האם יש מקום לקזז הפסקות משכרו של עובד ולא לשלם לו שכר עבודה בגינן – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. התובעת החלה עבודתה כמנקה אצל הנתבעת, רשת חנויות לממכר ביגוד אופנתי, ביום 1.1.09 וסיימה עבודתה ביום 31.5.11 (שנתיים ו-5 חודשים).
2. התובעת הגישה תביעתה בגין רכיב פיצויי פיטורים (3,462 ₪), פדיון חופשה שנתית (2,398 ₪) והחזר בגין קיזוז שכר בעבור הפסקות (3,581 ₪). התובעת לא הייתה מיוצגת באותה עת.
3. הנתבעת הגישה כתב הגנתה.
4. התובעת ביקשה בהסכמת הצד שכנגד להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה וביה"ד נעתר לבקשה. בכתב התשובה פירטה רכיבי תביעתה: החזר בגין קיזוז שכר בעבור הפסקות (4,805 ₪) בתוספת הלנת שכר, פדיון חופשה שנתית (2,340 ₪) בתוספת הלנת שכר ודמי הודעה מוקדמת (1,463 ₪) בתוספת הלנת שכר.
5. התובעת יוצגה על-ידי ב"כ במסגרת תכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי-הדין.
6. התובעת השתכרה 30 ₪ לשעה ועבדה 6 שעות ביום. בנוסף, נטלה הפסקות של בין 20 דקות ל- 45 דקות (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 9-1 לעדות התובעת).
7. שכרה הממוצע של התובעת עמד על סך 3,341 ₪.
8. תחילה עבדה התובעת 5 ימים בשבוע והחל מיום 10.1.10 עברה לעבוד 4 ימים בשבוע.
9. התובעת נעדרה רבות מעבודתה בשל בעיות אישיות.
10. ביום 5.4.11 נערך לתובעת שימוע בעניין היעדרויותיה (נספח ג' לכתב ההגנה). התובעת חתמה על פרוטוקול השימוע (נספח ג' לכתב ההגנה):

"1. מזל נעדרה מהעבודה ולכן ביקשנו ממך להוריד יום אחד ובכדי שיהיה לך יום חופש ובכך לא תעדרי.

...

3. לא מגיע לך פיצויים על זה שהורדנו לך יום. יתרה מזאת, אחרי אזהרה שנתנו לך (בעקבות היעדרויות) הינו יכולים להפסיק את עבודתך בחברתנו שכן ההיעדרויות המשיכו.

...

5. במידה וזה ימשיך בצורה הזו וללא בקשה מסודרת נאלץ להפסיק את עבודתך וללא פיצויים.

6. אני מציע לך לעבור לעבוד יומיים עבודה בלבד ועבור יומיים נוספים שאת לא עובדת נמשיך לשלם לך מקדמה על חשבון הפיצויים. עד שנגיע לחצי גובה הפיצויים שלה וזאת בגלל רצון טוב שלנו ולא בגלל זכאות שלך לפיצויים.

מזל:

"1. ידוע לי שאני צריכה להודיע מראש אך זו היתה היעדרות פתאומית (ידעתי זאת במוצ"ש בשעה 22:00 ולא רציתי להפריע לשרון).

3. אמרו לי בביטוח לאומי שאני צריכה לקבל פיצויים על התקופה של העבודה המלאה ולהתחיל העסקה מחדש לפי 4 ימי עבודה.

4. אני מבקשת להפסיק את העבודה ולקבל פיצויים כפי שמגיע לי אך אני צריכה לחשוב על ההצעה שהצעת לי – אתן לך תשובה סופית האם לסיים את העבודה."

1. מוסכם על הצדדים כי הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא פיצויי הפיטורים.
2. ביום 17.8.11 כתבה התובעת לנתבעת כי במהלך תקופת עבודתה סבלה מהתעמרות והשפלה מצד המעביד ודרשה פדיון חופשה שנתית, פיצויי פיטורים והחזר בגין שכר שנוכה בעבור הפסקות.
3. ביום 30.8.11 נשלח מכתב לתובעת על-ידי הנתבעת ובו התייחסה הנתבעת לטענות התובע.

טענות הצדדים

טענות התובעת:

1. הנתבעת ניכתה שלא כדין משכרה של התובעת בעבור הפסקות שאותן נטלה התובעת.
2. הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשות וחישובי הנתבעת בעבור ימי החופשה שגוי.
3. למרות טענת הנתבעת כי נתנה לתובעת הודעה מוקדמת, לא צורפה כל אסמכתה להוכחת טענתה זו, אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת.
4. על הנתבעת לשלם את רכיבי התביעה לתובעת בתוספת הלנת שכר.
5. התובעת התנגדה להפחתת משרתה מ- 5 ימים בשבוע ל-4 ימים.

טענות הנתבעת:

1. לתובעת הובהר במהלך השימוע שנערך לה כי אי התייצבותה לעבודה, ללא הסבר, כמוהו כהתפטרות. בסיום השימוע ביקשה התובעת לסיים עבודתה וביקשה שהות על-מנת ליתן תשובתה הסופית.
2. לאחר מספר ימים ביקשה התובעת לסיים עבודתה. לתובעת ניתן מכתב פיטורים.
3. הנתבעת שילמה לתובעת את פיצויי הפיטורים ואף נתנה לה הודעה מוקדמת, והכול לפנים משורת הדין.

הכרעה:

1. לאחר ששמענו את עדות התובעת ואת עדותו של מר זאב אהרונסון, הבעלים והמנכ"ל של הנתבעת, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ברובה.
2. יצויין כי טענת ההתעמרות בתובעת כפי שנטענה על-ידי התובעת בעדותה, לא הוכחה על-ידה ועדותה של התובעת לא נתמכה בראיה נוספת.
3. עוד יצויין כי מאחר ששולמו פיצויי הפיטורים אין עוד רלוונטיות לשאלת נסיבות ההתפטרות או הפיטורים.
4. ביום 25.10.11 הגישה התובעת כתב תביעה. לא נתבקשה בשלב כלשהו הגשת כתב תביעה מתוקן. כתבי טענות בבית משפט הנן מסגרת חזית התביעה וההגנה. הגשת כתב תשובה לכתב ההגנה, אינה באה במקום בקשה לתיקון כתב תביעה. טענותיה של ב"כ התובעת כי הנתבעת לא טענה להרחבת חזית משוללת כל יסוד בדין. ראשית, הנתבעת בתצהירה התייחסה לכך מפורשות:

"על פי ייעוץ משפטי שניתן לי, לא ניתן להרחיב את החזית וכל הטענות החדשות בדבר רכיבי התביעה, כמו גם סכומי התביעה וכן טענות עובדתיות חדשות שעלו בכתב התשובה ובתצהירי התובעת, דינם להימחק בשל הרחבת חזית אסורה." (ס' 3 לתצהיר אהרונסון).

שנית, סעד שאינו מבוקש בכתב התביעה, אינו יכול להינתן במסגרת פסק דין אלא במקרים יוצאי דופן. אשר על כן נתייחס רק לרכיבי התביעה כפי שמופיעים בכתב התביעה. שאר הרכיבים המופיעים בכתב התשובה דינם להידחות.

הפסקות:

1. סעיף 20 (א)-(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:

"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.

(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.

(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה."

1. הנתבעת הוכיחה באופן מלא כי התובעת נטלה הפסקות. ראשית, מעיון בכרטיסי הנוכחות עולה בוודאות כי ניתנו לתובעת הפסקות. שנית, מעדותה של התובעת עלה בבירור כי אומנם נטלה הפסקות. תחילה טענה כי נטלה הפסקה בת 20 דקות ואח"כ שינתה גרסתה ל- 30 דקות:

"ש. את יכולה לאשר שעבדת 6 שעות עבודה כל יום, לא כולל הפסקה?

ת. עבדתי 6 וחצי שעות. כולל הפסקה.

ש. ההפסקה הייתה כחצי שעה עד 45 דקות כל יום ?

ת. זה לא בדיוק, הייתי יוצאת משם בשעה מסוימת וחוזרת.

ש. אני יכול להגיד שהממוצע היה חצי שעה לפחות?

ת. זה יכול לנוע בין יותר מחצי שעה. בין 20 דקות לחצי שעה.

ש. אבל כתבת 45 דקות.

ב"כ התובעת: בממוצע 30 דקות."

(עמ' 3 לפרוטוקול שורות 9-1 לעדות התובעת).

1. מעדותה של התובעת התברר כי כשהיא הייתה בהפסקה, יכלה לצאת לאן שחפצה (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 17-16 לעדות התובעת). על פי הדין, עובד אשר בהפסקותיו אינו עומד לרשות מעבידו והוא מנצל את הפסקותיו כרצונו, ההפסקות אינן באות בחשבון לצורך שעות העבודה.
2. הנתבעת הרימה את הנטל הנדרש כי עוד בחודש 7/10 במהלך עבודתה של התובעת הבהירה לתובעת כי עליה להשיב את השכר ששולם לה בטעות על-ידי הנתבעת בעבור ההפסקות (נספח ב' לכתב ההגנה). התובעת מודה בתצהירה (סעיף 5) ובחקירתה (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 23-18 לעדות התובעת) כי אומנם כבר בחודש 7/10 נאמר לה כי הנתבעת טעתה ושילמה לה בעבור הפסקות. הנתבעת תיקנה את טעותה ואומנם מחודש 6/10 לא שילמה לתובעת עבור ההפסקות.
3. אשר על כן על התובעת היה להשיב כספים אלו, שניתנו לה בטעות ובניגוד לדין, ואין נפקא מינה שהתובעת סירבה לחתום על נספח ג' לתצהיר התובעת (פירוט שעות ששולמו בטעות) מאחר שאלו כספים שאינם שייכים לתובעת והם בבחינת עשיית עושר ולא במשפט.
4. התובעת טענה כי מאחר שבמשך חצי מתקופת עבודתה אצל הנתבעת יצאה התובעת להפסקות בתשלום, השתרש נוהג זה אצל הנתבעת.

באשר לנטל הראיה בהוכחת נוהג נקבע:

"ההלכה הפסוקה קובעת, כי הוכחתו של נוהג חייבת להיות וודאית וחד משמעית (ראו דב"ע מח/40-3 חבקין נ' גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ' 169). הוכחה חד משמעית זו צריך שתתייחס הן לקיומו של נוהג והן להיקפו (דב"ע נז/115-3 מרקדו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, עבודה ארצי, כרך לא(1) 148) כשלצורך הוכחת נוהג יש להציג תשתית ראייתית נאותה ואין די בהוכחת מספר מקרים או איזכור מספר שמות באופן כללי (דבע מז/40-3 פלאוט נ' בנק לאומי לישראל, לא פורסם)"

(עב (ת"א) 2564/04 שושנה היזמי - נייר רציף מפעלי הדפסה בע"מ ניתן ביום 11/07/2006 שם עמ' 6 - פורסם במאגרים האלקטרוניים).

התובעת לא הוכיחה קיומו והיקפו של נוהג באשר ליציאה להפסקות בתשלום ולא הניחה תשתית ראייתית מספיקה לעניין זה. אשר על כן דין רכיב תביעתה להחזר כספים בגין קיזוז ההפסקות להידחות.

חופשה שנתית

1. בעדותה של התובעת בפנינו העידה כי לא בדקה בתלושי השכר תשלום בעבור ימי חופשה (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 27 – 28 לעדות התובעת).
2. בתלושי השכר נערך חשבון עובר-ושב של ימי החופשה. אומנם על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 מחויב המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה. במקרה דנן לא נערך פנקס חופשה על פי דין אלא נערך רישום בתלושי השכר.

בית הדין הארצי קבע כי:

"על פי פסיקת בית דין זה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל אמנם על המעביד. עם זאת, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת [דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ ([פורסם בנבו], 1.5.96); להלן: פס"ד זומרפלד]. במקרה הנדון, לא עולה מכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את האמור בתלושי השכר..." (עדמ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי ניתן ביום 25.11.08 פורסם במאגרים האלקטרוניים – שם בעמ' 5).

מעיון בחשבון עובר-ושב זה עולה כי אומנם נצברו ימי חופשה כדין והורדו ימי החופשה בהתאם לניצול ימי החופשה שמופיעים בתלושי השכר.

1. מעיון בתלושי השכר שצורפו עולה כי התובעת נטלה ימי חופשה כדלקמן:

חודש 4/10 2 ימי חופשה

חודש 8/10 3 ימי חופשה

חודש 9/10 1 יום חופשה

חודש 10/10 1 יום חופשה

1. ב- 4 השנים הראשונות לעבודתו זכאי עובד במשרה מלאה ל- 10 ימי חופשה לשנה (נטו, ללא שישי-שבת).
2. בשנה הראשונה עבדה התובעת 5 ימים בשבוע ועל כן זכאית בשנה הראשונה לעבודתה ל-10 ימי חופשה (נטו).
3. עבור משרה מלאה הייתה זכאית התובעת ל- 10 ימי חופשה בשנה השנייה ול- 4.2 ימי חופשה בשנה השלישית (סה"כ 14.2 ימים עבור השנה והשלישית). התובעת עברה לעבוד החל מהשנה השנייה לעבודתה במשרה חלקית של 4 ימי עבודה בשבוע ולכן היא זכאית בגין השנה השנייה והשלישית ל- 11.36 ימי חופשה (14.2 X (5 / 4 ימים) ). סה"כ זכאית התובעת ל- 21.36 ימי חופשה בגין כל תקופת עבודתה.
4. ערך יום פדיון חופשה של התובעת הנו 180 ₪ (30 ₪ * 6 שעות). הנתבעת שילמה לתובעת 7 ימי חופשה. לפיכך נותרה הנתבעת חייבת 14.36 ימי חופשה בסך כולל של 2,585 ₪, אולם משנתבע ע"י התובעת סך של 2,398 ₪ בגין רכיב זה, ישולם סכום זה לתובעת.

סוף דבר:

1. על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,398 ₪ בגין פדיון חופשה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.11 ועד לתשלום בפועל.
2. רכיב התביעה להחזר בגין ניכוי בעבור הפסקות נדחה.
3. משהייצוג הוא במסגרת שכר מצווה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 200 ₪.
4. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ‏כ"ח אב תשע"ג (‏04 אוגוסט 2013) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ק. אסף כהן