1. על יסוד חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין, ד"ר דוד אנג'ל, ולאור הודעת ב"כ הנתבע מתאריך 27.8.12, כי הוא מכיר באירוע התאונתי מ-15.9.10 כ"תאונת עבודה", הננו מקבלים את התביעה וקובעים, כי בתאריך 15.9.10 ארעה לתובע "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי,[נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

הנתבע ישלם לתובע דמי פגיעה כחוק עבור תקופת אי הכושר, כעולה מהתעודות הרפואיות.

2. באשר לבקשת התובע, כי בית הדין יורה לנתבע לזמן את התובע לועדה רפואית, אין מקום למתן הוראה כזו, שכן על התובע להגיש טופס תביעה לקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי, ואזי על המוסד לביטוח לאומי לזמנו לועדה רפואית, בטרם מילוי הטופס הנדרש, לא יזומן הטופס לועדה.

ככל שהתובע מילא טופס כזה בד בבד עם הגשת התביעה להכיר באירוע כ"תאונת עבודה",

הרי כעת משהוכר האירוע כ"תאונת עבודה", ניתן יהיה לזמנו לועדה רפואית.

3. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 4,500 ש"ח

לענין פסיקת הוצאות בעניני הביטוח הלאומי נפסק בעב"ל 24/98 מנדל ויגדר נ. המוסד לביטוח לאומי, כדלקמן:

"המדיניות השיפוטית באשר לחיוב המוסד לביטוח לאומי בהוצאות, מצאה ביטוי בדב"ע מד/0/130 המוסד לביטוח לאומי נ. יוכבד גולדפרב (חיה), פד"ע טז' 310, בו נקבע כי הבסיס לחיוב יהיה כפל התעריף החל על הסיוע המשפטי. את סכום החיוב "ניתן לעגל בתיאומים סבירים" (דב"ע מט/04/151 המוסד לביטוח לאומי נ. רונית סורסקי, פד"ע כא' 130, 131 מול האות ג') מדיניות זו מיושמת גם כאשר המוסד לביטוח לאומי שוקל מחדש את עמדתו לאחר פתיחת ההליך בבית הדין האזורי ואף לאחר ערעור של המבוטח לבית הדין הארצי (ר' דב"ע נא/0/88 פאיז מירב נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). עם זאת, טעות או מחדל של המוסד לביטוח לאומי יכולים להביא לפסיקת הוצאות גבוהות מן המקובל (ר' דב"ע נג/0/87 חוה פיגלשטוק נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו' 283, 291; דב"ע נד/04/139 המוסד לביטוח לאומי נ. מאיר אלישר (לא פורסם); דב"ע נו/01/46 המוסד לביטוח לאומי נ. מוסטפא סאלח (לא פורסם).

אנו סבורים כי המדיניות האמורה היא מדיניות ראויה אף בתקופה שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באשר היה בה, ויש בה גם כיום, איזון הולם בין האינטרס והזכות של המבוטח מול האינטרס של כלל המבוטחים במסגרת ביטוח החובה בביטוח הלאומי.

משום כך, אין אנו מוצאים כי יש לשנת את המדיניות האמורה."

סכום ההוצאות, כפי שנפסק על-ידינו לעיל, הינו כמקובל בתביעות כגון זו של התובע, ואין מקום לחיוב הנתבע בסכום הגבוה שביקש התובע.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 2 בספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.