עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית בגין נזקי רכוש שאירעו בתאונת דרכים.

טענות התובעת

על פי הנטען בתביעה, ביום 11.6.11, עת רכב התובעת (ולהלן: הרכב) החל בפניה ימינה לתוך חניה מנתיב הנסיעה כדין, הגיח לפתע מאחוריו הנתבע כשהוא רכוב על אופנוע. תוך ניסיון לעקוף את הרכב מימין ובניגוד לכללי התעבורה, פגע האופנוע ברכב והסב לו נזק בצדו הימני.

התובעת טוענת כי התאונה והנזק אירעו בשל רשלנותו של הנתבע.

שמאי התובעת העריך את הנזק לרכב בסך של 10,468 ₪. בסכום זה, לרבות שכ"ט שמאי, גרירה והשבתה, עתרה התובעת לחייב את הנתבע.

בסה"כ (כולל הפרשי הצמדה וריבית) העמידה התובעת תביעתה על סך של 11,616 ₪.

בדיון שהתקיים ביום 2.6.13 הסכימו הצדדים כי הנזק במלואו עומד על סך של 10,500 ₪ וב"כ הנתבע ויתר על חקירת השמאי.

טענות הנתבע

במועד כנטען, רכב הנתבע על אופנוע בצד ימין של מסלול הנסיעה. רכב התובעת, שהיה נהוג על ידי מר סרוג'י גסאן (ולהלן: הנהג), נסע משמאלו. לפתע פנה הרכב ימינה על מנת להספיק "לתפוס" מקום חניה שהיה פנוי מצדו הימני של האופנוע ותוך כדי כך פגע הרכב בו.

הנתבע טוען כי התאונה ארעה בשל רשלנות נהג התובעת.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ואת המומחים מטעמם אני מקבלת את התביעה. אנמק החלטתי.

הנהג חזר בעדותו על האמור בתצהירו, כי במהלך כניסתו לחניה שמימין לדרך בה נהג, פגע רוכב האופנוע ברכב מצדו הימני, "בחוסר זהירות וחוסר סובלנות תוך הידחפות מימין". עדותו זו מתיישבת עם הגרסה שמסר הנהג לתובעת (נספח א' לתביעה) כבר למחרת התאונה וכן עם עדותו במשטרה (ת/5). בעדות זו אף הוסיף וציין, כי נהג האופנוע נסע במהירות גבוהה וכי לא חבש קסדה.

מצאתי ליתן אמון בגרסה. הנהג עצמו נעדר עניין בהליך שכן הרכב אינו בבעלותו. עדותו הייתה קוהרנטית ומתיישבת עם השכל הישר והגיונם של דברים.

תימוכין לעדותו מצוי בנזקים שברכב, התואמים את הגרסה. הנזק ברכב מצוי בעיקרו בכנף הקדמית מימין וחלקו גם בדלת הימנית הקדמית. נזק זה מתיישב עם הגרסה כי בעת ביצוע הפניה ימינה, התנגש האופנוע חזיתית ברכב וגרם את הנזק.

גם עדותו של בוחן התנועה, מר דב גל, תמכה בגרסה זו. המומחה, אשר היה במקום ביחד עם הנהג ובחן את הכביש ואת הגרסאות, מצא כי גרסת הנהג הגיונית יותר בכל הנוגע לאופן ההתרחשות. הבוחן התייחס הן לאופי ההתרחשות כפי שנטען על ידי המעורבים והן לאופיים של הנזקים. אלה מתיישבים זה אם זה ויחד יוצרים גרסה הגיונית להתרחשות התאונה.

לטענתו, על פי צילומי הנזק ברכב, מוקד הנזק לרכב הינו דופן ימין מקדימה. מדובר בנזק בצורת מעיכת הדופן כלפי תא המנוע וללא ממצא של שריטות מאוזנות.

בהקשר זה אציין כי הנתבע, אף שיכול היה, לא המציא תמונות איכותיות של הנזקים באופנוע, מהם ניתן היה ללמוד על אופיו של הנזק ולהסיק מסקנות לעניין אופן התרחשות התאונה (ראה דברי המומחה גל בחווה"ד). אין חולק, כי תמונות כאלה מצויות בידי הנתבע. אי הצגתן, אף שהמומחה ביקש ממנו לעשות כן, נזקפת לחובתו, בבחינת מי שמנע מבית המשפט ראיה.

עוד קובע מומחה התובעת, כי לצורך ביצוע הפניה היה הנהג בנסיעה איטית ביותר. הפגיעה ארעה בשלב הראשוני של הפניה, במהלכו לא יכול היה להבחין באופנוע, אשר היה במצב של עקיפה מימין (ראה פרק המסקנות בחווה"ד).

לדבריו, מיקום הנזק ברכב התובעת ותיאור הנהג בפניו במקום את נסיבות התאונה, מלמדים כי הרכב היה בתפנית ימינה עם חזיתו בזווית מוערכת של כ – 40 מעלות. הפניה למשבצת החנייה בוצעה כדין וכנדרש, במהירות איטית ביותר ממרכז הנתיב בנסיעה קדימה, ובהתאם לתנאי הכביש ואופן סימון משבצות החניה. בעת ההתנגשות כבר סיים הנהג כמחצית משלבי החניית הרכב, ואז האופנוע נדחק מצד ימין.

מצאתי לקבל את מסקנת המומחה, המתיישבת כאמור עם גרסת הנהג, כי נסע לאט יותר מהאופנוע. הנתבע אישר בבית המשפט כי נהג במהירות גבוהה מהמותר בדרך (בין 50 ל – 60 קמ"ש) כאשר רכב התובעת עקף אותו (עמ' 9 ש' 27 ואילך). משמעות הדבר הינה, כי ככל שהנהג עקף את האופנוע על מנת להיכנס לחניה המצויה בניצב בימין הדרך, היה עליו לנהוג במהירות גבוהה מזו של האופנוע, לכל הפחות כ – 70 קמ"ש, ולהיכנס לחניה. מובן הוא כי טיעון זה מנוגד לכל הגיון.

מומחה התובעת אישר בחקירתו כי לו היה הנהג מגיע לחניה במהירות של 20 קמ"ש, כבר לא היה בידיו לעצור את הרכב והוא היה עולה על המדרכה ומתנגש בחנויות המצויות עליה (ראה עדותו בעמ' 21 ש' 13 -14). טענתו הינה כי הנהג נסע במהירות נמוכה מאוד – 1 – 2 קמ"ש. מומחה הנתבע אמנם לא הסכים עם הקביעה כי לחניה יש להיכנס במהירות "אפס", אולם טען כי אפשר לעשות כן במהירות של 20 – 30 קמ"ש (עמ' 25 ש' 15 – 16), היינו, גם לשיטתו, המהירות בה נטען כי רכב התובעת עקף את האופנוע אינה אפשרית, בהתחשב בכוונתו להיכנס לחנייה.

לחילופין, הייתה צריכה להישמע מפי הנתבע גרסה אחרת, לפיה לאחר העקיפה בלם הנהג את רכבו באמצע הכביש על מנת "לתפוס" (כלשונו של הנתבע) את החנייה. אולם, גרסה כזו לא נשמעה.

ככלל לא מצאתי ליתן אמון בעדותו של הנתבע.

כאמור לעיל, הנתבע יכול היה להביא תמונות הנזק של האופנוע ומטעמיו מצא שלא לעשות כן. תמונות הנזק יכולות היו לשפוך אור על המחלוקות בתיק ולפיכך מניעתן נזקפת לחובתו.

עדותו לעניין מהירות הנסיעה של רכב התובעת אף היא כאמור אינה מתיישבת עם ההיגיון. לא סביר כי הנהג היה במהירות כ - 70 קמ"ש במהלך הכניסה לחנייה. בוודאי שאין הדבר סביר, בשים לב לגרסת הנתבע כי מימין חנו מכוניות לכל האורך והתובע ניסה "לתפוס" חניה פנויה. אפילו היה מקום לקבל כי חנו מכוניות לכל האורך (בניגוד לגרסת הנהג כי רק משמאל למקום בו התכוון לחנות חנה רכב), הרי שבמצב כזה סביר שהנהג דווקא יאט את נסיעתו לצורך איתור חניה פנויה, ובוודאי שעליו להאט משמעותית נסיעתו לצורך כניסה חזיתית לחנייה בין 2 כלי רכב ואין הוא יכול לבצע כניסה אלכסונית, כפי שעולה מהתרשים שערך מומחה הנתבע.

כמו כן, יש קושי לקבל את גרסת הנתבע לגבי החניות המלאות, גם לנוכח עדותו כי נסע בצד הימני של הנתיב, בצמוד להן, ולא במרכז הנתיב. גם המומחה מטעם הנתבע העיד, כי במקרה כזה חייב נהג האופנוע להתרחק מהמכוניות החונות. משמע, לא סביר שזו הייתה המציאות בעת התאונה. סביר יותר שהנתבע ניצל את העובדה שלא חנו במקום מכוניות (כגרסת הנהג) על מנת להאיץ לצורך עקיפה.

זאת ועוד, גרסת הנתבע באשר לאופן ההתרחשות אף לא הייתה ברורה דיה. בתצהירו טען כי רכב התובעת עקף אותו משמאל, התרחק לכיוון מרכז הכביש ולפתע פנה באופן חד לחניה מימין. לעומת זאת בהודעה שמסר לגבי התאונה למשטרת ישראל ציין כי נסע בצד ימין של הכביש ופתאום התנגש רכב התובעת בצדו השמאלי של האופנוע (ראה גם התרשים שצירף להודעה וכן דבריו בבית המשפט עמ' 8 ש' 32 וכן עמ' 10 ש' 1). גרסתו זו שונה מקביעת המומחה מטעמו והתרשים שערך מהם עולה כי פגיעת האופנוע ברכב הייתה חזיתית ולא בצד שמאל של האופנוע (ראה בהקשר זה גם טענת מומחה התובעת כי ברכב לא נמצאו שריטות מאוזנות).

מטעם הנתבע העיד מר חאמד, אשר בתצהירו טען כי ראה את רכב התובעת עוקף את האופנוע ואז פונה באופן חד ימינה וחוסם את מסלול נסיעת האופנוע. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט הודה כי למעשה לא ראה את רגע ההתנגשות אלא רק שמע אותה (עמ' עמ' 14 ש' 23 – 24). יתירה מזו, הוא לא ידע לומר דבר לגבי מהירות הנסיעה של המעורבים (עמ' 15 ש'ש' 23 ואילך), שהינה נתון משמעותי להבנת המתרחש. בנוסף, הוא היה עסוק במתן שירות ללקוח, ובהתחשב בעובדה שמשך ההתרחשות היה מספר שניות בלבד, הרי שאם לא ראה אותה אזי לא מצאתי שיש לייחס משקל רב לעדותו. ממילא, עדות זו אינה מתיישבת עם העובדה שאף מומחה הנתבע הסכים כי כאשר רכב התובעת החל בפניה לחנייה, האופנוע היה מאחוריו ולא לצדו (עמ' 26 ש' 27 – 28).

עוד אציין כי לא מצאתי ליתן אמון בעדותו, גם מהטעם שאף שלשיטתו ראה את התאונה לא מסר עדות במשטרה.

גם את עדות מומחה הנתבע לא מצאתי לקבל. זאת, משום שלא נמצאה בעיני סבירה וממילא לא התיישבה עם עדות הנתבע באשר לאופן הפגיעה כאמור לעיל. אציין, כי המומחה לא היה במקום התאונה ולא נתן דעתו כלל לרוחב הכביש ולמצב המדרכה והחניות במקום. הוא אף לא נתן דעתו לסוגיית מהירות כלי הרכב הנטענת, שהינה כאמור נתון משמעותי להבנת התאונה, בעיקר כאשר הנתבע מודה כי נהג במהירות גבוהה מזו המותרת במקום. המומחה אף לא בחן את הנזק באופנוע, אשר גם לו השלכות לעניין אופן ההתרחשות. בשים לב לאמור, אף לא מצאתי כי התקנה אליה מפנה המומחה (תקנה 42 לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961) רלוונטית לענייננו, משום שאינה מתייחסת לכניסה לחנייה, שבהכרח מושפעת ממבנה החנייה.

וגם זאת, לא מצאתי אף להתעלם מהעובדה שהנתבע אישר כי נהג במהירות גבוהה מהמהירות המותרת במקום, ככל הנראה ללא קסדה, ומכל מקום ללא ביטוח צד ג' ובעיקר ללא ביטוח חובה. כמו כן, חרף טענתו כי הנהג הוא שאחראי לתאונה ואף שנגרמו לאופנוע נזקים, הוא לא הגיש תביעה ואף לא תביעה שכנגד בהליך זה. בכל אלה יש גם כן כדי להשליך על מידת מהימנות גרסתו.

בהתחשב בדברי המומחה מטעם התובעת בדבר העדר אפשרות לנהג להבחין באופנוע כאשר הוא כבר בשלב הפניה ימינה, איני מייחסת כל אשם תורם לנהג.

מכל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,500 ₪.

כן יישא הנתבע בכל הוצאות התובעת במסגרת ההליך (אגרה ושכ"ט מומחה) ובשכ"ט ב"כ בסך כולל של 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ה, 11 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.