בפניי "בקשה למינוי מומחה בתחום הראומטולוגי".

בבסיס הבקשה טענת התובעת כי ביום 15.1.14 נבדקה במרפאות חוץ בביה"ח העמק בעפולה ואובחנה כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה. לבקשה צורף מסמך מתאריך זה.

הבקשה הוגשה ביום 27.1.14, ים לאחר הגשת תחשיב נזק מטעם הנתבעים, וכשבועיים ימים לאחר הגשת תחשיב נזק מטעם התובעת עצמה, ובסמוך לקראת קד"מ שנועד ליום 23.2.14 לשמיעת הצעה.

בדיון לא ניתנה הצעה, "נוכח הפערים שבין ציפיות הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בתחשיבי הנזק", ובית המשפט פסל עצמו מלהמשיך לדון בתיק "לנוכח היכרות קודמת שבין השופט לבין התובעת".

זאת, לאחר שבשנת 2012 דן המותב הקודם בבקשת התובעת לתשלום תכוף ופסק לטובתה תשלום בסך 30,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד, וכן לאחר שמונו ארבעה מומחים מטעם ביהמ"ש, כפי שיפורט.

הנתבעים מתנגדים נחרצות לבקשה.

ראשית, טוענים הנתבעים, כי בקשה למינוי מומחים יש לצרף תצהיר ודי בכך שלא צורף תצהיר כדי לדחות את הבקשה.

שנית, הנתבעים מתארים את השתלשלות העניינים בכל הנוגע למינוי מומחים, וטוענים כי התובעת "יורה לכל הכיוונים". הנתבעים מציינים כי בתיק זה מונו מומחים רפואיים בתחומים הבאים וחיוו דעתם כלהלן:

בתחום הנפשי – ד"ר ג' אור קבע בחוות דעתו כי לתובעת נכות בתחום הנפשי בשיעור כולל של 25%, כאשר מתוכם נכות בשיעור 15% יוחסה על ידו למצב קודם, ונכות בשיעור 10% יוחסה לתאונה.

בתחום האורתופדי – פרופ' מ' רופמן קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה נכות אורתופדית קבועה בעקבות התאונה, וציין, בין השאר, כי הגבלות התנועה שהדגימה התובעת, כדי "קיפאון" מוחלט, אינן עולות בקנה אחד עם אורח חיים יום יומי ו"אין להדגמת "הגבלות" אלו שום ממצא תומך אורגני בבדיקתי או בצילומי ההדמיה".

בתחום הא.א.ג. – פרופ' צ' יואכימס קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום א.א.ג. כתוצאה מהתאונה, וציין, בין השאר, כי לתובעת עבר רפואי קודם בתחום זה; כי בבדיקתה התנדנדה התובעת לכל הכיוונים; וכי כאשר נפגע מתנדנד לכל הכיוונים "הדבר אינו מראה על פגיעה אלא על תנודות רצוניות".

בתחום הנוירולוגי – פרופ' ב' וולר קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בעקבות החבלה נשוא התביעה, וציין, בין השאר, כי הצליעה שהדגימה התובעת בהליכתה "אינה על רקע חסר נוירולוגי".

על רקע זה הנתבעים טוענים כי מדובר בתובעת חסרת אמינות לחלוטין אשר בבדיקתה בפני מומחה בית המשפט מציגה "הצגה". כי המדובר בתאונה מיום 13.10.10 ולראשונה מופיע מסמך כלשהו הרלבנטי לבקשה ביום 15.1.14 בחלוף למעלה משלוש שנים. כי המסמך מבוסס על תלונות מפיה של התובעת שאינה אמינה ולכן אין לבסס על תיאור זה אבחנה כלשהי. כי יש לתמוה על כך שאבחון מחלה כה קשה נעשה בבדיקה אחת בלבד, אמבולטורית דווקא, ובמיוחד כאשר התובעת לא השלימה את הבדיקות. כי יש לתמוה על כך שהתובעת פונה דווקא לביה"ח העמק בעפולה כאשר היא תושבת חיפה. הנתבעים דורשים לחקור את התובעת היה ותגיש תצהיר. הנתבעים, כאמור, מתנגדים לבקשה, ולחילופין מבקשים להשית על התובעת את שכר המומחה, לאחר שכבר נאלצו לשאת בהוצאות גבוהות עבור מינוי מומחים, שקבעו כי לא נותרה נכות, ולנוכח פריכות הטענות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הדין מחייב קבלת הבקשה.

המסמך שהציגה התובעת עולה כדי ראשית ראיה לפי הפסיקה. משך הזמן שחלף מאז התאונה ועד לבדיקה נשוא המסמך הוא ניכר, אך אין לנתק את בחינת אורך התקופה שבין תאונה לתלונה מאופי התלונה בה מדובר. השאלות שמעלים הנתבעים, לפיהן ככל שהתובעת אכן סובלת מהמחלה, מדוע הדבר נובע מהתאונה דווקא? מדוע לא מתאונה אחרת משנת 2012? מדוע חייב להיות קשר לאירוע תאונתי כלשהו? הן שאלות במקומן. אך ההתייחסות אליהן כרוכה בנושאים שבמומחיות. דחיית הבקשה לחלוטין עשויה לחסום את התובעת מאפשרות להוכחת נכות.

איני מקל ראש בטענות הנתבעים. בין השאר, בהעדר התצהיר. הבקשה אכן הוגשה שלא כראוי. בנסיבות אחרות ייתכן כי די היה בכך כדי לדחותה ולחייב הגשתה בשנית. אולם גם במצב דברים כזה ספק אם רצוי היה לאפשר חקירה במסגרת בקשה למינוי מומחים. בדיקת הפסיקה בהקשר זה מעלה גישה לא אחידה, ועולה שאלה של מדיניות משפטית רצויה, בין השאר לאור ההכבדה הכרוכה בכך מבחינת תובעים ותכלית החוק מכוחו מוגשות תביעות אלה ולאור העומס שעלול הדבר להוסיף למערכת. זכות עקרונית לחקירת מבקש קיימת, אך נראה כי היא צריכה להישמר למקרים חריגים ביותר. בנסיבותיו של עניין זה, לאור העובדה כי אין מדובר בבקשה ראשונה למינוי מומחים, לאור השלב הדיוני המתקדם יחסית בו מצוי התיק, לאור החלפת ייצוגה של התובעת, ובעיקר לאור העובדה שהתובעת כבר נחקרה במסגרת הבקשה לתשלום תכוף והתבררו נתונים עובדתיים שייתכן והם משפיעים על היקפו הכספי הנחזה של התיק, אינני סבור כי יש מקום לאפשר חקירה בשלב זה.

נותרת שאלת הנשיאה בשכר המומחה. ברע"א 4911/09 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' כשרי, (29.7.09), עמד כב' השופט א' ריבלין על כך שנדרש איזון בין הדרישה המקל ל"ראשית ראיה" מחד גיסא, לבין נשיאה בעלות המומחה מאידך גיסא, והבהיר כי איזון זה מן הראוי שיישמר גם לאחר תיקון תקנה 7 לתקנות פיצויים לנפגע תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, תוך הפעלת שיקול דעת ע"י בית המשפט, בהתאם לנסיבות העניין.

גם בפסק הדין שניתן ברע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.5.12), אשר הדגיש את הגישה המרחיבה בה יש לנהוג בנוגע לבקשה למינוי מומחים, ואשר עליו נוהגים להסתמך בעיקר תובעים (לרבות התובעת בבקשה זו), עמד כב' השופט צ' זילברטל על כך שיש צורך בהפעלת שיקול דעת בהקשר זה, באומרו:

"אכן, כאשר כבר בשלב מינוי המומחה קיים ספק של ממש שמא לתובע לא נגרמה כל נכות בתחום בו מתבקש המינוי, שמדובר ב"מתחזה" או במי שפעל בחוסר תום-לב, שאין קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה, או שכלל לא מדובר בתאונת דרכים, וכיוצא באלה מצבים, או אז יש מקום לשקול להטיל על הנפגע לשאת במימון הביניים של שכר המומחה. בדומה לכך, כאשר נראה כי הצורך במינוי מומחה בתחום מסוים אינו חד-משמעי ומדובר במקרה גבולי, יש מקום לשקול חיוב הנפגע במימון ביניים של שכר המומחה, אלא שיש לעשות כן בזהירות מרובה לבל תסוכל זכות הנפגע להוכיח את קיום הנכות רק בשל חסרון כיס".

בענייננו, לאחר שבחנתי בעיון את חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט ואת התיעוד הרפואי המונח בתיק בית המשפט, לרבות התיעוד שצורף לתחשיבי הנזק, ובהביאי בחשבון את טענות הצדדים כמפורט לעיל (ולמען הסר ספק גם את טענת התובעת בדבר חסרון כיס שלא נתמכה בתצהיר), סבורני כי איזון ראוי מחייב להיעתר אמנם לבקשה למינוי מומחה, אולם זאת תוך השתת שכרו על שני הצדדים בחלקים שווים. החלטה בדבר זהות המומחה שימונה תישלח בנפרד.

ניתנה היום, ב' אב תשע"ד, 29 יולי 2014, בהעדר הצדדים.