התובעת התארחה במלון הנתבעת 1 (להלן: "המלון"), בין התאריכים 28.07.2011 עד 31.07.2011, ובמהלך שהותה שם, איבדה תיק ומחשב נייד. מכאן, תביעתה לקבלת פיצוי בגין שווי האבדה ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בעקבות האבדה.

במועדים הרלבנטיים לתביעה, הנתבעת 2, ביטחה את אחריותו של המלון מפני רשלנותו כלפי צדדים שלישיים, שעליהם נמנתה התובעת.

טענות התובעת

ביום 28.07.2011, בסמוך לשעה 09:30, ועת עזבה את חדר האוכל במלון, התובעת שכחה שם תיק שחור מדגם "נייק" ובתוכו מחשב נייד. באותו יום, ובסביבות השעה 15:00, התובעת דיווחה על האבדה לקב"ט הנתבעת 1, שענה לשם יוסי, וכן למנהלת הקבלה שענתה לשם חגת, ובשעות הערב הקב"ט מסר לתובעת כי בדק עם העובדים ובדק את מצלמות האבטחה, והתיק לא נמצא.

ביום 30.07.2011, התובעת עשתה בירור נוסף מול עובדי המלון, ואז נודע לה מעובד בשם תאיר מוחמד, כי מצא את התיק שלה ומסרו לאנסטסיה. התובעת דיווחה על כך לקב"ט בשם ליעוז, שפנתה לאנסטסיה לבירור העניין ואנסטסיה מסרה לה כי בן זוגה של התובעת הגיע לחדר האוכל וקיבל לידו את התיק.

למחרת, התובעת פגשה את מאיר, הקב"ט הראשי במלון, שמסר לה כי דיבר עם אנסטסיה וזו סיפרה לו כי השאירה את התיק על הכיסא לידה, ובזמן שעזבה את מקומה על מנת להושיב אורחים בחדר האוכל, התיק נעלם מהכיסא.

התובעת טוענת, כי לנוכח העובדה שעובדי המלון מצאו את התיק, היה עליהם למוסרו באופן מידי לביטחון במלון. משלא עשו כן, התרשלו, ויש לחייב את המלון שהתרשל בהדרכת עובדיו בהקשר זה ו/או מכוח אחריותו השילוחית לרשלנות עובדיו, בפיצוי התובעת על הנזקים שנגרמו לה.

טענות הנתבעות

הנתבעות כפרו באחריותן לאובדן התיק. לטענתן, האחריות מוטלת במלואה על התובעת ששכחה את התיק ועזבה את חדר האוכל מבלי לוודא כי לקחה את כל חפציה. לא זו אף זו: התובעת דיווחה על האבדה רק לאחר חלוף למעלה מחמש שעות, דבר שמנע בעד הנתבעת מלתת מענה לתובעת בזמן אמת. הדבר אף הוא מעיד על רשלנותה של התובעת.

זאת ועוד, וחרף האיחור במסירת ההודעה לנתבעת, הנתבעת עשתה ככל שביכולתה על מנת לסייע לתובעת, כשירות הניתן לכל אורחי המלון.

הנתבעות טענו עוד, כי מדובר בנכס בעל ערך, והמלון פטור מאחריות לאובדנו, משלא דווח לו על נכס מעין זה ומשלא אוחסן בכספת שנמצאת בחדר התובעת. חרף זאת, כשעובדי הנתבעת מצאו את האבדה, הם שמרו עליה ומסרו אותה למי שהזדהה כבעלה של התובעת, תיאר את האבדה ונטלה לידיו לאחר התאמת תיאורו לאבדה.

על כן, הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה כנגדן ולחייב את התובעת בהוצאות משפט.

דיון והכרעה בשאלת החבות

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי במסמכים שצורפו לכתבי הטענות, לרבות ההודעות שנגבו במשטרה, ולאחר ששמעתי את התובעת, בן זוגה, ונציג המלון, מר מאיר מסלטי, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה דין התביעה להתקבל.

אקדים ואציין, כי עדותה של התובעת יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. מטעם התובעת אף העיד בן זוגה, ועדותו יצרה עלי רושם אמין אף היא.

מנגד, הנתבעת 1 בחרה שלא להעיד אף לו עובד או קב"ט אחד מכלל המעורבים באירוע נשוא התביעה, חרף אזכור שמותיהם ותפקידיהם במפורש בכתב התביעה, וחרף חקירת חלקם במשטרה בעקבות תלונת התובעת על אובדן התיק והמחשב. הימנעות הנתבעות מהבאת עדים שלכאורה רלבנטיים להוכחת הגנתן, אומרת דרשני ופועלת לרעתן.

סעיף 12(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967(להלן: "חוק השומרים") קובע כדלקמן: " לעניין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר".

בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק השומרים, "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

בענייננו, המטרה לשמירה על הנכס (התיק והמחשב הנייד) טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, שכן המטרה העיקרית של החזקתו הייתה מתן שירות לאורחי המלון, ובין היתר, התאפשרה החזקת חפצי האורחים במלון. מכאן, חלה הסיפא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים, ועל הנתבעות הנטל להוכיח, כי האבדה נגרמה שלא ברשלנות המלון.

ודוק: התיק והמחשב הנייד נשוא התביעה אינם בבחינת "חפצי ערך" כמובנם על פי סעיף 12(ג) לחוק השומרים. מדובר ברכוש רגיל שאורחי מלונות נוהגים להצטייד בו. הטלת חובת דיווח על רכוש מסוג זה, מחטיאה את מטרת החוק ומסרבלת, הן את מהלך העבודה הרגיל בבתי המלון, והן את מהלך שהותם והנאתם של האורחים משירותי המלון.

התובעת מסרה את הודעתה מספר שעות בודדות לאחר היעלמות התיק עם המחשב. הגם שניתן לומר, כי התובעת איחרה במידת מה במסירת ההודעה, עדיין אין בכך כדי לפטור את המלון מאחריותו. שכן בענייננו, הוכח כי עובדי המלון מצאו את התיק ושמרו אותו. אך, דומה כי נפלה התרשלות בתהליך הטיפול באבדה לאחר שנמצאה. לטעמי, מן הראוי היה כי האבדה תימסר למחלקת הביטחון ולא להתיר לעובדי חדר האוכל למסור את האבדה לכל אורח שבא ומבקש לקבלה לידיו. לא מן הנמנע, כי אותו צד שהזדהה כבן זוגה של התובעת אכן מסר תיאור התואם את האבדה שנשמרה אצל אחראית חדר האוכל, אך לנוכח העדר הכשרתה המקצועית של אותה עובדת לטפל במקרים כגון דא, מן הראוי היה להדריך את העובדים במלון להעביר את התיק למחלקת הביטחון האמונה על הטיפול בנושאים ממין זה. והראיה לכך, בענייננו, בסופו של יום, החפץ לא הגיע לידי בעליו, וסברת עובדת המלון, כי אותו אדם שקיבל לידיו את החפץ היה בן זוגה של התובעת, התבררה כבלתי נכונה, והחפץ נמסר לאדם שאינו קשור לתובעת.

הקשר הסיבתי בין רשלנותה של התובעת, שמלכתחילה שכחה את התיק והמחשב, לבין הנזק שנגרם (עצם האובדן), נותק במהלך התרחשות האירועים שלאחר המעשה הרשלני הראשוני. אלמלא טיפולם הכושל של עובדי המלון בחפץ לאחר מציאתו על ידם, סביר יותר להניח, כי החפץ היה חוזר לתובעת ולא היה נגרם לה כל נזק חרף העובדה כי התובעת היא זו ששכחה את התיק בראשית.

הנזק

התובעת ביקשה פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין עלות המחשב הנייד ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.

מדובר במחשב שנרכש כשנה וחצי לפני האירוע נשוא התביעה. לכתב התביעה צורפה קבלה על סך 2,749 ₪ מחודש פברואר 2010.

בקרב עמנו אנו חיים, ואנו עדים לתופעת הפיחות המהיר בערכם של מכשירים מסוג זה וזאת, לנוכח הקדמה הטכנולוגית השוררת בעולמנו. מנגד, יש להביא בחשבון את העובדה, כי התובעת תיאלץ לרכוש מחשב נייד חדש. אשר על כן, אני מעריכה את הפיצוי בגין אובדן המחשב, על דרך האומדנא, בסך של 1,800 ₪.

מקובלת עלי הטענה כי לתובעת נגרמה עוגמת נפש עקב אובדן המחשב. מדובר באובדן נכס שהכיל חומר ומידע אישי ועסקי. שלא לדבר על הפגיעה בהנאתה מחופשתה עקב התעסקותה בנושא וניסיונותיה לאתר את האבדה. בענייננו, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 1,500 ₪.

מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 3,300 ₪ בתוספת 200 ₪ בגין הוצאות משפט.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עותק פסק הדין יישלח לצדדים.

בקשת רשות ערעור, לבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.