רקע

1. בפני בקשה לחייב את אוצר המדינה בתשלום פיצויים למבקש מכוח הוראות סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), לאחר שזוכה מאשמת ביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש כנגדו.

2. ביום 26/10/11 נפתח בבית המשפט תיק פלילי כנגד המבקש – מר אבן רודין (להלן: "המבקש" או "רודין") – המייחס לו, ביחד עם אדם נוסף – ריא הישאם (להלן: "הישאם") – ביצוע עבירות לפי פקודת מס ההכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

על פי הנטען בכתב האישום (שתוקן במהלך ניהול התיק), שימשו השניים כמנהלים פעילים בחברה פרטית לעבודות בנייה, ובמהלך פעילותם בה, בשנת 2006, ביצעו עבירות על פקודת מס הכנסה (שתי עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה ממשכורות עובדים וכן עבירה אחת של אי הגשת דו"ח במועד אודות הכנסות החברה).

בנוסף כלל כתב האישום עבירות נוספות, אישיות, שיוחסו לנאשם השני, הישאם.

3. החל מראשית ניהול התיק טען כל אחד מהנאשמים כי הנאשם האחר היה המנהל הפעיל של החברה בעת הרלוונטית, ולא הם עצמם (רודין טען כי אמנם פתח את החברה וניהל אותה, אך זאת עד לתחילת שנת 2006, שאז העביר את השליטה לידיו של הישאם. מנגד טען הישאם כי היה שכיר בחברה וכי השליטה מעולם לא הועברה אליו, לא בשנת 2006 ולא בכל זמן אחר, וכי כל המסמכים המעידים על העברת השליטה לידיו, לכאורה, הינם מזויפים).

4. ביום 21/4/15, לאחר ניהול הוכחות, ניתנה הכרעת דין במסגרתה זוכה המבקש מכל המיוחס לו, לאחר שנקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה על מנת להוכיח כי ניהל את החברה בפועל בתקופה הרלוונטית. כך לאחר שקבעתי כי הראיות שהובאו וההוכחות שנשמעו מלמדות כי מי שניהל את החברה בפועל בשנת 2006 היה הישאם; כי כל הסממנים מראים שהיה בעל שליטה בחברה בתקופה זו; כי כלל התנהגותו ממילא אינה מתיישבת עם טענותיו כי היה עובד שכיר; וכי בסופו של יום לא נמצאה כל פעילות משמעותית מצדו של רודין בתקופה הנזכרת.

בצד האמור הובהר כי לחובתו של רודין עמדו הסכם העברת בעלות בעייתי (במובן זה שעל פי הכתוב בו הועברה מרבית השליטה בחברה להישאם, אך לא כולה), וכן מסמכים שונים שנשאו את חתימותיו בתאריכים המאוחרים יותר מחודש ינואר 2006 (שאז נטען כי הועברה הבעלות על החברה, במלואה, לידיו של הישאם ועמה כל האחריות והחבויות).

5. ביתר פירוט נקבע כי במהלך שנת 2006 ניהל הישאם את החברה בפועל כך שבין היתר היו לו זכות חתימה בלעדית בחשבון הבנק, זכות החלטה בלעדית על קבלת עבודות, ניהול כספים, גיוס ופיטורי עובדים וטיפול בזכויותיהם, תשלומים לגופים שונים – פרטיים ומוסדיים – וכן הלאה. עוד קבעתי כי בשנה הנזכרת לא הייתה עדות לכל פעילות ממשית מצדו של רודין, למעט חתימה מאוחרת על מסמכים אשר הלכה למעשה נועדו להכשיר את העברת הבעלות והשליטה לידיו של הישאם.

טענות הצדדים

6. בעקבות המתואר ונוכח זיכויו המלא, עותר כעת המבקש לחייב את אוצר המדינה בתשלום פיצוי בגין הוצאות שהוציא עקב ניהול ההליך, לרבות שכ"ט עו"ד, נסיעות והפסדי שכר, וכן נזקים כלליים לרבות פגיעה בשם הטוב ועוגמת נפש.

7. המבקש סומך בקשתו על שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק – "לא היה יסוד לאשמה" ו"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – וטוען, בתמצית, כי רשויות התביעה התרשלו בחקירתן משלא בדקו לעומק (אם בכלל) את גרסתו ואת טענותיו, ובין היתר לא עשו דבר כדי להשיג ראיות רלוונטיות שלא היה כל קושי להשיגן. בנוסף טוען הוא כי לא היה יסוד להאשמה על סמך התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני המאשימה עובר להגשת כתב האישום, וכי מעבר לאלה יש לייחס משקל רב לזיכויו המלא.

8. מנגד טוענת המדינה/המשיבה כי לאור מכלול הנתונים שעמדו בפניה עובר להגשת כתב האישום, לא ניתן לומר שלא היה יסוד להאשמה – ודאי לא באופן קיצוני ותוך אי סבירות בולטת, כפי המתואר בפסיקה. עוד טוענת היא כי במקרה דנן אין גם תחולה לעילה השנייה שעניינה "נסיבות אחרות", שכן לא הוכחה במקרה זה נסיבה אחרת המצדיקה תשלום הפיצוי כגון פעולה רשלנית או זדונית של רשויות התביעה, או גרימת נזקים של ממש עקב ניהול ההליך.

בתוך כך הודגש כי בהכרעת הדין עצמה נדחו כל הטענות בדבר מחדלי חקירה וקיומם של שיקולים זרים, מה עוד שהמבקש לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים חריגים מעבר להוצאות הגנה רגילות של נאשם בהליך פלילי. בסיום נטען כי עצם זיכויו של המבקש, אף אם הוא זיכוי מלא, אינו תנאי מספיק על מנת להורות על פיצוי לפי סעיף 80.

דיון

9. תנאי הסף לצורך כניסה לגדר סעיף 80 לחוק הינו זיכוי בדין או ביטול כתב האישום בהסכמת הצדדים (ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 43 וע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 6/4/09, פורסם ב"נבו", להלן: "עניין שתיאווי").

במקרה דנן אין חולק כי המבקש זוכה מהמיוחס לו בכתב האישום.

10. לאחר שעמד המבקש בדרישה המקדמית, עליו להראות כי מתקיימות אחת מן העילות הקבועות בסעיף 80 לחוק:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." (ההדגשות אינן במקור).

11. גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלו אינו זכאי לפיצוי אוטומטי, שכן "מתן הפיצוי נתון איפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, הגם שזה ייטה שלא למנוע פיצוי מנאשם שנמצא כי הוא מקיים את יתר התנאים הקבועים בסעיף" (עניין שתיאווי הנזכר, בפסקה 9).

לבסוף, גם מי שמקיים את כל שלושת התנאים – לאמור זיכוי או ביטול כתב האישום; עמידה באחת העילות המנויות בסעיף 80; ושיקול דעת בית המשפט – כפוף לפיצוי ששיעורו מוגבל בהתאם להוראות תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982.

12. גישה זו מביאה לידי ביטוי את האיזון בין האינטרסים הנוגדים העומדים ביסודו של הליך הפיצוי הנזכר, כך שמחד מושם דגש על הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו (נזק שיכול שיתבטא בפגיעה בכבודו, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בחירותו, בשמו הטוב ובקניינו) ומנגד מושם דגש על החשש מפני הרתעת יתר של רשויות התביעה וריפוי ידיהן מהגשת כתבי אישום.

בנוסף מובאים בחשבון הצורך לפקח על התנהלותן הראויה של רשויות התביעה וכן הצורך לאזן את הנחיתות המובנית של בעל הדין הבודד אל מול המנגנון המערכתי (עניין שתיאווי הנזכר).

• העילה הראשונה – אין יסוד להאשמה

13. המבחן המשמש לבחינת עילה זו הינו מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה". במסגרת האמור יש לבחון באורח אובייקטיבי אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15/1/13, פורסם ב"נבו" וגם ע"פ 1042/13 קקון נ' מדינת ישראל ניתן ביום 25/6/14, פורסם ב"נבו"):

"יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר... מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת... מטבע הדברים התממשות עילה זו צפוי להיות נדיר" (שם).

בנוסף יש לבחון לא רק את חומר הראיות שהיה בפועל בידי התביעה, אלא גם את מה שהיה צריך להיות בידיה ולא היה (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550).

14. לגופו של עניין, עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו מלמד כי ערב הגשת כתב האישום עמדו בפני התביעה ראיות שהעלו כי קיימות בתיק שתי גרסאות נוגדות באשר לשאלת השליטה בחברה הנאשמת, כאשר המסמכים שנאספו לא היו חד משמעיים (בלשון המעטה), וניתן היה למצוא בהם משום ראיה – למצער ראיה ראשונית – לכל אחת מן הגרסאות. בין אלה ניתן היה למצוא:

• הסכם בין הצדדים – הסכם שמסר המבקש עצמו בעת חקירתו היחידה אצל רשויות המס – לפיו הועברו להישאם 90% מהמניות בעוד 10% נותרו בידיו שלו. על הסכם זה היה חתום הישאם לבדו (אשר טען לאורך כל הדרך כי חתימתו זויפה), אך לא חתימתו של רודין;
• פרוטוקול אסיפת בעלי מניות המשנה את זכויות החתימה בחשבון כך שהישאם הופך לבעל זכות חתימה בנוסף לרודין (ועליו חתימתו של רודין בלבד). בנוסף נמצאו שני פרוטוקולים נוספים (האחד מאוחר במספר ימים בלבד מהראשון, האחר מיום 19/3/06), שניהם מעידים העברת זכויות החתימה בחשבונות להישאם;
• מסמכי בנק עליהם מופיעים, לכאורה, חתימתו ושמו של רודין כבעל השליטה בחברה, ובצדם מסמכים מאותו הבנק הנושאים את חתימתו ושמו של הישאם כמורשה/מנהל/חבר דירקטוריון בחברה;
• מסמכים זהים הנושאים תאריכים שונים, ללא שניתן הסבר מניח את הדעת לשינוי התאריכים. כך למשל הוצג טופס שכותרתו "פרטי הדירקטורים שחדלו לכהן", אשר נמצאו שני עותקים ממנו, האחד נושא תאריך 2/1/06 והשני נושא תאריך 4/7/07. על שני המסמכים הופיעה חתימתו של רודין בלבד;
• מסמכים נוספים המלמדים על החזרת המניות, לכאורה, לידיו של רודין, עליהם חתום הישאם לבדו (הגם שמסמכים אלו נושאים תאריכים מאוחרים יותר מאלה הרלוונטיים לכתב האישום המתוקן).

15. הכרעת הדין מלמדת כי תחילה נסקרו הראיות האובייקטיביות – ובהן הראיות הנזכרות לעיל – על שלל הבעיות והסתירות שעלו מהן (מהן לחובתו של רודין, ומהן לחובתו של הישאם). אל הראיות האובייקטיביות הצטרפו ראיות שעלו מתוך העדויות שנשמעו במהלך המשפט ואשר הטו את הכף לחובתו של הישאם, ועל אלה הצטרפה גרסתו המפותלת והבעייתית של הישאם עצמו.

רוצה לומר, כי רק המכלול כולו – שהושג לאחר שמארג הראיות השלם עבר את מסננת החקירות הנגדיות ושאר הסינונים המתבצעים במהלך ניהול הוכחות – הוא שהוביל למסקנות שאפשרו את זיכויו של רודין. ובמילים אחרות, הראיות הגולמיות לבדן לא יכלו להוליך למסקנה זו.

16. הנה כי כן, בחינת המידע שהיה גלוי בפני ב"כ המשיבה ערב הגשת כתב האישום כנגד המבקש, מעלה כי החלטתה להגיש כנגדו כתב אישום לא הייתה חסרת בסיס בחומר הראיות, וממילא גם לא חרגה ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשויות התביעה בהחלטות מעין אלה. בנוסף לא שוכנעתי כי מדובר בזדון, רשלנות חמורה, חוסר תום לב או אי סבירות קיצונית, ומשכך אני דוחה את טענות המבקש המבוססות על עילה זו.

• העילה השנייה – "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"

17. עילה זו, בשונה מן העילה הראשונה, מתאפיינת בעמימות מכוונת, שנועדה להקנות לבית המשפט גמישות בהפעלת שיקול הדעת (ע"פ 310/14 ודיע נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17/6/15, פורסם ב"נבו"). בצד עמימות זו סיווגה הפסיקה שלוש קבוצות עיקריות של נסיבות:

"נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם – כדוגמת התמשכות ההליך, התנהלות הצדדים ונסיבות הזיכוי; נסיבות הקשורות בנאשם עצמו (חיצוניות למשפט) – כגון סבל ועינוי דין חמורים שחווה, או פגיעה שנגרמה לו או לקרוביו בשל ההליך; ושיקולי מדיניות משפטיים – חוקתיים, מוסדיים, תקציביים ושיקולי צדק כלליים" (ע"פ 5695/14 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2/9/15, פורסם ב"נבו").

בין היתר נמנו בפסיקה שיקולים שונים בהם ניתן להתחשב כ"נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי:

"האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קרבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון, האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה." (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481).

עוד נקבע כי רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת, וכי היא פועל יוצא של נסיבות המקרה.

18. בענייננו אין מחלוקת כי מדובר בזיכוי מלא (בשונה מזיכוי מחמת הספק) וכי ברי שנוכח ההליך נגרמו למבקש הוצאות כספיות (לרבות בגין שכר טרחה, נסיעות והפסד ימי עבודה).

19. תחילה אומר כי מלבד זיכויו של המבקש והעובדה שנגרמו לו הוצאות – הוצאות הטבעיות לכל הליך משפטי באשר הוא – לא הוכחו (אף לא נטענו) כל נסיבות אחרות המצדיקות זיכויו. לא כי נפל קורבן לעלילת שווא; לא כי ההליך נוהל באופן מכביד; ולא כי גרם לעינוי דין חמור, או לבעיות בריאותיות ו/או כלכליות יוצאות דופן.

20. באשר לאופי זיכויו של נאשם ולהשפעתו על שאלת הפיצויים, כבר נקבע כי כפי שזיכוי "טכני" או זיכוי "מן הספק" לא בהכרח יביאו לשלילת פיצוי, הרי שגם זיכוי "מוחלט" לא יביא מעצמו לפסיקת פיצוי. עוד נקבע כי טיב הזיכוי (כל זיכוי) ונסיבות הזיכוי (כל הנסיבות) יהוו שיקולים רלוונטיים (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, ורע"פ 6034/07 י א נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 1903).

21. אם כן, העובדה כי המבקש זוכה זיכוי "מלא" אינה מובילה מיניה וביה לפסיקת פיצוי לטובתו, ואף אני לא מצאתי לפסוק לו פיצויים במקרה דנן.

כאמור – והגם שאין חולק כי זיכויו של המבקש הינו "מלא" ו"מוחלט" – לא מצאתי פגם בהתנהלות התביעה ובהחלטתה להגיש כתב אישום, שכן בהצטבר הראיות הגולמיות, אכן ניתן היה לסבור כי לכל הפחות היה המבקש שותף, אף אם במידה נמוכה או בחלק קטן מהזמן הרלוונטי, לניהול החברה הנאשמת ולאחריות הנובעת מכך.

22. בנוסף לא שוכנעתי כי נגרם למבקש נזק קיצוני, העולה על הנזקים הנגרמים מעצם פתיחת הליך פלילי והמשמעויות הנלוות להליך זה, וזאת מבלי להמעיט בערכם של הנזקים שבוודאי נגרמו לו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 5140/05 זגורי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 5062:

"איני מבקש להקל ראש כל עיקר בנזק הקשה והכבד הנודע לכל נאשם שזוכה בדינו - מעצם הליכי המשפט ובמיוחד מריצוי תקופות מעצר ומאסר עד לשלב הזיכוי. נזק ופגיעה קשים אלה בחירותם, בכבודם ובממונם של נאשמים שזוכו - שריר וקיים הוא לדאבוננו בכל אחד ואחד מהם - ללא יוצא מן הכלל. אולם, ההסדר הנורמטיבי שנקבע בשיטתנו בסעיף 80(א) לחוק, אינו רואה בעצם זיכויו של נאשם - כשלעצמו - עילה המזכה אותו בפיצויים".

סיכום

23. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בשאלת מתן פיצוי לנאשם שזוכה, אינני מוצא לנכון לפסוק פיצויים לטובת המבקש.

כך לא מן העילה שלא היה יסוד להאשמה – ולאחר שקבעתי כי התביעה לא חרגה באופן בלתי מידתי ממתחם הסבירות שעה שהחליטה להגיש כתב אישום על סמך הראיות הגולמיות שהיו בידיה – וכך גם לא מנסיבות אחרות המצדיקות זאת, לאחר שלא מצאתי בזיכויו די כדי לפסוק פיצויים לטובתו.

לפיכך אני דוחה את הבקשה למתן פיצוי למבקש מכוח סעיף 80 לחוק.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ו, 17 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.