פסק - דין

מונחת בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף – מחמת שבית המשפט נעדר סמכות שיפוט בינלאומית, ולחלופין מכיוון שבית משפט ישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה אלא בית משפט בפולין.

הרקע לדיון – התובענה בתמצית

1. התובעת היא חברה קפריסאית שהתאגדה במטרה לשמש קרן להשקעות בנכסי נדל"ן בפולין (להלן: "התובעת" או "מרקורי"). הנתבע מס' 1, עו"ד משה טייטלבאום, הוא עורך דין ישראלי שפעל עבור התובעת לרכישת נכסים בפולין, השבחתם ומכירתם לצדדים שלישיים (להלן: "עו"ד טייטלבאום"). הנתבע מס' 2, אלפונסו נחום, הוא איש עסקים ישראלי שבעת הרלוונטית עסק אף הוא, בין היתר, בהשקעות בשוק הנדל"ן בפולין (להלן: "נחום") (עו"ד טייטלבאום ונחום יחדיו יכונו להלן: "הנתבעים").

ביסודו של כתב התביעה טענות חמורות שמפנה התובעת נגד כל אחד מהנתבעים, ובתמצית כי חברו יחד על מנת להבריח את נכסיה של מרקורי לידיהם. על פי הנטען מדובר במעשה עוקץ ותרמית מתוכנן היטב, שבראשיתו ניצל עו"ד טייטלבאום את יחסי האמון שנוצרו בינו לבין מרקורי וגרם לה להפקיד בידיו כספים לצורך ביצוע עסקאות שונות בנכסי נדל"ן בפולין. אלא שעו"ד טייטלבאום מעל באמון שניתן בו, ובשיתוף עם נחום השניים עשו בכספי התובעת ובזכויותיה בנכסים כבשלהם. כך קרה שבסופו של יום התובעת נותרה ללא כספי ההשקעה ואף ללא הנכסים, ואלה מצאו את דרכם לכיסם של הנתבעים.

2. כתב התביעה מגולל את קורותיהן של שורת עסקאות שבהן היתה התובעת מעורבת בקשר עם נכסי נדל"ן בפולין. מדובר בעסקאות סבוכות, שבוצעו מצידה של התובעת באמצעות חברות מטרה שהוקמו עבורה על ידי עו"ד טייטלבאום, כאשר על פי הנטען עם הקמתן הוחזק הון המניות שלהן על ידו בנאמנות. עוד על פי הנטען, במהלך השנים 2006 ו-2007 העבירה התובעת לעו"ד טייטלבאום לצורך ביצוע ההשקעות כספים בסכום כולל של למעלה מ-5 מיליון אירו – חלקם לידיו במישרין, וחלקם לחברות שבבעלותו, לחברות המטרה, לנחום או לצדדים שלישיים. באמצעות כספים אלה רכש הלה נכסי נדל"ן, והציג בפני התובעת מצג שווא כי הוא עומד למכור אותם לצדדים שלישיים תוך גריפת רווחים נאים עבורה.

בפועל, כך על פי הנטען, עו"ד טייטלבאום גרם למרקורי להתקשר בהסכמים למכירת מרבית נכסיה וזכויותיה לשתי חברות זרות, ורק לימים נתחוור לה כי מדובר בחברות הנשלטות על ידי הנתבעים. ועוד נטען, כי כוונתם של הנתבעים היתה להוסיף ולמכור חלק מן המניות של החברות שבשליטתם למשקיעים חדשים – וכך לגייס את התמורה המגיעה לתובעת בגין הנכסים על פי ההסכמים עימה, ויחד עם זאת להותיר בידם של הנתבעים את השליטה בנכסים.

דא עקא, שבחודש אוקטובר 2008 פרץ משבר כלכלי עולמי, שנתן את אותותיו בשוקי הנדל"ן ברחבי אירופה והביא גם לירידת שווי הנכסים בפולין. בנסיבות אלה המזימה שרקמו הנתבעים נכשלה, ולא עלה בידם לגייס את הכסף הדרוש לשלם לתובעת את התמורה שהבטיחו לה בגין הזכויות שהעבירה לחברות שבבעלותם. בחודש מרץ 2009 החלה להתחוור למרקורי לדבריה התמונה העגומה: עו"ד טייטלבאום אמנם השיב לידיה את מניותיהן של חברות המטרה הפולניות שהוקמו על ידו עבורה; ואולם אלה הוחזרו כשהחברות ריקות מזכויות ומכספים, או לאחר שנרשמו בספרי החשבונות חובות פיקטיביים כלפי עו"ד טייטלבאום או כלפי חברות שבבעלותו. כך התברר לתובעת לטענתה כי היא נפלה קורבן למעשה מרמה שכתוצאה ממנו היא נותרה ללא הזכויות בנכסים ואף ללא כספי התמורה.

הבקשה לסילוק על הסף

3. נחום סבור כי בית המשפט הישראלי נעדר סמכות שיפוט בינלאומית בנוגע לתביעה – שהיא תביעה חפצית, שעניינה זכויות בנכסי מקרקעין בפולין. עמדתו בנושא הסמכות מבוססת לדבריו של נחום על "הלכת מוזמביק" מן המשפט המקובל – המורה כי בית משפט אנגלי לא ידון בתביעה שעניינה במקרקעין המצויים מחוץ לתחום שיפוטה של אנגליה [British South Africa Co. V. Compania de Mozambique (1893) AC 602; להלן: "הלכת מוזמביק"]. הלכה זו נקלטה במשפט הבינלאומי הישראלי, ונחום סבור כי לפיה הסמכות לדון במקרקעין קנויה לפורום של מקום המקרקעין – ובענייננו פולין.

אמנם להלכת מוזמביק שני חריגים, ואולם לטענתו של נחום אלה אינם מתקיימים במקרה דנן: החריג הראשון מורה כי ההלכה אינה חלה על תביעות שעילתן תרמית. ואולם נחום סבור כי בכל הנוגע אליו, טענת התרמית נטענה על ידי התובעת באופן מלאכותי בלבד; וכן כי לא ייתכן שהחריג להלכת מוזמביק יחול רק משום שעילת התרמית הופרחה על ידי התובעת לחלל האוויר ללא כל ביסוס. החריג השני מורה כי הלכת מוזמביק לא תחול על תביעות שהחיובים בהן הם אישיים בעיקרם. לדבריו של נחום, במקרה דנן הסעד הראשי המבוקש הוא אכיפה של הסכמים שנעשו בזכויות במקרקעין, ועל כן ליבת הדיון היא בזכויות קניין.

עוד נטען לקיומו של מנהג בינלאומי מחייב, שגם לפיו בית משפט של מדינה אחת לא ידון בתביעות שעניינן בעלות במקרקעין זרים שבתחומה של מדינה אחרת. מנהג זה אף עוגן לדברי נחום באמנת בריסל – החלה על מדינות האיחוד הארופי, ופולין בכללן. נחום מבהיר כי דיון בתובענה חרף הנוהג הבינלאומי עלול להביא להפרה של עקרון ההדדיות שקנה לו מעמד רם ביחסים משפטיים בינלאומיים. ככלל, על פי עיקרון זה מדינות נוהגות כבוד זו בריבונותה של זו; ובין היתר המשמעות היא ששומה על בית משפט של מדינה א' לקבל על עצמו את אותה נורמה שמצופה היה ממדינה ב' להפעיל, אילו היה המצב הפוך ובית המשפט של מדינה ב' היה זה שדן בעניין מקרקעין של מדינה א'. ודוק: מאחר שפולין חברה באמנת בריסל, ברי שבית משפט בפולין לא היה דן בתביעה שעניינה מקרקעין בישראל – ועל פי עקרון ההדדיות במקרה דנן יש לקבוע כי בית המשפט הישראלי נעדר סמכות בינלאומית.

4. נחום מוסיף וטוען כי אפילו מסורה בידי בית המשפט סמכות בינלאומית בתובענה דנן, הרי שהוא אינו הפורום הנאות לדיון – אלא בית משפט בפולין. ראשית נטען, כי הפורום בפולין הוא הפורום הטבעי לבירור הסכסוך: עניינה של התובענה הוא בעסקאות שנערכו בפולין, לרכישת נכסי מקרקעין בשטחה של פולין, כאשר הצדדים לעסקאות אלה הן חברות זרות שמרביתן פולניות. חוזי המכר נערכו ונחתמו בפולין, וחלק מן העסקאות נרשמו במרשמים רשמיים בפולין.

עוד טוען נחום, כי אף הציפייה הסבירה של הצדדים היא לערוך את ההתדיינות ביניהם בבית משפט פולני. על ציפייה זאת ניתן להסיק מתניית שיפוט שנקבעה באחד ההסכמים נושא התובענה, המורה כי כל סכסוך בין הצדדים יתברר בפולין. וחשוב מכך, ציפיית הצדדים נלמדת לדידו של נחום מעצם כוונתה של מרקורי לפעול אך ורק בפולין, באמצעות חברות מטרה פולניות, ולהפוך לבעלת זכויות במקרקעין שם. בנוסף מבהיר נחום כי גם בהחלטה של התובעת להקים חברות מטרה בפולין יש משום הכרה בנאותות הפורום הפולני – שהרי חברות אלה הן יצירות המשפט הפולני עצמו, ויונקות את חיותן ממנו.

לבסוף מפנה נחום לשיקולי יעילות ולשיקולים מערכתיים, המצביעים לעמדתו אף הם על כך שהפורום הנאות הוא בפולין. בהקשר זה נטען כי פסק דין ישראלי המצהיר על קיומן של זכויות במקרקעין יהא חסר אפקטיביות בפולין; כי הדין החל על התובענה הוא דין מקומם של המקרקעין, קרי: פולין; כי עדי המפתח בפרשה מתגוררים בפולין, וכך גם זמינות הנכסים לאנשי מקצוע (כדוגמת שמאים) אפשרית רק בפולין. ועוד באותו עניין, נטען כי ישנם צדדים שלישיים זרים המעורבים בפרשה ועשויים להיות בעלי זכויות בחלק מן הנכסים – ורק בית משפט בפולין יכול להגן על זכויותיהם. מעבר לכך נחום סבור כי בניגוד לפורום הישראלי, לפורום הפולני יש אינטרס ברור בניהול התביעה – שכן מדובר במקרקעין בפולין המנוהלים במרשם פולני רשמי.

עמדת התובעת בבקשה

5. התובעת מצידה מבטלת את הטענה שלפיה בית המשפט נעדר סמכות שיפוט בינלאומית לדון בתובענה, כאשר לגישתה הסמכות נקנתה עם ביצוע ההמצאה של התביעה לידי הנתבעים.

בנוסף לכך, התובעת סבורה כי הלכת מוזמביק שעליה נסמך נחום, כלל אינה מתאימה למקרה דנן. על פי הנטען הלכה זו חלה רק על תביעות שעניינן במקרקעין, ואילו ביסודה של התובענה דנן עילות נזיקיות וחוזיות, וכן עילות מדיני הנאמנות ודיני עשיית עושר ולא במשפט. גם הסעדים המבוקשים בתובענה הם סעדים אישיים כלפי הנתבעים, המורים להם לקיים את התחייבויותיהם כלפי מרקורי ולשלם לה כספים המגיעים לה, ולא סעדים חפציים. ועוד מוסיפה התובעת כי אף אילו מדובר היה בתביעה במקרקעין, הרי שאז מתקיימים שני החריגים להלכת מוזמביק: עילת התביעה העיקרית נגד הנתבעים היא עילת התרמית, והתובענה היא כאמור תביעה אישית נגד הנתבעים בגין מעשיהם ומחדליהם.

6. בנושא הפורום הנאות טוענת התובעת כי הנטל להוכיח כי בית משפט בישראל אינו פורום נאות לדון בתובענה הוא נטל כבד במיוחד: שומה על נחום לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור ומשמעותי לפורום הזר. לגישתה של התובעת, נטל זה לא הורם במקרה דנן.

ראשית, התובעת מדגישה כי עניינה של התביעה הוא במעשי תרמית שביצעו הנתבעים – שהם אזרחי ישראל, נגד מרקורי – שהעומדים מאחוריה הם אזרחים ישראלים אף הם, כאשר מעשי ההונאה בוצעו בעיקרם בישראל. יתר על כן, התובעת טוענת כי עצם העובדה ששני הצדדים הם ישראלים היא שהביאה להתקשרות ביניהם, והיא זו שהניחה את היסוד למעשה העוקץ הנטען (סעיף 49 לתגובה לבקשה לסילוק על הסף).

התובעת מוסיפה ומבהירה כי העיקר בתובענה הוא מקום ביצוע התרמית (ישראל על פי הנטען) – בעוד שמקום הנכסים שבהם השקיעה מרקורי הוא טפל לדיון, וכך גם מקום התאגדותן של החברות ששימשו כמכשיר לביצוע ההשקעות. בהקשר זה מדגישה התובעת כי גם הסעדים המבוקשים בתובענה אינם מכוונים כלפי חברות זרות או נכסים בחו"ל. המדובר בסעדים אישיים – המופנים כלפי הנתבעים שהם כאמור ישראלים, ומורה להם לקיים את התחייבויותיהם האישיות כלפי מרקורי. מתן פסק דין כמבוקש לא יפגע אפוא לגישתה של התובעת בריבונותה של מדינה זרה או יתערב בניהול המקרקעין שלה. משכך, גם השיקול הציבורי מלמד על כך שהפורום הישראלי הוא פורום נאות. ועוד בהקשר זה נטען, כי אם התובענה תידון בפולין, או בכל מדינה זרה אחרת, דבר לא ימנע מן הנתבעים להמשיך ולפתות משקיעים ישראלים אחרים להשקיע בנכסים ולהונות גם אותם.

בנושא ציפיות הצדדים בנוגע למקום השיפוט, נטען כי "אדם מתאים את התנהגותו ופעולותיו לדין ולנוהג השוררים במקום בו הוא מבצע את הפעולות" (סעיף 59 לתגובה לבקשת הסילוק). משכך, לדידה של התובעת הציפייה הסבירה של הנתבעים צריכה להיות כי ייתבעו בישראל בגין מעשי הונאה שביצעו כלפי ישראלים אחרים שעימם יצרו קשר בישראל.

דיון

7. יצוין בנקודה זו כי גם עו"ד טייטלבאום הגיש לבית המשפט בקשה לסילוק התובענה על הסף – שבה טען אף הוא כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדיון (טענת חוסר סמכות בינלאומית לא הועלתה על ידו). בקצרה ייאמר כי לדידו של עו"ד טייטלבאום, פרט להיותם של חלק מן המשקיעים במרקורי ישראלים, אין לתובענה כל זיקה לישראל. בתוך כך הבהיר הלה כי חרף היותו אזרח ישראל, מרכז חייו ועסקיו מזה שנים רבות הוא בפולין, וכך היה גם בעת שנוצרו הקשרים בינו לבין מרקורי. בהחלטה מיום 22/5/04 הוריתי על מחיקת הבקשה שהגיש עו"ד טייטלבאום על הסף – וזאת בהעדר התייצבות מצידו לישיבות לאורך ההליך, וגם לא למועד הנדחה שנקבע לבקשתו לדיון בין היתר בבקשה שהוגשה על ידו כאמור.

8. אומר מייד כי לא מצאתי מקום להידרש לטענת חוסר הסמכות הבינלאומית הנטענת מפיו של נחום. אמנם נראה כי יש ממש בעמדתו שלפיה כאשר עסקינן בתובענה במקרקעין, אין די בעצם המצאת התביעה לנתבע כדי לקנות לבית המשפט הישראלי סמכות בינלאומית. כך, על יסוד הלכת מוזמביק שלפיה "אין לבית המשפט האזרחי בישראל סמכות שיפוט כאשר נושא הדיון הוא מקרקעין המצויים מחוץ למדינה" [ראו: בגץ 332/11 קבהא נ' שר הביטחון (30/9/2013), בסעיף 13 לפסק הדין]. ואולם בכל מקרה הלכת מוזמביק אינה חלה כאשר מדובר בעוולת תרמית ביחס למקרקעין [ראו ע"א 490/88 ד"ר בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 403 (1990)] – וזה המצב בענייננו. השאלה המרכזית המתעוררת בנסיבות המקרה היא אפוא שאלת הפורום הנאות לדון בתובענה, ובשאלה זו אדון להלן בהרחבה.

פורום בלתי נאות – המסגרת הנורמטיבית

9. דוקטרינת הפורום הבלתי נאות נקלטה במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי. על פי דוקטרינה זאת, בית משפט רשאי שלא להפעיל סמכות שיפוט הנתונה לו – אם שוכנע כי כי קיים פורום זר שהוא "הפורום הטבעי" לדיון בתובענה:

"משהוענקה לבית המשפט סמכות לדון בתביעה, קמה לו חובה לעשות שימוש בסמכות זו. עם זאת, לכלל זה הוכרו מספר חריגים, אשר בהתקיימם עשוי בית משפט בעל סמכות לראות לנכון שלא להפעיל את סמכותו. אחד מאותם חריגים מקורו בדוקטרינת 'הפורום הלא נאות' (Forum Non Conveniens). לפי דוקטרינה זו, בהתעורר שאלה של ברירת מקום שיפוט בין בית משפט מוסמך בישראל לבין בית משפט זר, שאף הוא בעל סמכות בינלאומית לדון בתובענה, רשאי בית המשפט בישראל בתנאים מסוימים למחוק את התביעה שהוגשה לו כדי שזו תנוהל בפני בית המשפט הזר." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [רע"א 9810/05 Hecke נ' Pimcapco Limited (30/8/2009), בסעיף 10 לפסק הדין, להלן: "עניין Hecke"; ראו גם: בגץ 58/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (10/5/2013), בסעיף 15 לפסק הדין].

ביסודה של הדוקטרינה שלושה מבחנים מצטברים: מבחן מירב הזיקות, מבחן ציפיות הצדדים, ומבחן השיקולים הציבוריים –

"תחילה יש לבחון האם הפורום המקומי הוא 'הפורום הטבעי' או שקיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה. מבחן זה מוכרע בהתחשב במכלול הנסיבות של המקרה. כלומר, יש לבחון מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת בין הצדדים, אליו מובילות 'מירב הזיקות' הרלוונטיות (ראו רע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited (30.8.2009); רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO raiffeisenbank (18.3.2010)); שנית יש לבחון מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך; שלישית יש לשקול שיקולים ציבוריים, ובעיקר מה הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה (ראו והשוו רע"א 2737/08 דלעיל). נדמה שההבדל בין המבחן הראשון לשלישי הוא שבעוד הראשון בוחן נתונים אובייקטיבים ביחס שבין האירוע שבמחלוקת לבין הפורום השיפוטי הדרוש, המבחן השלישי הינו אמירה נורמטיבית בדבר הצורך לדון בעניין מסויים בגבולותיה של המדינה." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD (2/8/2012), בסעיף 5 לפסק הדין].

נטל ההוכחה בדבר היותו של הפורום הישראלי פורום בלתי נאות רובץ לפתחו של הנתבע המבקש למחוק את התביעה נגדו. על פי ההלכה הנוהגת מדובר בנטל כבד ממאזן נוחות רגיל: שומה על הנתבע לשכנע את בית משפט כי מאזן הנוחות נוטה באופן משמעותי לעבר הפורום הזר [רע"א 2450/13 Ness Technologies, Inc נ' eWave MD Ltd (3/5/2012) בסעיף 8 לפסק הדין; להלן: "עניין נס"].

10. לנוכח התקדמות טכנולוגית משמעותית שחלה במרוצת השנים בדרכי התקשורת והתחבורה הבינלאומיים, ותהליך גלובליזציה של העולם המודרני הנותן אותותיו גם במגזר העסקי וקשרי המסחר – נראה כי כיום מסתמנת בפסיקה מגמה של צמצום תחולתה של דוקטרינת הפורום הבלתי נאות. כך במיוחד, מקום שבו טענת הפורום הלא נאות נסמכת על הימצאותם של עדים רלוונטים, מסמכים ואף כספים מחוץ למדינה [ראו: רע"א 9368/11 WEST NEVADA MANAGEMENT INC נ' הראל (21/5/2012), בסעיף 19 לפסק הדין; רע"א 2129/10ATLAS ESTTATES INVESTMENT B.V  נ' STRONGINFO CONSULTANTS LTD (8/6/2010)].

עם זאת, בית המשפט העליון עומד בפסיקה על כך שאין המדובר בדוקטרינה שאבד עליה הכלח [ראו: עניין נס, שם; ע"א 3908/08 תיקו בע"מ FOREM BAGCO INC (26/8/2010), בסעיף 17 לפסק הדין]. בהקשר זה הובהר כי אמנם חלה ירידה בקרנם של שיקולי נוחות הדיון בפני הפורום הזר, אך שיקולים אחרים עשויים להצדיק את החלתה של הדוקטרינה:

"טעה, לדעתי, בית-משפט קמא כאשר ראה את שאלת מיקומם של העדים כשיקול יחיד הצריך לעניין. שיקולי הנוחות אינם אלא שיקול אחד בהחלטה על היות הפורום בלתי נאות, ולצדם שיקולי היעילות (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 97). במסגרתם של אלה יש לשאול אם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים היו שהתביעה תידון בישראל, ואם לישראל ולשיטת המשפט הישראלית עניין אמיתי בתובענה. ודוק, אין מדובר כאן באימוצם של שיקולים מערכתיים כשיקול עצמאי לדחייתה של תובענה, שאלה שהותרה בצריך עיון בע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, בעמ' 386 ובעניין אבו-ג'חלה, בעמ' 577, כי אם בעצם ההצדקה לדוקטרינת הפורום הבלתי נאות. ראיית הפורום בעל מרב הזיקות לעניין כפורום הטבעי אינה נובעת רק מנוחות הצדדים, אלא גם מציפיותיהם הסבירות של הצדדים ומהיכולת לנהל הליך יעיל בארץ (ראו Goldstein supra, at p. 265). משום כך לא התייתר מבחן זה בשל הפיחות שחל במעמד השיקול בדבר נוחות הצדדים." [רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' Harefuah Servicos de Saude S/C Ltda. פ"ד נז(5) 414, 422-421 (2003)].

ומן הכלל אל הפרט

11. בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף משקיעה התובעת מאמץ ניכר על מנת לשוות לתובענה זיקה אמיצה לישראל. לגישתה, עסקינן בתביעה אישית שהגישה חברה שהקימו אנשי עסקים ישראלים, נגד הנתבעים שגם הם ישראלים, בגין מעשה תרמית שביצעו האחרונים בשטחה של ישראל. אלא שעיון בכתב התביעה מלמד כי לא מיניה ולא מקצתיה. אין זאת אלא הצגה מגמתית שאינה משקפת נאמנה את העובדות והטענות, שלאמיתו של דבר מצביעות כולן על כך שהפורום הטבעי לדון בתובענה הוא הפורום הפולני; ואפרט.

כתב התביעה מגולל מסכת עובדתית מורכבת עד מאוד, שביסודה שורה של עסקאות שבמסגרתן סחרה מרקורי (בעצמה או באמצעות מי מטעמה) בזכויות בנכסי מקרקעין בפולין בהיקף כספי של מיליוני אירו. מרקורי היא חברה זרה שמקום מושבה הוא קפריסין. אמנם נטען כי העומדים מאחוריה הם אנשי עסקים ישראלים – ואולם בשלב זה מדובר בטענה בעלמא, שאין לה תימוכין בתצהיר שהוגש מטעמה לתמיכה בתגובה לבקשה לסילוק על הסף (מאת מי ששימש כאחד ממנהליה בעת הרלוונטית לתובענה) ואף לא במסמכי ההתאגדות שצורפו לו. מכל מקום, מרקורי מעידה על עצמה בכתב התביעה (בסעיף 15) כי תכלית הקמתה היתה לבצע השקעות בנכסי מקרקעין בפולין; ואמנם אין חולק כי בכך התמצתה פעילותה העסקית. יתר על כן, בכתב התביעה מפרטת מרקורי כי לנוכח שיקולי מס היא בחרה לבצע את הפעילות בשוק הנדל"ן באמצעות חברות מטרה פולניות: על פי הנטען עו"ד טייטלבאום החזיק עבורה בנאמנות במניות של מספר חברות פולניות, שכל אחת הוקמה במיוחד על מנת להחזיק בזכויות בנכס מקרקעין ספציפי (בסעיף 34).

12. עיקר התביעה הוא בטענה שלפיה הנתבעים ביצעו מעשה תרמית. ואולם הטענה כי התרמית התבצעה בישראל דווקא היא טענה חדשה הנטענת לראשונה בתגובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף, ואין לה זכר בכתב התביעה. ההיפך הוא הנכון: בכתב התביעה שמה התובעת את הדגש מבחינת מעשה התרמית על אותן עסקאות שבהן התקשר עו"ד טייטלבאום בשמה של מרקורי ועל פי הנטען תוך הפרת האמון שנתנה בו. מדובר בעסקאות שנערכו על ידו בפולין, עם חברות זרות (פולניות ואחרות), בחוזים בשפה הפולנית, ובנוגע לזכויות במקרקעין שבפולין.

זאת ועוד, בתגובה לבקשה לסילוק על הסף טוענת התובעת לראשונה כי היסוד ליחסים שנוצרו בין הצדדים הוא היותם כולם ישראלים. ואולם מכתב התביעה עולה כי מרקורי בחרה להתקשר עם עו"ד טייטלבאום מטעמים שונים בתכלית:

"במסגרת פגישה זו הציג הנתבע 1 את עצמו כעו"ד המעורה היטב בשוק הנדל"ן הפולני, המסוגל לאתר הזדמנויות עסקיות טובות בשוק הנדל"ן הפולני, לרוכשם, לטפל בהן להשביחן, ולמוכרן ברווח גדול.

...

על בסיס מצג זה מטעמו של הנתבע 1, הוסכם, כי תוקם חברה, אשר תשמש קרן השקעות ותרכז את כספי המשקיעים השונים...

עוד הוסכם, כי התובעת תשקיע כספים אלה לשם רכישת נכסים בפולין, טיפול בנכסים, השבחתם, ולאחר מכן מכירת הנכסים ברווח." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (סעיפים 27-23 לכתב התביעה).

הנה כי כן, לא "הישראליות" של הצדדים היא הבסיס להתקשרות ביניהם – אלא דווקא מהלכיו של עו"ד טננבאום בשוק הנדל"ן בפולין. בהקשר זה יבואר כי עו"ד טייטלבאום עצמו הוא אמנם אזרח ישראל – אך לדבריו מזה שנים רבות הוא מנהל את חייו ועסקיו בפולין, ואף נמצא בתהליך של קבלת אזרחות שם. היחיד מבין הצדדים לתובענה שהוא תושב ישראל זה נחום – ואולם מכתב התביעה עולה כי חלקו במעשה התרמית הנטען הוא מינורי. למעשה נראה כי הלה צורף כנתבע רק משום שחלק מזכויותיה הנטענות של מרקורי במקרקעין שבפולין התגלגלו לידיו, ומתוך כך מסיקה התובעת כי נחום היה שותף לתרמית שלטענתה ביצע עו"ד טייטלבאום נגדה. את עיקר האחריות מייחסת אפוא התובעת לעו"ד טייטלבאום – כאשר על פי הנטען הוא זה שמעל באמונה ועשה בזכויותיה ובנכסיה כבשלו.

13. לגישתה של התובעת, התובענה דנן היא תביעה אישית נגד הנתבעים – לאכיפת התחייבויותיהם כלפי מרקורי. ואולם הסעד המרכזי המבוקש בתובענה הוא בכלל סעד של אכיפת ההסכמים למכירת זכויותיה של מרקורי במקרקעין בפולין לחברות שעל פי הנטען הן בשליטתם של הנתבעים או מי מהם (ראו סעיף 180 לכתב התביעה). אין זאת אלא שעסקינן בתביעה חפצית, שעניינה בזכויות מקרקעין בפולין.

ודוק: ברור על פניו כי העסקאות שאכיפתן מתבקשת הן עסקאות מורכבות עד מאוד. כך לנוכח ההיקף הכספי שלהן; העובדה כי החוזים ערוכים בשפה הפולנית ובהתאם לדין הפולני; ומבנה העסקה שלפיו העברת הזכויות בנכסים נעשתה באמצעות העברת השליטה בחברות המטרה הפולניות. אפילו אם היה בית המשפט בישראל הפורום המתאים לדון בתובענה, ספק רב אם ניתן היה להיעתר לסעד האכיפה המבוקש בכתב התביעה כפי שנוסח.

ראשית, האכיפה מתבקשת ביחס להסכמים שהנתבעים עצמם אינם צד למרביתם, בעוד שהחברות שעימן נערכו העסקאות לא צורפו לתביעה. כנראה שכך נעשה שלא בכדי – שכן מדובר בחברות שכולן זרות, בעוד שהתובעת ניסתה להקנות לתביעתה צביון "ישראלי".

שנית, מכתב התביעה עולה כי קיימים צדדים שלישיים זרים שעשויים להיות בעלי זכויות באותם נכסים שביחס אליהם מבקשת התובעת את סעד האכיפה. כך, למשל, התובעת עותרת לאכיפת הסכם מיום 4/9/08 למכירת זכויותיה בנכס מקרקעין בפולין המכונה "ולרגו" לחברה בשם "Tobery", שנטען כי היא בבעלותם ובשליטתם של הנתבעים, בתמורה לסכום של 12,345,300 אירו. ואולם התובעת עצמה מציינת כי עוד באותו יום (4/9/08) נחתם הסכם נוסף, שלפיו שועבדו זכויותיה של מרקורי בנכס לצד שלישי (חברה בשם גריפין), כנגד הלוואה בריבית קצוצה. ואם לא די בכך, התובעת מוסיפה וטוענת כי בראשית 2009 העביר עו"ד טייטלבאום את מניות חברת המטרה שבאמצעותה החזיקה מרקורי בנכס (חברה בשם Panorama City) לידי צד שלישי אחר (חברה בשם Kimmaton) ואף שיעבד לטובת אותו צד שלישי חלק מן הזכויות בנכס (ראו סעיפים 78-72 לכתב התביעה). ברי אפוא כי לא ניתן להורות על אכיפת ההסכם כמבוקש בתובענה כאשר לא ברור אם הדבר יביא לפגיעה בזכויות קנינייות במקרקעין בפולין של צדדים שלישיים – והפורום המתאים לבירור עניין זה הוא הפורום הפולני.

זאת ועוד. בנסיבות המקרה מתעורר ספק ממשי באשר למידת האפקטיביות של פסק דין כמבוקש בתובענה, כאשר נראה כי השלמת העסקאות שבהן התקשרה מרקורי כרוכה במכשולים רבים שבית המשפט בישראל אינו יכול להסירם. בין היתר – הסרת שיעבודים על הזכויות לצדדים שלישיים, והסדרה של רישום הזכויות במרשמים מתאימים בפולין.

14. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שלבית המשפט בפולין מירב הזיקות לתובענה דנן, ועל כן הוא גם הפורום הטבעי לדון בה. נוסף על כך, בחינת ציפייתם הסבירה של הצדדים בנוגע למקום ההתדיינות ביניהם מובילה לאותה תוצאה:

"ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים לבין עצמם ובינם לבין פרטים במדינות שונות גדל, הציפייה הסבירה של אותם גופים היא כי הם עלולים להיתבע באחת מן המדינות בהן הם פועלים. גוף מסחרי אשר פועל מול גורמים שונים בעולם לוקח במסגרת שיקולי הכדאיות הכלכליים לפעילותו במדינה פלונית את הסיכון כי ייתבע בה לדין. הדברים נכונים הן באשר לחברות בינלאומיות הפועלות בישראל והן באשר לחברות ישראליות הפועלות בחו"ל" (ההדגשה שלי- ע.ב.) [רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG (29/1/2009), בסעיף 19 לפסק הדין].

מרקורי לא רק שפעלה בפולין, אלא שמלכתחילה הוקמה במטרה לבצע השקעות בנכסי נדל"ן שם. בנסיבות אלה שומה עליה לצפות כי ככל שתידרש להליכים משפטיים בקשר עם זכויותיה בנכסים אלה, יהא עליה לנהלם בפולין.

סופו של דבר, שמכל הטעמים המפורטים לעיל יוצא שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענה. יפים לענייננו דברים שנאמרו בהקשר דומה על ידי בית המשפט העליון:

"המשאבים השיפוטיים הינם מוגבלים. קיום הליכים בבית המשפט הישראלי על אף היותם בעלי זיקה חלשה, אם בכלל, לישראל עשוי לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים, שזיקתם לפורום הישראלי רבה הרבה יותר (השוו, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם, 14.9.2005); רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2) 97, 100 (2000); 'שיקולי הפורום הנאות', בעמ' 89-88). זאת, גם בהתחשב בכך שהתובעות אינן חברות שהתאגדו בישראל, ומשכך לא קיימת הצדקה מהותית להקל עליהן את ההתדיינות בישראל (ראו, עניין אלביט, בעמ' 422)." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (עניין Hecke, שם, בסעיף 11 לפסק הדין).

סוף דבר

15. התוצאה היא שאני מורה על מחיקת התביעה.

התובעת תשלם לנתבע מס' 2 הוצאות בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, 20 יולי 2014, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.