1. תביעה קטנה ע"ס של 6,205 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעים, לפי טענתם, בשל אי עלייתם לטיסה משדה התעופה בן גוריון לרודוס, יוון, שנבעה, לטענתם, מאי הכרזת שמם במערכת הכריזה בעת שהייתם בחנות הדיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון. הנתבעת 1 הינה רשות שדות התעופה. הנתבעת 2, גוליבר תיירות בע"מ, הינה סוכנות נסיעות ממנה הזמינו התובעים את חבילת הנופש לרודוס. הנתבעת 3, השטיח המעופף בע"מ, הינה ספק החופשה ממנה הזמינה הנתבעת 2 את חבילת הנופש.
2. במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 4.12.12, הגיעו התובעים והנתבעות 3-2 להסדר פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין חלקי כדלקמן:

"הגענו להסכמה לפיה מבלי להודות בחבות ולפנים משורת הדין וכמחווה שירותית בלבד, תינתן ע"י נתבעת 2 הנחה לרכישת חבילה עתידית לזוג, המשווקת ע"י גוליבר ללא כל התניה, בשיעור של 7%, אותה ניתן יהיה לנצל תוך 24 חודשים. כמו כן, הגענו להסכמה לפיה מבלי להודות בחבות, לפנים משורת הדין וכמחווה שירותית בלבד ינתן ע"י השטיח המעופף, נתבעת 3, שובר זוגי לשני לילות, מדובר בצימרים כפריים, השובר תקף באמצע שבוע, לא ביולי אוגוסט ולא בחגים, כולל ארוחת בוקר, והתוקף שלו לא יפחת משנה. המקומות נמצאים על גבי השובר, או מתוך רשימה שמופיעה באתר רעיונית." (פרו', עמ' 3, ש' 32-29, עמ' 4, ש' 3-1). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.)

1. לפיכך, נותר לדון במחלוקת שבין התובעים לנתבעת 1.
2. התובעים טענו כי רכשו שני כרטיסי טיסה לרודוס, יוון, שמיועדת הייתה לטוס ביום 13.10.11, בשעה 13:30. ביום 11.10.11 קיבלו הודעה על הקדמת שעת הטיסה לשעה 11:00. כשהגיעו לשדה התעופה, כשלוש שעות לפני הטיסה כנדרש, קיבלו התובעים את כרטיסי העלייה למטוס, לפיהם זמן העלייה למטוס היה 10:15, וכן אימתו מול מסך לוח הטיסות בשדה התעופה כי אין שינוי בשעת ההמראה שנותרה 11:00.
3. התובעים טענו כי בסביבות השעה 10:15 התייצבו בשער C2, אך לאחר שנוכחו כי אין עליה למטוס, וכי על צג השער מופיעים פרטי טיסה אחרת, חזרו לאולם הנוסעים שם ראו על גבי מסך לוח הטיסות כי הטיסה התאחרה לשעה 15:30. לטענת התובעים, לאחר שבשעה 12:30 לערך וידאו כי אין שינוי בשעת ההמראה 15:30, נכנסו לחנות הדיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון ושהו בה עד השעה 14:00.
4. התובעים טענו כי כאשר יצאו מהחנות ובדקו את לוח הטיסות, נדהמו להיווכח כי הטיסה הוקדמה לשעה 13:30, ומופיעה קריאה אחרונה לעליה למטוס בשער B1. לטענת התובעים, רצו לשער B1, אך נציגות מטעם הנתבעת 1 שהיו במקום מסרו לתובעים כי טיסתם המריאה באותו רגע, ולשאלת התובעים מדוע לא הודיעו על הקדמת הטיסה במערכת הכריזה, ענו הנציגות כי אין כריזה בחנות הדיוטי פרי על מנת למנוע הפרעה ללקוחות החנות. התובעים התבקשו להתלוות לשתי נציגות מטעם הנתבעת 1 ולעזוב את שטחו של שדה התעופה. ביציאה משדה התעופה נמסרה לתובעים הצהרה בכתב מאחת הנציגות, גל לאופר, לפיה:

"היו עיכובים בטיסה ולא הייתה שעה סופית להמראה. הנוסעים היו בדיוטי פרי והיה ידוע להם ששעת ההמראה היא 15:30 ומרגע לרגע שינו את השעה ל- 13:00. הנוסעים היו בדיוטי פרי ואין כריזות שמה, והורדו מהטיסה."

1. התובעת טענה בעדותה בפניי כי:

"בשעה 12:30 הסתכלנו שוב על המסך על מנת לוודא שעדיין מופיעה השעה 15:30. נכנסנו לדיוטי פרי לאחר שעה וחצי ופתאום ראינו על המסכים קריאה אחרונה – שכתוב שבשעה 13:30 כבר תהא המראה. יש לי שיק מהדיוטי פרי שכתוב 13:58. מיד ראיתי על המסך קריאה אחרונה.

בדיוטי פרי לא היו שום קריאות. שאלו אותנו איפה היינו ואמרנו שהיינו בדיוטי פרי ואז אמרו לנו שאין קריאות בדיוטי פרי" (פרו', עמ' 2, ש' 6-2).

1. בעדותו בפניי טען התובע כי לא היו כריזות בחנות הדיוטי פרי. לטענת התובע, הנתבעת 1 אחראית על העלאת נוסעים לטיסות, בין היתר, באמצעות מערכת כריזה ומסך. התובע טוען כי על הנתבעת 1 היה:

"לשים שלט ענקי בדיוטי פרי ולומר שאין כריזות בדיוטי פרי. לא היתה שום כריזה אישית. אני לא משוגע שאשמע כריזה אישית ולא אגש לטיסה. זה לא יתכן שיש שטח שיש בו כריזות ושטח שיש בו כריזות אישיות. רשות שדות התעופה הפכה את הדיוטי פרי לשטח חשוב ועיקרי בשדה התעופה ולכן מחובתם היה להודיע לנו. אין שום התראה שאם אכנס לשם אקבל הודעה אישית בכריזה. הטיסה שונתה למשך שעה." (פרו', עמ' 3, ש' 12-8).

1. התובעים הגישו במהלך עדויותיהם, צילום, ת/1, של קבלה בגין רכישה בחנות הדיוטי פרי ג'ימס ריצ'רדסון ביום 13.10.11, עליה מצוינת השעה 13:58.
2. התובעים עתרו לפיצוי בגין עלות חבילת הנופש ששולמה לנתבעת 2 בסך של 4,205 ₪, ובגין נזק לא ממוני בסך של 1,000 ₪ לכל אחד מן התובעים.
3. הנתבעת 1 טענה כי הטיסה הייתה אמורה להמריא בשעה 11:00, אך בפועל המריאה בשעה 14:02. לטענתה, ההחלטה על שינויים בזמני טיסות מתקבלת על ידי חברת התעופה, ואין לה כל יד ודבר בעניין מלבד הזנת זמני ההמראה במערכת הטיסות. נטען כי על חברת התעופה להודיע לנוסעים על שינויי הזמנים, וההחלטה להמריא בשעה מסוימת, גם כאשר לא כל הנוסעים עלו למטוס, היא החלטה בלעדית של חברת התעופה, ולנתבעת 1 אין מידע לגבי נוסעים שלא עלו על הטיסה.
4. באשר לכריזות לעלייה למטוס, טענה הנתבעת 1 כי באולם היוצאים ישנו דלפק מודיעין אותו היא מפעילה באמצעות עובדיה אשר, בין היתר, מבצעים כריזות למטוסים בהתאם לבקשת חברת התעופה, ובהתאם לנוהל פעילות עובדי מחלקת מודיעין שהנתבעת 1 צירפה לכתב טענותיה כנספח ד'. לפי סעיף 6.7 לנוהל, נעשות באולם היוצאים (העמדה בכיכר) כריזות רגילות לעליה למטוס, כריזה לנוסעים האחרונים, ואף כריזה שמית לנוסעים אחרונים, כאשר רק כריזות שמיות לנוסעים אחרונים נשמעות בחנויות הדיוטי פרי, ולא כריזות רגילות.
5. הנתבעת 1 טענה כי הנציגות שהיו בשער העלייה למטוס בכלל, ואלה שהודיעו לתובעים שטיסתם המריאה בפרט, אינן נציגות מטעמה. לטענת הנתבעת 1, כאשר נוסע לא עולה על טיסה, נציג של חברת התעופה או מי מטעמה מלווה אותו לאזורים הציבוריים, ולנתבעת 1 אין כל ידיעה או סמכות בעניין זה.
6. הנתבעת 1 טענה כי אין להטיל עליה אחריות בגין נזקם הנטען של התובעים, אם וככל שנגרם, בשל העדר יריבות, שכן עסקינן בתביעה בגין אי קיום תנאים של הסכם חוזי בין חברת התעופה "אג'יאן אייר" ממנה רכשו התובעים את כרטיסי הטיסה, לבין התובעים, הסכם אשר הנתבעת 1 אינה צד לו. כמו כן, טענה הנתבעת 1 כי האחריות על נזק שנגרם, אם וככל שנגרם, במסגרת התעופה האווירית האזרחית, מוטלת באופן בלעדי על המוביל האווירי שהינו חברת התעופה, וזאת מכח חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980 שהחיל בישראל את אמנת ורשה ופרוטוקול האג, כאשר סעיף 10 לחוק לעיל קבע עיקרון בדבר ייחוד העילה בנוגע לאחריות המוביל, וסעיף 19 לאמנת ורשה קבע אחריות של מוביל לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית.
7. עוד טענה הנתבעת 1 כי אין כלפיה עילת תביעה שכן התובעים לא הצביעו על כל חובה שבדין שלה כלפיהם ו/או על הפרת חובה זו ו/או על התרשלות כלפיהם ו/או על זכות שבדין לקבל פיצוי מהנתבעת 1 .
8. אשר על כן, טענה הנתבעת 1 כי יש לדחות התביעה כנגדה תוך חיוב התובעים בהוצאותיה.
9. בעדותה בפניי טענה נציגת הנתבעת 1, הגב' נעמי קלניימן, כי:

"נציגי חברת התעופה, המוביל הם שאמורים להודיע לנוסעים על שינויי בטיסה. או שמחפשים נוסע נוסע ומודיעים לו אישית. נציגים של חברת התעופה מסתובבים בדיוטי פרי ומודיעים. האחריות על הנוסע לבדוק את המסכים. בשביל זה יש מסכים. ברוב מדינות העולם אין בכלל כריזות. אצלנו כן מבצעים כריזות. במקרה זה היתה כריזה גם בתוך הדיוטי פרי. היתה כריזה שמית. אין לי תיעוד על כך. בכל פעם שחברה ממתינה לנוסעים אחרונים שלא הגיעו לטיסה, הם מתקשרים למודיעין ומבקשים לבצע כריזה שמית לנוסעים אחרים. אין לנו תיעוד על הדבר הזה. אנו מבצעים כריזות בפעולה מיוחסת כי אנו לא אמורים לכרוז בתוך החנויות. נוסעים ישראלים נוטים לשכוח את עצמם בקניות לכן אנו עושים כריזות שמיות גם בתוך החנויות.

את דרכי הפעולה של המוביל אני לא יודעת. האחריות של הנוסע זה לבדוק כל הזמן את הצגים. כשהם הגיעו הטיסה היתה מתוכננת לשעה 11:00. חוץ מהכריזות השמיות יש גם כריזות בטרמינל. עובדה שכל הנוסעים עולים לטיסות." (פרו', עמ' 2, ש' 25-14).

וכן:

"... על פי הנוהל נעשות כריזות רגילות לכל הנוסעים של כל טיסה בכל רחבי האולמות, למעט בתוך החנויות. לאחר מכן, נעשות כריזות אחרונות שהן לא שמיות בכל רחבי האולמות למעט החנויות. רק כשלחברת התעופה נותרים נוסעים שלא הגיעו למטוס היא מבקשת מהרשות להכריז במערכת הכריזה את שם הנוסעים, שכן הרשות לא יודעת מי הם הנוסעים על הטיסה ואז זה כן נשמע בדיוטי פרי. יש להבין שמנתב"ג ממריאים מיליוני נוסעים כל שנה, אלפי נוסעים ביום, ומתוכם יש נוסעים שעליהם מכריזים שמית. לא ניתן לתעד כל נוסע, זה לא מעשי לבקש זאת. האחריות על הנוסעים להגיע לטיסה שלהם. לכן לצפות מהרשות לערוך רישום של הכריזות זה נטל שלא ניתן לעמוד בו. עובדה היא שכל הנוסעים של הטיסה הזו עלו לטיסה למעט התובעים. בנושא שלט, החנויות בנויות בכיכר ואין דלתות, אין איפה להציב שלט, הכל פתוח. יש לנו שלטים שבאמת מכוונים ומורים על דברים מאוד חשובים, בענייני בטחון וכו'. בנושא הזה, זה לא ישים כי אין איפה להציב, תמיד יטענו למה לא הוצב פה ושם וזה לא העיקר." (פרו', עמ' 3, ש' 26-16).

דיון והכרעה:

1. אני נותנת אמון בגרסת התובעים כי אכן על גבי מסך לוח הטיסות הבחינו כי שעת הטיסה נדחתה לשעה 15:30, וזאת לאחר שהוקדמה משעה 13:30 לשעה 11:00. ואולם, על אף שאני סומכת את ידי על גרסת התובעים, לא שוכנעתי כי יש מקום להטיל חבות בנזיקין על הנתבעת 1.
2. עסקינן בנסיבות חריגות בהן שעת הטיסה הוקדמה משעה 13:30 לשעה 11:00, לאחר מכן ניתנה הודעה על גבי מסך הטיסות היוצאות על דחייתה של הטיסה לשעה 15:30, ולאחר מכן שוב הוקדמה הטיסה, ובסופו של דבר המריאה בשעה 14:02 דקות.
3. טענות התובעים כלפי רשות שדות התעופה מכוונות לכך, שלא הייתה כריזה בחנויות הדיוטי פרי.
4. אף שעסקינן בנזקים שנגרמו לתובעים, בסופו של דבר, בשל שינוי שעת הטיסה, מבלי שנמסרה להם, לטענתם, הודעה על כך, התובעים לא תבעו את המוביל שעליו מוטלת האחריות, גם לפי עמדת הנתבעת 1 (להלן- "רשות שדות התעופה" או "הרשות"), להודיע לתובעים על השינוי במועד הטיסה.

עיקרון יחוד העילה בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית:

1. הרשות טוענת כי התובעים מנועים מלתבוע אותה בגין השינוי במועד הטיסה, לאור עיקרון יחוד העילה שבחוק התובלה האוירית. אכן שאלה נכבדה היא האם עקרון יחוד העילה שבחוק התובלה האוירית חוסם את התובעים מלתבוע את הרשות בהליך זה. סעיף 10 לחוק התובלה האוירית קובע כי "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".
2. בפסיקה נידונה ולא הוכרעה, השאלה האם סעיף 10 לחוק התובלה האוירית שולל רק את זכותו של הנפגע לתבוע בעילות תביעה אחרות את המוביל האוירי; או שמא שולל את זכותו של הנפגע לתבוע כל נתבע בעילה אחרת. כב' השופט רם וינוגרד בת"א (שלום י-ם) 8527/02 פרדני נ' פפטה (פורסם בנבו, 20.6.2006), הביע דעתו כי לשון המחוקק בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית היא לשון חד-משמעית, וכי הכלל שבחוק זה הינו של יחוד עילה מוחלט. על פסק דינו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 9366/06 פרדני נ' רשות שדות התעופה. בהחלטה שניתנה במסגרת התיק ביום 19.4.2007 נקבע מפי הרכב השופטים חבש, ענבר ואפעל-גבאי, כי הנחתו של בית המשפט קמא (כב' השופט וינוגרד) בדבר היקף פועלו של סעיף 10 לחוק התובלה האוירית, אינה נקייה מספקות, וכי מבלי שהדבר מהווה הבעת עמדה בעניין, ראויים לציון, בין היתר, השיקולים הבאים העשויים לתמוך בפרשנות, לפיה מתמקד סעיף 10 בשלילתן של עילות תביעה אחרות כנגד המוביל האווירי, ובאלה בלבד:

"הרישא של סעיף 10 אינה מתמקדת כלל ועיקר בעילות התביעה של הנפגע, אלא באחריותו של המוביל (השוו לסעיף 8 לחוק הפלת"ד, המתמקד בעילת התביעה של הנפגע); כותרתו של סעיף 10 מדברת על "פטור מאחריות" ויש לכאורה יסוד לטענה, כי אין מדובר אלא בפטור של המוביל (השוו לכותרתו של סעיף 8 לחוק הפלת"ד: "יחוד העילה"); המסקנה כי מדובר בפטור מאחריות של המוביל עולה לכאורה גם מסעיף 25 לאמנה הקובע סייג לפטור של המוביל בלבד, מבלי להזכיר צדדים שלישיים; בדברי ההסבר לסעיף 10 בהצעת חוק התובלה האוירית נאמר כי: "סעיף זה מבהיר כי האחריות של המוביל האוירי ועושי דברו לפי חוק זה לנזק תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר..." זאת ועוד, כפי שנפסק בד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 609-610, תכליתה של אמנת ורשה היא להגן על המוביל האוירי ולקבוע אחידות משפטית בהסדרים הלאומיים החלים על התובלה האוירית. שאלה היא אם תכלית זו תומכת בפרשנות - לפיה שולל סעיף 10 גם עילות תביעה העומדות לנפגע כלפי צדדים שלישיים, שאינם מוביל אוירי.

מנגד לכל אלו יצויין כי הסיפא של סעיף 10 "ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית, או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו" עשויה לתמוך בהנחתו של בית המשפט קמא. עם זאת יושם אל לב כי בסיפא לא נאמר "ויהיו הנתבעים אשר יהיו" ומכל מקום שאלה היא אם הסיפא נועדה להבהיר את הרישא או להוסיף עליה" (שם, פס' 7 לפסק הדין).

1. בסופו של דבר, הוחזר התיק לבית המשפט קמא בכדי שייתן דעתו לשאלה משפטית זו, אך התיק הסתיים ללא צורך בהכרעה בנקודה זו, וזו נותרה ללא מענה ברור בפסיקה.
2. הסעיף היחידי העשוי להיות רלוונטי לענייננו באמנת ורשה הוא סעיף 19 לאמנת ורשה, לפיו: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין".
3. ואולם, במקרה שלנו עילת התביעה אינה בגין שינוי שעת הטיסה, אלא בגין אי מתן הודעה על שינוי שעת הטיסה. יתר על כן, התביעה אינה בגין אי מתן הודעה על איחור בטיסה, אלא דווקא בשל אי מתן הודעה על הקדמת הטיסה. דווקא משום שסעיף 10 לחוק התובלה האוירית נועד לצמצם את זכות התביעה, אין מקום לפרשו על דרך הרחבה, אלא דווקא על דרך הצמצום, ולכן אין תחולה במקרה שלנו לחוק התובלה האוירית ולסעיף 19 בו.
4. יתר על כן, עסקינן בנזקים שנגרמו לתובעים בשל טענתם לאי ביצוע פעולות המצויות בתחום אחריותה הבלעדית של הרשות, על פי נהליה: ביצוע כריזה כללית לפני העלייה למטוס, וביצוע כריזה כללית לנוסעים אחרונים לפני עלייה למטוס, פעולות שכלל אינן מצויות בתחום אחריותו של המוביל. לפי סעיף 20 לאמנת ורשה, "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם". במקרה בו המוביל אינו אחראי, וכאשר הסמכות נתונה לצד ג' שאינו בשליטת המוביל, לכאורה אין הצדקה לפטור את צד ג' מאחריות, מה שאכן תומך לכאורה דווקא במסקנה שהוראת סעיף 10 לחוק התובלה האוירית אינה שוללת זכות תביעה כנגד צדדים שלישיים, אלא אך שוללת זכות תביעה כנגד המוביל בעילות אחרות, לאור הרציונל שנועד לצמצם את אחריותו של המוביל. מכאן, שעלינו להמשיך ולבחון האם הרשות חבה כלפי התובעים על פי דיני הנזיקין בגין התרשלות.

אחריות הרשות בנזיקין:

1. על התובע בעוולת הרשלנות להראות כי נתקיימו ארבעה אלמנטים הדרושים לביסוס עילה זו, והם: קיומה של חובת זהירות מצד הנתבע, הפרת חובה זו מצדו, קיום נזק, והעובדה שהנזק נגרם כתוצאה מההפרה.
2. כדי להכריע בשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית, יש לבחון שתי שאלות משנה: האחת, האם הנתבע יכול הייתה לצפות (כאפשרות פיסית), וצריך הייתה לצפות (כאפשרות נורמטיבית), כי מחדליו יביאו לנזק שנגרם.
3. גם חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות, כאשר השאלה היא האם אדם סביר היה יכול לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, האם אדם סביר היה צריך כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו הנזק.

חובת זהירות מושגית וקונקרטית:

1. נכונה אני להסכים כי הרשות יכולה וצריכה הייתה לדעת כי אי ביצוע הכריזות בהתאם לנהליה, עשוי לגרום לנוסעים באופן כללי, ולתובעים בפרט, להחמיץ את הטיסה. עצם קיומו של הנוהל, המתווה את המדיניות בנוגע לכריזות, מלמד על קיומה של צפיות פיסית. גם דבריה של נציגת הנתבעת, כי הישראלים נוטים לשכוח את עצמם בקניות, מלמדת על צפיות פיסית כאמור. ואם כך באופן כללי, לא כל שכן כאשר הנוסעים טרודים בלהט הקניות בדיוטי פרי, וחיבתם של הישראלים לחנויות הדיוטי פרי, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה. בהעדר שיקולים של מדיניות המורים אחרת, צפיות פיסית זו מוליכה גם לקביעה בדבר קיומה של צפיות נורמטיבית.
2. הרשות לא הצביעה על שיקולים כלשהם שבגינם יש מקום לשלול ממנה אחריות. יכולה הייתה הרשות לקבוע מדיניות של אי ביצוע כריזות בטרמינל, כפי שלטענתה, נהוג בטרמינלים אחרים בעולם. ואולם, משעה שהרשות החליטה שמחלקת המודיעין שלה תבצע כריזות בטרמינל, היא יכולה וצריכה הייתה לצפות את האפשרות שהנוסעים יסתמכו על כך, וכי אי ביצוע הכריזות עלול להסב להם נזק. ואולם, לא די בקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ועל התובעים מוטל הנטל להוכיח כי הרשות הפרה את החובה, היינו: התרשלות.
3. הכריזה לנוסעים בשדה התעופה מוסדרת בנוהל בכתב של רשות שדות התעופה, המתווה את המדיניות בעניין הכריזות וקובע את הכללים בעניין זה. מעיון בנוהל פעילות מחלקת מודיעין בנתב"ג, עולה כי המדיניות היא "לשמור על טרמינל שקט ככל האפשר. אין לבצע כריזות שמיות למעט בקשות של ביטחון או של חברת התעופה. מקרים הדורשים כריזה אישית לשם איתור נוסע אשר מסמכיו נמצאו, ילדים אבודים, או נוסע שמעכב טיסה ניתן לבצע ובתנאי שכל האפשרויות האחרות מוצו או באישור רמ"ש" (סעיף 6.5.5. לנוהל).
4. ההוראות בעניין כריזות מוסדרות בסעיף 6.7. לנוהל, כאשר הכלל הוא שלא תבוצענה כריזות אישיות לאיתור נוסעים, אלא בכפוף להוראת סעיף 6.7.4. לנוהל.
5. בסעיף 6.7.2 לנוהל נקבע כי בהתאם לבקשת נציג חברת תעופה / שירותי הקרקע, תבוצע כריזה אחת כללית במבנה האווירי לפתיחת תהליך עלייה למטוס.
6. בסעיף 6.7.3 שכותרתו "כריזה לנוסעים אחרונים", נקבע כי לקראת סיום העלייה למטוס, ובכפוף לבקשת נציג חברת שירותי הקרקע / חברת התעופה, תבוצע כריזה אחת לסיום העלייה למטוס במבנה האווירי.
7. בסעיף 6.7.4. לנוהל שכותרתו "כריזה שמית לנוסעים אחרונים", נקבע כי "כחריג ובכפוף לבקשת חברת התעופה תעשה כריזה אחת, לשלושת הנוסעים האחרונים".
8. איני סבורה כי נפל פגם כלשהו במדיניות העקרונית של רשות שדות התעופה לשמור ככל האפשר על שקט בטרמינל. אדרבא, לטעמי, זוהי מדיניות נכונה ומבורכת. אף לא מצאתי פגם במדיניות הרשות שלא לאפשר כריזה בחנויות הדיוטי פרי, למעט כריזה לנוסעים אחרונים, וזאת במסגרת המדיניות הכללית של "שקט" בטרמינל וכדי שלא לפגום בחוויית הקניות בחנויות, הגם שאיני מוצאת להחלטה זו עיגון בנוהל הקיים.
9. התובעים לא עמדו בנטל המונח לפתחם להוכיח כי הרשות התרשלה בגין אי כריזת שמותיהם כנוסעים אחרונים בשטח הדיוטי פרי. אין חולק כי רשימות הנוסעים אינן מצויות בידי רשות שדות התעופה, אלא בידי המוביל, וכי המוביל הוא זה שצריך ליזום פנייה למחלקת המודיעין ברשות שדה התעופה כדי שתכריז בשמם של הנוסעים האחרונים.
10. התובעים לא הוכיחו כי המוביל אכן ביקש להכריז בשמם, וכי הרשות פעלה בניגוד לנוהל, ולא ביצעה את כריזה. יתכן שהמוביל לא ביקש ממודיעין רשות שדות התעופה להכריז בשמם של התובעים, וזו הסיבה ששמם לא הוכרז במערכת הכריזה.
11. אין לצפות מן הרשות לערוך רישום בדבר שמות הנוסעים ששמם הוקרא על ידי המודיעין של רשות שדות התעופה, משום שלא הגיעו לטיסה, לאור מספרם העצום של הנוסעים החולפים בשדה התעופה מידי יום ביומו, כפי שתואר על ידי נציגת הרשות בעדותה.
12. גם אילו היו התובעים עומדים בנטל המונח לפתחם להוכיח כי המוביל אכן ביקש ממחלקת המודיעין להכריז את שמות הנוסעים האחרונים שטרם עלו על הטיסה, לא היה בכך די כדי לבסס את אחריות הרשות בגין התרשלות.
13. העובדה שהתובעים לא שמעו שמכריזים בשמם במערכת הכריזה, אין פירושה שאכן לא קראו בשמם. יתכן שבלהט הקניות לא שמעו התובעים את הכריזה. יש לזכור כי לפי המידע שהיה ברשותם של התובעים, הטיסה צפויה הייתה לצאת רק בשעה 15:30, ולכן יש להניח שלא ציפו שיקראו בשמם במערכת הכריזה, ולכן גם לא היו קשובים לשמוע את הכריזה, ככל שאכן הושמעה, ואין באפשרותי לקבוע בעניין זה כל ממצא.
14. שאלה אחרת היא האם התרשלה הרשות כלפי התובעים מקום שלא הביאה לידיעתם באמצעות שילוט מתאים, שהכריזה בחנויות הדיוטי פרי היא רק לנוסעים אחרונים, וזאת בשים לב לכך שהדיוטי פרי הפך למקום בילוי מרכזי מאוד בשדה התעופה, ורבים מהנוסעים מבלים שם את זמנם בהמתנה לטיסה, וכאשר גם לרשות בוודאי יש עניין בכך.
15. ואולם, לא מצאתי טעם להכריע בשאלה זו, הן משום שמדובר בטענה חדשה שלא נטענה בכתבי הטענות (ובית המשפט עורר אותה מיוזמתו במהלך שמיעת הראיות), והן משום שלא שוכנעתי כי בנסיבות הספציפיות של תיק זה, הבחנה בשילוט כאמור, הייתה גורמת לתובעים לנהוג באופן שונה. לשון אחר, אין קשר סיבתי בין העדרו של שילוט לנזק שנגרם. כריזה לנוסעים אחרונים היא כריזה ספציפית שעדיפה על כריזה כללית, שכן זו גורמת לנוסע ששמו מוכרז, לחדול מכל עיסוקיו וקניותיו ולרוץ לטיסה. לכן, גם אם היו התובעים יודעים שהכריזה בדיוטי פרי היא רק לנוסעים אחרונים, אין להניח שהיו נוהגים אחרת מכפי שנהגו, בפרט כאשר לפי המידע המצוי בידם, הטיסה צפויה לצאת רק בשעה 15:30.
16. צר לי על צירוף הנסיבות האומלל שבעטיו החמיצו התובעים את הטיסה ואני אף מתקשה להותיר את התובעים בתיק זה ללא סעד ממשי. ואולם, התובעים לא שכנעוני כי האחריות בעניין זה רובצת לפתחה של רשות שדות התעופה, ולא תבעו את המוביל אשר על פני הדברים, באחריותו להודיע לתובעים על הקדמת הטיסה בנסיבות מעין אלו. על מנת להפיס את דעתם של התובעים, אציין כי גם אילו הייתי מוצאת לנכון לייחס אחריות כלשהי לרשות שדות התעופה, עדיין היה מקום להטיל אשם תורם משמעותי מאוד על התובעים. בסופו של דבר, האחריות העיקרית לעלות על הטיסה בזמן מונחת לפתחו של הנוסע (ואין לי צורך בתיק זה, לבחון את אשמם התורם של התובעים ביחס למוביל שלא נתבע בהליך זה). התובעים מאשרים כי לפחות משעה 12:30 ועד השעה 14:00 או בסמוך, לא טרחו לחזור לאולם הנוסעים כדי לברר האם יש שינוי כלשהו בשעת הטיסה, והתנהלות זו בוודאי אינה סבירה בנסיבות העניין.
17. אשר על כן, התביעה נדחית, ובנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לסרוק לתיק את המוצג, ת/1, ולשגר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ג, 16 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.