בפני תביעה כספית, על סך של 4,031 ₪, שעניינה שיפוי דמי השתתפות עצמית בהם נשאה התובעת עקב נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים.

בתום הדיון שהתקיים בפני, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, העדויות וחומר הראיות שהוגש, באופן שסכום פסק-הדין ינוע בין 1,000 ל-3,000 ₪. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

טענות התובעת, בקליפת אגוז, הן כי רכבה עלה על יציקת בטון בצורת חצי-כדור שהיתה מונחת על הכביש, ונפגע בגחונו. לשיטתה, הנתבעת אחראית להימצאות המפגע על הכביש.

טענות הנתבעת, בקליפת אגוז, הן כי יציקות הבטון אינן באחריותה, כי אין לה כל ידיעה בזמן אמת על האירוע, וכי הנתבעת התרשלה בנהיגתה.

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ונציג הנתבעת, ולאחר שעיינתי במוצגים ובכתבי הטענות, לרבות רכיבי הנזק השונים, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 1,800 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ג, 01 מאי 2013, בהעדר הצדדים.