תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היא על החבות ועל הנזק.

הצדדים והתאונה

1. התובע, יליד 28/09/78, כבן 40, בעבר עבד כקבלן עצמאי עבור עריית רהט בניתוק מדי מים וכיום הוא משווק של דשא סינטטי. לטענתו נפגע בתאונת דרכים שארעה ב-5/10/05.
2. התאונה ארעה לאחר שהתובע, שנהג ברכב מסוג רנו, ראה רכב מאזדה שהחליק לצד הדרך. התובע חיבר את רכבו בשרשרת למאזדה, כדי לחלצו, וגרר אותו חזרה לכביש. בתום הגרירה עמד בין שני הרכבים כדי לנתק את השרשרת ואז פגע בהם רכב שלישי (פיג'ו) והתובע נמחץ בין הרכבים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע שברים בצלעות ופגיעה בגב, ומומחה מטעם בית-המשפט (פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין) העריך כי נותרה לו נכות בשיעור של כ-10%.
3. התובע הגיש את התביעה כנגד מבטחת רכבו (הרנו), אך המבטחת סבורה שאין לה אחריות משום שהתובע עמד מחוץ לרכב. לטענתה, האחריות לתאונה מוטלת על הרכב הפוגע (הפיזו') ואילו הרנו היה בגדר "זירה" בלבד. לחילופין מדובר בתאונה משותפת כהגדרתה בסעיף 3 לחוק ולכן יש לחלק את הפיצוי באופן שווה בין שלוש המבטחות. אעיר כבר עתה כי מדוח המשטרה עולה שהנתבעת עצמה ביטחה גם את הפ'יגו עליו היא מבקשת להטיל אחריות; וכי במסגרת התביעה הנוכחית שלחה הנתבעת הודעת צד שלישי למבטחת המאזדה אך זו סולקה לאחר שהמבטחות הגיעו להסכמות ביניהן (פסק דין מ-21/1/16).
4. לשלמות התמונה אוסיף כי התובע נפגע בתאונת דרכים נוספת – מאוחרת יותר – בה נקטע חלק מאחת מאצבעותיו. התובע הגיש תביעה (ת.א. 39334-04-13) והדיון בשתי התביעות אוחד. בתום ההוכחות הגיעו התובע והמבטחת בתביעה הנוספת להסכמות (פסק דין מ-15/1/17).
5. בבית-המשפט נחקרו התובע ופרופ' בלנקשטיין.

אחריות

1. גרסת התובע היא כי "לאחר החילוץ כאשר עמדתי בין שני הרכבים, שלי ושל החבר ותוך כדי ניסיון לשחרר את השרשרת שהייתה מחוברת לרכב, רכב צד ג' מסוג פיז'ו החליק, התהפך, והתנגש ברכב שלי. כתוצאה מכך, נמחצתי בין הרכבים" (סעיף 3); בחקירה הנגדית חזר על הדברים – "חילצתי אותו וקשרתי את האוטו שלי לאוטו שלו, שכשחררתי את כבל עמדנו בין 2 מכוניות בא רכב שלישי ומחץ אותו לרכב שלו ... עמדתי מתחת לפנס כדי לשחרר את הכבל הוא חטף מפינת הרכב, אני חטפתי בגב" (עמ' 13 משורה 21 ובעמ' 14).
2. הנתבעת טוענת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ולכן אין לקבלה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). אינני מקבל טענה זו. גרסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה הייתה עקבית, לא נסתרה, לא נשללה ולא הוצגו ראיות שימעיטו ממנה. הגרסה מקבלת חיזוק מן המסמכים שבתיק – התלונה למשטרה ממנה עולה כי בתאונה מעורבים שלושה רכבים והמסמכים הרפואיים מזמן אמת בהם מתוארת התאונה (למשל מכתב שחרור מ-12/1/05); וגם מאפיני הפגיעה תואמים מנגנון מחיצה כפי שתיאר התובע. הנתבעת לא הציגה כל גרסה נגדית והכחשתה היא סתמית, לכל היותר. אני מקבל אפוא את גרסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה.
3. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ממילא גרסת התובע אינה מטילה עליה אחריות משום שבזמן התאונה עמד מחוץ לרכב המבוטח (הרנו). לשיטתה, יש להטיל את האחריות על רכב הפיג'ו שנסע ופגע ברכבים האחרים, ולמצער לקבוע כי מדובר בתאונה משותפת של שלושה רכבים ועליה לשאת בשליש מנזקי התובע. טרם אדרש לטענה משפטית זו אזכיר כי הנתבעת עצמה הייתה מבטחת רכב הפיג'ו עליו היא מבקשת להטיל אחריות וכי הגיעה להסדר מול מבטחת המאזדה. די בכך כדי לקבוע כי עליה לשאת לפצות את התובע בכל מקרה ונסיונה להתנער מאחריותה כלפי המבוטח אינו ראוי.
4. אולם גם לגופם של דברים יש לדחות את הטענה משום שבהתאם לחוק ולפסיקה התובע היה בגדר "משתמש" ברכבו בזמן התאונה, ואף שעמד מחוץ לרכב השימוש התחבורתי מעולם לא הופסק (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, 2011) עמ' 414). העובדה שהתובע ירד מהרכב אינה מפסיקה את שימוש התחבורתי כל עוד הירידה קשורה בשימוש ונועדה לשרתו. במקרה הנוכחי התובע נסע ברכבו לפני הגרירה ובמהלכה ונפגע בעת ששיחרר את שרשרת הגרירה כשהשחרור היה הכרחי להמשך הנסיעה. המצאותו של התובע מחוץ לרכב נבעה אפוא משימוש תחבורתי קודם (גרירה) ולצורך שימוש תחבורתי עתידי (המשך נסיעה). היציאה מהרכב לשחרור שרשרת הגרירה לא הפסיקה את השימוש התחבורתי, התובע מעולם לא ניתק את הקשר לשימוש ולא הפך להולך רגל גם אם ברגע התאונה עמד סמוך אליו ועסק בשחרור שרשרת הגרירה (השוו, למשל, ע"א 1675/06 אררט נ' מנורה (31/10/07); ע"א 1856/08 הדר נ' אליהו (15/12/10); רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19/4/09); רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי (8/11/07); ריבלין, 269-270; וראו גם, בנסיבות דומות מאוד לשלנו, ת.א (שלום קריות) עזבון המנוח ח'טיב נ' אליהו (19/10/15).
5. אוסיף כי ניתוק שרשרת הגרירה בתום גרירתו של הרכב הנוסף היא שימוש תחבורתי בפני עצמו שכן "כל פעולה מכוונת והקשורה לביצוע הגרירה על ידי רכב גורר, כגון חיבור הנגרר לגורר, או סיום הגרירה, כגון ניתוק הנגרר מן הגורר, נחשבת למטרות תחבורה" (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית-2005) 59). ואכן, נפסק כי הגרירה כוללת גם פעולות משנה הקשורות בגרירה (רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס, פ"ד נד(1) 250 (2000) וכי פגיעות שארעו אגב הגרירה הן חלק מהשימוש ברכב (ת.א. (שלום ת"א) 11517/07 מור נ' שירביט (23/10/08); ת.א. (שלום רמלה) דרוד נ' ביטוח ישיר (19/3/09); ת.א. (שלום מסעדה) אבו סלאח נ' כלל (25/2/16); ת.א. (שלום נצרת) טנוס נ' הראל (3/4/11); ריבלין, 200; והשוו גם ע"א (מחוזי חיפה) 42028-09-12 מנורה נ' כלל (17/4/13) שם הבחין בית המשפט בין פעולת הגרירה לבין פעולות שקדמו לה).
6. נוכח האמור לעיל מצאתי כי התובע היה בגדר משתמש ברכבו ולכן הנתבעת – מבטחת הרכב – נושאת באחריות לפצותו. די בכך, אך לשלמות התמונה אוסיף כי על הנתבעת לפצות את התובע גם אם מדובר בתאונה משותפת. סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד קובע כי תאונה משותפת היא תאונה שבה "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב". במקרה הנוכחי, אם היה נקבע שהשימוש ברכב הפסיק, עדיין מדובר בתאונה משותפת שכן התובע נפגע מהתנגשות בין שלושה רכבים – אחד שנסע ושניים שעמדו תוך סיכון תחבורתי בצד הדרך ומחצו אותו. בנסיבות שכאלו, ובהתאם לסעיף 3(ב) לחוק המבטחות חבות בפיצוי יחד-ולחוד, ומכאן שדי לנפגע לתבוע אחת מהן כדי לקבל פיצוי. במקרה הנוכחי, כאמור, המבטחות הסדירו את היחסים ביניהן בנפרד וממילא על הנתבעת לשאת באחריות ולפצות את התובע.

הנתבעת נושאת באחריות לפצות את התובע.

נזק

נכות

1. לאחר התאונה פונה התובע למיון שם אובחנו שברים בצלעות 6-8 מימין וכאבים באזור המרפק והכתף. בבדיקות שבוצעו הודגם שבר בשכמה מימין ונצפו בקעי דיסק. התובע טוען כי מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה הוא סובל מכאבים באזור הצוואר, דקירות וכאבים לאורך יד ימין. כמו כן, היד הימנית מתעייפת, הוא אינו מסוגל לבצע באמצעותה תנועות סיבוביות, סובל מקושי בהרמת משאות כבדים ותחושת צריבה בצוואר עם הקרנת כאב ליד ימין.
2. בית-המשפט מינה את פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, כמומחה לבדיקת נזקי התובע. המומחה בדק את התובע ומצא הגבלת תנועות קלה מאוד בצוואר, רגישות באזור הסקפולה ובאזור השריר של הזרוע. בהתחשב בממצאים אלה, ובמסמכים הרפואיים ובדיקות הדימות שהועברו והדגימו שבר בסקפולה וקרע ישן בשריר הזרוע, העריך כי לתובע נכות צמיתה בגובה של 10% כאשר 5% הינם בהתאם לסעיף 37(5)(א) בגין הגבלת תנועה קלה ביותר בטווח תנועות של עמוד השדרה ו-5% לפי סעיף 35(1)(א-ב) בגין מצב שלאחר קרע בשריר הטריצפס שהשאיר חולשה קלה בלבד ומקומית בכוח הגס של השריר. המומחה העריך כי התובע שהה בנכות זמנית מלאה למשך חודש ימים ו-50% למשך חודש נוסף. המומחה הוסיף והעריך כי "אין מגבלות תפקודיות משמעותיות וכי עבודה הקשורה בהפעלת עומסים בכתף ימין תגרום לאי נוחות".
3. הנתבעת סברה כי המומחה לא נתן ביטוי מספיק לפגיעות מהן סבל התובע ללא קשר לתאונה, וביקשה את חקירתו. במהלך החקירה הציגה למומחה מסמכים רפואיים המעידים על הפגיעות הנוספות, חלקן היו מוכרות למומחה, אך המומחה הסביר כי בעוד שהמסמכים הרפואיים ורצף הטיפולים הקשורים לפגיעות האחרות לא היה משמעותי, במקרה הנוכחי קיימים מסמכים רבים ובדיקות דימות שתומכים בטענה שמדובר בפגיעה משמעותית. "אני מתייחס לעבר כאשר יש לי ממצאים אובייקטיביים חד משמעיים בצוואר של או הדמיה או בדיקה קלינית או חסרים נוירולוגיים, בכל המסמכים מה שהוצג פה [מתאונות קודמות] וגם מה שעברתי, לא התרשמתי לממצאים חריגים שהיו, אין עדות לא בפרוט בדיקה קלינית וגם לא בבדיקות הדמיה" (עמ' 26, 4-7; וראו חקירתו מעמ' 24 עד 27). המומחה הסכים כי בצילומי דימות סמוכים לתאונה לא נמצאו ממצאים (בלטי דיסק) שהתגלו מאוחר יותר ועליהם ביסס את חוות-דעתו, אך הסביר כי הפתולוגיה שנתגלתה התגלתה בהדמיות יותר מעמיקות שנתנו אינפורמציה שאינה מודגמת ברנטגן רגיל (26, 17-20). בתום חקירתו ציין המומחה כי נוכח ממצאים חדשים שהוצגו לו במהלך החקירה הוא סבור כי בכל זאת יש לשנות מחוות הדעת ולייחס אחוז אחד לעברו של התובע כך שהנכות מהתאונה תעמוד על כ-9% (עמ' 28, 20-25).

הפסדי השתכרות - עבר

1. מדובר בראש נזק ספציפי ולא על בידי התובע להוכיחו. במועד התאונה ניהל התובע עסק והמסמכים שהוצגו אינם מלמדים על גריעה מהכנסותיו. נהפוך הוא הכנסותיו בשנה זו עלו ביחס לשנה הקודמת, ולא הוצגו ראיות להפסדים בתקופת אי-הכושר הזמני (למשך כחודשיים). אין לשלול כי בתקופה זו העסק הופעל כרגיל על ידי עובדיו של התובע. אוסיף כי בהמשך שהה התובע במאסר ממושך (בין 2006 ל-2009) ואחריו שב לעבוד. באין ראיות כלשהן לא נפסק פיצוי בגין ראש נזק זה.

הפסדי השתכרות – עתיד

1. לתובע היסטוריה עשירה של מעורבות בפלילים בשלל עבירות, ביניהן, פריצה וגניבת רכב, תקיפה, פריצה לדירה, גניבה והתפרצות למגורים, שיבוש הליכי משפט, התחזות, פירוק חלקים מרכב, הפרת חוקיות, הצתה באיומים. ערב התאונה, ב-2005, ניהל התובע עסק ועבד כקבלן עצמאי בתחום ניתוק מדי מים וגביית חובות עבור עריית רהט (עמ' 9, 4-13). באותה עת הרוויח התובע כ-13,000 ₪ לחודש, אך כשנה וחצי אחרי התאונה הסתבך שוב בפלילים ונשלח למאסר. התובע שוחרר ב-2009, ומאז שחרורו לא עלה בידו לשקם את עסקו או לשוב לרמת הכנסה דומה, והוא משתכר בגבולות שכר מינימום ואף מקבל הבטחת הכנסה (עמ' 11). כיום עובד התובע כמוכר ומשווק של דשא סינטטי (עמ' 13) ושכרו, כפי שנכתב גם בסיכומיו, כ-4,700 ₪ לחודש. נוכח הפערים הגדולים בהכנסות התובע קשה להעריך את בסיס השכר לעתיד, אולם בהתחשב בפוטנציאל הגבוה יחסית בעבר, בשכר הנמוך היום, ובהשלכת עברו הפלילי אך גם רצונו להשתקם, מצאתי לנכון לחשב את הפסדיו לעתיד לפי סכום של 7,000 ₪ שהוא הממוצע בין השכר הממוצע במשק לשכר מינימום (בניכוי מס) וכמחצית פוטנציאל ההשתכרות של התובע בעבר.
2. אשר להשפעתה התפקודית של הנכות: מדובר בשתי נכויות קלות יחסית – הגבלה קלה מאוד בתנועות הצוואר והגבלה קלה בכתף שבאה לידי ביטוי בהפעלת עומסים על היד (כפי שקבע המומחה). ברי כי השפעתן של הנכויות מוגבלת, והדבר בא לידי ביטוי גם בעובדה שדווקא לאחר התאונה (בשנים 2005 ו-2006) השביח את שכרו משמעותית לעומת השנה הקודמת (2004). לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע נפגע פגיעה פיזית משמעותית של קטיעת חלק מן האצבע בתאונה נוספת (נושא התביעה שהסתיימה בפשרה) ואת העובדה שלא הובאו עדים שיתמכו בטענות התובע למגבלות תפקודיות ואילו המסמכים הרפואיים השונים (כולל מהכלא) אינם מעידים על מגבלה כלשהי. חרף האמור לעיל, לא נוכל להתעלם מכך שהתובע חסר השכלה מקצועית וכמעט כל עבודה בי יבחר כרוכה במאמצים פיזיים עליהם ישפיעו הפגיעות בצוואר ובעיקר ביד. כך, למשל, סביר כי אם ירצה לשוב לעבודתו בתחום מדי המים – שכללה, בין השאר, חשיפת מדי מים שבוטנו והוסתרו – יידרש להפעלת כוח משמעותי בידיים. כך גם אם יידרש להראות גלילי דשא סינטטי כבדים. נוכח האמור לעיל, ובהתחשב בממצאי המומחה ובחקירתו בה ייחס חלק קטן מהנכות למצב קודם, יוערכו נזקי התובע לפי נכות תפקודית של 7.5%.
3. בהתחשב בנתונים אלה, הפסדי ההשתכרות לעתיד עומדים על סכום של 117,873 ₪ (7,000*7.5%*224.52) בתוספת הפסדי פנסיה בסך 14,734 ₪; סה"כ 132,607 ₪.

עזרת הזולת

1. התובע לא העסיק עזרה בשכר ולא צרף אסמכתאות כלשהן. מחוות דעת המומחה עולה כי אין לצפות לשיפור או החמרה במצבו של התובע בעתיד. בהנחה שנזקק לעזרה מוגברת של בני משפחה בתקופת אי-הכושר לאחר התאונה וגם לפרק זמן מסוים אחריה נפסק סכום גלובלי של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות

1. המומחה קבע כי אין מקום לטיפולים רפואיים בעתיד והתובע צרף אסמכתאות מעטות בנוגע להוצאות רפואיות. בהתחשב בפגיעות בתאונה, בצורך במשככי כאבים ובדיקות רפואיות בשנה שאחרי התאונה, ובאפשרות שיגרמו לתובע כאבים – בוודאי נוכח עבודתו הפיזית – שיחייבו משככי כאבים ואפשר גם טיפולי רפואה אלטרנטיבית ועיסויים, נפסק פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪ .

כאב וסבל

1. בהתאם לחוק זכאי התובע לפיצוי בסך של 19,784 ₪.

סך נזקי התובע – 167,391 ₪

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת. נמצא כי הנתבעת אחראית לפיצוי התובע בגין נזקיו. הנתבעת תשלם אפוא לתובע פיצוי בסך 167,391 ₪ בתוספת שכ"ט כדין ובתוספת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים ואחריהם יישאו הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ח, 14 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.