בפני כב' השופט משה סובל- שלום ת"א

התובעת עדי חן תעשיות עדינות 1991 בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד דוד חורי

נגד

הנתבע מוסרי יעקב

באמצעות ב"כ עו"ד פדידה יגל

א. מבוא

1. לפני תביעה כספית ע"ס 97,208 ₪, בהליך שכותרתו "סדר דין מקוצר", שהגישה התובעת, עדי חן תעשיות עדינות 1991 בע"מ (להלן- "התובעת"), נגד הנתבע, מוסרי יעקב (להלן- "הנתבע"), לתשלום בגין סחורה אותה סיפקה התובעת לנתבע.

ב. הרקע

1. כפי שעולה מהחומר שלפני, בין הצדדים התקיימו יחסי מסחר. התובעת, שהינה חברה העוסקת בענף הזהב, התכשיטים והמתכות היקרות, סיפקה לנתבע, שהיה לקוח שלה, תכשיטי זהב (להלן- "הסחורה"), והאחרון היה מוכר את הסחורה. הנתבע לא שילם לתובעת עבור הסחורה במועד קבלתה, אלא שבמועד זה, היה הנתבע חותם על תעודה, המעידה שקיבל לידיו את הסחורה. לאחר תקופה היה שב הנתבע למשרדי התובעת, משלם תמורת הסחורה או חלקה, לעיתים מחזיר סחורה ולוקח סחורה חדשה.
2. לטענת התובעת, הנתבע לא פרע חובו כלפיה, בגין סחורה שקיבל ממנה, ומכאן נסללה הדרך להגשת התביעה.

1. הנתבע הגיש בקשת רשות להגן. בהחלטה מיום 3.7.12 ניתנה לנתבע רשות להגן, באופן שתצהירו ישמש ככתב הגנה.
2. בנוסף, במועד זה התרתי לתובעת לתקן את כתב תביעתה לעניין הסעד המבוקש, כך שסכום התביעה הועמד על סך של 97,208 ₪ (חלף הסכום שנתבע במסגרת כתב התביעה שהועמד על סך של 194,416 ₪).
3. במסגרת הליך ההוכחות הובאו בפני ראיות הצדדים ונשמעו העדים כדלקמן: מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר מאיר חוזז, אשר משמש מנהלה ובעליה של התובעת (להלן- "מנהל התובעת"). הנתבע הגיש תצהיר מטעמו. מנהל התובעת והנתבע נחקרו בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 9.1.13.

ג. טענות התובעת בתמצית

1. התובעת טוענת, כי סיפקה לנתבע תכשיטי זהב במשקל 419 ג', בתעודת קומיסיון נאמנות משגור מס' 3538 (להלן- "תעודת הקומיסיון"), אשר נחתמה ע"י הנתבע.

1. כן טוענת התובעת, כי למרות פניותיה החוזרות ונשנות, טרם השיב הנתבע את הסחורה וטרם שילם תמורתה.

ד. טענות הנתבע בתמצית

1. לטענת הנתבע, כתב התביעה נעדר עילה כנגדו. הנתבע מכחיש את חתימתו על תעודת הקומיסיון וכן מכחיש את הטענה, כי קיבל את הסחורה. לטענתו, העדר חתימתו על תעודת הקומיסיון, מהווה ראייה חלוטה לכך שלא קיבל לידיו את הסחורה.

1. מוסיף הנתבע וטוען, כי עילת התביעה התיישנה. לחלופין טוען הנתבע, כי השתהות התובעת בנקיטת הליכים כנגדו, גרמה לנזק ראייתי וריחוק זמנים, אשר מהווה נטישת החוב על ידי התובעת.
2. כן טוען הנתבע, כי סכום התביעה נישום ביתר ובכפל, כי התביעה הינה טורדנית וקנטרנית וכן, כי כתב התביעה מעורר תחושה של ניצול לרעה של הליכי משפט.

ה. נטל השכנוע ומידת הראיה הנדרש בהליך אזרחי

1. נטל השכנוע מוטל על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו, וזאת על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה".
2. מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר השקילות ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.
3. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו (ראו בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548).
4. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פד"י אכ (2) 451, 471).
5. נטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראייה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, אינה חובה במשמעותה הרגיל, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות נגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראייה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1540).
6. עוד ראוי להזכיר את סע' 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט.
7. ההכרעה במחלוקת לפני, תעשה על בסיס העקרונות האמורים אופיין ומהותן של טענות ההגנה שהעלה הנתבע, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם.

ו. דיון

1. בדיון שהתקיים במסגרת הבר"ל, סיכם מותב זה את טענות ההגנה של הנתבע, כפי שנטענו בפני מותב זה, כדלקמן (פרוטוקול מיום 3.7.12 עמ' 2 ש' 11-13):

"התיישנות, אי קבלת הסחורה נשוא התביעה, הכחשת החתימה הנטענת על גבי תעודת הקומיסיון, הכחשת שווי גרם זהב למועד הגשת התביעה.

אשר על כן נטל הראיה על התובעת להוכיח את כל הטענות המוכחשות על ידי הנתבע".

וכעת נבחן כל אחת מהטענות כאמור.

התיישנות

1. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה אם התביעה התיישנה, אם לאו.
2. סע' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"), קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה, שלא הוגשה עליה תובענה, הינה 7 שנים. סע' 6 לחוק ההתיישנות, קובע, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

תחי

1. מנהל התובעת העיד, אודות שיטת העבודה בה נהגו הצדדים (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 12 ש' 3-7): "שיטת העבודה עם הנתבע היתה שהוא לוקח סחורה וחותם על תעודת משלוח ולא משלם בעת הלקיחה...". לא קבענו מועד מוגדר מתי צריך הנתבע לבוא ולשלם או להחזיר את הסחורה שלקח זה היה בהתאם למה שהצליח למכור ללקוחות שלו...".

1. נוכח שיטת העבודה בה נהגו הצדדים, כאמור לעיל, ובשים לב להוראה הקבועה בתעודת הקומיסיון (סע' ב), לפיה על מקבל הסחורה "להחזיר את הסחורה או תמורתה לבעליה לפי דרישתו תוך 24 שעות", הרי שיש לבחון מהו המועד הראשון בו פנתה התובעת אל הנתבע, בדרישה שישיב לידיה את הסחורה. מועד זה יהא המועד בו נולדה עילת התובענה.

התובעת הציגה במסגרת ראיותיה, מכתבי התראה ששלחה לנתבע באמצעות עו"ד מטעמה, במסגרתם נדרש הוא לפרוע את החוב הנטען.

המכתב הראשון נושא תאריך 15.1.03, במסגרתו דרשה התובעת מהנתבע, כי יפרע חובו כלפיה, וזאת תוך 4 ימים ממועד מכתבה. כן ציינה התובעת במסגרת סע' 2 למכתב זה, כי "למרות מס' רב של פניות מצד מרשתי אליך, טרם פרעת חובך הנ"ל למרשתי".

בחינת מכתב זה, בהתאם לתאריך שליחותו, מעלה, כי התביעה התיישנה כבר ביום 15.1.10, כאשר כתב התביעה הוגש ביום 22.11.11. זאת ועוד, מתוכן המכתב נלמד, ובפרט סע' 2, כי הפנייה אל הנתבע, שיפרע חובו הנטען, התרחשה כבר קודם למועד שליחת המכתב, קרי- התביעה התיישנה עובר למועד שציינתי לעיל.

המכתב השני שצורף, נושא תאריך 25.7.04. אף במסגרת מכתב זה, דרשה התובעת מהנתבע, כי יפרע את חובו וזאת תוך 14 ימים ממועד כתיבת המכתב. במסגרת סע' 3 למכתב זה, נכתב כדלקמן: "כל פניותיה של מרשתנו אליכם (משנת 2001!) לתשלום החוב, עלו בתוהו. כך למשל, שלחה לך מרשתנו מכתב ביום 15.1.03 והוא לא נענה". בחינת מכתב זה, בהתאם לתאריך שליחתו, מעלה, כי התביעה התיישנה ביום 25.7.11, כאשר כתב התביעה הוגש ביום 22.11.11. בנוסף, הרי שבהתאם לכתוב במכתב זה, הרי שדרישות התובעת לתשלום החוב הנטען, הועלו מצידה כבר בשנת 2001, ובהתאם למועד זה, הרי שהתביעה התיישנה כבר בשנת 2008.

כאמור, ממכתבים אלה עולה, כי התביעה התיישנה.

מבלי לפגוע באמור, אציין, כי התובעת לא הציגה אישורי מסירה, מהם נלמד, כי מכתבים אלה אכן נמסרו לנתבע. התובעת צרפה אישור משלוח אחד, ברם, לא נהיר לאיזה מכתב הוא מתייחס ומה המועד בו ניתן אישור זה.

מנהל התובעת נחקר בעניין מכתבים אלה כדלקמן (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 14 ש' 24-25, עמ' 15 ש' 1-15):

"ש. בינואר 2003 המצאת מכתב ממשרד עו"ד יש לך אישור קבלה על המכתב.

ת. אני מאמין שעו"ד יערי שלח את המכתב בדואר רשום. אבל אני לא יודע. אני לא יודע אם סירבו לקבל את המכתב הראשון. ביררתי עם עו"ד יערי מה קרה עם המכתב במועד הרלוונטי ואני לא זוכר מה הוא אמר לי. פניתי לעו"ד רוזנברג שישלח מכתב ב- 25.7.04.

ש. האם יש לך אישור מסירה למכתב השני.

ת. יש לי רק אישור משלוח.

ש. האם הלכת לדואר והוצאת את התרשומת של הדואר הרשום?

ת. נתתי לעו"ד שיטפל. אני לא יודע מה קרה עם המכתב האם התקבל או חזר לא זוכר אם ביררתי אצל עו"ד רוזנברג. בגלל שלא היו תוצאות עם שני עו"ד פניתי לעו"ד שלישי. כוונתי לעו"ד חורי לא זוכר מתי פניתי אליו. אני מעריך כי מספר חודשים לאחר שפניתי לעו"ד חורי הוא הגיש את התביעה. אני יודע שלפני הגשת התביעה שלח עו"ד חורי מכתב וסירבו לקבל ואיימו על השליח. זה אמר לי עו"ד חורי. המכתב נשלח במסירה על ידי שליח".

מעדות זו נלמד, כי התובעת לא הוכיחה ששלחה לנתבע את המכתבים כאמור.

1. זאת ועוד, מנהל התובעת, אישר בחקירתו, כי פנה אל הנתבע לראשונה, כשלושה חודשים לאחר שהנתבע לקח ממנו את הסחורה, קרי- שלושה חודשים מיום 30.12.01, הווה אומר- חודש אפריל בשנת 2002 (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 14 ש' 12-23):

"ש. מה התנאי שמתייחס לדרישת התשלום.

ת. על פי סעיף ב' על הנתבע להחזיר את הסחורה או תמורתה לתובעת לפי דרישתה של התובעת תוך 24 שעות. מספר שבועות אחרי תאריך התעודה פניתי אליו מה קורה עם התשלום? הוא דחה בעוד קצת זמן ועוד קצת זמן. כשאמרתי מספר שבועות יכול להיות שזה היה מספר חודשים, כמו 10 או 12 שבועות. זה נורמאלי שלקוח לא מופיע כשלושה חודשים ורק לאחר מכם אם לא מופיע אני נוהג לפנות.

ש. לשיטתך כמה זה מספר חודשים.

ת. כשלושה חודשים לאחר לקיחת הסחורה פניתי לנתבע לראשונה והוא דחה אותי.

ש. מאפריל 2002 עד 2003 היה בניכם לשיטתך חילופי טל'.

ת. כן".

אף מעדות זו עולה, כי התביעה התיישנה בחודש אפריל שנת 2009, כשנתיים ושבעה חודשים עובר להגשתה.

1. מכל האמור לעיל, הן מהמכתבים והן מעדות מנהל התובעת, עולה, כי התביעה התיישנה.
2. הנתבע מצדו העלה טענה נוספת, לפיה התנהלות התובעת כלפיו עולה כדי שיהוי. מחומר הראיות אשר לפני, לא מצאתי תמיכה לכך (פרט לשני המכתבים כאמור, אשר עובדת שליחתם עומדת בספק), כי התובעת פנתה לנתבע בדרישה שיפרע חובו הנטען, וזאת לתקופה משתחילתה בשנת 2004.

מנהל התובעת נשאל בעניין זה בחקירתו כדלקמן (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 17 ש' 10-14):

ש. "נשאלת על כך שטלפנת אל הנתבע.

ת. כן. דיברתי עם אשתו ועם אחד הילדים שלו במהלך שלוש שנים לפחות עד שהוגשה התביעה. כוונתי לשלוש שנים בין 2001 ל-2004. אז העברתי לעו"ד ומאז לא פניתי וגם לא נשלחו מכתבי התראה (ההדגשה אינה במקור- מ.ס)".

מבלי לפגוע באמור, עדות זו, אינה עולה בקנה אחד עם טענת התובעת כפי שהועלתה בסיכומים מטעמה, לפיה: "התובעת שלחה לנתבע מכתבי התראה לפני הגשת התביעה..." (עמ' 1).

עו"ד חורי הוסיף בדיון שהתקיים, בעניין זה, כדלקמן (שם, עמ' 15 ש' 18-19): "למיטב זכרוני שלחתי מכתב לפני הגשת התביעה העתקו לא מצוי בידי...".

מעדותו של מנהל התובעת, עולה, כי משנת 2004 ועד לשנת 2011, הוא המועד בו הוגשה התביעה, לא פנתה התובעת אל הנתבע, בדרישה, כי יפרע את חובו הנטען. לא מצאתי בדברי התובעת כל הסבר לשיהוי שננקט, כאשר התובעת חזרה והדגישה, כי חובו הנטען של הנתבע היה ידוע ופתוח בספרייה במשך כל הזמן (לעניין זה ראה פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 16 ש' 25-26).

1. מכל האמור לעיל עולה, כי התביעה התיישנה ומכאן שדינה להידחות. למעלה מן הנחוץ, בחנתי את הנקודות הנוספות שבמחלוקת בין הצדדים.

חתימה על תעודת הקומיסיון

1. לטענת התובעת, הנתבע חתם על תעודת הקומיסיון. מנגד, הנתבע מכחיש, שחתם על תעודת הקומיסיון (לעניין זה ראה פרוטוקול הבר"ל מיום 3.7.12, עמ' 1 ש' 16, שם הצהיר ב"כ הנתבע, כדלקמן: "...הנתבע מכחיש באופן מוחלט כי חתם על המסמך"). הנתבע אף מכחיש, כי קיבל את הסחורה (בעניין זה ראה סע' 17 ה' לתצהיר שצורף לבר"ל, שם הצהיר הנתבע: "מעולם לא קיבלתי את הסחורה הנטענת וכי אין חתימתי מופיעה על תעודת המשלוח").
2. מנהל התובעת העיד על שיטת העבודה בין הצדדים (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 12 ש' 3-7): "שיטת העבודה עם הנתבע היתה שהוא לוקח סחורה וחותם על תעודת משלוח ולא משלם בעת הלקיחה...".
3. התובע צירף לכתב התביעה, צילום תעודת הקומיסיון. מעיון בתעודת הקומיסיון, עולה, כי היא נחתמה על ידי השולח בלבד, כאשר אין חתימה במקום בו אמור היה המקבל (הוא הנתבע) להטביע חתימתו. במרכז תעודת הקומיסיון, תחת העמודה של "תיאור הסחורה" קיים סימן שנחזה להיות האות "פ", או שרבוט בצורת שבלול.

בדיון שהתקיים ביום 9.1.13, הצהיר ב"כ התובעת בעניין זה, כדלקמן (שם, עמ' 7 ש' 17-19):

"לשאלת ביהמ"ש אני מבהיר כי החתימה בתחתית העמוד היא חתימה מטעם התובעת, והחתימה הנטענת להיות חתימתו של הנתבע היא החתימה של האות פ בגדול בגוף התעודה...".

1. הנתבע, העיד בחקירתו, כי הסימון המתנוסס ע"פ תעודת הקומיסיון, כאמור לעיל, אינו תואם את חתימתו (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 7, ש' 11-14):

"ש. לגבי הסימון פ בתעודת הקומיסיון האם היית חותם ככה.

ת. לא. יש לי דוגמת חתימה כמעט כל החיים שלי והיא לא כזאת. ניתן לראות כיצד הייתי חותם בתעודות קודמות ויש עשרות כאלה. מעולם לא חתמתי באות פ' אלא חתימה מלאה כפי שאני חותם על התצהיר".

1. התובעת לא הציגה תעודות קומיסיון אחרות, אך לצורך הדוגמא, מלבד התעודה נשוא המחלוקת, על מנת שנוכל להתרשם, כיצד חתם הנתבע על תעודות קומיסיון קודמות. בחקירתו, נשאל מנהל התובעת, האם הסיבה בגינה לא הציג דוגמאות של תעודות אחרות, נעוצה בכך שהחתימה עליהן שונה מהחתימה הנטענת על פני תעודת הקומיסיון נשוא המחלוקת, והוא אישר, כי הסימון ע"פ תעודת הקומיסיון נשוא המחלוקת, אינו זהה לחתימת הנתבע, כפי שחתם על תעודות קומיסיון אחרות (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 14 ש' 1-9), כדלקמן:

"כן. אני מאשר שיש חתימה אחרת בתעודות המשלוח השונות מהחתימה על גבי התעודה האמורה. אמרתי את זה גם בתצהיר. כוונתי בסעיף 5 לתצהיר כאשר כתבתי שבתעודה האמורה הוא חתם בדרך של סימן ועשה את זה כדי להתחמק מתשלום. הסימן 'פ' זה סימן ששוקי מוסר לי, זה בא לסמן את מה שקורה היום, להתחמק מהתשלום. אני זוכר שאמרתי לנתבע לחתום למטה והוא חתם במקום שחתם ואמר שזה בסדר. איני יכול להסביר את האות 'פ'. זה נכון שבתצהיר לא אמרתי את מה שאמרתי כעת, שאמרתי לנתבע לחתום למטה הוא אמר בסדר".

מעדות זו עולה, כי הסימן המתנוסס על פני תעודת הקומיסיון, אינו חתימתו של הנתבע.

בניגוד לעדותו זו של מנהל התובעת, לפיה סימן זה, נעשה במטרה להתחמק מתשלום, הרי שבהמשך חקירתו העיד מנהל התובעת, כי: "... אני לא חושב שבאותה עת חשב הנתבע שלא לשלם עבור התעודה, מה שאני יכול לומר זה שבהמשך הדרך הוא התהפך והתעלם מהחוב..." (שם, עמ' 13).

1. בעניין זה ראוי להעיר, כי, לא נהיר מדוע התובעת, הסכימה שהנתבע לא יטביע חתימתו השלמה, במקום המיועד לכך, כפי שהיה נוהג לעשות לגבי תעודות קומיסיון אחרות, והסכימה למסור לידיו סחורה יקרת ערך, כאשר התחייבותו הנטענת, גובתה בשרבוב על פני תעודת הקומיסיון. לא מצאתי אצל התובעת נימוק לתהייה זו.

1. זאת ועוד, בדיון שהתקיים בפני ביום 3.7.12 קבעתי כדלקמן (שם, עמ' 2 ש' 26-28):

"במידה וימצא ב"כ התובעת לנכון להגיש חוות דעת גרפולוגית מטעמו, יפנה לב"כ הנתבע על מנת שהנתבע יתייצב בפני המומחה, כדי לבצע הכתבה ולהמציא לגרפולוג מסמכים להשוואה הכל כפי שיבקש הגרפולוג".

1. בהמשך לכך, ולצורך הוכחת חתימתו הנטענת של הנתבע על תעודת הקומיסיון, הגישה התובעת חוות דעת של מומחה מטעמה, מר יצחק חגג. מנגד, הגיש הנתבע, חוות דעת של מומחית מטעמו, גב' איה שוחט.
2. במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 9.1.13, העידה המומחית מטעם הנתבע לגבי החתימה על תעודת הקומיסיון כדלקמן (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 9 ש' 8-12):

"...הקביעה העקרונית המקצועית שלי היא כי בחתימה כל כך קצרה ובהעדר המקור, לא ניתן לחוות דעה ממשית בכלל ולא ניתן לקבוע האם החתימה נעשתה על ידי הנתבע או לא. המסקנה הסופית שלי היא שאין מספיק נתונים כדי לקבוע אם החתימה של הנתבע או לא שלו".

המומחה מטעם התובעת, לא התייצב לחקירה במועד זה, הגם שהנתבע ביקש לזמנו.

משכך, ב"כ הנתבע, ביקש, כי חוות דעת המומחה מטעם התובעת תוצא מחומר הראיות מטעמה, שכן למרות בקשת הנתבע, המומחה מטעם התובעת לא התייצב לחקירה. בתגובה, ביקשה ב"כ התובעת, למחוק את חוות הדעת של המומחית מטעם הנתבע, שכן בחוות דעתה התייחסה היא לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת. ב"כ הנתבע נתן הסכמתו לבקשה, תוך שציין: "אני מסכים כי למעשה אין בפני ביהמ"ש חוות דעת גרפולוגית כדי לקבוע האם החתימה היא חתימתו של הנתבע או שאינה חתימתו" (שם, עמ' 9,10).

במסגרת החלטתי מישיבה זו, קבעתי, כי הואיל והמומחה מטעם התובעת לא התייצב כדי להיחקר על תצהירו, למרות שזומן, יוצא תצהירו מראיות התובעת (שם, עמ' 17 ש' 23-24).

קרי, בפני מותב זה לא הוצגה חוות דעת, ממנה נלמד, האם הסימן על גבי תעודת הקומיסיון, נכתב על ידי הנתבע, אם לאו.

בעניין זה ראוי לציין, כי אי זימון המומחה מטעם התובעת למתן עדות, פועל לרעת התובעת, כאשר הנטל להוכיח טענתה, כי הנתבע חתם על תעודת הקומיסיון, היה מוטל על כתפיה. טענת התובעת בעניין זה לא גובתה בכל ראייה.

1. מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי הנתבע חתם על תעודת הקומיסיון.
2. זאת ועוד, על תעודת הקומיסיון, נרשם בכתב יד, מס' טלפון סלולארי: 050-340910. בעניין זה הועלתה השאלה, האם קיימת הלימה בין מס' הטלפון כאמור, לבין הנתבע.

1. בדיון שהתקיים בפני ביום 3.7.12, קבעתי כדלקמן (שם, עמ' 2 ש' 15-18):

"על גבי תעודת הקומיסיון מופיע מספר סלולארי 050-340910. הנתבע איננו יכול לאשר כיום כי המספר הזה היה מספר הפלאפון הנייד שלו שכן חלפו למעלה מ-10 שנים. על כן אני מתיר לב"כ התובעת לפנות לחברה הסלולארית על מנת שתמסור מסמך בו יצוין מי היה הבעלים של הטל' הסלולארי הנ"ל בחודש דצמבר 2001".

בהתאם לצו שנתן מותב זה, מסרה חברת פלאפון, כי הבעלות של מנוי פלאפון מס' 050-340910, נכון לחודש דצמבר 2001 הייתה של: "א.י.ד.ד שיווק ויבוא שעונים בע"מ", שמקום מושבה ברח' ברקת 16 בשערי תקווה.

בחקירתו נשאל הנתבע האם קיים קשר בינו לבין החברה הנ"ל, והוא השיב, כי מדובר באחד הספקים עימם הוא עבד (פרוטוקול מיום 9.1.12 עמ' 3 ש' 9-20):

"ש. מה הקשר שלך לחב' א.י.ד.ד שיווק ויבוא שעונים.

ת. לא יודע על מה אתה מדבר.

ש. החברה יושבת ברח' תמנע 3 בחולון.

ת. היה שם ספק של נעלים. יכול להיות שהייתי בקשר עסקי איתם. הקשר שלי איתו היה רכישת נעליים כפי שרכשתי מספקים שונים.

ש. ספק שעבדת איתו בקשר יום יומי.

ת. לאו דווקא יום יומי. היו לי ספקים יותר גדולים. בתחום נעלים הוא לא היה הספק הראשי שלי. היו לי ספקים רבים. עבדתי איתו כמו עם כולם. בדצמבר 2001 סיימתי את עבודתי עם עובדי המדינה והתחלתי לעבוד בייבוא ושיווק נעלים. בין היתר גם עם החברה הזאת א.י.ד.ד. לא קיבלתי מהחברה הזאת מכשיר פלאפון. אני הכרתי את החברה בחולון לא ידוע לי שישבה בשערי תקווה, וגם לא היה לי ספק בשערי תקווה".

ובהמשך (שם, עמ' 5 ש' 7-26; עמ' 6 ש' 1-3):

"ש. מה הקשר שלך לטל' מספר 050-340910.

ת. לא מכיר את המספר ולא יודע על מה מדובר. בשנת 2001 הטל' הנייד שלי היה 050-29906, משהו כזה, זה היה בחב' פלאפון כאשר עברתי לסלקום שונה המספר ל-052-4563988. זה המספר שלי עד היום. לסלקום עברתי לפני כעשר שנים. בזמנו כאשר היו עוברים חברה לא ניתן היה לעבור עם המפר של הפלאפון.

ש. ביהמ"ש נתן צו שיוציא מי הבעלים של הפלאפון, פלאפון אמר כי הבעלים חב' א.י.ד.ד. שאלתי אותך אם יש לך קשר לחברה הזאת.

ת. אמרתי שזה אחד הספקים שעבדתי איתה. הקשר היה שהחברה הייתה אחת הספקיות שלי.

ש. איך הפלאפון שלהם הוחזק אצלך.

ת. הוא לא הוחזק אצלי. אני לא יודע על מה אתה מדבר ולא יודע איך נרשם מספר הפלאפון של החברה.

ש. האם זה נכון שהתובעת יצרה איתך קשר לפי מספר הפלאפון שציינתי.

ת. לא. אני הייתי מתקשר לתובעת וגם מסרתי את מספר הטל' שלי לתובעת שיכלה להתקשר אלי. ניתן לפנות לחב' פלאפון לראות מה המספר שלי בשנת 2001.

ש. מציג לך רשימה של מס' הטל' כפי שהוא רשום אצל התובעת, 050-297706. האם זה מספר הטל' שלך.

ת. כן.

ש. באותה שורה תחת השם שלך מופיע גם טל' שרשום על החשבונית.

ת. אני לא יכול להשיב לשאלה. יכול להיות שהמספר השני הוסף לאחר מכן. זה לא מספר הטל' שלי. המספר הרשום כמספר הבית הוא נכון.5030338.

מעדות זו, לא נהיר ולא הוכח, מה הקשר בין מס' הטלפון שנרשם על פני תעודת הקומיסיון לבין הנתבע. הנתבע אכן העיד, כי מדובר באחד הספקים עמו הוא עבד, זאת ותו לא, ולא ניתן ללמוד דבר מעניין זה.

1. מבלי לפגוע בכל האמור, אציין, כי בפני בית המשפט, הוצג העתק "קופי" של תעודת הקומיסיון. עיון בתעודה כאמור, מעלה, כי מס' הטלפון הסלולארי שנכתב על פני תעודת הקומיסיון, נרשם בעט, במקור, להבדיל מיתר המסמך, אשר הרישומים עליו הינם העתק "קופי". עניין זה מעלה את התהייה מתי הוסף רישום מס' הטלפון כאמור.

1. מכל האמור, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי הנתבע חתם על תעודת הקומיסיון, וכן לא הוכח כי מס' הטלפון המתנוסס על פני תעודה זו היה של הנתבע.

אי קבלת הסחורה

1. בעניין זה טוענת התובעת בסיכומיה, כי הנתבע הוא "מתחמק סידרתי", אשר החליף עיסוקיו מס' פעמים, וכי מתוך העדויות שנשמעו בתיק, עולה, כי במסגרת מערכת היחסים בין הצדדים, הנתבע לקח סחורה מהתובעת ולא שילם בעת לקיחתה, אלא רק לאחר מכירתה, וכשהיה משלם היה מקבל חשבונית. הנתבע מצדו לא הכחיש מערכת יחסים זו, ואישר שקיבל סחורה בתעודת קומיסיון ולאחר תקופה היה מגיע למשרדי התובעת משלם, מחזיר סחורה ולוקח סחורה חדשה. הנתבע הוסיף והכחיש, כי קיבל את הסחורה הנטענת.
2. משקבעתי שלא הוכח, כי הנתבע חתם על תעודת הקומיסיון, הרי שממילא לא קיבל את הסחורה.

שווי גרם זהב

1. לאור קביעותיי, כפי שפורטו בגוף פסק הדין, הרי שהתייתר הצורך לדון בטענה זו.

ז. סיכום

1. לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענותיה, ודין התביעה להידחות.
2. הנני מחייב את התובעת לשלם לידי הנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

המזכירות תשלח עותק פסה"ד לב"כ הצדדים

ניתן היום, ג' אדר תשע"ג, 13 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.