בפני תביעה לנזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975. בכתב התביעה נטען, כי ביום 9.7.10, בשעה 21:00 לערך, בעת שעבר התובע במעבר חציה, הגיח רכב במהירות, פגע בו וברח מהמקום, התובע איבד הכרתו ונפגע בכל חלקי גופו. עוד נרשם בכתב התביעה, כי בעקבות התאונה, סבל התובע מפגיעות בחזה, מחבלות בגב, בצוואר, ברגליו, סבל משפשופים והמטומות ונגרם לו שבר באחת מצלעותיו, מצד ימין. מכיוון שלא אותרו המכונית הפוגעת ונהגה, הוגשה התביעה כנגד "קרנית".

קרנית הכחישה את עצם התאונה ונסיבותיה, הצדדים ביקשו לפצל את הדיון ולדון ראשית בשאלת החבות, וכך הוחלט.

מטעם התובע העידו התובע, אביו וביתו. בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע, הועלו עובדות חדשות בקשר עם נסיבות התאונה, כדלקמן: לדבריו, עת שנפגע הלך בעודו מוליך אופניים בידו השמאלית. כאשר עבר במעבר חצייה, ראה מימינו שני פנסים של הרכב הפוגע, נפגע ע"י חלק בולט של הרכב, קיבל מכה חזקה, נפל ואיבד הכרה למספר דקות וכתוצאה מכך סבל מנזקי גוף. לאחר מכן, כאשר קם, לא היה איש במקום, הוא הרגיש כאבים עזים בחזה בצד ימין וכאבים בכל צידו הימני. רק למחרת היום, כאשר ראה שאינו יכול לזוז, פנה לחדר מיון.

אביו של התובע מסר תצהיר בו נאמר, כי ביום התאונה בשעות הערב, נכנס בנו הביתה כאשר הוא מחזיק בידו באופניים השבורים והתלונן שנפגע ע"י מכונית. למחרת, כאשר לא היה יכול עוד לסבול את כאביו, ולא יכול היה לזוז או לקום ממיטתו לשירותים, הסיעו אותו האב וביתו של התובע לבית החולים.

בתו של התובע מסרה תצהיר בו נאמר, כי הסיעה את התובע למחרת יום התאונה, לבית החולים, ביחד עם חברה (אשר לא הובא לעדות).

הנתבעת העידה חוקר מטעמה אשר שוחח עם התובע ושני עדיו והקליט את השיחות.

אומר מיד, כי עדותו של התובע לא הותירה בי רושם אמין כלל ועיקר.

הוא הרבה להשתהות בתשובותיו לשאלות אשר לא היו נוחות לו, זאת למרות שהתובע העיד בשפת אמו, ונעזר במתורגמן מקצועי. לא אחת, ביקש מהמתורגמן לחזור על השאלות אותן נשאל מספר פעמים, למרות שהשאלות היו פשוטות וברורות.

במהלך החקירה הנגדית של התובע ורק בתשובה לשאלות שהיה בהם כדי להטיל ספק בגרסתו, מסר גרסה כבושה הכוללת פרטים ועובדות חדשות, אשר לא בה זכרם קודם לכן, לא בכתב התביעה ולא בתצהירים. כך סיפר, כי לראשונה ראה את הרכב אשר פגע בו רק ממרחק קצר מאוד, כאשר היה במרחק של מטר אחד בלבד ממנו, אז, סינוורו אורות הרכב את עיניו והוא הרים את ידו הימנית על מנת להצל על עיניו ואז, פגע חלק בולט של הרכב בחזהו. כאשר התבקש להדגים את אופן התרחשות התאונה, התנהג בתיאטרליות מוגזמת ולא אמינה.

כאשר הושמעה לתובע הקלטת שיחה שהתקיימה בינו לבין חוקר מטעם הנתבעת, ניסה לחמוק ממעורבות בשיחה זו וטען כי אינו מזהה את קולו בקלטת, על אף שהיה מדובר בהקלטה ברורה. רק לאחר מכן, כאשר הוברר לו שתוכן השיחה מלמד על מעורבות שלו בה, השכיל לזהות את הדברים שנאמרו באותה שיחה וחזר בו מהכחשתו.

התובע ביקש להיעזר במתורגמן ובישיבה הראשונה שנקבעה לשמיעת ראיות הביא עמו מתורגמן, אשר התברר, במהלך אותה ישיבה ובהמשך, כי השניים נמצאים ביחסי קרבה ארוכי טווח, וכדברי התובע "אנחנו תמיד חברים וגם היום אנחנו חברים" (פרוט' עמ' 14 ש' 11). עוד הוברר, כי אין מדובר במתורגמן אובייקטיבי אלא באדם אשר מסייע לתובע בעניינים שונים, לרבות בהגשת וניסוח תביעות במקרים קודמים, סייע לתובע לאחר ובעקבות התאונה בעניינים שונים ואף ביקר עמו לאחר בזירת התאונה, על מנת לאתר ראיות. ואציין עוד בנושא זה, כי בהקלטת השיחה אשר התקיימה בין התובע לבין החוקר, הוא נשמע מדבר עברית ברמה סבירה יחסית.

בנוסף, תיאור התאונה כפי שתיארה התובע, מעורר קשיים ואיננו סביר, ממספר בחינות.

ראשית, לא ברור כיצד לא ראה התובע את הרכב מגיע ממרחק, לפני שהגיע למרחק של מטר אחד בלבד ממנו, שהרי מדובר ברכב הנוסע עם אורות, בשעת חשיכה וכידוע רכב איננו צץ פתאום כ"יש מאין". הדבר תמוה במיוחד, בהתייחס למקום שבו סיפר התובע שהתרחשה התאונה ואף הדגים בתמונות שצילם, ממש בתחילת מעבר החציה, מרחק של כפסיעה אחת בלבד מאי התנועה שמאחוריו. אין כל דרך סבירה להסביר מדוע החל לחצות את הכביש ומדוע לא ראה את הרכב בעודו על אי התנועה לפני שהחל בחציית הכביש.

גם הטענה שהרכב סנוור אותו ולכן נאלץ להרים את ידו אל נגד עיניו (וכך חשף את חזהו לפגיעה ישירה), איננה הגיונית. גובה פנסי מכונית, ואף מכוניות מסחריות, איננו עולה על גובה רגלו של אדם, ואין כל אפשרות שהאור המגיע מגובה כזה וממרחק של מטר יסנוור את עיני מי שנמצא לידו.

דומה כי התובע לא הביא לעולם גרסה כבושה זאת במהלך עדותו, אלא כדי לנסות לפתור את התמיהה שעלתה בחקירתו, כיצד המכונית פגעה בצלעותיו ללא שתפגע בידו או בכתפו קודם לכן.

תמיהה נוספת היא, כיצד לאחר התאונה, כאשר התובע איבד הכרתו וסבל מכאבים בצלעות ובכל צידו הימני, הצליח ללכת ברגל ממקום התאונה מרחק של כ-1 קמ', עם האופניים השבורים, עד לביתו.

אם לא די בכל אלו, התגלו גם סתירות בין גרסתו של התובע לבין ראיות וממצאים אחרים.

לפי תיאור התאונה מפי התובע, בעקבות פגיעת המכונית בצידו הימני, הוא נפל שמאלה על אופניו אשר אותם הוליך בידו השמאלית ואשר נשברו כתוצאה מהנפילה. אם דבריו היו אמת, הדעת נותנת כי גופו אמור היה להיות חבול במקומות נוספים בצידו השמאלי. מכות שגרמו לשבירת כידון אופניים, הפדל והגלגל היו מותירות מן הסתם גם סימני חבלה על גופו. ובכתב התביעה נרשם אמנם, כי התובע נפגע ונחבל בכל חלקי גופו. ואולם, מתעודת חדר מיון שנערכה לתובע יום לאחר התאונה הנטענת, עולה כי התובע התלונן על פגיעה בצלעות מימין בלבד, לא תועדו על גופו סימני חבלה כלשהם בשום מקום, והמפתיע מכל, אף לא נותרו בחזהו סימני חבלה כלשהם כתוצאה מפגיעה ישירה של מכונית.

ועוד, בתצהירו ובעדותו סיפר כי איבד הכרה והתעורר לבד על הכביש לאחר זמן לא ידוע. בתעודת חדר המיון נרשם מפיו של התובע, כי לא איבד הכרה. כאשר הוטחה בפניו עובדה זו טען, כי לא אמר דברים אלו בחדר המיון, וכי גילה שהדברים נרשמו בתעודה, רק בדרכו חזרה לביתו, כאשר בתו הקריאה לו את התעודה. הסבר זה, איננו סביר. לו היה אומר בחדר המיון כי איבד הכרתו, חזקה שהדבר היה נרשם וחזקה שהיה עובר בדיקות בהתאם, אשר מן הסתם לא עבר. לא זו בלבד, בתו של התובע, אשר העידה בפני, לא הזכירה קיומן של נסיבות מסוג זה. יש להניח, כי אם אכן היה סובל התובע מאובדן הכרה ונתברר לו זמן קצר לאחר יציאתו מחדר המיון כי נרשם בתעודה ההיפך, היה חוזר לחדר המיון או לפחות פונה לקבלת לטיפול רפואי, על מנת לבדוק את מצבו ביחס לכך, והוא לא עשה כן. גם לרופא המטפל בקופת חולים, לא מסר התובע כי איבד הכרתו וכי בבית החולים נרשם בטעות כי לא איבד הכרתו.

התובע טען כי בבוקר למחרת התאונה, לא יכול היה לזוז וחש בכאבים חזקים בלתי נסבלים, לכן הזעיק את אביו, בתו וחברה של בתו, על מנת לקחת אותו לבית החולים, אף לדברים אלו, אין כל זכר בתעודת חדר המיון, שם נרשם, כי המטופל נינוח ולא נרשמה תלונה כלשהי אודות כאבים.

כאשר נשאל בחקירתו הנגדית פרטים לגבי הרכב שפגע בו, טען שראה את הרכב מתקרב וכי יותר איננו זוכר. התובע לא התלונן בכל מקום שהוא, על אובדן זיכרון כתוצאה מהתאונה.

כאשר נשאל בהזדמנות אחרת בחקירתו הנגדית, האם הבחין בסוג או בצבע המכונית אשר פגעה בו או האם ראה את הנהג, השיב, כמובן שלא... זה היה בשעות הלילה. תמונות באיכות טובה אשר הגיש התובע עצמו ואשר צולמו בזירת האירוע הנטען בשעות הלילה, מראות צומת ראשית, מואר היטב, שאין כל בעיה להבחין לאורה בצבעים ובפרטים קטנים.

התגלו סתירות אף בין עדות התובע לבין עדויות העדים מטעמו.

כך למשל, התובע תאר בעדותו, כי כאשר הגיע לביתו הכניס את האופניים למחסן ועלה לביתו, שם פגש באביו. בתצהירו של אביו נרשם לעומת זאת, כי ראה את התובע נכנס לביתו עם האופניים השבורים בידו. האב חזר בו מהאמור בתצהירו בנקודה זו, במהלך עדותו בבית המשפט, וכפי שאפרט עוד, אף עדות האב לא הותירה בי רושם אמין.

זאת ועוד, בתו של התובע, סיפרה לחוקר מטעם הנתבעת כי כשבוע לאחר התאונה סיפר לה סבה שאביה נפצע בתאונה. העדה הכחישה דברים אלו, בעדותה בבית המשפט, אולם, בהקלטה של שתי שיחות שהתקיימו בינה לבין החוקר מטעם התובעת, נשמעה העדה אומרת במפורש, פעמיים, כי אביה שכב בבית שבוע לאחר התאונה ורק לאחר מכן הלך לבית החולים, וכי היא שמעה על התאונה מסבה לאחר שאביה שכב בבית כמה ימים. כאשר השמיעו לעדה את דבריה, לא יכלה לתת הסבר מספק לסתירות. לא זו בלבד, שהקלטה של השיחה עם החוקר, מוכיחה כי העדה לא דייקה בדבריה, כאשר העידה והצהירה שלקחה את אביה לבית החולים יום לאחר התאונה אלא שיש בדברים כדי לסתור את עדות התובע עצמו. עדותה של הבת בבית המשפט לא הותירה רושם אמין.

אף עדות אבי התובע, לא עשתה עלי רושם מהימן. כאשר הוטחה בפניו הסתירה בעניין האופניים, השיב כי איננו זוכר, זאת על אף שזכר היטב את כל הפרטים האחרים וקשה להבין מדוע בעניין זה בלבד, נולדה לו שכחה.

לא זו אף זו, האב תאר בעדותו, כי מיד לאחר התאונה ראה סימני חבלה, שפשופים ושריטות על פניו של התובע. כאמור, בתעודת חדר מיון לא נמצאו סימני חבלה כלשהם והתובע אף אמר בחדר המיון במפורש, כי לא נפגע בראשו.

לכל אלה יש להוסיף, תמיהה כללית ביחס לעובדה כי התובע מצא לנכון להתלונן במשטרה אודות תאונת הדרכים שחווה, לטענתו, רק חצי שנה לאחר התרחשותה. כאשר נשאל בחקירה הנגדית מדוע נהג כך השיב, כי לא יכול היה לצאת מיטתו לאורך כל התקופה, נוכח כאבים עזים. דבריו אלו אינם עולים בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים, בעיקר לא עם תעודת חדר המיון, ששם כאמור, לא התלונן התובע על כאבים כלל. הדברים אף אינם עולים בקנה אחד עם דברי אביו, אשר סיפר כי התובע חזר לתפקד ולערוך קניות כחודש אחרי התאונה, ואף לא עם האמור בתצהירו של התובע עצמו (בסעיף 12), כי היה מרותק למיטתו למשך כחודש וחצי בלבד.

נוכח כל אלו, אני קובע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שנפגע בתאונת דרכים כפי שטען ולפיכך, דין תביעתו להידחות כבר בשלב זה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

בקובעי את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד לקחתי בחשבון מצד אחד את הקושי הכלכלי של התובע, אשר נאלץ להיעזר בשירותי הסיוע המשפטי, ומצד שני, את היות הנתבעת קרן ציבורית וההוצאות הממשיות שנגרמו לה בעקבות הגשת תביעת שווא, כולל שכר עו"ד, שכר החוקר והצורך להתייצב לדיון מיותר כאשר התובע הביא לתרגום את חברו אשר סייע לו בהכנת התביעה.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתנה היום, ג' סיון תשע"ג, 12 מאי 2013, בהעדר הצדדים.