בפניי תביעה ותביעה שכנגד על רקע התקשרות הצדדים בעסקאות רכב.

נתוני רקע ותמצית טענות הצדדים:

1. התובע, מר עומר סרחאן, הינו הבעלים והמנהל של מגרש לסחר ברכבים בכפר נחף (להלן: "התובע"), ואילו הנתבע, מר אמין אסעד, הינו תושב כפר בית ג'אן (להלן: "הנתבע").

2. לטענת התובע, ביום 6.2.2011 התקשר עם הנתבע בעסקת חליפין, לפיה רכש הנתבע ממנו רכב מסוג מיצובישי מגנום שנת ייצור 2003 (להלן: "המיצובישי משנת 2003"), ובתמורה מסר לו הנתבע רכב שהיה בבעלותו מסוג מיצובישי מגנום שנת ייצור 2000 (להלן: "המיצובישי משנת 2000"), ובנסוף התחייב לשלם לו סך של 25,000 ₪.

לטענתו, עובר לביצוע העסקה, הנתבע בדק את הרכב הנמכר, רכב המיצובישי משנת 2003, במוסך מטעמו והבדיקה גילתה כי אין בו ליקוי או פגם, ובהתאם לכך החליט לקיים את העסקה, שילם לו סכום של 21,000 ₪ על החשבון, רשם את הרכב על שמו ביום 13.2.2011, ונותר חייב לו סך של 4,000 ₪ שטרם שולמו.

עוד טען התובע, כי במסגרת הפעילות שלו במגרש הרכבים הוא נוהג להוציא חלק מהרכבים מהמגרש ולהחנותם בכניסה לכפר, וכך עשה גם לגבי הרכב שקיבל מהנתבע (רכב המיצובישי משנת 2000). אלא שביום 5.4.2011 גילה להפתעתו כי הרכב נעלם, ומאוחר יותר התברר לו כי הנתבע גנב את הרכב ומכר אותו לפירוק למר תאמר נאסר (להלן: "מר נאסר") בתמורה לסך של 6,000 ₪.

התובע הוסיף, כי לאחר הגניבה גילה מקום הימצאות הרכב באמצעות אחד מתושבי הכפר שהודיע לו היכן נמצא הרכב, או אז פנה למשטרה באופן מידי והגיש תלונה. לאחר הגשת התלונה, הנתבע זומן לחקירה ובחקירתו מסר גרסה שקרית לפיה נתן את הרכב לתובע על מנת שימכור אותו.

לטענת התובע, שווי הרכב שנגנב עמד על 35,000 ₪, ולכן עתר בתביעתו לחייב את הנתבע לשלם לו את הסכומים הבאים: סך של 4,000 ₪ בגין יתרת החוב שלא שולמה עבור הרכב הנמכר (רכב המיצובישי משנת 2003), סך של 35,000 ₪ המהווה שווי הרכב שהנתבע גנב (רכב המיצובישי משנת 2000), ועוד סך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש – ובסה"כ: 49,000 ₪.

3. הנתבע בתורו הכחיש את טענות התובע, והוסיף כי בין הצדדים בוצעו שתי עסקאות נפרדות, ולא עסקת חליפין אחת כפי שטען התובע. לגרסתו, תחילה בוצעה עסקה לרכישת רכב המיצובישי משנת 2003 בתמורה לסך של 53,000 ₪, מתוכם שילם לתובע במעמד העסקה סכום של 49,000 ₪, והצדדים סיכמו ביניהם כי הנתבע ישלם לו את היתרה בסך של
4,000 ₪ לאחר ביצוע בדיקה לרכב.

ימים ספורים לאחר מכן ביצע הנתבע בדיקה לרכב במוסך בסח'נין, והבדיקה העלתה כי קיימת בעיה במנוע שעלות תיקונה עומדת על 20,000 ₪. בעקבות הליקוי שהתגלה, סוכם בין הצדדים כי התובע יישא בסך של 11,000 ₪ מעלות התיקון, מתוכם יקוזז הסך של 4,000 ₪ שהנתבע נותר חייב לו, כך שהתובע ישלם לו סך של 7,000 ₪. על בסיס הסכמה זו, הועברה הבעלות ברכב על שמו של הנתבע ביום 13.2.2011.

במסגרת העסקה השנייה שהתקיימה כשבוע לאחר העסקה הראשונה, הנתבע מסר לתובע רכב שבבעלותו, רכב המיצובישי משנת 2000, על מנת שימכור לו אותו במסגרת פעילותו במגרש הרכבים שבבעלותו בתמורה לתשלום עמלת תיווך – כפי שעשו בעבר בעסקאות אחרות ביניהם.

בהתאם לכך, הנתבע מסר את הרכב לתובע והפקיד את רישיון הרכב במשרד הרישוי ביום 20.2.2011, אלא שזמן מה לאחר מכן הודיע לו התובע כי הרכב נגנב.

לטענת הנתבע, מחיר הרכב נשוא העסקה השנייה, היינו המיצמובישי משנת 2000, עמד על סך של 35,000 ₪, ומאחר שהרכב נעלם כאשר היה באחריות התובע, אזי על התובע לשלם לו את שוויו.

הנתבע הוסיף, כי בעקבות התלונה שהתובע הגיש למשטרה הוא זומן לחקירה תחת אזהרה, מסר את גרסתו, נשלח לבדיקת פוליגרף מטעם המשטרה, ויצא דובר אמת.

במסגרת התביעה שכנגד עותר הנתבע לחייב את התובע בתשלום סך של 52,000 ₪, לפי הפירוט הבא: סכום של 7,000 ₪ בגין חלקו של התובע בתיקון רכב המיצמובישי משנת 2003, סך של 35,000 ₪ בגין שווי רכב המיצובישי משנת 2000, ופיצוי בגין עוגמת נפש, הפסד ימי עבודה וחקירה במשטרה בסכום של 10,000 ₪.

דיון והכרעה:

4. התובע והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם והעידו בפניי בחקירה נגדית. כמו כן, העידו בפניי מר נאסר כעד תביעה, ומר כמאל אבו עאסי כעד הגנה.

הגם שמדובר בתביעה ובתביעה שכנגד, המחלוקות העומדות בבסיס שתי התביעות סבות סביב אותו עניין הקשור לשני הרכבים. לפיכך הדיון בשתי התביעות ייעשה במאוחד תוך בחינת גרסת כל אחד מהצדדים.

אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובחנתי את הראיות, שוכנעתי לקבל גרסת הנתבע ולהעדיפה על גרסת התובע לגבי כלל המחלוקות שנתגלעו ביניהם.

5. השאלה הראשונה שעומדת לדיון היא, האם בוצעה עסקת חליפין בין הצדדים לגבי שני הרכבים שבנדון, כפי שטען התובע, או שמא שתי עסקאות נפרדות, כפי שטען הנתבע.

אין מחלוקת, כי לאחר שהנתבע רכש מהתובע רכב המיצובישי משנת 2003, הבעלות בו הועברה על שמו ביום 13.2.2011, בעוד שהבעלות על רכב המיצובישי משנת 2000 נותרה על שם הנתבע ורשיונות הרכב הופקדו במשרד הרישוי ביום 20.2.2011.

לטענת הנתבע, האמור לעיל תומך בגרסתו כי לא הייתה כל עסקה של החלפת רכבים וכי מסר רכב המיצובישי משנת 2000 לתובע שלא כתמורה עבור רכב המיצובישי משנת 2003, אלא על מנת שיציגו למכירה במגרש שלו, וככל שיצליח לעשות כן יקבל עמלת תיווך. לעומת זאת, התובע העיד כי לא העביר בעלות ברכב המיצובישי משנת 2000 על שמו על מנת שלא תירשם 'יד' נוספת על הרכב, ועם מציאת קונה לרכב היה מעביר את הבעלות על שם הקונה ישירות באמצעות תעודת הזהות של הנתבע ורישינות הרכב שהיו בידיו.

6. מבין שתי הגרסאות, אני מעדיפה את גרסת הנתבע. לעניין זה אפנה לדברי התובע בחקירתו הנגדית, לפיהם לקח מהנתבע את רישיון הרכב שקיבל ממנו, היינו רכב המיצמובישי משנת 2000, וכן צילום של תעודת הזהות שלו לצורך העברת בעלות בו למי שירכוש אותו, ואף תיקן את את הרכב על מנת שיוכל למכור אותו (עמ' 6+7 לפרוטוקול). לדבריו, בדרך זו ניתן היה למכור את הרכב ולהעביר את הבעלות עליו לרוכש הפוטנציאלי מבלי שברישום הרכב תתווסף 'יד' נוספת.

לגרסה זו של התובע אין תימוכין בחומר הראיות. כך למשל, התובע לא הציג צילום של תעודת הזהות של הנתבע או רישיון הרכב. כמו כן, התובע לא מסר פרטים ולא הציג כל ראיה לעניין תיקון הרכב שקיבל מהנתבע.

זאת ועוד, הפקדת רישיון רכב המיצובישי משנת 2000 במשרד הרישוי תומכת דווקא בגרסת הנתבע, כי מסר את הרכב לידי התובע על מנת שימכור אותו תמורת עמלת תיווך, ועם מציאת רוכש מתאים היה דואג להעביר לידי התובע את הרישיון. באותה מידה, יש בדבר כדי להפריך את גרסת התובע, שכן אילו הייתה גרסתו היא הנכונה, הכיצד ייתכן כי רכש את הרכב מהנתבע מבלי לקבל את רישיונו?

7. מעבר לכך, בעוד התובע טוען כי הנתבע שילם לו בתמורה לרכב המיצובישי משנת 2003 סך של 21,000 ₪ ומסר לו רכב המיצובישי משנת 2000, טוען הנתבע כי שילם לתובע סך של 49,000 ₪ עבור רכב המיצובישי משנת 2003, כאשר הרכב השני לא היה חלק מהעסקה.

התובע העיד בפניי, כי הסך של 21,000 ₪ שולם לו במזומן (עמ' 5 + 6 לפרוטוקול). מנגד, במשטרה ציין התובע כי קיבל את הסכום הנ"ל במזומן ובשיקים. כאשר עומת התובע בחקירתו הנגדית עם דבריו במשטרה, השיב התובע כי חלק קטן מהסכום אכן שולם לו בשיקים (עמ' 6 שורות 13-14 לפרוטוקול).

8. יתרה מזאת, התובע העיד בפניי כי הוציא חשבונית על הסכום של 21,000 ₪ שהנתבע שילם לו (עמ' 5 לפרוטוקול), אך משום מה נמנע מלצרפה לתיק. לא חלף זמן רב עד שהתובע חזר בו מגרסה זו והעיד כי אין בידו כל אסמכתא בדבר תשלום הסכום הנ"ל (עמ' 6 שורות 4-5 לפרוטוקול).

ואם לא די בכך, הרי שמעדות התובע עולה כי בנו עובד יחד עמו במגרש הרכבים (עמ' 4 שורה 21 לפרוטוקול), וכי התשלום בסך של 21,000 ₪ עבור רכב המיצובישי משנת 2003 נעשה בביתו של הנתבע, שם נכח התובע יחד עם בנו (עמ' 5 שורות 17-23 לפרוטוקול). אולם, מסיבה לא ברורה התובע נמנע מלהגיש תצהיר מטעם בנו ונמנע מהעדתו על מנת שיתמוך בגרסתו לגבי הסכום ששולם לו, אף שהבן נכח עמו בבית המשפט.

9. סתירות נוספות בגרסת התובע נתגלו בקשר למחיר כל אחד משני הרכבים. כך למשל, בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו טען התובע כי מחיר הרכב שהנתבע רכש ממנו, רכב המיצובישי משנת 2003, הינו 54,000 ₪, ואילו במשטרה טען כי מחיר הרכב הוא 42,000 ₪. זאת ועוד, בהודעתו במשטרה טען התובע, כי שווי הרכב שמסר לו הנתבע, רכב המיצובישי משנת 2000, עומד על סך של 21,000 ₪, ואילו בתצהירו טען כי שווי הרכב היה 35,000 ₪ וכי סוכם ביניהם כי הנתבע ישלם לו ההפרש בסך של 25,000 ₪ ומאחר שהנתבע שילם לו 21,000 ₪ יתרת חובו היא בסכום של 4,000 ₪, אך במשטרה מסר התובע כי הוא ויתר לנתבע על סכום זה בשל תקלות ברכב.

10. בנוסף לכך, הנתבע צירף לכתב ההגנה המתוקן מסמכים שונים בקשר להזמנת תיקון מיום 17.2.2011 עבור רכב המיצובישי משנת 2003, וכן שתי קבלות על תשלום סכום של 19950 ₪ עבור התיקון הנ"ל – מסמכים שהתובע לא התייחס אליהם ולא חלק עליהם בתצהירו.

העובדה כי תיקון הרכב בוצע כעשרה ימים לאחר מועד רכישתו תומכת בגרסת הנתבע כי סוכם בין הצדדים שהיתרה בסך של 4,000 ₪ תשולם לאחר ביצוע הבדיקה, ובאותה מידה מפריכה את גרסת התובע כי הנתבע בדק את הרכב טרם רכישתו ומצאו תקין ולשביעות רצונו.

מעבר לכך, התובע אישר בחקירתו במשטרה כי ויתר על היתרה בסך של 4,000 ₪ בשל תקלות ברכב, וברור כי יש בדבר כדי לתמוך בגרסת הנתבע לגבי ליקויים שהתגלו ברכב, בניגוד לגרסת התובע בבית המשפט לפיה הרכב היה תקין.

11. גם הנתונים שציינתי מקודם לגבי צילום תעודת הזהות של הנתבע ורישיון הרכב השני, רכב המיצובישי משנת 2000, תומכים בגרסת הנתבע ומפריכים את גרסת התובע. זאת משום שבניגוד לגרסת התובע כי קיבל לידיו המסמכים הנ"ל, לא עלה בידי התובע להציג מסמכים אלה, מה גם שהתברר כי רישיון הרכב הנ"ל הופקד במשרד הרישוי – בניגוד גמור לגרסת התובע.

12. הנה כי כן, בגרסת התובע נתגלו סתירות ותהיות רבות. לעומת זאת, גרסת הנתבע הייתה עקבית בעיקרה וגם בחקירתו במשטרה הנתבע דבק בגרסתו ונותר עקבי בדבריו.

על יסוד המפורט לעיל, אני מקבלת את גרסת הנתבע וקובעת כי הצדדים לא ביצעו עסקת חליפין בקשר לשני הרכבים שבנדון, אלא שתי עסקאות נפרדות; כי הנתבע שילם לתובע עבור רכב המיצובישי משנת 2003 סך של 49,000 ₪ ויתרת החוב בגינו עמדה על 4,000 ₪; וכי התובע נותר חייב לנתבע מחצית מעלות תיקון הרכב, בסך של 11,000 ₪ בניכוי הסך של
4,000 ₪ שהנתבע חייב לו מיתרת מחיר הרכב, כך שעל התובע לשלם לנתבע סך של 7,000 ₪.

13. אשר לרכב השני, רכב המיצובישי משנת 2000 – שני הצדדים עתרו באופן הדדי לחייב את האחר בתשלום שווי הרכב בסך של 35,000 ₪ עקב גניבתו. כפי שצוין מקודם, התובע טען כי הרכב נמסר לו על ידי הנתבע במסגרת עסקת חליפין והווה חלק מהתמורה ששולמה בעד הרכב שהנתבע רכש ממנו (רכב המיצובישי משנת 2003), אך מאוחר יותר התברר לו כי הנתבע גנב את הרכב ומכר אותו לפירוק למר נאסר בתמורה לסך של 6,000 ₪. לעומת זאת, הנתבע הכחיש טענות התובע וטען כי מסר את הרכב לתובע על מנת שיציג אותו במגרשו וינסה למכור אותו בתמורה לתשלום עמלת תיווך, אולם הרכב נגנב בזמן שהיה באחריותו ובמשמורתו של התובע.

המחלוקת המתייחסת לאופי ותנאי העסקה הקשורה לרכב השני, רכב המיצובישי משנת 2000, הוכרעה כבר על סמך שיקולי אמינות ומהיימנות שפורטו לעיל, והמסקנה לגביו הייתה כי רכב זה לא הווה חלק מעסקת חליפין, אלא נמסר לתובע לצורך מכירתו.

14. והשאלה שנשאלת כעת היא, מי מבין הצדדים נושא באחריות להיעלמות הרכב. גם בעניין זה התגלו סתירות רבות בגרסת התובע והעד מטעמו מר נאסר, עליהן אעמוד להלן.

בהודעתו במשטרה מיום 5.4.2011 שעה 14:31 ציין התובע בפני החוקר כדלקמן (השגיאות במקור, ההדגשות לא במקור – ג'.ט.): "היום בשעה 8:00 הבן שלי חסן הוריד רכב מסוג טנדר מיצובישי מספר 7899824 תא כפול צבע ירוק כהה והחנה אותו בכניסה לכפר סמוך למגרש כדורגל. אני עברתי משמה בשעה 10:30 והרכב חנה במקום והכול בסדר נסעתי לכפר מגדלכרום וחזרתי כעבור כשעה וחצי וגיליתי שהרכב נעלם שאלתי את הבנים שלי אם הם השתמשו ברכב נעניתי בשלילה, ערכתי חיפוש באזור ללא תוצאות. התקשרתי לבחור בשם אמין אסעד תושב הכפר בית גן (הנתבע) שהרכב רשום על שמו ושאלתי אותו אם הוא לקח את הרכב נעניתי בשלילה ולכן באתי להגיש תלונה".

כעבור למעלה משלושה חודשים, ביום 19.7.2011 הגיע התובע לתחת המשטרה ומסר את הדברים הבאים (ההדגשות לא במקור – ג'.ט.): "לפני שעתיים בערך הלכתי לכפר ראמה לקנות חלקי חילוף לרכבים שלי, הלכתי למגרש פירוק של כמאל אני לא זוכר את השם משפחה שלו, אני זיהיתי את הרכב שנגנב ממני, ראיתי שהמנוע מפורק, אני ישר הגעתי עכשיו למשטרה ולא דיברתי עם בעל המקום, אני לא יודע מי שם את הרכב שם, .....הרכב עובד באמצע המגרש, לרכב אין מספרי זיהוי הרכב בצבע כסף וירוק זה מיצובישי מגנום, אני הבאתי איתי בחור בשם סוהיל חלאילה והא בדק את מס' השלדה של הרכב וראה שמדובר באותו רכב".

לעומת זאת, בסעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית ציין התובע כדלקמן: "לאחר מספר ימים (מיום גילוי הגניבה בתאריך 5.4.2011 – ג'.ט.) נמסר לי ע"י תושב הכפר, כי הרכב נמצא במגרש חלקי חילוף בכפר ראמה, אז מיד הודעתי למשטרה, והמשטרה זימנה לחקירה את מחזיק המגרש ששמו תאמר נאסר".

ואילו בעדותו בבית המשפט העיד התובע כדלקמן: "האוטו נעלם בתאריך שהגשתי תלונה במשטרה (בתאריך 5.4.2011 – ג'.ט.). באותו יום בבוקר האוטו עוד עמד שם ואז אני כבר לא יודע איפה היה האוטו" (עמ' 9 שורות 25-26 לפרוטוקול). ובהמשך: "לאחר כמה ימים מישהו מהכפר אמר לי שהרכב שנגנב נמצא במגרש הרכבים בראמה....הוא סיפר לי את זה יום או יומיים לפני שניגשתי לתת תלונה במשטרה" (עמ' 10 שורות 10-21 לפרוטוקול). התובע חזר על דבריו והעיד כי יום יומיים לפני שגילה את הרכב אמרו לו שהרכב נמצא במגרש בראמה (עמ' 10 שורות 22-23 לפרוטוקול), ומיד הלך למשטרה (עמ' 10 שורה 27 לפרוטוקול).

ניתן לראות כי התובע מסר גרסאות רבות וסותרות לגבי הנתונים הקשורים במועד גילוי דבר הגניבה, המועד בו נודע לו היכן נמצא הרכב, הדרך בה ידע על מקום הימצאו, והמועד בו הוגשה התלונה יחסית למועד גילוי מקום הימצאות הרכב. בנוסף לכך, התובע לא הזכיר בהודעותיו במשטרה כי תושב הכפר הוא זה שגילה לו כי הרכב נמצא בכפר ראמה.

15. אולם בכך לא תמו הסתירות בגרסת התובע. התובע העיד בקשר לאיתור הרכב במגרש בראמה כדלקמן (ההדגשות לא במקור – ג'.ט.): "למחרת הביקור במשטרה הלכתי למגרש אבל הלכתי עם חבר שלי שהוא מזהה את השלדה כי הרישיון עדיין היה אצלי וביקשתי ממנו שיקרא האם זה השלדה והמנוע של הרכב והוא עשה את זה ואמר לי שזה הרכב שלי. הוא אמר שזה מאה אחוז ואז הלכתי למשטרה. זה היה לפני שהלכתי למשטרה" ( עמ' 11 שורות 1-6 לפרוטוקול).

אלא שהתובע לא הגיש תצהיר מטעם אותו אדם שהתלווה אליו ווידא עבורו זיהוי הרכב (מר סוהיל ח'לאילה), ולא זימן אותו למתן עדות על מנת לתמוך בגרסתו.

16. סתירות נוספות נתגלו בעניין מידת ההיכרות בין התובע לעד מטעמו מר נאסר. בתחילה העיד התובע, כי הוא מכיר את מר נאסר 'מרחוק' כבעל מגרש לפירוק רכבים, אך לא היה אצלו (עמ' 9 שורות 31-32 וכן עמ' 10 שורות 1-2 לפרוטוקול). אולם, עת עומת עם הודעת מר נאסר במשטרה – שם ציין האחרון כי הוא מכיר את התובע בתור מי שמגיע אליו מידי פעם על מנת לרכוש חלקים - השיב התובע כי לעתים הוא הולך אליו כאשר הוא זקוק לחלקי רכב ( עמ' 10 שורות 3-7 לפרוטוקול).

הסתירות לא פסחו גם על גרסתו של מר נאסר, אשר מסר בחקירתו במשטרה כי הוא מכיר את התובע בתור מי שמגיע אליו לפעמים על מנת לרכוש חלקי רכב. ברם, בעדותו הכחיש מר נאסר כי הוא מכיר את התובע וטען כי ראה אותו רק בתחנת המשטרה בכרמיאל (עמ' 15 שורות 19-20 לפרוטוקול). בהמשך, שינה את גרסתו והעיד כי התובע הגיע לבדו לעסקו, ראה את הרכב, ולאחר מכן הגיע שוב יחד עם המשטרה (עמ' 15 +16 לפרוטוקול) – בניגוד לגרסת התובע אשר העיד כי הגיע למקום יחד עם מר סוהיל ח'לאילה.

17. מעבר לסתירות שמניתי עד כה בין גרסת התובע לגרסת מר נאסר, מתברר כי קיימות סתירות נוספות. אפרט – התובע טען במשטרה כי הרכב נעלם ביום 5.4.2011, והוא חזר על טענה זו הן בתצהיר והן בחקירתו הנגדית. לעומת זאת, מר נאסר טען בחקירתו במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט כי רכש את הרכב מהנתבע ביום 25.3.2011, הוא התאריך שנרשם על גבי הסכם מס' 0053 (להלן: "ההסכם") שערך לטענתו בעת רכישת הרכב מהנתבע (עמ' 17 שורות 17-18 לפרוטוקול).

מדובר אם כן בסתירה מהותית שמתווספת ליתר הסתירות עליהן עמדתי מקודם, ופוגמת לא רק באמינותם של השניים, אלא גם באמינות ההסכם ובמשקל שניתן לייחס לו כראיה למכירת הרכב על ידי הנתבע.

18. ובנוסף, בעוד שבחקירתו במשטרה מסר מר נאסר כי עיין בתעודת הזהות של הנתבע וברישיון הרכב אשר הוצגו לו על ידי הנתבע, בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד כי ראה רק את תעודת הזהות של הנתבע (עמ' 16 + 17 לפרוטוקול). מעבר לכך שמדובר בסתירה, אין לי אלא לתהות הכיצד הסכים מר נאסר לרכוש את הרכב ולמכור חלקים ממנו מבלי לוודא כי המוכר הוא אכן בעל הרכב.

19. בהתייחס לטענת מר נאסר, כי ההסכם נחתם בידי הנתבע והאדם שהתלווה אליו, מר כמאל אבו עאסי, הנתבע הכחיש בבית המשפט וכן בחקירתו במשטרה כי חתם על ההסכם או כי ביצע עסקה כלשהי עם מר נאסר.

ואכן, החתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע על ההסכם, אינה דומה לאף חתימה שלו. בחינה של חתימת הנתבע על התצהיר ועל כל המסמכים שצורפו מתיק החקירה במשטרה (כגון ההודעות שנגבו ממנו ודו"חות העימות), מראה כי מדובר בחתימה זהה ועקבית, אף שהמסמכים נערכו ונחתמו בפערי זמן משמעותיים.

גם העד, מר כמאל אבו עאסי, תמך בגרסת הנתבע והכחיש כי התלווה אליו לביצוע עסקה אצל מר נאסר והכחיש כי חתם על ההסכם. גרסה זו לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית וממילא לא נסתרה.

זה המקום להעיר, כי מר נאסר אישר בעדותו לפניי כי רשם את הפרטים המופיעים בהסכם וכי כתב היד הוא שלו. השוואה של כתב היד עם החתימות המיוחסות לנתבע והעד מטעמו, מר עאסי, מלמדת כי מדובר באותו כתב יד.

יוצא אפוא, כי התובע והעד מטעמו, מר נאסר, לא עמדו בנטל להוכיח אותנטיות החתימות של הנתבע והעד מר עאסי על ההסכם.

20. כל הסתירות והתהיות עליהן עמדתי לעיל, הביאו אותי לתת אמון בגרסת הנתבע ולהעדיפה על גרסת התובע. כפועל יוצא מכך, אני קובעת כי הנתבע לא מכר את הרכב למר נאסר.

מנגד, ובהעדר תשתית ראייתית ברורה, אין בידי לקבוע כממצא פוזיטיבי כי התובע הוא זה שמכר את הרכב למר נאסר, ובמאמר מוסגר אציין כי לא מן הנמנע כי הרכב אכן נגנב על ידי מאן דהוא שהעבירו למר נאסר. יחד עם זאת, אין בדבר כדי לפטור את התובע מאחריות לנזק שנגרם לנתבע עקב כך, שכן אין מחלוקת כי הרכב נגנב כאשר הרכב היה בחזקתו ובמשמורתו של התובע.

בהקשר זה אפנה לדבריו של התובע במשטרה (ההודעה מיום 5.4.2011) ובבית המשפט (עמ' 9 שורות 11-12 לפרוטוקול), לפיהם הרכב הוצא מהמגרש והוחנה בכניסה לכפר. לא ברור אלו אמצעי זהירות נקט התובע לגבי הרכב, מה גם שלא ברור מדוע פעל התובע כפי שפעל עת הוצא הרכב משטח המגרש שהוא מנהל, אף שהרכב נמסר לו לצורך הצגתו במגרש ומכירתו.

אשר על כן, על התובע לפצות את הנתבע בגין אובדן הרכב.

21. אשר לשווי הרכב – מגרסת התובע אני למדה כי שווי הרכב עמד באותה עת על 25,000 ₪ וכי התובע ביצע בו מספר תיקונים לקראת מכירתו, באופן שהעלה את שוויו ל-35,000 ₪. למעשה, גם הנתבע מאשר בחקירתו הנגדית כי שווי הרכב עת מסר אותו לתובע עמד על 25,000 ₪ (עמ' 21 שורות 15-16 ועמ' 22 שורות 9-10 לפרוטוקול).

לפיכך, שוכנעתי לפסוק לנתבע את הסך של 25,000 ₪ בגין הרכב שאבד, רכב המיצובישי משנת 2000, ולא הסכום שנתבע על ידו בתביעה שכנגד.

22. לסיום, בהתחשב בבמכלול הנסיבות ואופן התנהלות הצדדים, שוכנעתי שאין מקום לפסיקת פיצוי לנתבע בגין עוגמת נפש. אשר לרכיב הנזק המתייחס להוצאות שונות, בהעדר תשתית ראייתית מינימלית, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין הוצאות.

23. סיכומו של דבר, אני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה בוצעו שתי עסקאות נפרדות לגבי הרכבים נשוא התביעה והתביעה שכנגד.

בגין העסקה הראשונה שמתייחסת לרכב המיצובישי משנת 2003, אני מחייבת את התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבע (התובע שכנגד) סך של 7,000 ₪ בגין חלקו של התובע בעלות תיקון הרכב.

בגין העסקה השנייה שמתייחסת לרכב המיצובישי משנת 2000, אני מחייבת את התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבע (התובע שכנגד) סך של 25,000 ₪ בגין שווי הרכב.

אחרית דבר:

24. אני מורה על דחיית התביעה.

אני מקבלת את התביעה שכנגד בחלקה, ומחייבת את הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 32,000 ₪. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד ועד היום.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבע שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 7,000 ₪ כולל מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, ובנוסף כל סכום ששולם על ידו בגין אגרה.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שלא ישולם במועדו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ח, 13 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.