1. התובע יליד 13.5.82 נפגע לטענתו בתאונת דרכים מיום 9.8.10 בטירה.

הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות תאונה, החבות וגובה הנזק.

2. לגרסת התובע יצא ביום 9.8.10 בסמוך לשעה 12.15 במסגרת עבודתו אצל "מגה פרסט- מנסור יאמן" לחלק חלקי חילוף באמצעות רכב. הוא חנה את רכבו בצד ימין של הכביש הראשי בטירה, ירד מהרכב וחצה לצד השני של הכביש ע"מ לקנות אוכל .לפתע הגיח רכב אלמוני, פגע בו, הדפו והפילו בעצמה כלפי הכביש וברח. הוא הובהל באמבולנס לביה"ח "מאיר", ובהמשך הודיע על כך למעבידו ולמשטרה.

התאונה לא הוכרה ע"י המל"ל שקבע כי האירוע לא נגרם עקב ובמהלך העבודה ועל החלטה זו הוגש ערעור שטרם הוכרע.

3. התובע העיד כי מיד עם הפגיעה איבד את הכרתו ולכן לא ידע מי פגע בו, ומי הזמין את האמבולנס שפינה אותו לביה"ח.

לאחר שעומת עם העובדה הרשומה בדו"ח מד"א מיום 9.8.10 על פיו "הנ"ל בא אלינו בכוחות עצמו. יש חשד לשבר ברגל. תאונת פגע וברח (הולך רגל)." הכחיש את הדברים, ולדבריו, חזרה הכרתו רק באמבולנס בסמוך למועד הגעתו לביה"ח מאיר.

כדבריו (עמ' 7 לפרו'):

"אני הייתי מחוסר הכרה. אני התעוררתי רק באמבולנס. אני לא יודע מה התרחש בכלל. מי העביר אותי ואיך העביר אותי. אין לי תשובות לענות לך על התשובות האלה. בן אדם מחוסר הכרה לא יכול לדעת מה מתרחש סביב."

התובע עומת בנוסף עם כתב ההתחייבות שהגיש כנספח לתצהירו, מיום 9.8.10 (שעה 12:30) של מרכז רפואי אלרחמא בטירה. על פי כתב ההתחייבות עולה כי התובע הועבר משם לביה"ח מאיר באמבולנס רגיל. לדבריו, אמנם קיבל את המסמך לידיו, אבל זאת רק לכשהגיע למיון ולאחר שחזר להכרתו. לעומת זאת, עמד בהכחשתו כי לא הגיע למרכז אלרחמא או לפחות לא ידוע לו על כך.

על פי תעודת חדר מיון ביה"ח מאיר (משעה 12.39) אובחנה חבלה ברגל שמאל, וצוין כי היה מעורב בתאונת דרכים.

רק לאחר הגשת התצהיר ע"י התובע הודע מפי בא כוחו על דבר קיומו של עד לתאונה. התובע ציין כי קיים עד לתאונה והתברר שלדיון בבית הדין לעבודה זימן את העד, ואף הגיש תצהיר מטעמו.

למותר לציין, כי התובע לא טרח לאזכר בתצהירו כי קיים עד כלשהו לתאונה, ואף באישור המשטרה מיום 28.10.10 לא צוין שמו של העד הנ"ל ואף לישיבת ההוכחות לא זומן בסופו של דבר.

עוד עלה מפי התובע, כי לא ניסה כלל לברר במקום התאונה ולאחר התרחשותה, קיומם של עדים נוספים לקרותה. למרות שהודה כי במקום התאונה קיימים מספר עסקים ומסעדה, לא מצא לנכון לגשת ולבדוק אם מאן דהוא יכול לסייע לו להוכחת גרסתו.

4. הנתבעת הסתייעה בתצהירו של החוקר יצחק בכר שהצהיר, כי נפגש עם התובע ביום 1.8.11. האחרון סיפר לו כי ירד מהרכב בו נהג ולפתע לא הרגיש כלום מלבד חושך בעיניים , שאז פונה לביה"ח.

החוקר תיאר בעדותו את המאמצים שנקט לחקירת האירוע שתואר על ידי התובע. הוא פנה למרפאת אלרחמא ועבר יחד עם איש צוות במרפאה על הכיתוב בדו"ח מד"א, וזאת עשה ע"מ לזהות את הכתוב שהיה מטושטש נוכח העותק שנותר במרפאה. בנוסף, פנה החוקר לתחנת המשטרה בטירה ,שוחח עם רכז הסיור ועם מזכירת משרד התנועה וכך הצליח למצא על סמך תאריך ושעה ,פרטי אירוע שהתרחש סמוך לאותה עת והרשום ביומן כאירוע מס' 74 מתאריך התאונה בשעה 11:50. על תאונה זו הודע למשטרה ע"י מודיע שפרטיו נרשמו ותוארה על ידו כהתנגשות של שני כלי רכב. לדבריו אף פנה לאותו מודיע אך לא זכר את שלמד מפיו.

5. ב"כ התובע בסיכומיו ביקש לקבל את גרסת התובע שלא נסתרה, ואשר תואמת את הצהרתו והמפורט בכתב התביעה. כמו כן, לטענתו משלא עלה בידי הנתבעת להפריך את הגרסה, אין מקום לקבל את טענתה כי נפגמה מהימנותו של התובע.

לדידו, השימוש בדו"ח מד"א כדי להוכיח שהתובע אינו דובר אמת, דינו להדחות הואיל וממילא הודה חוקר הנתבעת כי הרישום נעשה על ידו, ועובדה זו לא טרח לציין בתצהירו, ואילו דו"ח הפעולה של משטרת ישראל אינו מלמד דבר עת שמאוזכר בו אירוע אחר שאין בינו קשר לאירוע נשוא התביעה, ובמיוחד כאשר לא ברור אם מדובר בתאונת דרכים של רכב יחיד או לא.

בנוגע להעדר העדתו של עד לתאונה, טען ב"כ התובע, כי העד נעלם, ולכן ויתר על העדתו בתיק זה, הגם שלא היתה כוונה להסתירו. אך באותו הבל פה הודה ב"כ התובע, כי העד הוזמן לדיון בבית הדין לעבודה.

ב"כ הנתבעת ביקש לדחות את התביעה, הואיל והתובע לא עמד בנטל הוכחת תביעתו, שהוא גבוה יותר לטענתו , כשעסקינן בתאונת פגע וברח.

מלבד העובדה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי התובע לא הצליח להוסיף לעדותו ראיה כלשהי לרבות ראיה מהימנה .

6. אין חולק, שעול ההוכחה על התובע להוכיח תביעתו.

ע"מ לבחון אם התובע עמד בכך, יש להדרש תחילה לאיכות עדותו ועד כמה היא נתמכת בראיות חיצוניות.

התובע הסתפק בתיאור לקוני ומצומצם של גרסתו בדבר קרות התאונה, ולא טרח לעשות מאמץ קל כדי לתמוך ולהרחיב גרסה זו בראיות חיצוניות ,שבנקל יכול היה להגישן.

התובע הודה, כי נסיבות התאונה למעשה לא היו ידועות לו, זאת משום שאיבד את הכרתו. על כן, נדרשת עוד יותר הגשת ראיות נוספות לתמיכה בעדותו היחידה.

התובע לא העיד עד לתאונה למרות שיכול היה לעשות כן, ולא נתן הסבר מניח את הדעת למסמכים שהוצגו לו בחקירתו כדי ליישב את התמיהות שעוררו.

גם ההליך בביה"ד האזורי לעבודה שנפתח בעקבות מכתב המל"ל מיום 9.6.12 הדוחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה, בין היתר, משום שלא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה ,לא הצליח לחזק את החסר שבראיותיו.

במאמר מוסגר יצוין כי מפרוטוקול הדיון מיום 24.6.14 של בית הדין האזורי לעבודה עולה, כי למרות הפתעת הנתבע שם ,התייצב אמנם עד בשם מר פדילה עידאא שהוצג כעד לתאונה אך מבלי להגיש תצהיר.

אכן, כפי שטען ב"כ התובע, אין במכתב הדחיה הנ"ל יותר מאמירה שהאירוע אינו מהווה תאונת עבודה. ברם, גם כתב התביעה להכיר בה כתאונת עבודה שהוגש ע"י התובע לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, כולל גרסה לקונית תמציתית ביותר בדבר פגיעה ע"י רכב אלמוני שהגיח במהירות ופגע בתובע.

7. שורת התהיות בגרסת התובע מבלי שבא עליהן הסבר והעובדה שהתובע לא עשה מאמץ נדרש להציג גרסה מלאה ונתמכת בראיות נוספות, מובילים למסקנה כי התובע לא הוכיח תביעתו .

אמנם התובע לא עשה רושם של מי שמבקש בתחכום רב להציג עובדות תואמות גרסה והוא ביקש להסתפק במלל קצר ביותר. אך שעה שהתובע לא הצליח ליישב את פרטי עדותו מול העולה ממסמך מד"א, הסותר את דבריו באופן ברור, ואף לא העיד את עורך דו"ח מד"א על מנת לתמוך בעדותו נראה שהמנעות זו תפעל לחובתו. כאן יצוין ,כי ספק בעיני אם אופן הפגיעה כפי שתואר תמציתית ע"י התובע מתיישב עם תוצאותיה כפי שאובחנו , אם כי הוא לא נחקר בעניין כלל.

למעשה, ניתן לומר שהמנעות מהבאת ראיות אפיינה את ניהול ההליך ע"י התובע גם בכל הנוגע להעדת העד לתאונה ובהמשך לענין נזקיו כתוצאה ממנה.

לא הוגש תצהיר מטעם העד הנ"ל ,ולמרות שעל קיומו ידע התובע זמן רב טרם ישיבת ההוכחות אף לא טרח לזמנו לדיון.

8. הלכה היא כי להמנעות מהבאת ראיות והבאת עדים יש משקל ראייתי כנגד מי שעול הבאתן רובץ עליו .

ולעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ( 27.7.2008)(פסקה26) :

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".

כמו כן, באופן דומה נקבע בפסיקה כי ככל שהראיה החסרה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה.

[ראה: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980) וע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)].

לאור האמור, בנסיבות שבהן לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל הבאת ראיות במלואו ובנטל השכנוע אף לא התאמץ לעמוד ,אני קובעת שהתובע לא הוכיח את הנסיבות לתאונה עפ"י מאזן ההסתברויות האזרחי.

9. למעלה מן הצורך ובתמצית בהתייחס לסוגיית הנזק אציין ,כי התובע כשל אף בהוכחת נזקיו המלאים, אם נגרמו ,הגם שטען כי יש לפצותו בהתאם לראשי הנזק של כאב וסבל, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד ועזרת צד ג'.

ד"ר מריו אייכנבלט מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי מטעם ביהמ"ש, ועפ"י חוות דעתו, נותרה לתובע נכות צמיתה של 3% בגין ממצאים בברך שמאל, וזאת עקב וכתוצאה מהתאונה. בנוסף, המליץ להכיר בתקופת אי כושר מיום 9.8.10 ועד 30.9.10.

התובע הצהיר בתצהירו, כי הפגיעה פגעה קשות בעבודתו כחשמלאי רכב – עבודה הדורשת עבודה פיזית ופעילות מאומצת, והן בפעולות יומיות שוטפות שנהג לבצע.

דא עקא, שמלבד הצהרה על השתכרות לא צורף בדל ראיה, לרבות תלושי שכר שהתובע הודה כי היו בידיו אך לא הוגשו. התובע גם נמנע מהצגת ראיות לנזק בתקופת אי הכושר

ובכל הנוגע לעזרת צד ג', לא טרח אף לציין דבר בתצהירו.

לפיכך ,דלות הראיות הכללית לא יכולה להטות את הכף לטובת התובע, הגם שאין באמור קביעה לעניין עצם קיומו של נזק .

9. לאור האמור התביעה נדחית.

אני פוסקת לנתבעת הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 3000 ₪.

ניתן היום, י"ג אייר תשע"ה, 02 מאי 2015, בהעדר הצדדים.