מבוא

1. תחילתו של ההליך שבפני בבקשה למתן סעדים זמניים שהגיש התובע ביום 26.10.11 בתיק 41942-10-11, ביחס לנכס שהינו בית הבנוי על חלקת אדמה, המצוי ברחוב אלמטאר, בנמל התעופה בעטרות שבירושלים, והידוע כגוש 29511 חלקה 63 (להלן- "הנכס").
2. בבקשה למתן סעדים זמניים עתר התובע למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים ועל מי מטעמם, לבצע כל פעולה משפטית או שינוי זכויות קנייניות בנכס, לרבות באמצעות מכירה, השכרה, החכרה, מתן זכות שימוש, הענקה במתנה, בנכס, שנמצא בשימושו ובהחזקתו.
3. עוד עתר התובע למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים להשיג גבול בנכס בכל צורה שהיא, וכן לצו עשה, לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס, ולמסירת הנכס לידי התובע כשהוא פנוי מכל חפץ.
4. כחודש לאחר הגשת הבקשה לסעדים זמניים הגיש התובע את התביעה שבפני, שבגדרה עתר לסעד כספי בסכום של 100,000 ₪, וכן לצווים קבועים הדומים בנוסחם ובמהותם לסעדים הזמניים שהתבקשו בבקשה המקורית.
5. לאחר שמיעת ראיות מצאתי שיש לקבל את הבקשה לסעדים זמניים, לרבות את צו הפינוי וסילוק היד, לאחר שמצאתי כי הנתבעים פלשו לנכס פלישה טריה.
6. על ההחלטה שניתנה למתן סעדים זמניים ובכללם על הצו המורה על פינוי הנתבעים מהנכס, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 9777-12-11) , אשר נדחתה ביום 31.1.12 בפסק דינו של כב' השופט ר' יעקובי.
7. התובע טען בסיכומיו וכן בתצהיר עדותו הראשית כי שלאחר שניתנו ההחלטה בבקשה לסעד זמני והחלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשת רשות הערעור, לא היה עוד הכרח בהגשת התביעה העיקרית. יחד עם זאת, עמד התובע על בירור תביעתו.
8. בתחילת דיון ההוכחות חזר בו התובע מתביעתו לסעד כספי. בסיכומיו עתר בא כוחו לפיצול סעדים, אשר יתיר לו הגשת תביעה כספית, ואולם בעיתוי שבו התבקשה הבקשה אינני מוצאת לנכון להיעתר לה.

תמצית טענות התובע

1. תמצית טענתו של התובע הייתה שהנכס מצוי בחזקתו החל מיום 15.7.82, אז שכר את אותו מבעליו, מר עבד אלראוף פריד אלחבש (להלן- "המשכיר"). נטען שמאז לא נטש התובע את הנכס, והוא מצוי בחזקתו ובשימושו הבלעדיים.
2. התובע טען כי מאז קבלת החזקה בנכס השקיע בו עשרות אלפי דולרים, בבניית גדר, בשיפוץ הבית והגינה, מערכות המים והחשמל, וכיוצ"ב.
3. לטענת התובע, במהלך חודש יוני 2011, החל לערוך שיפוצים נרחבים בנכס, ולשם כך עבר להתגורר באופן זמני בבית אחר, המצוי ברחוב אלרשיד בירושלים. לשם ביצוע השיפוצים נותקו המים והחשמל, וחוברו שעוני מים וחשמל חדשים.
4. בבקשה לסעדים זמניים, וכן בתצהיר שצורף אליה, פורט שביום 26.10.11, היום שקדם להגשת הבקשה לסעדים זמניים, נודע לתובע משכניו שהנתבע פלש לבית, הרס חלק מהגדר, שבר את דלת הכניסה, ופלש לנכס בניגוד לחוק. עוד באותו היום, ומיד שנודע לתובע על הפלישה, פנה למשטרת ישראל וביקש את סיועה בסילוק הנתבעים מהנכס.

תמצית טענת הנתבעים

1. תמצית טענתם של הנתבעים הייתה שהנתבע 2 רכש את הנכס מהמשכיר והחל בשנת 1982 השכיר את הנכס לתובע, וזאת עד שנת 1988, אז פינה את התובע מהנכס. ביום 1.7.11 השכיר נתבע 2 את הנכס לנתבע 1, אשר עבר להתגורר במקרקעין באופן מיידי. במהלך ההליכים בתיק שבפני טען נתבע 1 כי הוא רכש את הנכס מנתבע 2 בשנת 2012.
2. כפי שאפרט להלן, הנתבעים לא היו מיוצגים, וקשה היה להבין מה הן טענותיהם. נראה כי תמצית טענתם הינה כי יש לבטל את הצווים הזמניים שניתנו, ולאפשר לנתבע 1 לקבל את החזקה בנכס.

ההחלטה בבקשה לסעדים זמניים

1. ההחלטה בבקשה לסעדים זמניים אשר ניתנה ביום 16.11.11 (להלן- "ההחלטה על מתן סעד זמני") ניתנה בעקבות מספר דיונים שהתקיימו בפני, שבמהלכם נחקרו מספר עדים. לאחר שמיעת הראיות מצאתי שיש ליתן את הסעדים הזמניים שהתבקשו, היינו, צו פינוי וסילוק יד, וצו מניעה זמני. לאור הרלוונטיות של ההחלטה בסעד הזמני גם לגבי הסעד המתבקש בתביעה העיקרית, וכיון שהצדדים הסכימו כי ראיותיהם שהובאו במסגרת הדיון בבקשה לסעד הזמני ישמשו גם לשם בירור התביעה העיקרית, אביא בהרחבה את ממצאי כפי שפורט בהחלטה על הסעד הזמני.
2. בהחלטה על מתן הסעד הזמני פורט, בין היתר, כי התובע הגיש תצהיר מטעמו שבו פורטו פרטי החזקתו בנכס מיום 15.7.82, ופרטי רישומו כמחזיק בנכס בעיריית ירושלים מיום 1.4.88 ועד היום. כמו כן הגיש את חוזה השכירות, ואישורים המעידים על תשלום הארנונה, החשמל והמים. עוד הגיש קבלות שקיבל בגין תשלומים ששילם עבור שיפוצים שנערכו לכאורה לאחרונה בנכס.
3. במהלך חקירתו הנגדית בדיון בבקשה לסעד זמני השיב התובע שהמשכיר נמצא בעמן, ומתגורר לסירוגין בעמן ובירושלים. לאחרונה נפגש עמו כשנה וחצי לפני חקירתו. דמי השכירות הם בסכום של 600 דינר לשנה, והם משולמים למשכיר מדי שנתיים. נוסף על דמי השכירות משלם התובע גם עבור השיפוצים בנכס. התובע השיב שהוא יצא מהנכס לטובת ביצוע השיפוץ במהלך חודש מאי 2011.
4. במהלך החקירה הנגדית הוצג לתובע מסמך הנחזה להיות חוזה בינו לבין נתבע 2, לשכירות הנכס. בא כוחו של התובע הפנה לכך שבידי השוטר ובידי הנתבע היו שני עותקים שונים של ההסכם, עם חתימות שונות. התובע עצמו טען שאינו מכיר את הנתבע, שהוא לא שכר ממנו את הנכס, ושהמסמך שהוצג בפניו הינו מסמך מזויף.
5. התובע זימן לעדות בדיון בבקשה למתן סעדים הזמניים שלושה עדים: מר ג'יימס יוסף יעקוב שמאס, מר מישל פריד מיכאל סבט, ומר מועין איסמעיל רבאח מסוואדי. העד הראשון הצהיר בתצהירו שהוא מנהל מלון במזרח ירושלים, המכיר את התובע מאז שנות ה- 70. על פי תיאורו התובע הוא מנכבדי העדה הנוצרית, ובעל עיתון במזרח ירושלים. התובע מתגורר בנכס עם אשתו וילדיו מאז שנות ה- 80 ועד היום, היינו עד חקירתו בשנת 2011. במהלך חודש יוני 2011 עזב התובע את הנכס באופן זמני, לשם עריכת שיפוצים נרחבים. בחקירתו הנגדית השיב העד שהבית של המבקש הינו באלמטאר, היינו בנכס, ואולם הוא מתגורר במקביל גם בבית באלרשיד, לשם עבר להתגורר בתחילת השיפוצים.
6. העד השני הצהיר בתצהירו שהוא מתגורר במרחק של כ- 100 מטר מהנכס. את התובע הוא מכיר משנות ה- 80, אז עבר התובע להתגורר בנכס עם בני משפחתו. במהלך חקירתו הנגדית, השיב שהתובע נמצא תמיד במקום, וכחודש לפני עדותו ראה את התובע עורך מסיבה בגינת הבית. כן השיב שהוא עובר במקום לעיתים תכופות, וכי מעולם לא ראה במקום את הנתבע.
7. העד השלישי הצהיר בתצהירו שהוא עובד מזה כ- 23 שנים כעורך דין בשטחי הרשות הפלסטינית, ומתגורר בשכנות לנכס. ביתו והנכס חולקים גדר משותפת. על פי עדותו, מתגוררים התובע ובני משפחתו בנכס משנות ה- 80. עוד העיד שבמהלך יוני עזב התובע את דירתו באופן זמני לשם עריכת שיפוצים.
8. הנתבע העיד מנגד, בתצהיר עדות ראשית שהגיש ביום 14.11.11, תצהיר שעליו לא נחקר, שהוא רכש את הנכס מהמשכיר. משנת 1982 עד שנת 1988 השכיר לטענתו את הנכס לתובע, ללא הסכם שכירות. רק בשנת 1988 ערך חוזה שכירות עם התובע. כעבור שנה פינה את התובע מהנכס. מיד לאחר מכן נאלץ לעזוב את ירושלים וחי במחתרת, "אצל היהודים" בתל אביב. מדי פעם היה מגיע לנכס בסתר, ובודק את מצבו.
9. על פי האמור בתצהירו, הפסיק המבקש להתגורר בנכס בשנת 1989. בהדרגה התדרדר מצבו של הנכס, עד שלא היה ראוי עוד למגורים. ביוני 2011 גילה שמישהו מנסה להשתלט על הנכס, וזאת לאחר שראה שמישהו החליף את שעון המים. לאחר בירור מצא שהתובע הוא שנכנס לנכס. לאחר שהתייעץ עם בני משפחתו, יעץ לו נתבע 1 שישכיר לו את הנכס, וכך עשה. בהתאם להסכם השכירות ביניהם, נכנס נתבע 1 להתגורר בנכס ביום 1.7.11. נתבע 1 העיד במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.11.11, שהוא מתגורר בנכס מיום 1.7.11. הדירה זקוקה לטענתו לשיפוץ.
10. לאחר שמיעת הראיות העדפתי את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים. נקבע בהחלטה על מתן הסעד הזמני כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהתובע הינו מחזיק לכאורה כדין בנכס. התובע הגיש חוזה שכירות, וכן ראיות אובייקטיביות המעידות על חזקה, הן בעדויות העדים מטעמו, הן במסמכים המעידים על רישומו כמחזיק בעיריית ירושלים, המשלם מים וארנונה, הן בקבלות שהציג עבור השיפוצים.
11. הנתבע לא הגיש מסמכים המעידים על כך שהמבקש פונה כדין מהנכס בשנת 1989 כפי שטען, או שפונה כדין בכל מועד אחר. הנתבעים הודו בפני שהם אינם משלמים ארנונה או תשלומים עבור המים. הם לא הציגו כל ראייה אובייקטיבית להחזקתם במקרקעין לפני התקופה שבמחלוקת, או בתקופה כלשהי.
12. לא זו בלבד, בהחלטה על מתן הסעד הזמני קבעתי כי הנתבעים פלשו לנכס פלישה טרייה, ביום 26.10.11. בהחלטה צוין כי מעדותו של השוטר שהגיע למקום ואשר העיד בפני, עדות שהינה עדות אובייקטיבית, עלה שהבית לא היה ראוי למגורים. לא היו בפתחי הבית חלונות, לא היו בתוכו רהיטים או מוצרי חשמל. אמנם השוטר העיד כי ראה מזרן שעליו ישנו אישה ומספר ילדים, ואולם על יסוד תיאורו ניתן היה להתרשם שלא יתכן שבני המשפחה התגוררו במקום במשך 3 חודשים, כפי שטענו, אלא לכל היותר ניסו להיכנס למקום מספר שעות לפני הביקור. עוד ניתן היה ללמוד מעדותו של השוטר כי בעת ביקורו בנכס היה שער החצר נעול, ולבחור שהיה במקום לא היה מפתח, בעוד שלתובע היה מפתח לשער, והוא זה שפתחו ואפשר לשוטר להיכנס.
13. צוין בהחלטה על מתן הסעד הזמני כי שניים משכניו של המבקש העידו על כך שראו ביום הביקור סימנים להימצאותם של אנשים במקרקעין. שניהם העידו שמעולם לא ראו את הנתבע קודם לכן. סביר להניח שאילו היה הנתבע מתגורר עם בני משפחתו במקום במשך כמעט 4 חודשים, כפי שטען, היו השכנים נתקלים בנוכחותו מוקדם יותר, במיוחד שעה שמדובר במשפחה המונה מספר נפשות, כולל ילדים קטנים. אחד מהשכנים העיד על כך שבשעה שנכנסו למקרקעין בלווית השוטר, ראו שהתיל חתוך במספר מקומות.
14. צוין בהחלטה על מתן הסעד הזמני שבגרסאותיהם של הנתבעים נפלו סתירות באשר לביקורי הנתבע בנכס, באשר לתנאי החוזה ולחתימתו, באשר לתשלומים. עוד ציינתי כי נסיבות החוזה אינן עולות בקנה אחד עם האמור בהודעות המשיבים במשטרה, וכי קיים לכאורה פגם בחוזה השכירות שהוצג בפני המשטרה.
15. בסופו של יום התקבלה הבקשה לסעדים זמניים, על יסוד הראיות שהובאו בפני, לאחר שהוכח כי הנתבע פלש לנכס פלישה טרייה, והנתבע פונה מהנכס בסיוע המשטרה.

הדיון בתביעה העיקרית

1. בסיכומיו הפנה בא כוחו של התובע לפסק הדין של כב' השופט הנדל ברע"א6998/11 אברהים ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה (מיום 22.7.12), וטען כי יש לראות את ההחלטה בסעד הזמני כפסק דין שניתן בתביעה הפוססורית, ומאחר שהנתבע לא הגיש תביעה פטיטורית, הוכרעה שאלת החזקה, וכל שנותר לדון בו הוא מתן סעד קבוע של צו מניעה אשר יאסור על הנתבע לפלוש בשנית למקרקעין.
2. כיון שכיום לא יושבים הנתבעים בנכס, אכן אין מקום לדון פעם נוספת בתביעת הפינוי וסילוק היד, סעד שאינו רלוונטי עוד לאחר שהנתבעים פונו מהנכס. כל שנותר לדון בו הינו התביעה למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להיכנס לנכס או לעריכת פעולות משפטיות.
3. לאחר שמיעת הצדדים, ראיותיהם וטענותיהם, מצאתי שיש לקבל את התביעה באופן חלקי, ולהורות על מתן מרבית הסעד הקבוע המבוקש.
4. כפי שציינתי, נמנעו הנתבעים מלהיעזר בשירותי עורך דין, אף שכבר במהלך הדיונים בקשה למתן סעד זמני הומלץ להם לעשות כן. כמו כן הומלץ להם לעשות כן גם בהחלטתי מיום 15.12.15. במאמר מוסגר אציין כי במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני העלה הנתבע האשמות בגין קנוניה כביכול בין בא כוחו לבא כוחו של התובע, במהלך הדיון בית המשפט המחוזי.
5. הנתבעים נמנעו מהגשת תביעה פטיטורית, או תביעה לפינוי התובע מהנכס, וקשה היה להבין מה בדיוק טענותיהם בהליך שבפני, שהינו הליך המברר בראש ובראשונה את המחלוקת באשר לחזקה בנכס.
6. בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע, חזר התובע והעיד כי הוא שכר את המושכר מהמשכיר ביום 15.7.82, והחל בשנת 1988 נרשם כמחזיק בנכס בחברת החשמל, בחברת המים, ובעירייה. עד יום 26.10.11 התגורר בנכס ביחד עם בני משפחתו.
7. עוד הצהיר כי הנתבעים מעולם לא החזיקו במושכר, מעולם לא פנו אליו ולא הציגו את עצמם כבעלי זכויות במושכר. הם מעולם לא עשו במושכר שימוש, לא נרשמו ברשויות כמחזיקים, מעולם לא תבעו מהתובע דמי שכירות, אף לא תבעו את פינויו.
8. התובע הוסיף בתצהירו כי מאז שהנתבעים פונו מהנכס בעקבות ההחלטות שניתנו, המשיך להחזיק בנכס.
9. התובע טען בתצהירו כי נתבע 2 הוא זייפן ידוע, וכי הוא כופר בכל מסמך שיגיש בדבר רכישת הבעלות בנכס. לטענתו מעולם לא היו לנתבעים זכויות קנייניות בנכס, אף לא זכויות אחרות.
10. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי כיום מתגורר בנכס מר אדריס, השומר על הנכס במהלך השיפוצים הנערכים בנכס מטעם התובע. עוד השיב כי הוא משלם לאדריס תמורה עבור השמירה.
11. מטעם התובע הוגשה גם תעודת עובד ציבור החתומה בידי עובד עיריית ירושלים אשר הצהיר כי המחזיקים בנכס היו כדלקמן: מיום 1.4.68- חבש עבדלראוף; משנת 1975- קרדי צלאח צלאח; מיום 1.6.79- חבש עבדלראוף; ומיום 1.4.88 עד היום, החזיק התובע בנכס.
12. הנתבע 1 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי נתבע 2 רכש את זכויותיו של המשכיר בנכס עוד בשנת 1965. הוא עצמו רכש את הזכויות מנתבע 1 רק ביום 5.8.12, היינו לאחר מתן ההחלטה בסעד הזמני. עוד הצהיר כי החל בשנת 1989 ועד חודש יוני 2011 עמד הנכס ריק, בין היתר מפאת מחלתו של נתבע 2. בשל חששו של נתבע 2 מהשתלטות התובע על הנכס, הוא השכיר לנתבע 1 את הנכס החל בחודש יולי 2011.
13. הנתבע 1 הצהיר כי גרסתו של התובע שלפיה שכר את הנכס הינה גרסה שקרית ונעדרת אחיזה במציאות. עוד טען כי התובע מבקש לסחוט ממנו כספים באמצעות התביעה, והצהיר כי התובע ועורך דינו הציעו לו סכומים לא מבוטלים על מנת שיוותרו על התביעה.
14. הנתבע הוסיף כי התובע זנח את החזקה בנכס והעבירה לטאלב אידריס, המתגורר בנכס עם משפחתו.
15. בתצהירו ביקש הנתבע כי בית המשפט יבטל את הצווים שניתנו, וישיב את המצב לקדמותו, כך שהחזקה תושב לידיו.
16. במהלך חקירתו הנגדית השיב נתבע 1 כי הוא שילם עבור הזכויות בנכס סכום של 18,000 ₪ בלבד, וכי הזכויות אינן זכויות של בעלות, אלא של דיירות מוגנת. הנתבע הודה כי נחתם בינו לבין טאלב אדריס הסכם ראשוני למכירת הזכויות בנכס לאדריס, והוא אף קיבל מקדמה, ואולם לטענתו הכשיל התובע את העסקה.
17. נתבע 2 לא הגיש תצהיר מטעמו, אף לא התייצב לדיון, אף שעדותו הייתה עשויה להבהיר את גרסת הנתבעים.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה באופן חלקי.
2. אף שעולה מהראיות כי התובע עדיין לא שב להתגורר בנכס לאחר שפינה אותו לשם ביצוע השיפוצים, לא מצאתי שיש בכך כדי להעיד שהסתיימה החזקתו בנכס, שהוכח פגם כלשהו לגבי זכותו, או שיש להורות מטעם כלשהו על פינויו מהנכס.
3. גרסתם של הנתבעים באשר לרכישת זכויות בנכס מעוררת סימני שאלה רבים, וסימני שאלה אלו מתעצמים נוכח קשיי אמינות, בעיקר נוכח העובדה שמבחינת החזקה והפלישה הטרייה העדפתי את גרסת התובע, לאחר דחיית גרסתם של הנתבעים לגופה. כפי שציינתי, נתבע 2 לא הגיש תצהיר מטעמו, אף לא התייצב לדיון, אף שעדותו הייתה עשויה להבהיר את גרסת הנתבעים. לא הוצגו בפני מסמכים רפואיים שלפיהם לא היה באפשרותו להתייצב לדיון, ובמהלך הדיון התברר כי הוא בן 45, ולא בן 76 כפי שנטען בתחילה. במצב דברים זה אין לי אלא להסיק כי אילו היה נתבע 2 מתייצב לדיון לא היה בעדותו כדי לתמוך בגרסת הנתבעים. כמו כן לא זומנו עדים נוספים שעדותם הייתה נחוצה על מנת לתמוך בגרסת הנתבעים בפני.
4. התביעה שבפני כאמור היא בסוגיית החזקה והשימוש בנכס, ולא בסוגיית הבעלות. גם אם רכשו הנתבעים זכויות כלשהן בנכס, ואינני קובעת שכך עשו, שכן הדבר לא הוכח בפני, לא משתמע בהכרח מרכישת זכויות כלשהן בנכס כי זכות החזקה שיש לתובע בנכס מתבטלת מאליה.
5. עולה מהראיות שאותן פירטתי בהרחבה במסגרת ההחלטה על מתן הסעד הזמני כי התובע החזיק בנכס תקופה ממושכת, לפחות משנת 1988. העדויות שנשמעו לגבי מגוריו בנכס עד שנת 2011 היו אמינות, כמו גם טענותיו בדבר הסיבה לעזיבה הזמנית של הנכס לשם שיפוצו. עדויותיו כאמור שימשו בסיס לקביעת פלישה טרייה מצד הנתבעים, ולמתן צו עשה לפינויים מהנכס.
6. כפי שציינתי, הנתבעים לא הגיש נגד התובע תביעת פינוי. תביעה שכזו גם לא הוגשה על ידי המשכיר או גורם אחר. הטענה שלפיה השכיר הנתבע את הנכס לתובע משנת 1982, לא הוכחה בפני, כפי שלא הוכחה הטענה שלפיה פונה התובע מהנכס בשנת 1988. הטענות האמורות אף לא נטענו בתצהירו של הנתבע, וספק האם יש לו ידיעה על כך בהינתן העובדה שאת זכויותיו בנכס רכש לטענתו רק בשנת 2012, (בעוד שאת הנכס שכר גם לגרסתו לא לפני יולי 2011).
7. בנסיבות האמורות מצאתי שיש לקבל את התביעה. יחד עם זאת לא מצאתי להעניק צו מניעה גורף למניעת ביצוע כל הפעולות המשפטיות בנכס, שכן התובע לא הוכיח כי יש בזכות החזקה שלו כדי למנוע ביצוע פעולות משפטיות שאינן פוגעות בחזקתו בנכס.

סיכום

1. ניתן בזאת צו מניעה קבוע נגד הנתבעים ונגד כל מי שפועל מטעמם, לרבות בני משפחה, ידידים, שליחים, או נציגים, האוסר עליהם לעשות כל אחד מאלה, אלא אם כן החליטה ערכאה שיפוטית אחרת:
2. לבצע כל פעולה משפטית שמשמעה שלילת החזקה בנכס מהתובע, כגון השכרת הנכס לאחר;
3. להשיג גבול בנכס בכל צורה שהיא.
4. הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאותיו, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום של 15,000 ₪, וזאת בשים לב להיקף ההליכים בתיק.
5. הסכום ישולם לתובע בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. ככל שהסכום לא ישולם במועד הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ו, 02 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.