1. בפנינו תביעה בה טוען התובע את הטענות הבאות ותובע את הסעדים הבאים -

א. התובע עבד בשירות הנתבע בעבודות צבע מחודש 07/06 עד ליום 07/01/11, תמורת שכר יומי שעמד על סך של 205 ₪.

ב. הנתבע לא מסר לתובע תלושי שכר, ולכן מבוקש לחייבו להמציא את התלושים בגין מלוא תקופת העבודה.

ג. התובע לא קיבל חופשה בתשלום ולכן מבוקש לחייב את הנתבע לשלם לו פדיון חופשה בהיקף של 12 ימים לשנה ובסך של 11,275 ₪.

ד. לתובע לא שולמו דמי חגים ומבוקש לחייב את הנתבע לשלם לו רכיב זה לפי חישוב של 10 ימים לשנה ובסך של 9,396 ₪.

ה. הנתבע לא שילם לתובע דמי הבראה, ומבוקשים דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות לפי חישוב של 8 ימים לשנה ובסך של 6,123.

ו. הנתבע לא הפריש בגין התובע הפרשות לקרן פנסיה מקיפה, ויש לחייבו לשלם לתובע פיצוי בשיעור 12% משכר עבודתו, לפי חישוב של 25 ימי עבודה בחודש ובסך של 34,132 ₪.

ז. התובע התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, שבאה לידי ביטוי באי העסקתו בכל ימות החודש באופן סביר.

לפיכך יש לראות בו מתפטר בדין מפוטר, ולחייב את הנתבע לשלם לו השלמה לפיצויי פיטורים שהיו אמורים להצטבר מכוח הפרשות (שלא נעשו) לפי חישוב של 2.33% משכרו ובסך של 6,636 ₪.

2. הנתבע הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד ובהם טען את הטענות העיקריות שדלקמן –

א. התובע עבד אצל הנתבע רק עד לאמצע חודש 12/10.

ב. התובע התפטר מבלי שנתן הודעה מוקדמת ויש לקזז מהמגיע לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,500 ₪, ובכל מקרה אין לראותו כמתפטר בדין מפוטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.

ג. הנתבע שילם לתובע את כל המגיע לו בגין זכויות נלוות.

ד. הנתבע הפריש בגין התובע את מלוא ההפרשות שהיה עליו להפריש.

ה. בתביעה שכנגד שהגיש הנתבע נטען שעזיבתו של התובע ללא התראה גרמה לו לנזקים בסך של 50,000 ₪, והוא מבקש לחייב את התובע לשלמם לו.

3. בפני בית הדין נמסרה עדותו של התובע, וכן עדות הנתבע ושני עדים מטעמו, האחד מהם אחיו שעבד עימו והשני עובד נוסף שנטען שעבד בשירותו.

בנוסף, הוצגו תלושי השכר שהופקו בגין עבודת התובע, ומספר מסמכים מ"כלל חברה לביטוח", אליה הופרשו הפרשות בגין התובע.

כבר כעת נאמר כי העדויות שהובאו בפנינו, משני הצדדים, היו כלליות, סתמיות ובלתי עקביות, והתקשינו לבסס ממצאים עובדתיים על דברי מי מהעדים.

התובע, מצדו, טען, בניגוד לאמור בתביעה אשר הושתתה על טענה בדבר 25 ימי עבודה בחודש, כי בדרך כלל עבד כ- 20 או 21 ימים בחודש, והשתכר שכר יומי בהתאם לימי עבודתו מבלי ששולמו לו כל תשלומים נלווים שהם, ומבלי שנמסרו לו תלושי שכר.

בתביעה נטען ששכרו עמד תמיד על 205 ₪, בעוד שבתצהירו נטען ששכרו היומי השתנה, ולמעשה אושרו שיעורי השכר שפורטו בתלושי השכר.

עוד טען התובע כי בחודשי העבודה האחרונים צומצם היקף עבודתו ולכן התפטר, תוך שנתן הודעה מוקדמת בת 20 יום.

לעומת זאת, לדבריו, עבד עד ליום 07/01/11, תוך שטען שבחודש זה עבד 7 ימים וקיבל בגינם שכר עבודה בסך של 1,400 ₪. טענה שכזו, לפיה למעשה עבד 7 ימים רצופים, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר צמצום ימי העבודה, מכוחה מבקש הוא לטעון לזכאות לפיצויי פיטורים.

הנתבע, מצדו, טען שהיקף עבודתו של התובע כלל לא צומצם לקראת סוף תקופת עבודתו, וכי במחצית חודש 12/10 הודיע לו לפתע שהוא עוזב ולמחרת לא הגיע, כאשר מיד לאחר מכן הסתבר שהתחיל לעבוד עם בן דודו.

עוד נטען, הן בכתב ההגנה והן בתביעה שכנגד, שהעובדה שהתובע התפטר על אתר גרמה לנתבע נזקים רבים שכן לא עלה בידיו לעמוד בלוח הזמנים שהוקצב לעבודה.

לעומת זאת שני העדים מטעם הנתבע ידעו לספר שלתובע הובא מחליף מיד עם עזיבתו, כאשר אחיו של הנתבע אף טען שהעובד החדש היה בדיוק ברמה של התובע.

נעיר כי הנתבע גם לא ידע לומר מאומה בכל הנוגע לזכויותיו של התובע, וכל שאלה שהופנתה אליו בהקשר זה נענתה בכך שפעל כחוק ומי שחישב את הזכויות היה רואה החשבון שלו. לעומת זאת זכר באופן מפתיע במדויק שמסר לתובע עם סיום עבודתו באמצעות אחיו סך של 10,800 ₪ במזומן. גם אחיו של הנתבע לא זכר פרטים רבים שנשאל ביחס אליהם, הגם שטען שזכר שמסר לתובע בחודש ינואר 2011 סך של 10,800 ₪ במזומן.

לא זאת אף זאת, שבעוד שלטענת הנתבע ואחיו נמסר סך אחד בחודש ינואר בגין פדיון מלוא זכויותיו של התובע, הרי שהוצגו בפנינו שני תלושי שכר, האחד לכאורה בגין ינואר ובו שולם סך של 6,678 ₪ בגין דמי הבראה, והשני בגין חודש פברואר ובו סך של 5,000 ₪ בגין פדיון חופשה, כך שלכאורה התשלום בגין פדיון חופשה אמור היה להשתלם רק בחודש מרץ 2011.

עוד יוער, שעיון בתלוש השכר שהופק בגין חודש דצמבר 2010 מראה שנרשם בו שהתובע עבד באותו חודש 10 ימים, וכן כי ניתן לו פדיון חופשה בגין 15 ימים.

נתונים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הטענה לפיה התובע נטש את עבודתו באופן סופי במהלך חודש דצמבר. שכן – באם אלה היו פני הדברים – הרי שבמועד הפקת תלושי השכר בגין חודש זה היה ידוע כבר שיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו והיה מקום לערוך גמר חשבון.

נאמר אף זאת שתלושי השכר שהוצגו בפנינו נערכו באופן שיקשה לומר לגביהם ששיקפו נתונים מלאים ומהימנים ביחס לשגרת העבודה.

ראשית, ומעבר לכך שהתובע טען שהחל לעבוד בשירות הנתבע בחודש 07/06, הרי שניתן לראות תלושים החל מחודש ינואר 2006, ומועד תחילת העבודה ששוקף בתלושים היה 01/01/06, הרי שניתן לראות תנודות בשכר היומי, כך שעד לחודש 09/08 שוקף שכר יומי של 210 ₪, לאחר מכן ועד לחודש 10/09 שוקף שכר יומי של 205 ₪, ואז עד לחודש 05/10 מופיע שכר של 200 ₪, לפתע בין החודשים 06/10 ועד 09/10 שכר של 240 ₪, ואז שוב ירד ל – 200 ₪.

בתלושים לא שוקפו כל נתונים שהם בכל הנוגע לניצול ויתרת חופשה או מחלה, וגם לא לדמי חגים, לעומת זאת נכלל בתלוש חודש 12/09 תשלום בגין 6 ימי הבראה לפי תעריף של 318 ₪ ליום הבראה, והוא הדין בנוגע לתלוש בגין חודש ינואר 2010, והכל כאשר באותה עת התעריף היומי של דמי הבראה במגזר הפרטי עמד על 340 ₪.

4. בהינתן האמור לעיל, ומשלא מצאנו שיש בידינו לבסס ממצאים עובדתיים על עדותו של מי מבין הצדדים, בכל הקשר שהוא, ולמעשה גם לא על תלושי השכר, לא נותר לנו אלא להשתית את קביעותינו על נטל הראיה המוטל על כל אחד מהצדדים.

ככלל, נטל ההוכחה בכל הנוגע לתשלום הזכויות הנלוות – מוטל על המעביד.

בענייננו, כאשר בכל הנוגע לחופשה בתשלום ודמי חגים אין התייחסות בתלושי השכר וודאי שלא הוכח שהתובע שהה בחופשה, ודאי שאין לומר שהנטל הורם.

ההתייחסות היחידה בתלושים לחופשה בתשלום נכללת בתלושי השכר האחרונים שכפי שפירטנו לעיל הנתונים שבהם תמוהים.

זאת ועוד – טענת הנתבע לפיה שולם לתובע סך של 10,800 ₪ במזומן לאחר סיום עבודתו, טענה שהוכחשה מכל וכל ע"י התובע – גם ביחס אליה יש לומר שלא הוכחה.

משטען התובע מלכתחילה שלא שולמו לא כל תשלומים שהם מעבר לשכרו היומי בהתאם לימי עבודתו, ונוכח ההסתייגויות שהבענו לעיל בכל הנוגע למהימנות התלושים – הרי שלא ניתן לקבוע שלתובע שולמו דמי ההבראה שמשוקפים לכאורה בתלושי השכר שמתייחסים לכאורה לחודשים 12/09 ו– 01/10.

התוצאה היא שהנתבע לא הוכיח שלתובע שולמו דמי חופשה, דמי הבראה ודמי חגים כלשהם.

אשר להפרשות לקופת גמל – מהמסמכים שהוצגו ע"י הנתבע עולה שהופרשו הפרשות כלשהן לביטוח חיים בחברת כלל, כאשר ערכי הפדיון הם, נכון לחודש 08/12 סך של 8,3334 ₪ בגין תגמולים חלק מעביד ו- 12,481 בגין פיצויים, וגם הנתונים לגבי סכומים אלה מסויגים בכך שהם מחושבים בהנחה שהפרמיה שולמה במלואה.

אשר לתובע, מבין כלל רכיבי התביעה מוטל עליו הנטל רק לגבי זכאותו לפיצויי פיטורים והשאלה אם נתן הודעה מוקדמת עובר להתפטרותו שאינה שנויה במחלוקת.

בנסיבות שפורטו לעיל אנו קובעים שנטל זה לא הורם, ודאי בכל הנוגע לראייתו כמפטר בדין מפוטר, שכן גם אם היינו מקבלים דבריו כמהימנים – הרי שלא נכללה בגדרם התייחסות למתן התראה למעביד שאם לא יתוקנו דרכיו יתפטר.

עוד יוער כי בכל הנוגע לזכאות לדמי חגים יש לחלק את תקופת עבודתו של התובע לשתי תקופות משנה, שכן הזכאות ל - 10 ימי חג בשנה נקבעה רק בצו ההרחבה בענף הבנייה שהוחל מחודש ינואר 2010, ולפני כן לא הייתה קיימת.

המסקנה היא שהתובע לא הוכיח שהיה זכאי לדמי חגים עד לחודש ינואר 2010, והנתבע לא הוכיח שהתובע קיבל דמי חגים החל מחודש זה.

יחד עם זאת ודאי שאין מקום לקבל את התביעה שכנגד, שכן מעבר לכך שהדרישות שהועלו בה אינן עולות בקנה אחד עם הדין, הרי שכל כולה מושתתת על הטענה שעזיבת התובע במפתיע שבשה את מהלך העבודה, בעוד שכאמור לעיל דווקא עדי הנתבע סיפרו שמיד עם עזיבת התובע הובא עובד אחר ברמתו...

5. סיכומו של דבר -

א. משטען התובע שעבד בממוצע כ- 20 יום בחודש תמורת שכר יומי של 205 ₪, אנו קובעים ששכרו הקובע עמד על סך של 205 ₪ ליום ו- 4,100 לחודש.

ב. התובע זכאי לפדיון חופשה לפי השכר היומי הקובע, בגין שלוש שנים אחרונות ועוד שנה שוטפת, לפי חישוב של 10 ימים בשנה (14 יום בהפחתת מנוחה שבועית לשבוע עבודה מקוצר כפי שהודה התובע שעבד), ובסך של 8,200 ₪.

ג. התובע זכאי לדמי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות, בשיעור של 14 ימים לפי תעריף של 351 ₪, ובסך של4,914 ₪.

ד. אשר לדמי חגים – התובע זכאי לרכיב זה בגין 10 ימים שחלו החל מינואר 2010, ובסך של 2,050 ₪.

ה. אשר להפרשות בגין תגמולים – התובע זכאי לפיצוי בגין חובת הנתבע להפריש 6% משכרו.

בהתחשב בתקופת עבודתו ובשכר הקובע שהוגדר לעיל היה על הנתבע להפריש סך של 13,530 ₪.

מסך זה ניתן יהא להפחית כל סך שעומד לרשות התובע בקופת הגמל בחברת כלל (לרבות בגין המרכיב של פיצוי פיטורים), ובלבד שמדובר יהא בסך שניתן לפדיון והנתבע ינקוט בכל הפעולות שידרשו ממנו על ידי חברת הביטוח ומכוח הדין לצורך שחרור הכספים.

ו. מהסכומים שפורטו לעיל ניתן להפחית סך של 4,100 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.

ז. כל הסכומים שפורטו לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/02/11 ועד לתשלום המלא בפועל.

ח. בנוסף לאמור לעיל אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע, אשר לא היה מיוצג ע"י עו"ד אלא ע"י נציג ההסתדרות, הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ₪.

6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏י"ט אלול תשע"ד, ‏14 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.