1. בפני תביעת שיבוב, שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: התובע; או המל"ל), במסגרתה נתבעו תשלומים אשר שילם התובע למר בושכאר וליד (להלן: הנפגע), אשר נפגע בתאונת דרכים בתאריך 31/1/2005. הנפגע נסע במועד התאונה ברכב שהיה בבעלותו של הנתבע מס' 1 (להלן: הרכב) ואשר היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת). ביתר פירוט נציין, כי במועד התאונה עבד הנפגע כבוחן רכב במוסך, ומדובר היה בנסיעה שבוצעה לצורך בדיקת הרכב ולאחר תיקונו במוסך. מי שנהג ברכב היה הנתבע 1 והנפגע ישב לצדו. תוך כדי הנסיעה התנגש אוטובוס ברכב.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, והאחרון שילם לנפגע דמי פגיעה ומענק נכות. בתאריך 25/3/2009 ניתן פס"ד בת.א (שלום נצרת) 1884/07 בושכאר וליד נ' בסיל יצחק ואח', ניתן בתאריך 25/3/2009, במסגרתו נקבע כי הנתבעת תשלם לנפגע סך של 50,000 ₪ מעבר לתגמולי המל"ל.

1. מדובר בתביעה המתבססת על הסכמים שנכרתו בין המל"ל והנתבעת 2, וכן "מכתב הבנות" שהוחלף בין הצדדים בעקבות מו"מ שהתנהל ביניהם.

ברקע אותם הסכמים מצוי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר למל"ל לתבוע פיצוי בגין כספים ששילם כגמלה לנפגע בתאונת דרכים מחברת הביטוח, אשר ביטחה את הרכב המעורב בתאונה.

משום האינטרסים ההדדיים להימנע מניהולם של הליכים משפטיים רבים על בסיס ס' 328 לעיל וכדי לחסוך בזמן ומשאבים, נחתם בשנת 1979 בין חברות הביטוח והמוסד הסכם, שנועד להסדיר את זכות התביעה של המוסד כלפי חברות הביטוח (להלן: ההסכם).

ור' להרחבה לעניין מהות ההסכמים והגיונם את האמור בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטול בע"מ ואח', ניתן בתאריך 5/1/2006 (להלן: פס"ד אררט).

סעיף 4(א) להסכם שולל את זכות השיבוב מהמוסד אשר שילם תגמולים לנפגע, מקום בו ארעה תאונת הדרכים, בה היה מעורב הנפגע, וחברת הביטוח הינה המבטחת של מעבידו. וכך נקבע:

"מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגימלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו - לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד". (ההדגשה אינה במקור – י.ל.).

על הרציונאל באבחנה בין רכב מעביד לבין שאינו כזה, ר' – בשינויים המחויבים – את האמור בת.א. (שלום חיפה) 21934-08-09 שוורץ נ' פלג, ניתן בתאריך 17/3/2011.

נוסח הסעיף לעיל עדיין הביא למחלוקות שונות בין המוסד וחברות הביטוח.

בסופו של משא ומתן, הגיעו הצדדים למספר הבנות בנוגע לתחולתו של הסעיף. הסכמות אלו הועלו על הכתב במכתב מתאריך 12/11/1990 שנכתב על ידי עו"ד א' נוביק ז"ל אל עוה"ד רעיה טננהאוז, סגנית היועץ המשפטי של המל"ל (להלן: מכתב ההבנות).

במכתב ההבנות נרשמו הן המקרים בהם תהיה למוסד זכות שיבוב; והן המקרים בהם תישלל זכות זו, בהתייחס לחלופות שונות: נסיעה ברכב מעביד או ברכב פרטי שאינו רכב המעביד; בדרך ממעונו של העובד לעבודה; בדרך מהעבודה למעונו או תוך כדי עבודתו.

לשון סעיף ג' למכתב ההבנות:

"נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו – כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד – אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב – והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב – מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור."

לשון סעיף ד' למכתב ההבנות:

"בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב"רכב המעביד" או ב"רכב מעבידו" במבטחו, פירושו – רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו".

1. לאחר שסקרנו את המצע העובדתי – משפטי, יש אם כן להשיב על שתי שאלות:
   1. האם הרכב בו נסע הנפגע בעת התאונה הינו "רכב מעביד", כמשמעותו בהסכם ובמכתב ההבנות. אין חולק, כי במקרה שמדובר ב"רכב מעביד" לא קמה למוסד זכות שיבוב.
   2. במידה והתשובה על השאלה הנ"ל שלילית - ואז קמה למל"ל זכות שיפוי - האם זכאי המל"ל בנסיבות העניין לקבלת ריבית הסכמית.
2. בעבר, היתה מחלוקת בין המל"ל לחבורת הביטוח כיצד הביטוי:"רכב בבעלות המעביד". במסגרת רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח', ניתן בתאריך 2/6/2011, נקבע כי בביטוי "רכב בבעלות המעביד" הכוונה היא לרכב המצוי בבעלות המעביד על פי דיני הקניין ולא לרכב הרשום על שם המעביד במשרד הרישוי. עוד נקבע, כי הרישום במשרד הרישוי אינו אלא כלי ראייתי. אמנם, הרישום במשרד הרישוי הוא ראייה חזקה ביותר; לתוקף הדקלרטיבי של הרישום נודעת משמעות רבה ויש להביא "ראיות ממשיות" כדי לסתור הרישום; אך עדיין, רישום זה אינו מכונן את הזכות הקניינית.

בענייננו, טען המל"ל כי הרכב בו התרחשה התאונה אינו נכנס, על פי המבחנים שנקבעו, לגדר המונח רכב בבעלות המעביד.

מנגד, טענה הנתבעת כי מדובר ברכב בבעלות קניינית במובן מכתב ההבנות אם משום עצם ההחזקה בזמן התאונה ואם משום שניתן לראות את הרכב ככזה שנשכר בזמן התאונה.

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכתב ההבנות, סבורני כי במקרה שלפנינו קיימת למוסד זכות שיבוב כלפי הנתבעת, שכן התאונה לא אירעה ברכב המעביד.
2. בענייננו, אין מחלוקת כי הרכב הינו בבעלות צד ג' - הנתבע מס' 1, ולא היה רשום על שם המעביד. כאמור לעיל, הלכת בית המשפט העליון קובעת כי הרישום במשרדי הרישוי הינו נקודת המוצא, ועל הטוען כי הרכב בבעלות הקניינית של המעביד בניגוד לאמור במשרד הרישוי – עליו הנטל להוכיח טענתו.

גרסה הנתבעת כי די בחזקה ושימוש זמניים ברכב מטעמו של המעביד, כדי להיכנס להגדרת "רכב מעביד".

איני יכול להסכים לגישה פרשנית זו.

פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת "רכב המעביד" שבמכתב ההבנות.

משצוין במפורש במכתב ההבנות, כי בגדר רכב מעביד יבוא רכב בבעלות המעביד, לא די בחזקה ושימוש ארעית. חזקה ושימוש יכולים אומנם לסייע באיתור בעל הזכויות הקנייניות, אך אין די בקיומם כדי לקבוע בעלות ברכב או לחילופין לקבוע כי מדובר בשכירות (ור' לעניין זה את האמור בת"א (שלום י-ם) 7928-07 ביטוח ירושלים נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ניתן בתאריך 29/6/2010).

לו היה המעביד (המוסך) מחזיק ומשתמש ברכב באופן קבוע ניתן אולי היה לטעון כי הורם הנטל להוכחת הבעלות הקניינית של המעביד, אולם כאמור עסקינן במקרה בו השימוש והחזקה של המעביד היו זמניים, ואך כדי לתקן את הרכב.

1. זאת ועוד, יש לזכור שמדובר בתביעה המבוססת על הסכמות הצדדים בהסכם ובמכתב ההבנות. לכן, על בית המשפט ליתן תוקף להסכמים למפגש רצונות והסכמות.

אפנה בנדון פס"ד אררט לעיל, פסקה 12, שם נאמרו הדברים הבאים:

"המעיין במנגנון השיפוי בסעיף 3 ובחוזה בכללותו, למד כי ההסכם אמנם נולד מתוך סעיף 328 לחוק ביטוח הלאומי, אולם משיצא לאוויר העולם – יש לו חיים משלו. כלומר, אף שברקע ההסכם עומדת זכותו הסטטוטורית של המל"ל לשיפוי מאת חברת הביטוח בגין גמלאות שהוא נושא בהן – זכות של תחלוף – אין ההסכם נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך והוא משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם...ככל שההסכם חל, יש לקיימו, אף מקום בו הוא סוטה מן הדרך שמותווית בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מסכים אני אפוא לדבריה של חברתי השופטת חיות כי "...הסדר זה, סוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטאטוטורי והוא נעדר כמעט לחלוטין את הסממנים המאפיינים סוברוגציה". (ההדגשה אינה במקור – י.ל.)

1. במילים אחרות, במסגרת ההסכם זכו המבטחות בפטור משיבוב של חלק ניכר של תגמולי המל"ל והגדירו את תחום התפרסותו של הפטור. לכן, אין להרחיב את הגדרת "רכב מעביד" מקום בו הצדדים עצמם לא הבהירו מפורשות כי גם מקרה ממין זה שבפני, יכנס לגדרו.

לו רצו הצדדים להביא לידי ביטוי במכתב ההבנות הסכמה שבכל נסיעה לצרכי עבודה לא תהא למוסד זכות שיבוב, לא היה מאוזכרים כל תתי המצבים, בניסוח פרטני, ודי היה לכתוב בניסוח כוללני שכל נסיעה שלמעביד עניין בה והיא לצרכי המעביד - לא תקים זכות שיבוב. אולם – כאמור לעיל – לא כך נוסח ההסכם (ור' לעניין זה את ת.א (שלום י-ם) 001064/02 המוסד לביטוח לאומי נ' המאגר הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ניתן בתאריך 22/3/2004).

ובהמשך לאמור לעיל - במכתב ההבנות נקבעו שני תנאים: הראשון - מהות הנסיעה (נסיעה לצרכי המעביד); והשני - הזיקה לרכב (רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד). מדובר בתנאים מצטברים, שבהתקיימם אין למוסד זכות שיבוב.

במקרה שלפנינו מתקיים רק תנאי אחד מבין התנאים המצטברים (נסיעה לצרכי המעביד), ולכן המסקנה היא כי למל"ל יש זכות שיבוב.

הנתבעת הפנתה למספר פסקי דין התומכים, לשיטתה, בטענותיה. כך, הפנתה לת.א. (שלום י-ם) 12883/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ניתן בתאריך 8/11/2009 אולם מעבר לכך שמדובר בפסק דין של בית המשפט השלום, הרי דומה שהדברים הינם תלויי נסיבות קונקרטיות – ולראיה ר' פס"ד של אותו מותב בת.א (שלום י-ם) 8534/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ניתן בתאריך 27/7/2009. בעניין האחרון דובר בתאונה שאירעה במהלך נסיעה במסגרת עבודתו של הנפגע, שעה שזה נהג בקטנוע. צוין, בין היתר, כי:"עם זאת, במכתב ההבנות לא הוסכם כי בכל מקרה שבו הייתה הנסיעה לצורכי המעביד לא תהיה לתובע זכות שיבוב, לכן, קיימת חשיבות במציאת הגדרתה המדויקת של "השייכות" ברכב ולוּ במובנה הצר, ואין בעובדה שהעובד נסע ברכב לצרכי העבודה כשלעצמה, מקום בו אין לו כל זיקה של ממש לרכב, כדי לשלול מהתובע את זכות השיבוב . . ."

הנתבעת הפנתה, בין היתר, גם לרע"א 8233/10 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, ניתן בתאריך 12/6/2011. באותו מקרה, העמיד יצרן טרקטור לרשות מעבידו של הנפגע, בתמורה לכך שאם יצמחו רווחים מהפעלתו יהיה היצרן זכאי למחציתם. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, כי לא מצא לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה גם התמורה המותנית, בדמות חלק מן הרווחים העתידיים, מהווה "תמורה" כהגדרתה בחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. לאור זאת נקבע, כי מעבידו של הנפגע שכר את הטרקטור, ותביעת המל"ל נדחתה.

אציין, כי בחינת המקרה שבפנינו לאור הגדרת המונח "שכירות" בחוק השכירות והשאילה ("זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות"), אף היא אינה מקדמת את עניינה של הנתבעת, שהרי הנתבע 1 לא השכיר את הרכב למעביד ולא קיבל בגין השארת הרכב במוסך כל תמורה. להיפך, יש להניח כי הנתבע מס' 1 שילם למעביד (המוסך) כדי שזה יתקן את רכבו.

מעבר לצורך אציין, כי אף אם הייתי מגיע למסקנה שונה וקובע כי השארת הרכב במוסך כמוה כהעברת בעלות / שכירות למוסך, ולו באופן זמני, הרי משנטל לידיו בחזרה הנתבע 1 את הרכב לנסיעת מבחן, בוטלה זכות הבעלות/ שכירות של המעביד, ושבה לבעליה המקוריים והרשומים. משמע, במועד התאונה הרכב היה בחזקת ובשליטת הנתבע 1 - בעלי הרכב, ולא של המעביד.

1. יוצא, כי חוזרים אנו אל שהובא לעיל – הגם שקיים היגיון מסוים שבכל נסיעה בה למעביד יש עניין לא תהא זכות שיבוב למוסד, הרי שהצדדים להסכם גדרו את גבולותיו ויש להיזהר מלהוסיף מקרים אותם לא מצאו לקבוע.

במכתב ההבנות מדובר על רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד. מקום בו עולה כי הרכב אינו בבעלות המעביד ובו זמנית גם אינו נופל להגדרת רכב שכור – אין להרחיב את מעגל הפטור בו הכירו הצדדים לאחר משא ומתן וכאשר כבר ניתנה הנחה משמעותית למבטחות בסעיף אחר שבהסכם.

1. על כן, הנני מקבל את טענת המל"ל וקובע כי הרכב אינו רכב מעביד כהגדרתו בהסכם ובמכתב ההבנות. כפועל יוצא מקביעה זו, המוסד זכאי לשיפוי מאת הנתבעת במקרה שלפני.
2. הנתבעת העלתה את הטענה לפיה אין לחייבה בריבית הסכמית וזאת משום שהמל"ל הגיש בתחילה את תביעתו בהתבסס על חוק הביטוח הלאומי.

לא מצאתי מקום לקבל את הטענה.

ייתכן ויהיו מקרים נדירים ונסיבות מיוחדות בהם ניתן יהיה לקבוע כי אין מקום להחלת הריבית ההסכמית וכי על בית המשפט להתערב בתנאי ההסכם, אך המקרה שבפניי אינו אחד מהם.

במכתב הדרישה מתאריך 14/4/2010 ששלח המל"ל לנתבעת, הדרישה לפיצוי הייתה בהתאם להסכם ובשיעור 80% מהתגמולים ששולמו לנפגע. במכתב מתאריך 2/8/2010 של הנתבעת למוסד נדחתה דרישה זו.

אכן, התביעה הוגשה בהתבסס על החוק; ולחילופין - בהתבסס על ההסכם. אולם, בדיון מתאריך 19/9/2012 הסכימו הצדדים התביעה לפיצוי הינה בהתאם להסכם ובשיעור 80%.

בין הצדדים הייתה מחלוקת כנה באשר לעצם זכות השיבוב, ואולם הצדדים להסכם לא מצאו לנכון לסייג את החיוב בריבית הסכמית, המהווה מעין פיצויים מוסכמים, אף לא לנסיבות של מחלוקת כנה.

ברע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן בתאריך 1/7/2007, נקבע כי דין הריבית ההסכמית כדין פיצויים מוסכמים בין צדדים להסכם ומטרת הוראה זו היא לחסוך התדיינויות וניהול הליכים משפטיים בין הצדדים ולדרבן את המבטחות לשלם הסכום הנתבע בפרק זמן קצר.

אפנה בנדון לת.א (שלום י-ם) 013142/04 ביטוח לאומי-סניף ירושלים נ' חברה לביטוח חקלאי ואח', ניתן בתאריך 6/5/2009), שם הובאו הדברים הבאים:

"כפי שקבעתי לאחרונה בעניין דומה, בת"א (י-ם) המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.3.09, "ניתן ללמוד אפוא, מסעיף 6 להסכם, וכן מהפסיקה שעסקה בו, שמטרתו הייתה להוות מעין "שוט", אשר יבטיח את קיום מטרתו ורוחו של ההסכם, שעיקרם להבטיח מנגנון שיבוב יעיל, שייתר את הצורך בפניה לערכאות משפטיות, תוך ויתור על הדיוק הפרטני בכל מקרה ומקרה. הריבית ההסכמית נועדה להוות תמריץ להימנע מהבאת סוגיות שונות להכרעת בית המשפט, תוך קביעה שבתקופת ההתדיינות עלולות המבטחות להיות מחויבות בריבית גבוהה".

1. סוף דבר, אני מקבל אפוא את התביעה ומורה לנתבעים להשיב למוסד 80% מהתגמולים ששולמו וזאת בתוספת הצמדה וריבית ההסכמית כקבוע בהסכם, וזאת מיום הדרישה (4/4/2010). לסכומים לעיל יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.
2. במקרה הצורך תוגש פסיקתה לחתימתי.
3. לשלוח לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ג, 31 יולי 2013, בהעדר הצדדים.