ב"כ התובעת עו"ד סובל

ב"כ הנתבעת עו"ד שגיב

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

לטענת ב"כ התובעת ביום 6/2/2011 בסמוך לצומת יבנה ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

ב"כ הנתבעת מכחישה מכל וכל את מעורבותה בתאונה.

מטעם התובעת העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב שבבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת").

מטעם הנתבעת העיד קצין הבטיחות של הנתבעת (להלן: "קצין הבטיחות").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, רכב התובעת נפגע על ידי משאית שברשות הנתבעת. קצין הבטיחות מטעם הנתבעת אישר כי מספר הרישוי שצויין על ידי עת/1 אכן היה ביום התאונה באזור התאונה. לאור האמור, מבקש לקבל את התביעה.

לטענת ב"כ הנתבעת, מלבד העובדה שהתובע יודע לציין את מספר הרישוי של "העגלה" ולהגיד מה צבעה של המשאית, אין בידיו כל ראיה נוספת על מנת להטיל את האחריות על שכמה של הנתבעת. לשיטתה, סביר שאותו נזק שנגרם לרכב התובעת, יכול היה להתקבל בנסיבות אחרות, לפיכך יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם משאית ברשות הנתבעת היא זו שפגעה ברכב התובעת, אם לאו?

העיד בפני עת/1 בצורה ברורה ועקבית, כי נסע בצומת יבנה שם פנה ימינה, ואחרי כ-100 מ' הרגיש מכה ברכבו.

זאת ועוד ציין בפני (עמ' 1): "נסעתי אחריו וניסיתי להגיד לו שיעצור, אבל אי אפשר זה היה אוטו ענק, ואני ניסיתי לראות אותו דרך האוטו ואי אפשר... ראיתי את מספר האוטו ואת צבע האוטו שהוא כסף זו היתה משאית גדולה".

כשנשאל בחקירתו הנגדית באיזה סוג של משאית מדובר, לא ידע לומר, אך כן זכר כי המדובר במשאית גדולה בצבע כסף. הגם, שחזר ואמר כי רשם את מספר הרישוי של המשאית, אך לא היה בידו לראות את נהג המשאית.

הנתבעת העידה את קצין הבטיחות, שזה ציין כי מספר הרישוי אותו ציין עת/1, הוא מספר "העגלה" ולא המשאית.

וישאל השואל – מדוע הנתבעת לא ציינה בכתב הגנתה כי מספר הרישוי שייך לעגלה ולא למשאית, אלא בחרה בכתב הגנתה להכחיש באופן גורף את האירוע.

לא זו אף זו, הנתבעת לא זימנה לעדות את הנהג שנסע במשאית והוביל את העגלה, אם היתה כזו, אלא הסתפקה בהבאתו של קצין הבטיחות שכלל לא נכח במקום הנטען שבו ארעה התאונה, ולא יכול היה לשלול את טענת עת/1 בדבר התאונה.

כבר נאמר לא אחת כי אי הבאתו של עד רלוונטי על ידי צד, מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו'.

יתרה מכך, שנשאל קצין הבטיחות האם אותו רכב היה באזור התאונה, השיב (עמ' 2): "כן. יכול להיות". אציין כי מדובר בנתבעת שהינה חברה, וסביר להניח כי יש רישום של תנועות המשאית, אולם הנתבעת לא טרחה להביא כל ראיה לכך.

ערה אני לכך כי על התובעת להוכיח תביעתה, ועליה מוטל הנטל. אך יש לזכור כי באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50%. כלומר, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית-המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו. (ראה: ספרו של יעקב קדמי, על הראיות חלק שלישי).

העד מטעם התובעת העיד בצורה ברורה וקולחת, כי משאית בעלת מס' רישוי 3515614 פגעה בו בעת שנסע בסמוך לצומת יבנה, ומיד ניסה ליצור קשר עין עם נהג המשאית, אולם זה האחרון לא הרגיש את הפגיעה.

עת/1 ציין כי מיד רשם את מספר הרישוי, וכן ידע לומר כי מדובר במשאית גדולה עם קבינה גבוהה שצבעה כסף.

הנתבעת בחרה שלא להעיד את הנהג מטעמה שיכול היה לשפוך אור על שהתרחש, יודגש כי הנהג הינו בשליטתה של הנתבעת ואי הבאתו לעדות, עומדת לה לרועץ.

טענות ההגנה של הנתבעת לפיהן יתכן כי לפגיעות ברכב התובעת יתכן והינן כתוצאה מנסיבות אחרות, הינן טענות הגנה שהובאו אל חלל האוויר ללא כל ביסוס של ממש.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לקבל את התביעה במלואה. גרסתו של עת/1 לא נסתרה על ידי הנתבעת.

התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, חוות דעת זו לא נסתרה.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,219 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 21/2/2011 , ואגרת בית משפט ששולמה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,800 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.