התובע עבד אצל הנתבעת כשנתיים ימים עד שהתפטר. לפנינו תביעתו לתשלום פיצויי פיטורין, יתרת דמי הודעה מוקדמת, יתרת דמי הבראה, דמי חגים ויתרת פדיון חופשה.

מנגד הוגשה תביעה שכנגד להחזר כספי פיצויי פיטורין ששוחררו לתובע מתוך קרן פנסיה , החזר תשלום שכר ששולם לפנים משורת הדין, דמי הודעה מוקדמת, ורבית בגין כל אלה.

עיקר העובדות הנצרכות לענין ושאינן שנויות במחלוקת

1. התובע עבד אצל הנתבעת מחודש ספטמבר 2006 ועד ליום 16.10.2008.

2. בעקבות דין ודברים שתוכנו שנוי במחלוקת בין הצדדים שארע ביום עבודתו האחרון, התפטר התובע. התובע שלח למר ארנן (שכינה אותו בשעם "רענן"),בנו של מנהל הנתבעת ,פקס (נספח א'1 לכתב ההגנה) שבו מודיע על התפטרותו שתכנס לתקפה בסוף חודש 10/08. ) (להלן "מכתב ההתפטרות").

בפועל, ועל אף האמור במכתב ההתפטרות, לאחר ה 16.10.2008 לא שב התובע לעבודה. התובע נפגש מספר ימים לאחר מכן עם מר ארנן, כאשר באשר לתוכנה של אותה פגישה חלוקים הצדדים.

3. הנתבעת נתנה בידי התובע מכתב המלצה נושא תאריך 4.11.2008 (נספח א' 2 לכתב ההגנה), שחררה עבורו את כספי ביטוח המנהלים שנצברו על שמו וכן, על אף שלא עבד עד סוף חודש 8/2010 שילמה לו שכר חודש מלא.

דיון והכרעה

להלן ידונו רכיבי התביעה והתביעה שכנגד הנתבעים בתיק זה ובמסגרת זו ידונו הטענות השונות הנדרשות לשם הכרעה בזכאותו של הצד הטוען לאשר טוען לו.

פיצויי פיטורין, והזכאות לדמי הודעה מוקדמת למי מן הצדדים

4. לטענת התובע בתביעתו, התפטר לאחר שביום ה16.10.08 פנה אל המנהלת, הגב' ריטה דבורצקי (להלן:"ריטה"), וביקש לצאת לחופשה בשל הצורך לסעוד את אביו שהיה חולה באותה עת (ואף נפטר כארבעה חודשים לאחר מכן). לטענתו, בתגובה לכך , ו"במקום לבוא לקראתו" כדבריו, צרחה עליו ריטה, ובנוכחות עובדים ולקוחות אף טענה כי עליו להתייצב לעבודה "בלי תירוצים". לדבריו הודיע לריטה על התפטרותו וכן שלח את מכתב ההתפטרות. לטענת התובע בתביעתו, התפטרותו היתה "בעדנא דרתחא" וכן לאור דבריה הפוגעים של ריטה. לשיטתו, בנסיבות אלה יש לראות בהתפטרותו כפיטורין מאחר וזכויותיו הבסיסיות נפגעו בשל אי היציאה לחופשה בנסיבות אלה. התובע לא טען בתביעתו כי ביקש לחזור ולעבוד לאחר אותה "עדנא דריתחא". לפיכך גלומות שתי טענות בדבריו: 1. התפטרות בעדנא דריתחא 2. התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורין.

הנתבעת טוענת כי הנסיבות שהובילו לכתיבת מכתב ההתפטרות שונות במקצת. לדבריה,הסכימה להתפטרות ואף שילמה לתובע סכומים לפנים משורת דין , והינה זכאית להחזר הסכומים ששילמה ולדמי הודעה מוקדמת.

האם היו פיטורי התובע בעידנא דריתחא ?

5. התובע אמר בעדותו כי כלל לא התפרץ כלפי הגב' ריטה אלא להפך, "לא התפרצתי על ריטה, לא צעקתי, לא הטבע שלי לצעוק. מהעצבים של הכוח היחידי שהיה לי זה הדף והעט." (עמ' 3 ש 4-5) , וכך גם בעדות הראשית מטעמו, טען שאת המכתב עצמו כתב "בעצבים" (עמ' 2 ש1 ואילך).

מאידך בהמשך חקירתו הנגדית הוא טוען כי בעת כתיבת המכתב ולאחריה , היה רגוע ו"לא היה צריך להרגיע אותי" (עמ' 3 בש'13-19).

התרשמנו כי דבריו האחרונים של התובע , הם המשקפים את האמת. התובע לא היה באמת כעוס עת כתב את מכתב ההתפטרות, ונראה כי יצר במכוון סיטואציה שתיצור רושם של כעס. דבריו שאמר לפי תומו, ושלא מתוך תכנון ובמסגרת החקירה הנגדית, הם שחשפו זאת. די בכך בכדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענתו שלו ל"עדנא דריתחא",ואין צורך לדון בנפקותה. (בהקשר זה נוסיף כי התרשמנו מהופעתו של התובע בפנינו כי הינו רהוט ביותר, ומודע לזכויותיו, וטוען טענותיו דבר דבור על אופניו).

6. עם זאת, תנא דמסייע למצבו הנפשי הכעוס של התובע בעת התפטרותו, קם לו דווקא מעדותה של הג'ב ריטה דבורצקי (להלן: "ריטה") מטעם הנתבעת . לדבריה ארועי אותו יום היו שונים: באותו היום הגיע אחד מהסוכנים לחנות והיא בקשה מהתובע שיביא מן המדפים שני מוצרים שסופקו על ידי הסוכן זמן רב קודם לכן אך עדיין נשארו על המדף. התובע התנגד לכך ובעקבות כך פרץ בצעקות. היות ולא מדובר בפעם ראשונה שבה התובע מתפרץ, כך אליבא דגב' ריטה, היא פנתה לארנן אשר ביקש לדבר עם התובע , אך זה סרב. (יצויין כבר עתה כי אף שלטענתה של ריטה , התפרצותו של התובע באותו ארוע לא היתה מקרה בודד ,הרי בפועל נמנעה מלציין קיומם של ארועים אחרים ובסופו של דבר ציינה כי בעבר היו כ-4 מקרים כאלה בלבד. לפיכך לא מצאנו לקבל את עדותה כי התובע היה נוטה להתפרצויות.)

7. יובהר כי המשמעות היחידה שיש לתת לממצא כי עובד התפטר בעדנא דריתחא , הינה לצרכי קביעת ממצא בדבר כוונתו האמיתית של העובד להתפטר- דהינו האם כאשר התפטר התכוון לכך באופן מלא, או שמא פעל מתוך כעס רגעי שיתכן ואינו משקף כוונה אמיתית. הכלל הוא שהשאלה אם פיטורין או התפטרות היו בעידנא דריתחא תבחן גם לאור השאלה האם הודיע הצד הפועל על חזרתו מדבריו תוך זמן קצר. (דבע לה 3-41 יעקב היגר-דינה שוורץ פד"ע ז, 24)

8. על כן, ולמעלה מן הצורך, נבחן את שארע לאחר כתיבת מכתב ההתפטרות, על מנת לעמוד על כוונת התפטרות של התובע.

בנדון זה לא טען התובע דבר בתביעתו ואילו לראשונה בעדותו אמר (עמ' 2 ש' 15 ואילך):

"כתבתי את המכתב מרוב עצבים, שאני מסיים את העבודה שלי, ולא היתה לי כוונה שאני מתפטר ועוזב עכשיו, המשכתי את עבודתי כרגיל, בעל הבית שלי לא היה בארץ, מרוב עצבים על מה שקרה שלחתי את המכתב שאני עוזב את העבודה בעוד שבועיים. יומיים לאחר המכתב באתי לפגוש את המנהל הוא הפציר בי שאני התפטרתי, ואני ביקשתי להמשיך את החודש לפי חוק, ושיגייסו להם עובד אחר ואני אעבוד איתו בכפוף והם סירבו" (הדגשים של הח.מ.)

למעשה מדברים אלה עולה כי התובע בכל מקרה התכוון להתפטר , רק "לא עכשיו" אלא במתן הודעה מוקדמת. גם בפגישה עם המנהל, לטענתו, ביקש לממש את תקופת ההודעה המוקדמת שנתן. הוא אינו טוען כי ביקש להמשיך לעבוד ולחזור בו ממכתב ההתפטרות, או כי בקשה שכזו סורבה.

לכך יוסף כי בחקירתו הראשית העיד התובע " לאחר יומיים יישרנו את ההדורים אני ובעל הבית"(עמ' 2ש 9). לו היה מבקש התובע לחזור מכוונת ההתפטרות, ולא נענה, ודאי לא היה רואה בכך משום "יישור הדורים".

דברים אלה מתחזקים גם מעדותו של עד הנתבעת. העד ארנן פלמן ציין 0עמ' 8) כי באותה פגישה כלל לא ביקש התובע לחזור לעבודה אלא ביקש לקבל המלצה. המלצה זו ניתנה לו מספר ימים מאוחר יותר לאחר שארנן חזר מחו"ל. העד אף הוסיף כי מיד בסמוך לאחר ההתפטרות מצא לתובע מחליף שכן "זו היתה חנות גדולה והיינו חייבים כוח אדם" (עמ' 8 ש 21)

9. התובע אישר עוד בעדותו כי למחרת משלוח מכתב ההתפטרות כלל לא הופיע לעבודה.

לדבריו דיבר אז עם ארנן במשרדי הנתבעת בבן שמן וקיבל את המכתב נספח א/2 לכתב ההגנה. (עמ' 3 ש'22- 24).

10. אם כן, באנו לכלל מסקנה , כי גם אם מכתב ההתפטרות נכתב מתוך סערת רגשות, הרי שהוא ביטא את כוונתו האמיתית ,הנחרצת והשקולה, של התובע להתפטר. הוא לא חזר בו לאחר מכן, אלא רק ביקש למצות את תקופת ההודעה המוקדמת ולקבל מכתב המלצה- כפי שקיבל. לפיכך המדובר בהתפטרות גרידא. התפטרות אינה מזכה בפיצויי פיטורין.

האם נפגעו זכויותיו הבסיסיות של התובע באי מתן חופשה, באופן המזכה בפיצויי פיטורין?

11. אנו מקבלים כי אביו ז"ל של התובע היה חולה בתקופה בה ארעו הארועים נשוא התביעה. האם נובע מכך שהתפטרותו היתה על רקע הסרוב ליתן לו ימי חופשה לצורך הטיפול באביו. התשובה לכך שלילית ולהלן הנמקתנו:

ראשית- ריטה העידה , כאמור כי לא כך הוא, ואף הוסיפה: "לא היה מצב שעובד ביקש חופש ולא קיבל . תמיד זה הסתדר. ונכון אבא של אחמד היה חולה ואני הייתי מסיעה אותו לביה"ח הלל יפה בחדרה. בחיים לא סירבתי." התובע לא חלק על כך שהעדה נהגה לסייע לו בהסעות לביה"ח לביקור של אביו. בנסיבות אלה , של יחסים חבריים אף מחוץ לכתלי העבודה, אנו מקבלים את הגרסה שהתובע כלל לא ביקש ימי חופשה ולפיכך גם, כי ריטה לא סרבה לכך.

שנית- ובתמיכה לכך, אם ימי החופשה היו "בנפשו" של התובע, ודאי , כאשר פנה לאינסטנציה הגבוהה יותר- לארנן, לאחר משלוח המכתב, היה מבקש כי תאושר לו החופשה ביחד עם בקשה לחזור לעבודה. זאת לא עשה כדבריו בנימוק "אז בשביל מה הוא מינה מנהלת?" (שם,ש' 30)- דהיינו התובע שידע לפנות אל ארנן כדי להתפטר במכתב, וכדי ל"יישר עמו ההדורים" לא מצא לנכון , פשוט לבקש ממנו חופשה שלה סרבה לטענתו ריטה- הדברים אינם מתיישבים עם ההגיון ועולה מכך שהתובע כלל לא ביקש ולא רצה לצאת לחופשה.

12. בסיכומיו מעלה ב"כ התובע טענה לפיה גרסתה של ריטה , לארועי ה16.10.08 , הינה בלתי סבירה, שכן אין זה מתקבל על הדעת שבגין החזרת פריט לסוכן היה התובע כועס ,ואף מתפטר. גם ריטה עצמה בעדותה לא ידעה להסביר מדוע היה הגיון בהתפרצות על רקע זה.

אכן, התפרצות שכזו על רקע השארת פריט על המדף אינה מתקבלת על הדעת, ואולם לכך יכולים להיות הסברים שונים, בין אם בכך שהתובע, כפי שהעיד היה טעון ומתוח בשל מחלת אביו, והדבר גרם לו להתפרץ על דבר פעוט ערך, ובין אם , כיון שתכנן ליזום מריבה בסופה יתפטר.

13. משקבענו כי כך הוא , הרי שאין צורך לדון בשאלה האם בנסיבות הסירוב ליתן חופשה זכאי התובע לפיצויי פיטורין עקב התפטרותו.

למען הסר כל ספק נציין כי גם אם סרבה ריטה ליתן לתובע לצאת לחופשה, אין זה בהכרח מחייב כי אלו נסיבות שבהן אין לצפות מן התובע להמשיך ולעבוד. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על מנת להצביע על הצורך דוקא בימי חופשה אלה וזאת על רקע הראיות שבתיק כי התובע כבר ביקר את אביו קודם לכן בביה"ח וכי מחלתו של אביו נמשכה עוד חודשים רבים אחר כך. התובע גם לא הצביע על כי התריע בנתבעת כי אם לא תשנה דרכה לענין זה, יתפטר (ולהפך, ראינו כי נמנע מכך). לפיכך לא הוכיח התובע את הדרוש לצרכי ביסוס טענה זו.

14. המסקנה מן המקובץ הינה, כי התובע התפטר מרצונו ובכוונה מודעת, לא חזר בו מכך, ולהפך, כל שביקש הוא לקבל המלצה. בנסיבות אלה מקובלת עלינו גרסתה של הנתבעת שנתמכה בעדותו של ארנן פלמן כי היא ראתה לנכון שלא לחסום אותו מכך, נתנה לו מכתב המלצה ואף הוסיפה ושילמה לו כמפורט מעלה .

15. בנסיבות אלה אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין ואף לא לדמי הודעה מוקדמת ותביעתו לענין רכיבים אלה נדחית.

16. כאמור, התובע נתן הודעה בת 12 יום מראש, אך בפועל לא עבד באותם ימים. התובעת שילמה לו על כך , והעסיקה תחתיו עובד אחר , כבר יומיים לאחר עזיבתו. טענת הנתבעת בתביעתה שכנגד הינה כי זאת עשתה לפנים משורת הדין וכי היות והתובע תבע, היא זכאית להחזר הסכומים האמורים ולדמי הודעה מוקדמת.

17. לא מצאנו להענות לתביעת התובעת . הנתבעת ויתרה למעשה על ההודעה המוקדמת שנתן התובע בין בכך שהחליטה לשלם לו אף שלא עבד, ובין בכך שמצאה מידית עובד חלופי, (כך שנזק לא נגרם לה). בנסיבות אלה העדר הודעה מוקדמת היה בהסכמת הצדדים ואין מקום לפסוק לתובעת לא החזר מה שהסכימה לשלם, ולא מה שויתרה עליו.

הטענה כי עשתה כן לפנים משורת הדין וכי לו ידעה כי יתבע אותה , לא היתה עושה כן, אינה יכולה לבטל את ההסכמה שנעשתה בשעתו. הסכמה זו הינה חוזה שנכרת בין הצדדים, שבו לא התנתה הנתבעת את התשלומים בסילוק טענות או כל כיו"ב. הנתבעת טוענת בתביעה שכנגד כי התובע פעל בחוסר תום לב בניגוד לדרישת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. התרופה לחוסר תום לב לא נקבעה בחוק ובכלל זה לא נקבע כי תוצאתה ביטול ההסכם. הפרת חובת תום הלב יכול ותהינה לו תוצאות שונות ובכללן פיצויי( ר' בג"צ 59/80 שרותי תחבורה ציבוריים באר שבע – ביה"ד הארצי לעבודה פד"י לה (1)828) .

בנסיבות אלה , נראה כי נזקיה של הגשת תביעה שאינה מוצדקת, ככל שכך נקבע, יבואו לפתרונם בדרך של פסיקת הוצאות התביעה עצמה ואין מקום לסעד נוסף.

18. הדברים יפים גם לענין שחרור כספי הפיצויים שנצברו לטובת התובע בפוליסת הביטוח אשר נעשה בהסכמה .

תביעת התובע להפרשי חופשה ולדמי חגים

19. התובע טען כי זכאי הן לדמי חופשה והן לדמי חגים. בתביעתו אינו מפרט האם דורש דמי חגים , בהתאם לחגים היהודיים שחלו, או בהתאם לחגים המוסלמיים על פי דתו.

מעדותו עולה כי בימי החגים היהודיים היה עובד ומקבל עבור כך תשלום בשיעור 150% משכרו הרגיל (עמ' 5 ש' 27 ואילך)

כן הוא מאשר כי בימי החגים המוסלמיים (חגיו שלו על פי דתו) היה נוטל ימי חופשה.

20. עובד שאינו יהודי רשאי לבחור את ימי החג שלו- בין אלו שעל פי דתו, לבין אלו החלים לגבי יהודים. בפנינו לא הוצגה בחירה כלשהי של התובע ואולם מעדותו משתמע כי בחר בחגים היהודיים. כך למשל הוא אומר: "אני עובד יומי, וחוץ מהחגים שלי המוסלמים לא קיבלתי חופש, וביום כיפור שזה חג יהודי אני אמור לקבל , ולא קיבלתי תשלום." (עמ' 5 ש.18-19).

ואכן מן העדויות עולה כי התובע היה עובד בימי החג היהודיים (למעט ביום הכיפורים ), ושולם לו בגין כך שכר בשיעור 150% משכרו הרגיל (כך אישר בסיפת עמ' 5). תשלום בשיעור כזה מגיע רק למי שעובד ביום חג שלו, קרי למי שחגיו הם החגים היהודיים. מי שבחר בחגים היהודיים אינו זכאי לתשלום דמי חגים בגין אי עבודה בחגים המוסלמים. לפיכך, ולא בכדי נטל התובע את ימי החג הדתי שלו , כימי חופשה.

21. משהודה התובע כי עבד בימי החג שלו (החגים היהודיים), וקיבל בגין כך שכר המגיע לעובד בימי חג, בשיעור מוגדל, הרי שאין הוא זכאי לדמי חגים בנוסף לכך . הנתבעת בסיכומיה פרטה את ימי החגים היהודיים שחלו בתקופת עבודתו והצביעה במוצג נ'4 , על כך שקיבל בימים אלה שכר בשיעור של 150% משכרו הרגיל.

היוצאים מן הכלל הינם שני ימי כיפורים שחלו בתקופת עבודתו ,וחג ראש השנה אחד:

לגבי יוה"כ משנת 2007, טוענת הנתבעת כי חל בשבת ולכן לא שולם לתובע ולא היה צריך לשלם לו עבור כך. איננו מקבלים טענה זו. הנתבעת עצמה הודתה כי העסיקה את התובע בימי שבת באופן רגיל ,כך שמבחינתו היה זה יום עבודה ולא יום המנוחה השבועי שלו. לפיכך זכאי לתשלום בגין יום זה .

לגבי ראש השנה ויוה"כ בשנת 2008 , טוענת הנתבעת כי לא עבד בימים שלפני ולאחר חגים אלה , ולפיכך אינו זכאי לתשלום עבורם. התובע הכחיש בעדותו כי לא עבד באותם זמנים. דו"ח הנוכחות לחודשים 10-9/2008 שצורף כחלק ממוצג נ/4 מעלה כי אכן התובע לא עבד ביום שלאחר ראש השנה וביום שלפני יוה"כ (היום שלאחריו היה יום המנוחה השבועי של התובע- יום שישי). עם זאת , הדוח מציין כי שולם לו עבור ימי העדרות בגין חופשה . מכל מקום הנתבעת לא הצביעה על העדרות שלא בהסכמה .מכאן שאין מדובר בהעדרות גרידא אלא בחופשה מאושרת. על פי הוראות צו ההרחבה "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה ולא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת ההנהלה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג..." . משנעדר התובע בהסכמה באותם ימי העדרות ,הרי שזכאי לתשלום עבור 3 ימי חג אלה.

בסיכומיו מפנה ב"כ התובע למספר חגים נוספים בגינם לא שולם לתובע, לשיטתו:

אשר ליום העצמאות בחודש מאי 2008- אין ממש בטענת התובע- בדו"ח הנוכחות מצוין החג, ובתחתיתו-בתחשיב הידני ,משולם עבורו שיעור 150% (הסיכום הממוחשב של שעות שבת/חג עומד על כ37 שעות – המשקף שעות שבת בלבד, ואולם בפועל שולם על כ45 שעות- קרי – הוסף ערך 150% עבור החג)

בחג השבועות אותה שנה, כלל הסיכום הממוחשב את שעות החג ככאלה המזכות בשיעור 150% , וכך אכן שולם .

לגבי החגים בחודשים 9-102008- גם כאן אין לקבל טענת ב"כ התובע. הימים שנטל התובע בחודש ספטמבר הם ימי חופשה שלו, כעולה מנספח ב' לכתב ההגנה ולא ימי חגים בגינם זכאי לתשלום (תקופת החגים היהודיים החלה רק בסוף חודש זה). בחודש אוקטובר קיבל התובע תשלום עבור יום חג הסוכות (באופן שתואר לגבי יום העצמאות וחג השבועות) ולגבי היתר , קבענו לעיל כי זכאי לקבל תשלום.

לפיכך זכאי התובע לתשלום עבור 4 ימי חג בסך כולל של 704 ₪.

22. אשר לימי החופשה: כאמור הודה התובע כי נטל ימי חופשה בתשלום בימי החגים המוסלמיים . מתלושי השכר שהומצאו לבית הדין (מוצג2) עולה בבירור כי מעבר ליום חופשה אחד שקיבל, כפי שטען בתביעתו, קיבל התובע דמי חופשה בסך 1408 ₪ בחודש 10/2008 . אין כל הצדקה להתעלמות התובע בתביעתו מתשלום זה.

מעבר לכל אלה הצביעה מנהח"ש של הנתבעת הגב' סבטלנה בעדותה, על כך שלעתים שולם עבור חופשה בלא ציון כי המדובר בחופשה ,אלא ששולם שכר עבור ימי ההעדרות, כאילו הם ימי נוכחות. הגב' סבטלנה צרפה דוחות נוכחות (נ/3,) מהם עולה כי התחשיב בכתב יד הוסיף לימי ושעות העבודה את ימי ושעות החופשה המסומנים. נתון זה הוא שנכנס לתלושי השכר התואמים. הנתבעת אף המציאה חלק ממכתבי בקשת החופשה של התובע, (מוצג נ/' ונספח ב'/1 לכתב ההגנה), והתובע בחקירתו הנגדית אישר כי אכן נטל את ימי החופשה וכן כי שולם בגין כך (עמ' 4-5). סה"כ הצביעה הנתבעת על 25.5 ימי חופשה שבגינם שילמה .

23. אמנם נכון כי דרך המלך הינה כי התלוש ישקף ימי חופשה בתשלום באופן ברור, ואולם פנקסי הנוכחות הכוללים גם פירוט חופשות מהימנים עלינו. משהודה התובע בנטילת ימי חופשה בחגים המוסלמיים בכלל ובאופן מפורט בהתאם לפירוט החופשות שלגביו נשאל (למעט התכחשות לתחשיב שהופיע ביחס לחודש 12/07- אשר אנו מקבלים אותו על אף טענות התובע)- ושלגביהם הוכח כי שולמו דמי חופשה, הרי שאין התובע זכאי לדמי חופשה.

דמי הבראה

24. התובע תבע יתרת דמי הבראה בסך 690 ₪. בעדותו טען כי למעשה אין לו תביעה בגין כך (עמ' 4 ש'' 8). מתוך תלושי השכר שהוגשו לבית הדין עולה כי התובע קיבל דמי הבראה בסך 1590 ₪ (בגין 5 ימי הבראה) בחודש 8/2007 וכן בסך 1986 ₪ (בגין 6 ימי הבראה) בחודש 8/2008. תשלומים אלה תואמים את דרישות צו ההרחבה החל בנדון. אם כן , התובע היה זכאי לדמי הבראה עבור התקופה שבין 1.9.2008-18.10.2008. יתרה זו שולמה לו בתלוש 2008. לא היה מקום לשלם לתובע דמי הבראה עבור יתרת חודש 10/2008 באשר לא עבד בימים אלה ולפיכך חישוב היתרה כפי שנעשה על ידי הנתבעת , תקין.

משכך אין התובע זכאי להפרשים בגין דמי הבראה.

סוף דבר

על הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין ימי חופשה בסך 704 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מה-30.10.2008 ועד התשלום המלא בפועל.

משדחינו את רוב רובה של תביעת התובע, ובנסיבות בהן סברנו כי אין להורות על השבת סכומים ששולמו על ידי הנתבעת ביתר, כתביעתה שכנגד, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת הוצאותיה בגין הליך זה בסך של 1,800 ₪ .

ניתן היום, י"ד באייר התשע"ג, ( 24 באפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.