנט "מפה" ובו פירוט המרחק וזמן הנסיעה ממקום מגוריו לכל אתר (נספחים י' - יב' לתצהירו).

הנתבעת לא חלקה על נתונים אלו ולא הציגה נתונים סותרים, מלבד באשר לאתר בחיפה, שלגביו טען בא כוחה כי זמן הנסיעה קצר יותר מהנטען.

51. הנתבעת טענה כי שכרו של התובע גילם בתוכו כבר את שעות הנסיעה לעבודה, אולם לא הציגה הסכם עבודה עם התובע או מסמך אחר בו צויין כי זמן הנסיעה לעבודה מגולם בשכרו ולא הציגה כל אסמכתא להסכמת התובע להכללת התמורה בעד זמן הנסיעה בשכרו.

52. באשר לטענתה בדבר הגבלת הזכאות בצו ההרחבה משנת 2010 רק לעובד שיפוצים, הרי שבהתאם להגדרות בצו ההרחבה "עובד שיפוצים" הינו "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה...".

משכך, גם בהתאם לצו ההרחבה החדש התובע זכאי היה לתשלום רכיב זה.

לאור האמור, אין לנו אלא לקבל את התביעה לתשלום תמורה בעד זמן הנסיעה לעבודה בהתאם לפירוט המצויין בתצהיר התובע ובכפוף לסכום הנתבע.

53. מהפירוט בתצהיר התובע והנספחים שצורפו עולה כי הוא עבד כדלקמן:

מיום 1.9.05 ועד ליום 31.5.06 (9 חודשים) עבד בטכנודע בגבעת אולגה, כשזמן הנסיעה ארך כשעה ורבע לכל כיוון ובהפחתת שעה נסיעה ליום (חצי שעה לכל כיוון) זכאי היה לתמורה בגין 1.5 שעות נסיעה מדי יום. בגין 225 ימי עבודה (25 ימים X 9 חודשים) זכאי היה אפוא ל- 337.5 שעות נסיעה בסך 17,550 ש"ח.

מיום 22.8.07 ועד ליום 15.1.10 (29 חודשים) עבד במכון וינגייט כשזמן הנסיעה ארך 1:20 שעות לכל כיוון, כך שהיה זכאי ל- 1.75 שעות נסיעה מדי יום ובגין 720 ימי עבודה שהיו לו באותה תקופה, זכאי היה ל- 1,260 שעות נסיעה בסך 73,080 ש"ח.

מיום 15.1.10 ועד ליום 31.12.10 (11.5 חודשים) עבד בתל אביב, כשזמן הנסיעה ארך בין שעה וחצי לשעתיים, כך שזכאי היה לתמורה בעד 2.5 שעות נסיעה לפחות מדי יום ובגין 285 ימי עבודה לתמורה בעד 712 שעות נסיעה, בסך של 41,296 ש"ח.

מיום 1.6.06 ועד ליום 1.8.07 (14 חודשים) במת"מ, חיפה. התובע טען כי זמן הנסיעה ארך כ- 45 דקות לפחות לכל כיוון, הגם שמדובר באתר קרוב יחסית וזאת בשל פקקים. ב"כ הנתבעת העלה בדיון ההוכחות טענה כי זמן הנסיעה לאתר זה בהתאם ל"גוגל" הינו 32 דקות. מאחר והתובע לא הציג אסמכתא לזמן הנסיעה הנטען על ידו למת"מ, נוכח טענת ב"כ הנתבעת בדבר זמן הנסיעה הקצר יחסית ומשממילא התובע עתר לתשלום סך של 132,000 ש"ח ברכיב זה ובית הדין אינו פוסק מעבר לסכום הנתבע, אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לתשלום תמורה בעד זמן הנסיעה לחיפה.

54. התובע זכאי אפוא לתמורה בעד זמן נסיעה לעבודה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בסך של 131,926 ש"ח.

תוספת וותק

55. התובע טען כי בהתאם להוראות הסכם 2004, כמנהל עבודה הוא זכאי היה לתשלום תוספת וותק בסך 6.85 ש"ח לחודש לכל שנת וותק (עד ל- 40 שנות וותק) וכי הנתבעת מעולם לא שילמה לו תוספת זו.

התובע טען אפוא לזכאותו לתוספת וותק בסך 8,033 ש"ח (9,537 ש"ח משוערך ליום הגשת התביעה).

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע תוספות מעבר למחוייב בצו ההרחבה וכי שכרו הגלובאלי כלל גם תשלום תוספת וותק.

56. מטרתה של תוספת וותק לתגמל את העובד בשל וותקו באותו מקום עבודה, כך שלא ניתן לכלול תוספת זו במסגרת שכר גלובאלי כולל כבר מתחילת העבודה.

הנתבעת טענה כי לתובע שולם שכר גבוה מהקבוע בטבלאות שבהסכם הקיבוצי, כך שהשכר כלל בתוכו את כל התוספות שבהסכם ו/או צו ההרחבה, אולם אין בעובדה שהנתבעת בחרה לשלם לתובע שכר גבוה יותר מהשכר המפורט בטבלאות, שהינו שכר מינימאלי לתשלום, כדי לפגוע בזכאותו לזכויות המגיעות לו מכוח ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה.

הנתבעת אף לא הוכיחה בכל אופן כי התובע הסכים להכללת תוספת הוותק בשכרו.

57. לאור האמור, בהתאם לסעיף 4 להסכם 2004 זכאי התובע לתוספת וותק בסך 6.85 ש"ח לחודש לכל שנת וותק.

בגין התקופה שמחודש 10/04 זכאי, אפוא, התובע לתשלום תוספת וותק בסך 514 ש"ח.

תוספת 2004

58. התובע טען בנוסף לזכאותו לתוספת 2004 בסך 175 ש"ח לחודש בהתאם להוראות הסכם 2004, תוספת שלטענתו מעולם לא שולמה לו ובגין התקופה שמחודש 10/04 ואילך (75 חודשים) עתר לתשלום סך של 13,125 ש"ח.

הנתבעת טענה כי לתובע שולמו מלוא התוספות על פי הוראות צו ההרחבה וכי משכורתו כללה גם תשלום בגין תוספת 2004.

59. גם בעניין זה אין בעובדה שלתובע שולם שכר עבודה העולה על השכר המפורט בטבלאות שבהסכם הקיבוצי כדי לפגוע בזכאותו לזכויות המגיעות לו מכוח ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה.

בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2004 וצו ההרחבה שהוצא מכוחו עובד זכאי לתשלום תוספת 2004 בסך 175 ש"ח לחודש והנתבעת לא הוכיחה בכל אופן כי תוספת זו שולמה לתובע.

60. התובע זכאי, אפוא, לתשלום תוספת 2004 בגין התקופה שמחודש 10/04 בסך של 13,125 ש"ח.

החזר ניכויים שנוכו שלא כדין מהשכר

61. לטענת התובע, הנתבעת ניכתה מדי חודש משכרו סכומים שונים כ"דמי חבר" ובסה"כ במשך התקופה שמחודש 10/04 ואילך (מטעמי התיישנות) סך של 7,480 ש"ח.

התובע טען כי הוא אינו יודע בגין מה נוכו סכומים אלו, כי הוא לא הסכים לניכוי וכי הנתבעת מעולם לא הציגה בפניו אישור המראה שהכספים הועברו להסתדרות ו/או לארגון כלשהו ועל כן, לטענתו, מדובר בניכויים שלא כדין שעל הנתבעת להשיבם לידיו.

הנתבעת טענה כי מאחר ולתובע שולם שכר בערכי נטו, ניכוי "דמי החבר" היה על חשבונה ועל כן, התובע אינו זכאי להחזרים הנתבעים.

62. מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע עולה כי הגם שמדי חודש הופיע ניכוי בגין "דמי חבר" בסכומים שונים, שכרו של התובע בערכי נטו לא הושפע מהניכוי ונותר קבוע ועגול, כך שבעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה הניכוי לא נעשה משכר התובע כי אם על חשבונה.

לאור האמור, התובע אינו זכאי להחזר הכספים הנתבע בגין הניכויים משכרו.

טענת הקיזוז

63. הנתבעת העלתה בכתב ההגנה טענת קיזוז וביקשה כי ככל שיקבע שהיא חבה לתובע סכום כלשהו - יקוזזו ממנו התשלומים ששולמו לו ביתר בגין פיצויי פיטורים, שכר עבודה ששולם לו מעבר לקבוע בצו ההרחבה, תשלומים ששולמו לו ביתר עבור ימי חופשה ומימון חופשות לו ולרעייתו.

64. כפי שקבענו לעיל, מאחר ושוכנענו כי התובע התפטר בדין מפוטר, הוא זכאי היה לשחרור כספי הפיצויים שנצברו בקרן הפנסיה ובנוסף להשלמת פיצויי פיטורים. מכאן, שלא שולמו לתובע כספים ביתר בגין פיצויי פיטורים ודין טענת הקיזוז של תשלומי פיצויי הפיטורים - להידחות.

65. גם דין טענת הקיזוז של כספים ששולמו לתובע כמשכורת מעבר לקבוע בצו ההרחבה דינה דחיה. אכן, לתובע שולם שכר גבוה מהשכר שנקבע בטבלאות בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה, אולם השכר הקבוע בטבלאות הינו תעריף מינימאלי לתשלום ואין מניעה לתשלום שכר גבוה יותר לעובד. אין מקום אפוא לקיזוז המשכורת ששולמה לתובע מעבר לקבוע בהסכם הקיבוצי ו/או בצו ההרחבה.

66. באשר לטענת הנתבעת בעניין תשלום חופשה ביתר לתובע, כפי שנקבע לעיל, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי שילמה לתובע חופשה ביתר ואף לא הוכיחה בכל אופן כי מימנה לתובע ולרעייתו חופשות על חשבונה. משכך, גם טענת הקיזוז של תשלומים ששולמו לתובע ביתר בגין חופשה – דינה דחיה.

סוף דבר

67. התביעה מתקבלת ברובה.

68. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים:

א. סך של 92,800 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.

ב. סך של 9,061 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה מלאה לפנסיה.

ג. סך של 40,205 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

ד. סך של 98,237 ש"ח כגמול עבודה בשעות נוספות.

ה. סך של 34,720 ש"ח כפדיון חופשה

ו. סך של 6,332 ש"ח כפדיון דמי הבראה

ז. סך של 131,926 ש"ח כתמורה בעד זמן נסיעה לעבודה.

ח. סך של 514 ש"ח בגין תוספת וותק.

ט. סך של 13,125 ש"ח בגין תוספת 2004.

כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.10 ועד למועד התשלום בפועל לתובע.

69. בנוסף, הנתבעת תעביר לידי התובע, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיה, מכתב שחרור של כספי פיצויי הפיטורים שנצברו עבורו בקרן הפנסיה, ככל שמכתב כאמור טרם הועבר לתובע, ובצירוף טופס 161 ערוך כדין.

70. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך כולל של 15,000 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

ניתן היום,22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.