לפני: כב' השופטת אורלי סלע - נשיאה

החלטה

1. מר סלומון גבאי (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 26.4.10.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק – "עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 26.4.10.

מאמץ/ומתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. השפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לפיכך, לא ניתן לראות במקרה זה תאונת עבודה", הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3. מטעם התובע העיד התובע בלבד ומטעם הנתבע העיד מר אורי נסים.

4. למען שלמות התמונה, יצויין כי הנתבע ביקש להעיד עד נוסף – מר יהודה בן סימון, אשר נכח באירוע לו טוען התובע, אולם, לאור הודעת הנתבע לפיה מר בן סימון מאושפז בבית החולים במצב קשה, ויתר הנתבע על עדותו והודעתו לפני חוקר הנתבע נמשכה מן התיק.

5. מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן –

א. התובע יליד 1947, עובד במפעל צין של רותם אמפרט נגב בע"מ כקצין ביטחון (להלן – המפעל).

ב. ביום 24.6.10 בשעה 14:30 שהה התובע לבדו במשרדו במפעל, כאשר לפתע נכנס למשרדו עובד עליו ממונה התובע, מר יהודה בן סימון, ושעמו היו לתובע עימותים קודמים בענייני עבודה (להלן – העובד).

ג. מדובר בעובד אלים, אשר התקיף את התובע בעבר – פיזית ומילולית.

ד. קודם לאירוע, הגיש התובע תלונה כנגד העובד לממונים עליו וביקש שיועמד לבירור משמעתי. ועד העובדים גיבה את העובד ולכן הדבר גרם לתובע לתסכול מתמשך.

ה. ביום האירוע הנטען, הופיע העובד במשרדו של התובע והחל להתפרע, קילל וצעק על התובע, תוך שהאשים אותו ש"גנב" לו יום עבודה בכך שלא אישר לו יום לתשלום. השיחה התלהטה וגרמה לתובע כעס והתרגשות גדולים. האירוע נמשך כ- 20 דקות.

ו. מיד לאחר שהעובד עזב את משרדו של התובע, החל התובע להרגיש לחצים בחזה וחולשה. תחילה קיווה התובע שההרגשה תעבור וניסה להירגע בכוחות עצמו.

ז. לאחר 20 דקות נוספות בהן ניסה התובע להירגע, יצא ממשרדו על מנת לנסוע בהסעה של המפעל לביתו. באותה עת, הגיע למקום חבר לעבודה, שהחליט, לאחר שראה שהתובע אינו חש בטוב, לאסוף את התובע ברכבו.

ח. במהלך הנסיעה החמיר מצבו של התובע ולפיכך לקח אותו החבר ישירות למד"א בדימונה, משם פונה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים סורוקה בבאר שבע.

ט. התובע אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לב בסורוקה בוצע בו צנתור דחוף, ובהמשך עבר ניתוח מעקפים.

6. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1) כתב התובע, בתיאור הפגיעה, כדלקמן – "במהלך עימות סוער עם עובד בעייתי, עימות שנמשך למעלה מחודש ימים. בתאריך 26.4.10 בשעה 14:30 העובד הופיע במשרדי והחל להאשים אותי, לאחר העימות הרגשתי לחצים בחזה, ולא התייחסתי, בדרך לבית החמיר המצב ופוניתי למד"א."

7. בהודעתו לחוקר הנתבע (נ/7 II) סיפר התובע על תקרית נוספת שאירעה בינו לבין העובד, כחודש לפני האירוע מושא פסק דין זה – "ב-21/3/10 בן סימון יהודה הגיע אליי למשרד, התפרץ בקללות והודעתי על המקרה הזה לאורי ניסים שהוא ראש אגף מנהל שאני כפוף אליו ובמייל תיארתי כל מה שקרה עם יהודה בקצרה וביקשתי שיטפלו בו ולהשעות אותו ולעשות בירור כנהוג בחברה...הסכסוך שלי עם בן סימון יהודה כבר שנים, זה עובד בעייתי..."

עוד סיפר התובע, בהודעתו – "חוץ מהאירועים ב – 21.03.10 ו – 26.04.10 היו עוד אירועים חריגים ולא רק איתו עם יהודה בן סימון. במשך השלוש שנים האחרונות עברתי מסכת של התעללויות מצד ההנהלה, היו לי גם אירועים אחרים עם עובדים אחרים אבל זה לא הגיע לממדים כאלו, היו צעקות עם עובדים, היו גידופים ופה יהודה חרג יותר מידי, להגיע למצב שלהגיד שאמא שלי זונה ולקלל את אבא שלי שהיה צדיק גדול בדורו, עובדים אחרים לא הגיעו לרמה הזו"

כאשר נשאל התובע, בהמשך הודעתו, במה האירוע ביום 26.4.10 היה שונה מהעימות עם בן סימון ב- 21.3.10 השיב – "ב- 21.3.10 הוא דפק על השולחן ורצה להפוך את השולחן והאירוע ב- 21.3.10 היה יותר חריף מ- 26.4.10 ושם הוא רצה להרים יד ואני פשוט לא הגבתי ולא זזתי ממקומי ולא עניתי לו ושם הרגשתי מאוד, מאוד כעוס. אחרי ה- 21.3.10 לא פניתי לטיפול רפואי".

ולשאלת החוקר במה שונים הוויכוח הראשון והשני עם בן סימון לעומת שאר העימותים עם הנהגים הקבלנים, השיב – "עם יהודה היו לי ויכוחים במשך כמה שנים. בויכוח של 21.3.10 זה הידרדר למצב בלתי נסבל וגם הוא פרץ את החומות גם מילולית פיזית איומים, הוא לא תקף אותי פיזית הוא רצה לתקוף. הוא לקח קלסר וזרק על השולחן ודפק על השולחן ואמר שהיה שובר עליי את כל המשרד ולא עניתי לו. ב 26/4/10 זה היה פחות חמור מ- 21.3.10 אבל מ- 21.3.10 ועד ל- 26.4.10 המצב הבריאותי שלי הידרדר בעקבות התגובה של ההנהלה והייתי אוכל את עצמי"

בסוף הודעתו לחוקר מסר התובע – "אני מאוד משוכנע שמה שקרה לי זה כתוצאה מזה שהתעללו בי במשך השנים ולאו דווקא המקרה הספציפי הזה וליהודה עצמו היום אין לי שום כעס עליו אלא הכעס שלי על המערכת שהשפילה אותי בתגובה שלה". במסגרת חקירתו הנגדית, כאשר נשאל התובע האם התעללו בו שנים השיב "אני לא זוכר שאמרתי שנים. אני התכוונתי למהלך החודש בין האירוע הראשון לשני בו ההנהלה זלזלה בפגיעה שנפגעתי וזה מה שגרם שבאירוע האחרון המצב היה הרבה יותר גרוע."

8. בחקירתו הנגדית, לשאלה למה התכוון בהודעתו לחוקר שהוא מסוכסך עם בן סימון כבר שנים, השיב התובע – "הסכסוך שהתכוונתי עם יהודה הוא אותו סכסוך שיש לי עם כל העובדים שיבצעו את העבודה שלהם על פי הנהלים" וכאשר נשאל מדוע אמר לחוקר כי האירוע ב21.3.10 היה חריף יותר השיב – "נכון שהיה לי איתו עימות חריף אבל בעימות ההוא למשל הוא לא פגע בכבוד של אבי." ובאשר לאירוע מיום 26.4.10 השיב – "זה היה הקש ששבר את גב הגמל. "

עוד סיפר התובע, בחקירתו הנגדית, כי היו לו עימותים נוספים עם עובדים "יש לי למעלה מ- 12 עובדי מפעל ו – 20 עובדי קבלן. עם כולם אותם עימותים כי אני נחשב אדם קשוח. ככה הם אומרים".

9. בדו"ח מד"א מיום 26.4.10 (נ/3) נכתב "לדבריו: היום סמוך לשעה 15:30 בזמן עבודתו הופיעו כאבים באזור סב – סטרנלי בעלי אופי לוחץ עם הקרנה ליד שמאל, דירוג כאב 9/10, ללא סימפטמטולוגיה נוספת. לדבריו אירועים דומים בעברו אך בעוצמה פחותה בהרבה."

בסיכום מחלה מהיחידה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה מיום 29.4.10 (נ/4) נכתב – "ללא עבר של מחלת לב איסכמית, ידוע על דיסליפדמיה ומוות פתאומי בגיל צעיר אצל אחיו, מעשן. כחודש טרם קבלתו החל לסבול מתעוקה במאמצים בינוניים, ביום קבלתו לאחר עימות מילולי בזמן העבודה החל לחוש כאב בחזה מתגבר מלווה בהזעת יתר והקרנה לזרועות..."

כאשר נשאל התובע, בחקירתו הנגדית, האם נכון שחודש לפני האירוע הרגיש לא טוב השיב– "אני לא זוכר דבר כזה" וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע וציינה כי כתוב בסיכום האשפוז כי חש לא טוב כחודש לפני האירוע השיב "ייתכן מאוד שכאשר הרופא שאל אותי מה קרה וסיפרתי לו את הסיפור אז אמרתי לו שכבר חודש ימים שאני עם העצבים האלה עם העובד הזה"

במכתב השחרור מאשפוז מיום 2.5.10 (נ/5) נכתב – "ללא עבר של מחלת לב עד כה. כחודש טרם קבלתו החל לחוש כאב בחזה בעת מאמץ בינוני. ביום קבלתו לבית החולים (26.4.10), לאחר מריבה, החל לחוש כאב בחזה ההולך ומתגבר מלווה בהזעת יתר והקרנה לשתי הזרועות".

10. מעדותו של אורי נסים (להלן – נסים) עולות העובדות הבאות –

א. בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה נסים ראש אגף מנהל בחברת "רותם" ומנהלו של התובע.

ב. בין התובע לבן סימון לא שררו יחסים "הכי טובים". התובע פנה אליו מספר פעמים על בעיות שהיו ביניהם ותפקודו באופן כללי.

ג. התובע פנה לנסים מדי פעם גם לגבי עובדים נוספים, אולם באופן כללי לא היו הרבה בעיות.

ד. נסים שמע על האירוע מיום 21.3.10 מן התובע ומבן סימון וביקש ממנהל משאבי אנוש לתאם בירור משמעתי, אולם הוא אינו זוכר מה קרה בעקבות בקשתו וכיצד טופל האירוע מעבר לזה.

11. בהודעתו לחוקר הנתבע (נ/9) סיפר נסים – "הוא סיפר לי את הסיפור באותו ערב של המקרה כשבאתי לבקר אותו בבית החולים והייתה לו שיחה עם יהודה בן סימון ועלו לטונים גבוהים וזה גרם לו לאירוע, היה שם עימות מילולי בין יהודה לסלומון היו צעקות היה עימות מילולי ברמה גבוהה ככה סלומון אומר."

12. בחקירתו הנגדית, אישר נסים כי סיפר לחוקר הנתבע (נ/9) כי בערב האירוע מושא החלטה זו, ביקר את התובע בבית החולים וזה סיפר לו על הוויכוח באותו יום עם יהודה בן סימון. כאשר נשאל האם שוחח עם בן סימון לגבי האירוע השיב – "מה יהודה אמר אני ממש ללא זוכר. אני זוכר את הפגישה עם התובע בבית החולים"

דיון והכרעה –

13. התובע טוען שיש לראות באוטם שריר הלב שפקד אותו ביום 26.4.10, כתאונת עבודה ועל כן יש לבחון אם אכן מדובר בתאונת עבודה במקרה דנן.

"תאונת עבודה" מוגדרת בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 כתאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו של המבוטח.

המבחן הנהוג להיותו של אוטם שריר הלב "תאונה בעבודה", הינו מבחן "האירוע החריג" או "המאמץ המיוחד". ביסודו של מבחן "המאמץ המיוחד" – "הכרה בעובדה המקובלת בעולם הרפואה, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב אינו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו, באורח סמוי או גלוי, תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע לבוא האוטם... בעיני הרופא מהווה האוטם את אחד השלבים, מהחריפים שבהם, בהתפתחות המחלה והופעתו צפויה במועד זה או אחר, בכל שעות היום והלילה, בכל מצב, בעת פעולה ואף שינה. עם זאת ידוע, על סמך מחקרים רבים, שאירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם. הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל ולמתח נפשי (התרגזות או התרגשות יוצאת דופן UNUSUAL STRAIN OR STRESS). אם אותו אירוע חריג קורה במהלך העבודה ובו זמנית, או בסמוך לו, מופיע האוטם - מקובלת הדעה שקיים קשר סיבתי בין האירוע ובוא האוטם". (דב"ע מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 411; בג"צ 1063/91 משה פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מה (4) 267; דב"ע שן/0-91 זהר פרץ – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) עתירה לבג"ץ נדחתה; דב"ע נב/0-248 המוסד לביטוח לאומי - דליק ווליניץ (לא פורסם) עתירה לבג"צ נדחתה; בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה, פ"ד נג(2) 529; עב"ל 318/96 איאן מיקלס – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 385).

14. הקביעה אם היה "אירוע חריג" בעבודתו של מבוטח אשר לקה באוטם שריר הלב, היא קביעה עובדתית - משפטית, הנשענת על חומר הראיות שלפני הערכאה הדיונית (דב"ע נה/0-150 מיכאל שביט – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט' 268).

קיומו או אי-קיומו של "אירוע חריג" נקבע על פי התשתית העובדתית וקביעה משפטית לגבי משמעותן של העובדות המוכחות (עב"ל 214/98 גרגורי איבניצר - המוסד, (לא פורסם)). בית הדין בוחן את מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח ואת משקלם של האירועים ביום בו אירע האוטם, מול עבודתו הרגילה והשגרתית של המבוטח (עב"ל 205/98 יעקב קליג' - המוסד (לא פורסם)).

כבר נפסק כי על אף שקביעת חריגות הדחק הנפשי שבו נמצא המבוטח צריכה להיבחן סובייקטיבית, הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של דחק נפשי בלתי רגיל (עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר – המוסד לביטוח לאומי; עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי).

15. נקדים אחרית לראשית ונציין כי מצאנו שהוכח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע, ביום 26.4.10.

16. לעניין "עצם קרות האירוע" – הוויכוח עם בן סימון – אין חולק כי ביום 26.4.10 היה עימות מילולי בין התובע לבין מר בן סימון. האירוע הוזכר הן במסמכים הרפואיים של התובע, הן בהודעתו לחוקר הנתבע והן בתצהירו של התובע ובחקירתו הנגדית. כמו כן, גם מנהלו של התובע העיד על ההתרחשות ביום האירוע לאחר ששמע עליה הן מפי התובע והן מפי בן סימון.

17. האם הוויכוח עם בן סימון ביום 26.4.10– מהווה "אירוע חריג" – לטענת הנתבע, הוויכוח מיום 26.4.10 אינו מהווה אירוע חריג אלא מדובר במתח מתמשך במקום העבודה, זאת לאור העדויות שהובאו לפנינו לפיהן העימות בין התובע לבין בן סימון נמשך למעלה מחודש ימים. מנגד, טוען התובע כי האירוע מיום 26.4.10 היה חריג, שעוצמתו התגברה דווקא על רקע האירוע הקודם ביניהם ביום 21.3.10.

18. שוכנענו כי יש לראות באירוע מיום 26.4.10 אירוע חריג. אכן, התובע העיד על עצמו כי הוא נחשב "אדם קשוח" וכי לאורך השנים, היו עימותים בינו לבין עובדים נוספים. יחד עם זאת, הן מעדותו של התובע והן מעדותו של נסים עולה כי התובע לא מצא עצמו מעולם בעימותים כגון אלה שניהל עם התובע בימים 21.3.10 ו- 26.4.10.

19. מקובלת עליי גרסתו של התובע כי האירוע מיום 26.4.10 התעצם דווקא על רקע המתיחות בינו לבין בן סימון והאירוע מיום 21.3.10. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי האירוע מיום 26.4.10 אף היווה את "הקש ששבר את גב הגמל".

20. לא נעלם מעיניי כי התובע סיפר בהודעתו לחוקר הנתבע כי האירוע מיום 21.3.10 היה "חריף יותר", אולם ייתכן כי דווקא משום שהאירוע ביום 21.3.10 היה חריף יותר, חששו של התובע מן העימות עם בן סימון ביום 26.4.10 היה גדול יותר, שכן הוא ידע לאיזו דרגת אלימות מסוגל העימות להתפתח.

זאת ועוד, ניתן ללמוד על כך שהתובע ראה באירוע אירוע חריג, גם מן המסמכים הרפואיים בתיקו של התובע. בדו"ח סיכום מחלה מטיפול נמרץ (נ/4) נכתב " ביום קבלתו לאחר עימות מילולי בזמן העבודה החל לחוש כאב בחזה מתגבר מלווה בהזעת יתר והקרנה לזרועות..."גם במכתב השחרור מאשפוז מיום 2.5.10 (נ/5) נכתב "ביום קבלתו לבית החולים (26.4.10), לאחר מריבה, החל לחוש כאב בחזה ההולך ומתגבר מלווה בהזעת יתר והקרנה לשתי הזרועות" (ההדגשות הוספו – א.ס.).

הלכה פסוקה היא שבית הדין יתן משקל רב לרישומים הרפואיים. בדב"ע מב/160-0 אבי ערב עלי – המוסד לביטוח לאומי. (פד"ע ט"ו 281) קבע בית הדין הארצי –

"ההזקקות לרישומי בית-החולים באה מתוך הידיעה, פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים".

21. מעדותו של נסים אף עולה כי התובע סיפר לו, ביום האירוע, בעת שבא לבקרו, על המריבה עם בן סימון והדבר מעיד על כך, שסובייקטיבית, התובע ראה במריבה את הגורם לאוטם.

22. אוסיף כי האוטם התרחש מיד לאחר העימות עם מר בן סימון. הלכה פסוקה היא כי כאשר קיים ספק במידת חריגותו של האירוע, אולם קיימת סמיכות זמנים בין הופעת האוטם לאותו אירוע, יש להעביר את העניין למומחה רפואי על מנת לקבל ממנו חוות דעת רפואית בדבר שאלת הקשר הסיבתי (עב"ל 668/06 גלפנד - המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו)).

23. מכל האמור לעיל, לאור סמיכות הזמנים בין האירוע הנטען לבין התרחשותו של האוטם, לאור המסמכים הרפואיים התומכים בטענותיו של התובע וכן לאור העדויות שהובאו לפניי הנני סבורה כי נתקיימו כל הדרישות שנקבעו בחוק ובפסיקה כמתואר לעיל; התובע הוכיח בסבירות גבוהה קיומו של מאורע אובייקטיבי בעבודתו והוכח כי לגבי התובע עסקינן באירוע חריג.

24. משקבעתי שביום 24.6.10 אירע לתובע אירוע חריג בעבודתו, תינתן החלטה בדבר מינוי מומחה רפואי למתן חוות דעת רפואית בעניינו של התובע.

25. החלטה בדבר מינוי מומחה תינתן ותישלח לצדדים בדואר.

ניתן היום, י' אדר תשע"ג, (20 פברואר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.