בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר על סך 7,654 ₪ .

ההתנגדות לביצוע השטר לא הוגשה במועד הקבוע בסע' 81א(ג1) לחוק ולכן כב' הרשם צכנוביץ בהחלטתו מיום 16.11.11 סירב להורות על עיכוב ההליכים.

כנגד המבקש נפתח תיק הוצל"פ מס' 16-04482-11-3.

עובדות והליכים רלבנטיים

המבקש, שהינו לקוח של המשיבה מזה 15 שנה, התקשר בחוזה קבלת שירותים מהמשיבה. במסגרת ההסכם, התחייב המבקש לשלם למשיבה דמי שירות בגין השירותים שיסופק לו ע"י המשיבה ולשם כך, חתם על הוראת קבע לחיוב חשבונו בבנק. המבקש לא עמד בהתחייבויותיו לתשלום יתרת החוב העומדת על סך של 6,772 ₪ בגין חלק מהחשבוניות והוחזרו הוראות הקבע ע"י הבנק מבלי שיכובדו. ליתרת החוב הנ"ל מצטרפות הוצאות גבייה בסך של 665 ₪ והפרשי הצמדה וריבית בסך של 208 ₪ , כך שסך כל החוב עומד על 7654 ₪.

עיקר המחלוקת הינה לגבי 6 החשבוניות האחרונות אותן ביטל המבקש בחברת האשראי לאחר שביצע ניוד לחברה סלולארית אחרת.

טענות המבקש

המבקש טוען כי כתב התביעה לא נמסר לו כדין.

לטענתו, השליח המוסר התקשר למבקש והציג עצמו כנציג רשות הדואר ומסר כי מחכה לו חבילה בתיבת הדואר בת"א. באותה השיחה, שאל אותו השליח היכן נמצא. המבקש השיב שנמצא בבית אימו והסביר כי אינה יכולה לקבל דואר עבורה בשל היותה אישה נכה ועיוורת.

בפועל, התביעה נמסרה בכתובת בתל אביב, בבית אימו הקשישה, בזמן שהינו מתגורר בירושלים.

המבקש טוען שגם אזהרת ההוצאה לפועל לא נמסרה לידיו והסביר כי במשך השנה וחצי האחרונות לא שהה בביתו בימי שבת אלא בבית אביו החולה ועל כן, לא יתכן כי האזהרה נמסרה לידיו והוא סרב לחתום.

המבקש ציין בחקירתו כי ידע אודות התביעה שהוגשה רק כאשר ביום שנודע לו שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלו במסגרת הליכי הגבייה של ההוצאה לפועל.

לגופו של עניין, טוען המבקש בחקירתו כי היה לקוח של המשיבה במשך 15 שנה.

כאשר הגיע המבקש לסניף המבקשת לשם תיקון 2 מכשירין מקולקלים, נמסר לו שלא ניתן לתקנם על חשבון הביטוח ומסרו לו 2 פלאפונים דור 3 בחינם, ללא התחייבות או עלות מצידו. כעבור מספר ימים, ביקש להחליף את המכשיר נשוא התביעה משום שאימו המבוגרת אינה מסתדרת עם פלאפון דור 3. מכשיר זה הוחלף ללא התחייבות או תשלום. בנייד נשוא התביעה, בוצעו שיחות בודדות והתשלום על המסלול עמד על סך של 19.90 ₪. החוב דנן נשוא הבקשה כולו בעבור שיחות מוכחשות ממכשיר זה.

המבקש מוסיף בתצהירו כי בקו אחר אשר בבעלותו (ולא צורף לכתב התביעה), היה למבקש תשלום קבוע במשך 10 שנים בעלות של 99 ₪ לחודש בעבור 500 דקות שיחה. לפני כשנתיים צלצל נציג המשיבה והציע למבקש לשנות את מסלולו למסלול שיוזיל לו עלויות. בטרם הסכים, וידא המבקש כי יוכל לחזור למסלול ההתקשרות הישן בכל עת וללא התחייבות. כעבור מס' חודשים, הבין המבקש כי המסלול החדש כלל לא מתאים לו, אך בחברת פלאפון סרבו להחזירו אל המסלול הישן. החל מיולי 2010 הודיע למשיבה כי מבצע ניוד של המכשירים שלו לחברת סלקום. נמסר למשיב כי עליו לשלם התחייבות, למרות שמנהל החברה, מר אריה קרקוב, הודיע למבקש כי יכול להתנתק בכל סניף ללא התחייבות כספית (ואף ציין המבקש בחקירתו כי בידיו הקלטות המוכיחות את אמיתות דבריו).

לאחר עשרות ניסיונות להתנתק מהמשיבה וללא הצלחה, הודיע המבקש לחברת האשראי לבטל את החיובים של חברת פלאפון. כעבור זמן מה, קיבל טלפון מנציג המשיבה אשר הודיע לו כי עליו לשלם קנס התחייבות על סך 2,000 ₪ .

בהתנגדותו לביצוע השטר, ציין המבקש כי התביעה נשוא ההתנגדות איננה מתאימה למסלול של סדר דין מקוצר וכי לא ברור כיצד נופח החוב מסכום של 2,000 ₪ לסכום התביעה. המבקש מוסיף כי המשיבה לא צירפה פלט פירוט שיחות להוכחת גובה החוב.

המסגרת הנורמטיבית

בעניינו מדובר בהתנגדות לביצוע שטר אשר הופקד לחשבון המשיבה.

שטר החוב ניתן לביצוע כמו פסק דין ואילו החייב רשאי להתנגד לביצועו בהתאם לסע' סע' 81א לחוק הקובע כך:

81א. (א) שטר חליפין, שטר חוב ושיק כמשמעותם בפקודת השטרות (בחוק זה - שטר) ניתנים לביצוע כמו פסק דין של בית משפט.

(ב) המבקש ביצועו של שטר יגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה על כך, והוראות סעיף 7(ב) יחולו עליה כאילו היתה בקשה לביצוע פסק דין.

(

(ג) החייב רשאי להגיש התנגדות לביצוע הבקשה, שתהא נתמכת בתצהיר ובו יפורטו העובדות ונימוקי ההתנגדות, ומשהוגשה ההתנגדות יעכב רשם ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את הענין לבית המשפט; לענין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין.

עפ"י תקנה 108 (ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 (להלן – "תקנות ההוצל"פ"), משהועברה ההתנגדות לבית המשפט יהא דינה של בקשת ביצוע השטר ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר. על כן, אדון בהתנגדות לביצוע השטר כבקשת רשות להתגונן. ההלכה הפסוקה מחילה על דיון בהתנגדות את אותם דינים ממש אותם היא מחילה על דיון בבר"ל (ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (פורסם באתרים משפטיים, 6.3.08).

נפנה אם כן לבחינת הדינים החלים על דיון בבקשת רשות להתגונן.

בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה הנוהגת ב-ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 9.12.09), וכך אמר:

18.      התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 309 (מהדורה תשיעית 2007)). בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן" (זוסמן, 654-677 והאסמכתאות שם; והשוו לע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.08) (להלן – עניין נחום) ולע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93) (להלן – עניין פטלז'אן).

19.      חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי "לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן (עניין פטלז'אן; זוסמן, 676). 

20.      בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (טרם פורסם, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין ששון)).

           במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).

ויש להזכיר גם את ההלכה הכללית, לפיה "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41 (2004)) ולפיה "לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד ל (1) 267 (1982); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב (1) 721 (1988)).

כשטענות הגנה כלפי צד קרוב, כלומר הצד עימו עשה המתנגד את עסקת היסוד שבמסגרתה הוצא ונמסר השטר נשוא ההתנגדות, רשאי המתנגד לטעון מגוון של טענות הגנה אפשריות, החל מטענות הגנה שטריות (לדוגמא: טענת "כשלון תמורה מלא" טענת "כשלון תמורה חלקי קצוב", טענת "מסירה על תנאי", ועוד) וכלה בטענות חוזיות או בכל טענה אחרת שהמתנגד רשאי היה להעלותה אילו התביעה המוגשת נגדו לא היתה שטרית אלא תביעה עפ"י עיסקת היסוד (ראו דברי בית המשפט העליון ב-דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה (4) 193 (1998): "בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה...כל טענת הגנה העומדת למשיבים כנגד זכות העותר על-פי עיסקת היסוד עומדת להם גם כנגד התביעה השטרית"; ראו גם דברי בית המשפט העליון ב-רע"א 1417/07 נרקיס נ' מאי-י.ד. שירותים בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 8.7.07): "מסקנתו של בית המשפט משקפת את הדין הקיים, לפיה "בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה" (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי (לא פורסם (3.12.98)), וכי בהתאם להלכה זו רשאים היו המשיבים להעלות טענות הגנה כנגד פרעון השיק, אשר עומדים להם מכח היחסים החוזיים בין הצדדים, וכך עשו."; ראו גם ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יאיר רבינוביץ, רו"ח – יו"ר הרשות לבקרת תקציבים (פורסם באתרים משפטיים, 6.3.08)). ודוק: גם כאשר אין בפי מתנגד טענת הגנה שטרית מוכרת, בית המשפט ירשה לו לטעון טענות הגנה חוזיות ואחרות בגין עיסקת היסוד, דוגמת טענה של הפרת ההסכם שבמסגרתו נמסר השטר. כך לדוגמא נפסק ב-ע”א 1640/04 (מחוזי ת"א) נוי גל נ’ דני את דורון שטיחים בע”מ (פורסם באתרים משפטיים, 30.10.05) שבו בית המשפט המחוזי, תוך יישום ההלכה הנ"ל ב-דנ"א 258/98, קיבל ערעורו של נתבע בתביעה שטרית בין צדדים קרובים על פס"ד שקיבל התביעה השטרית נגדו בשל כך שלא עלה בידו להוכיח כשלון תמורה מלא, כאשר בית המשפט של ערעור קובע שהנתבע לא כבול למסגרת טענת ההגנה השטרית המצומצמת של כשלון תמורה מלא והיה רשאי לטעון גם טענה חוזית וכללית רגילה של הפרת עסקת היסוד, טענה שנתקבלה בערעור. יצוין, כי בקשת רשות ערעור על פס"ד זה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון ב-רע"א 11400/05 דני את דורון שטיחים בע"מ נ' גל נוי (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.06).

מן הכלל אל הפרט

אין בידי לקבל את טענת המשיב כי תביעה זו איננה מתאימה לידון במסלול של סדר דין מקוצר, בהתאם לסע' 202 (1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

הדרישה בתקנות לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. על המסמכים הדרושים להוות ראשית ראיה בכתב ותו לא. הגישה בפסיקה בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים הינה מינימאלית ומקילה.

בענייננו, מדובר בתביעה לסכום קצוב מכוח התחייבות מפורשת. חוזה ההתקשרות אשר צורף לכתב התביעה מהווה ראשית ראיה בכתב להתחייבות החוזית בין הצדדים ולא היה צורך בצירוף תדפיס פירוט השיחות מהמכשיר נשוא התביעה.

הבקשה להארכת המועד להגשת התנגדות

בנסיבות העניין ולאור גישתו של בית המשפט להרחיב במתן הרשות להתגונן, ראיתי לקבל את בקשת המשיב להארכת המועד להגשת התנגדות ולאפשר לו להתגונן בתביעה הנדונה.

המבקש צרף להתנגדותו תצהיר ובו מפרט את הליקויים בביצוע מסירת כתב התביעה ואזהרת ההוצאה לפועל לידיו.

המבקש איננו כבול למסגרת טענות ההגנה השטריות המצומצמות. בחקירתו ובתצהירו, מעלה המבקש טענות הגנה חוזיות שבעטיין מתנגד לביצוע השטר.

המבקש הגיש תצהיר המפרט לפרטי פרטים את גרסתו- לפיה גובה חוב השיחות ממכשיר אימו מוכחש ומוסיף כי שונו תנאי החוזה עימו שלא בהסכמתו ובניגוד למובטח לו על ידי מנהל בכיר מטעם המשיבה.

בהנחה שטענות המבקש נכונות הן, סבורני כי בפי המבקש הגנה אפשרית ואין מדובר בהגנת בדים.

במקרה דנן, הועלו סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה ועל כן, אין לנעול את שערי בית המשפט בפניו.

לסיכום

ניתנת רשות להגן.

התצהיר אשר צורף לבקשה יהווה כתב הגנה.

המזכירות תשלח בדואר רשום עם אישור מסירה החלטתי זו לב"כ שני הצדדים.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ד, 11 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.