בפניי תביעה לתשלום סכום של 233,429 ₪, בגין כספים שנמסרו לנתבע, וכוללים כספים שנמסרו לוונזקים שנגרמו לתובעים.

מטעם התובעים העידו התובעים בעצמם, מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. באי כוח הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה, ופס"ד זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו של עניין.

טענות התובעים:

התובעים טוענים, כי בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, פנו לנתבע שהציג עצמו כמתווך. הנתבע, על פי הטענה, מסר להם כי יוכל לאתר בעבורם שטח בו יוכלו להעמיד עליו קרוואן להקמת חדר חזרות בעבור הלהקה שלהם.

התובעים טוענים, כי הנתבע הונה אותם הוליך אותם שולל, כאשר הבטיח להם שביכולתו להסדיר את שהותם בנכס, בתמורה לישיבתם בקרקע, שילמו לנתבע סכום של 90,000 ₪, ולאחר מכן כספים שונים בסכום שהצטבר לסכום של 121,000 ₪.

התובעים טוענים, כי רכשו קרוואן, אלא שבשל גודלו, היה צורך לנסר את הקרוואן, והנתבע הביא מי מטעמו להקטין את הקרוואן ושילמו כספים נוספים.

בסופו של דבר, לטענת התובעים כשבועיים לאחר שהקרוואן הונח במגרש, הוסר הקרוואן על ידי עיריית תל אביב, כשרק אז נודע להם כי המדובר במעשה מרמה של הנתבע כלפיהם.

התובעים עותרים לחייב את הנתבע בתשלום כל הכספים ששילמו לו, לרבות הנזקים שנגרמו להם בקשר עם רכישת הקרוואן, וכן עוגמת נפש.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען, כי כל מחדלו היה שניסה לסייע לאנשים שנראו לו במצוקה. הנתבע טען כי לא שלשל ולו שקל אחד לכיסו, אלא כל הכספים הועברו לצדדים אחרים בעבור הסכמתם לישיבת התובעים במגרש.

הנתבע טוען, כי התובעים פנו אליו בבקשה שיסייע להם במציאת קרקע אליה יוכלו לפלוש, וכי בתמורה לכך שצד שלישי הסכים לפנות את המגרש לטובת הקרוואן של התובעים, הם התבקשו על ידי אותו הצד השלישי לשלם את הסכום של 90,000 ₪, והסכום הועבר לצד שלישי.

הנתבע טוען, כי דרישות התשלום הנוספות לא נעשו על ידו, וכי הוא בעצמו, לא דרש מאומה, אלא שהתובעים מתבלבלים בינו לבין המתווך או בינו לבין צדדי ג'.

הנתבע טוען, כי מעולם לא הבטיח שיסדיר את שהייתם של התובעים במגרש, כי סכום הכספים שקיבל מהתובעים עמד על 110,000 ₪ שאותם העביר לצד שלישי, בתמורה לפינוי הנכס על ידו, כפי שעולה ממסמך שצורף על ידו לתצהירו, והמדובר בתשלומים שהתובעים שילמו לצדדים שלישיים, ולא לו.

הנתבע טוען, כי המדובר באנשים שאינם תמימים, אשר נוהגים לפלוש לנכסי מקרקעין, שכבר הוגשה תביעת פינוי נגדם. וגם בענייננו, היו מודעים שהם מבקשים נכס שאליו יוכלו לפלוש. הנתבע טוען, כי התובעים לא הוכיחו שפינו אותם מהנכס שתיווך בעבורם, וכי לאחר הודעת הפינוי שוו וחזרו להתגורר בנכס.

דיון:

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים מסרו לידי הנתבע סכום של 110,000 ₪. המחלוקת הינה בין היתר בעבור מה ומה נעשה בסכום זה.

העסקה;

התובעים מציגים מסמך שנכתב על ידי הנתבע, ואשר מנוסח בשפה הצרפתית, (להלן: "המסמך"), ותרגומו הוא:

"גב' אורטויה נתנה לי סך של 90,000 ₪ כדי למצוא לה נכס ללא היתר בניה עלי לעשות את מיטב יכולתי כדי שישתקע."

השגיאות במקור, כך על פי המתרגם, ראה נספח א' לתצהיר התובעים.

התובעים בתצהיריהם ובכתב התביעה, טענו כי הנתבע הקריא להם את האמור והם הבינו שבמסמך שנכתב על ידו, כאמור בשפה הצרפתית, נאמר, (ראה סעיף 19 לכתב התביעה):

" קיבלתי מאורטויה 90,000 ₪ למטרת קניית אדמה."

הנתבע בכתב ההגנה בסעיף 18 מכחיש כי במסמך שנכתב על ידו, אישור קבלת כספים, מוזכרות המילים 'קניית אדמה', וכך נאמר בסעיף 18 לכתב ההגנה:

"לעניין הטענות הנטענות בסעיף 19 לכתב התביעה, מוכחשת הטענה, כי במסמך שנחתם מוזכרות המילים " קניית אדמה" , המסמך מציין רק את הסכום עבור 'התיישבות' בשטח."

דברים דומים נכתבו בסעיף 15 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע.

התובעים טוענים, כי סברו שהם פועלים למול מתווך, אשר הראה להם נכס לשם רכישתו, מגרש שבו יוכלו להעמיד קרוואן, לצורך חדר חזרות ללהקה שלהם, וככל הנראה למגוריהם. הנתבע טוען, כי המדובר היה בביצוע עסקה בלתי חוקית של מציאת שטח לצורך פלישה אליו, ומשום כך, הכספים נמסרו לצדדי ג' שהם המתווך, ומי שהחזיקו בשטח פועל.

בין שתי הגרסאות אני מעדיפה ללא ספק את גרסת התובעים.

הנתבע לא הכחיש, כי התובעים הגיעו אליו בעקבות מודעה בעיתון שפורסמה על ידו, (ראה סעיף 11 לכתב ההגנה שם מוכחש כי הקרקע בנתניה, אך לא עצם פרסום המודעה בעיתון, וכן ראה דבריו של הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום 2.9.12 עמוד 2 שורות 8-9).

הנתבע מאשר בכתב הגנתו ובתצהירו, כי במסמך שמסר לתובעים כאישור לקבלת הכספים, המדובר בכספים שנמסרו לטובת "התיישבות בשטח". מתוך תצהירו של הנתבע בעצמו ומכתב הגנתו, ומהמסמך שנכתב בכתב ידו, עולה, כי "פלישה לשטח" לא הייתה על הפרק, אלא הנתבע ניסה לאתר בעבור התובעים מגרש שבו יוכלו להציב קרוואן שלהם, ולכן בוצע תשלום בסכום גבוה מאוד של 90,000 ₪ וסכומים נוספים. בס"כ מאשר הנתבע קבלת 110,000 ₪ בעבור העמדת אותו השטח לטובת התובעים.

אני סבורה כי התובעים לא היו מודעים כי הנתבע מציג להם קרקע שהינה בבעלות העירייה, הנתבע אינו אומר במפורש, כי אמר למי מהתובעים שהמדובר בקרקע בבעלות העירייה, או כי המדובר בקרקע שאין רשות להעמיד עליה קרוואן, להיפך, בכתב הגנתו הוא מאשר שבמסמך נכתב על ידו שמדובר בקרקע להתיישבות, לכן הדעת נותנת כי כך נאמר לתובעים בזמן אמת, שהם משלמים את הכספים השונים בעבור "התיישבות בשטח". זאת ועוד, הנתבע מאשר למעשה, כי בזמן אמת, כשפנו אליו התובעים הם אמרו לו שהם חושבים שזה השטח שלהם לכל החיים, (ראה טיעוני הנתבע בפרוטוקול הדיון מיום 2.9.12 עמוד 2 שורות 18-19).

באופן כללי הנתבע אינו מפרט מה היה חלקו באותה עסקה, ולמעשה אינו מפרט כמעט מאומה באשר לנסיבותיה של אותה עסקה, לא את כתובת השטח שאיתר בעבור התובעים, לא מי הבעלים לכאורה או המחזיק של אותו השטח, לא מיהו אותו מתווך "שוקי" שלו מסר את הכספים, לא מיהו אותו בסון שמסר לו אישור על קבלת הכספים.

הנתבע טוען, כי התובעים התקשרו עימו בעסקה לבקשתם, לאיתור קרקע כדי שיוכלו לפלוש אליה, והוא לבקשתם איתר להם שטח שיוכלו לפלוש אליו, והעביר את כל הכספים שקיבל מהתובעים לאותו צד שלישי שאפשר להם להיכנס לשטח ולהעמיד על השטח את הקרוואן שלהם.

כדי לבסס את טענתו, הנתבע מפנה לכתב תביעה שהוגש כנגד התובעת 1, בהליך 10074-02-13, ומנסה להסביר כי המדובר בתובעת שפועלת כך, נכנסת לשטחי רשות ומחזיקה בהם שלא כדין. בפניי טען הנתבע, כי משמעות הדבר הוא שייתכן והתובעים פונו על ידי העירייה מהשטח שהוא תיווך בעבורם, ואולם למעשה חזרו התובעים לשטח, ופונו רק כשנתיים לאחר מכן, ולכן לעמדתו קיבלו תמורה בעבור העסקה שהייתה תיווך לקרקע פלושה.

מעבר לעובדה כי לא נטען בפניי בכתב ההגנה ולא בתצהיר, כי התובעים חזרו לקרקע נשוא דיוננו, לאחר שפונו ממנה, ולא הוכח בפניי כי המקרקעין שתיווך הנתבע הם אותם מקרקעין שהתובעת פונתה מהם, מעבר לעובדה שהתובעים הכחישו זאת מכול וכל והעידו בפניי, כי המקרקעין נשוא התובענה הוחזקו על ידי מר שמעון שלם, בעוד שהנכס שבגינו הוגש כתב התביעה, נ/1, היה נכס שבחזקתו של מר ארן כהן, ומעבר לעובדה שעל פי מסמכי בי דין באותו הליך, נ/2, עולה כי טענת התובעת שהיא חתמה על הסכם שכירות עם אורן כהן התקבלה על ידי עיריית תל אביב, הרי הנתבע בעצמו, אישר במפורש את העובדה כי התובעים סולקו מהשטח שהשיג להם, בין אם עסקינן בשטח פלוש, ובין אם כטענתם שטח שבו היו אמורים להתיישב. ראה בעניין זה סעיף 36, לכתב ההגנה, שם נטען, כי " התובעים שידעו שהנם עולים על קרקע שאינה ברת התיישבות, סולקו בניגוד לאחרים השוהים באזור גם כן באופן בלתי חוקי, משום הרעש הרב שגרמו – הם ולהקתם, אשר 'הזמינו' תלונות רבות מן הסובבים." הנה כי כן הנתבע בעצמו מאשר, כי התובעים סולקו מהשטח. גם בתצהירו, הוא מאשר את עובדת פינויים של התובעים מהשטח שהוא "סידר" להם, ראה סעיף 25 לתצהירו. וגם בפני ביהמ"ש אישר כי התובעים סולקו, ראה עדותו בפרוטוקול מיום 24.2.14 עמוד 23 שורה 10, ואם לא די בכך גם בפרוטוקול הדיון מיום 2.9.12 עמוד 2 שורה 14.

למרבה הצער, והדברים ידועים ומוכרים, בדרומה של תל אביב קיימים שטחים פתוחים שלעיתים קרובות מנוצלים על ידי גורמים שונים לתפיסה, ויותר מכך לעסקאות מפוקפקות, והרשויות נלחמות בנושא, אולם לא תמיד מצליחות להשיג את המטרה והיא פינוי הפולשים. כך עולה ממסמכי התביעה, שהוגשה על ידי עיריית תל אביב כנגד התובעת 1, תביעה שכאמור בה, התובעת 1, פינתה את המקום, והתביעה הומרה לתביעה כנגד מי שמחזיק במקום ומשכיר ללא היתר את השטחים השונים לצדדי ג' בעוד שהוא אינו הבעלים של הנכס כלל ועיקר, ראה נ/1, נ/2, ונ/3. כעולה מנ/2, בקשה להחלפת שם הנתבע, התובעת שבפניי, פינתה את השטח בעקבות הפסקת אספקת חשמל, והעירייה מלינה, כי אורן כהן הוא שמחזיק במקרקעין.

התובעים שבפניי אמנם עצמו את עיניהם מלברר את מצבו החוקי של הקרקע שעליו העמידו את הקרוואן שלהם, וככל הנראה לא האמינו כי הם רוכשים את המקרקעין, אולם, התרשמתי כי התובעים הינם אנשים תמימים, שהאמינו לנתבע, כי הוא מוסר להם שטח שעליו יוכלו להניח את הקרוואן שלהם בהסכמת הבעלים, התמורה של למעלה ממאה אלף ₪ מצביעה על כך, שאין עסקינן בהסכם שכירות רגיל, מחד גיסא ומאידך גיסא אין המדובר בסכומים שבהם רוכשים קרקעות.

גם אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבע בעניין זה במלואה, וקובעת, כי התובעים והנתבע נקשרו יחדיו בעסקה שבמסגרתה התובעים יקבלו קרקע לצורך העמדת הקרוואן שלהם כשהמדובר בקרקע שהם פולשים אליה, ועסקינן בחוזה בלתי חוקי כטענת הנתבע, הרי ההלכה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון קבעה כי ביהמ"ש יעשה צדק בין הצדדים לאותו הסכם בלתי חוקי, וכך נקבע עניין, עא 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ"ד לט(4) 734, שם נקבע:

"העיקרון האחר, שנתקבל בסוגיית החוזה הבלתי חוקי שבחוק החוזים הישראלי, היא המגמה היסודית במשפט העברי, ש,אין חוטא נשכר', שהעבריין לא ייהנה, בנוסף על מעשה עבריינותו, גם מאי-קיום הנפקויות שבדין האזרחי, הנובעות מהחוזה. לשם שמירת מגמה זו קבע המחוקק בסעיף 31, שככלל יש להשיב את הכספים שנתקבלו, וכן מסר לשיקול-דעת בית המשפט להורות, בתנאים מסוימים, על קיום החיובים הנובעים מן החוזה, והכל, [כדי] לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו, [ו]כדי לעשות צדק בין הצדדים לגופו של ענין' (הצעת חוק החוזים (חלק כללי)).

... לאור מגמתו זו של המחוקק, שומה עלינו לצמצם, ככל האפשר ובמסגרת הוראות סעיפים 30ו- 31האמורות, תוצאה, שיש בה כדי לשלול מהצדדים זכויות, המגיעות להם על-פי החוזה שכרתו ביניהם" עקרון יסוד זה, כי "שומה על בית המשפט לעשות צדק בין בעלי הדין ולשם כך אף ,ללכלך ידיו' בתביעה על פי חוזה בלתי חוקי."

גם אם אניח לצורך הדיון כי אכן התובעים היו מודעים לכך שמדובר בקרקע אליה הם פולשים, הסכימו לכך, הרי המשמעות שהנתבע מבקש לגזור מכך, הינה כי התובעים נטלו על עצמם סיכון, שהם יפונו מידי מהשטח, וכל כספם ירד לטמיון. בשום שלב הנתבע אינו טוען, כי דבר כזה נאמר לתובעים, או כי היה מוסכם ביניהם. יותר מכך הדברים הללו הינם בניגוד למסמך שנכתב בכתב ידו, שבו נכתב במפורש, "כדי שישתקע", ומהאמור בתצהירו שם הוא טוען שקיבל את הכספים, לצורך "התיישבות".

למעשה הנתבע מבקש ללמוד מכך כי התובעים לקחו על עצמם סיכון, כלומר, הנתבע טוען, כי התובעים הניחו את כספים על קרן הצבי. ולמעשה הוא טוען, כי מאחר ומדובר בעסקה בלתי חוקית, הרי הסיכון בכישלונה של העסקה מוטל על התובעים ולא עליו, וכל הכספים ששילמו לו אמורים להיוותר בידיו.

אני דוחה מסקנה זו.

כאמור, טענה זו הינה בניגוד למסמך ובניגוד לאמירה מפורשת בתצהירו של הנתבע, על פיה הכספים נמסרו לו לצורך "התיישבות". התיישבות אין משמעותה פינוי מידי, ונטילת סיכון שבעליו החוקיים של השטח יסלקם מהשטח.

מעבר לכך, אני סבורה כי משהודה הנתבע בנטילת הסכומים, לא בכדי עשה ככל שביכולתו להסביר שוב ושוב כי לא נותרו בידיו כל כספים מכספי התובעים וכי העבירם לצדדים שלישיים. בעניין זה הנטל עליו להוכיח, כי מסר אותם לצדדי ג' בתמורה למתן רשות לתובעים להעמיד במקום קרוואן. הנתבע נכשל במשימה זו.

הנתבע העלה מספר גרסאות לשאלה, מה עשה עם הכספים שנמסרו לו על ידי התובעים.

גרסה ראשונה:

בכתב ההגנה, טען, כי מסר את הכספים ל"שוקי", מתווך, 90,000 ₪. צד שלישי, מתווך, הנתבע לא מציין את שמו המלא. (ראה סעיפים 15-17 לכתב ההגנה).

גרסה שנייה:

בפרוטוקול הדיון מיום 2.9.14 עמוד 2 עת ביקש הנתבע להסביר לפרוטוקול את גרסתו, טען, כי לא הוא שילם אלא התובעים "הם שילמו לאלי 85,000 ₪, ולשמעון שלם עוד 15,000 ₪".

גרסה שלישית:

נספח א' לתצהירו בהודעה לצד שלישי, ובתצהירו נטען כי העביר את הכספים ששילמו לו התובעים למר בסון יצחק, בסכום של 110,000 ₪.

אין צריך לומר, כי מי מאותם צדדי ג' שונים לא הובא להעיד ביחס לכספים שלכאורה ניתנו לו ומטרתם.

כלומר, הנתבע מעיד בשלוש הזדמנויות כי העביר את הכספים שקיבל מהתובעים לצדדי ג' כאשר בכל פעם מדובר בסכם אחר, ובכל פעם לאדם אחר. כל זאת על רקע עסקה שנרקמה בעקבות פרסום מודעה באינטרנט של הנתבע דרכה הגיעו אליו התובעים, והוא פועל לשם שמיים ולא מקבל ולו שקל אחד מתוך הכספים? אין זה סביר בעיניי כי הנתבע כמתווך לא מקבל מאומה בעבור התיווך? אני קובעת כי אי אפשר לקבל את טענות הנתבע ולבסס על גרסאותיו מסקנות עובדתיות. המדובר בעדויות בלתי אמינות, ואחת דינן להידחות. אני קובעת, כי הנתבע קיבל את הכספים מהתובעים עת הוליכם בכחש, ושלשל את הכספים לכיסו ולטובתו, כאשר התובעים נפתים על ידו להאמין, בעסקת חלומות לפיה יוכלו להניח על שטח ריק קרוואן לכל חייהם.

כאמור, גם אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבע, לפיה התובעים ביקשו להתקשר עמו בעסקה בלתי חוקית, הרי בסופו של דבר התמורה שהובטחה להם והיא קרקע שעליה יוכלו להניח את הקרוואן שבבעלותם, וככל הנראה להתגורר בו, תמורה זו לא ניתנה, והנתבע שהבטיח הבטחות שווא, והוליך את התובעים בכחש ובמרמה חייב להשיב לתובעים את כספם.

התובעים עתרו לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות שונות בדמות הקרוואן, שניזוק ועוגמת נפש, מעבר לסכומים שנמסרו לנתבע. תובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח את נזקיהם, לא הומצאה כל קבלה ולא הומצאה כל אישור או אסמכתא להוצאה נוספת, מעבר לסכומים שהנתבע מודה בהם במפורש, בסכום של 110,000 ₪.

לאור האמור אני מחייבת את הנתבע לשלם תובעים את הסכום של 110,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן הנתבע ישלם הוצאות התובעים , ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪.

ניתן היום, ‏25/02/2014, ‏כ"ה/אדר א/תשע"ד בהעדר הצדדים.