לפניי תביעות אשר תחילתן בבקשה לביצוע שטר הנסבה על שיק ע"ס 900,000 ₪ אשר מועד פירעונו ליום 30.4.08 (להלן: "השיק נשוא התביעה") ואשר הוגשה במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר: 26-04580-08-1 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל").

מבוא:

1. טרם אפרוט טענותיהם של הצדדים, הנני מוצאת להקדים מילים המפרטות את עסקת היסוד במסגרתה נמשך השיק נשוא התביעה. הנני מוצאת לציין כי העובדות כפי שיפורטו להלן במבוא זה, הינן עובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בתא(חיפה) 610-08 ישיבה וכולל אבן חיים נ' צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ (26/4/10) וכן, על ידי בית המשפט העליון בע"א 4445/10 ישיבת וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ (5/9/12)- הליכים אשר נסבו על עסקת היסוד למשיכת השיק נשוא התביעה, אשר התובעת לא היתה צד להם ואולם, היא לא כפרה בקביעותיהם העובדתיות אשר הועלו על ידי הנתבעים במסגרת טיעוניהם.

2. ביום 28/2/08 נחתם בין הנתבעת 1 כרוכשת לבין חברת צמרות המושבה בע"מ (להלן: "צמרות המושבה"), באמצעות עו"ד שלמה ולד (להלן: "ולד"), הסכם מכר לרכישת חלק ממקרקעין הידועים כחלקה 8 בגוש 10121 המצויים בפרדס חנה (להלן: "המקרקעין") ואשר היו משועבדים, בעת החתימה על הסכם המכר לבנק מזרחי טפחות, שדרש סך 1,100,000 דולר לשם הסרת השעבוד כאמור במכתב מיום 21/10/07 שהיה בתוקף עד ליום 21/11/07. (הסכם המכר צורף כנספח א' לתצהיר הנתבעים ולהלן יכונה: "ההסכם נשוא נספח א'") (לעיל ולהלן: "עסקת היסוד" או "עסקת המקרקעין").

במסגרת ההסכם נשוא נספח א', נקבע כי סכום התמורה ישולם על ידי הנתבעת 1 ישירות לבנק בתוך 60 ימים (דהיינו עד ליום 30/4/08) כנגד רישום הערת אזהרה לטובת הנתבעת 1.

בסעיף 11.1 להסכם אישרה צמרות המושבה כי קיבלה שיק לביטחון על סך 900,000 ש"ח ליום 20/4/08 ונקבע כי :"במידה והסכום לבנק לא יושלם במועד תוחזר התמורה המופקדת לאבן חיים" – אין חולק כי שיק זה הינו השיק נשוא התביעה.

ביום 19/3/08 הוצא על ידי הבנק מכתב החרגה ולפיו המקרקעין יוחרגו מהשעבוד בכפוף להפקדת סך של 4,800,000 עד ליום 26/3/08.

3. ביום 6/4/08 חתמה צמרות המושבה על הסכם מכר למכירת אותם מקרקעין לחברות- גד נצרת מור בע"מ ומצודת עכו גד בע"מ (להלן: "חברות גד").

4. כפי העולה לעיל, בגין המקרקעין נערכו שתי עסקאות נוגדות- האחת עסקת היסוד נשוא התביעה והשנייה העסקה עם חברות גד. שאלת העדיפות של העסקאות נדונה במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון ובמסגרת הכרעותיהם, נקבע – "בקליפת האגוז" - על ידי שני הערכאות, כי יש ליתן עדיפות לעסקה עם חברות גד וזאת, בנסיבות בהן עסקת היסוד בטלה הואיל והותנתה בתנאי מתלה שלא התקיים ואין ליתן צו לאכיפתה.

5. אין חולק בין הצדדים כי השיק נשוא התביעה סוחר לתובעת על ידי ולד, ביום 15/4/08 ובמסגרת ההליך בפני בית המשפט העליון, התייחס בית המשפט העליון לסיחור השיק תוך שקבע בעמוד 19 לפסק הדין:

"התנהלותו זו של ולד שסיחר את השיק נוגדת, אפוא, במובהק את המותנה בהסכם המכר בקשר עם אותו השיק. חומרה יתרה נלווית להתנהלותו של ולד בהינתן העובדה כי הוא ידע כבר במרץ 2008, על פי עדותו שלו, שהעסקה עם אבן חיים לא תוכל להתממש (נוכח דרישת הבנק לתשלום סכום של 4,800,000 ₪ לצורך החרגת המקרקעין נשוא המכר מן השעבוד). לכך יש להוסיף את העובדה כי ולד חתם עוד באמצע חודש מרץ, טרם נסיעתו לחו"ל, על מסמכי העסקה עם חברות גד והותיר אותם בידיו הנאמנות של עו"ד ליבנה, על מנת שניתן יהיה להשלים עסקה זו ולהתקשר עם חברות גד בהסכם המכר השני גם בהיעדרו מן הארץ (כפי שאירע בפועל ביום 6.4.2008- מועד חתימתו של הסכם המכר השני על ידי חברות גד). בנסיבות אלה, ביצוע ניכיון של השיק הדחוי שהפקידה אבן חיים בידי ולד נגוע בחוסר תום לב ובהפרת המוסכם בהיבט זה".

6. התביעות בפני נסבות למעשה על תוקפו של סיחור השיק וטענות התובעת כלפי הנתבעים בנסיבות כפי שתוארו לעיל- דהיינו, נסיבות בהן אין חולק כי עסקת היסוד כשלה והסיחור נעשה על ידי ולד כשהוא "נגוע בחוסר תום לב והפרת המוסכם" כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון.

7. הנני מוצאת לציין כי במסגרת ההליכים בין הצדדים בפני, הגיעו הצדדים לכדי הסכם גישור ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין. אלא שלאחר אישור הסכם הגישור, טענו הנתבעים כי נפלו בהסכם הגישור פגמים מהותיים אשר יורדים לשורש העניין ומשכך, דינו בטלות. בית המשפט השלום בהרצליה, קיבל במסגרת ת"א 9045-03-09 את תביעתם והורה על ביטול הסכם הגישור ופסק דינו זה אושר על ידי בתי המשפט המחוזי והעליון. לאור ביטול ההסכם, התחדשו ההליכים במסגרת התביעות בפני.

מכאן אפנה לפירוט טענותיהם של הצדדים.

טענות הצדדים:

7. לטענת התובעת, השיק נשוא התביעה הוסב לתובעת, במסגרת עסקת ניכיון, ע"י עו"ד שלמה ולד ז"ל (להלן: "ולד"), ביום 15.4.08.

התובעת מוסיפה וטוענת כי בשנת 2007 ניתנה על ידה הלוואה לחברת פסיפיקה אחזקות בע"מ, שהיא חברה בבעלותו של ולד, וכי התמורה בגין השיק נשוא התביעה ניתנה- לבקשת ולד- על דרך קיזוז יתרת חובה של חברת פסיפיקה בגין ההלוואה האמורה, בסכום השיק, לאחר ניכיון עמלה בשיעור 15%.

לטענת התובעת, בעת מסירת ההמחאה לניכיון, אמר ולד, למנהל התובעת, מר יוסי אמודאי (להלן:"אמודאי") , כי השיק הועבר אליו מהנתבעת 1 במסגרת עסקה בה רכשה הנתבעת 1 קרקע מולד (ראו תצהירו של אמודאי בסעיף 6). לטענת התובעת, במועד עסקת הניכיון, פנה אמודאי אל הנתבע 2 וזה אישר כי אמנם השיק נמסר במסגרת עסקת המקרקעין כאמור וכי השיק יכובד.

לטענת התובעת, ביום 25.4.08, קודם למועד פירעונו של השיק, נערכה פגישה בין מנהל התובעת - אמודאי, לבין ולד והנתבע 2. לטענתה, במסגרת פגישה זו לא טען הנתבע 2 כי קיימת בעיה כלשהי בעסקת היסוד, אלא שכל שביקש הוא שיידחה במקצת מועד הפירעון של השיק. לטענת התובעת, באותו מעמד השיב אמודאי לנתבע 2, כי אין כל קשר בינו לבין עסקת הנתבעת וולד, דחה את הבקשה לעיכוב ודרש כיבודו של השיק במועד פירעונו.

לטענת התובעת, השיק הוצג לפירעון וביום 4.5.08 התקבלה הודעת חילול בגין השיק מהטעם: "א.כ.מ." (אין כיסוי מספיק).

לטענת התובעת, בנסיבות כפי שפורטו - הינה אוחזת כשורה בשיק וזאת הואיל וקיבלה את השיק בתום לב ותוך שהיא נותנת בגינו תמורה. יתרה מכך, לטענתה לא חלה עליה חובה להוכחת אחיזה כשורה אלא להוכחת מתן תמורה בלבד וזאת, בנסיבות בהן אף לדידם של הנתבעים, כישלון התמורה בעסקת היסוד היה מאוחר למועד סיחור השיק לידיה.

התובעת מוסיפה ומכחישה מכל וכל טענות הנתבעים ובהתאם להן היו לה ידיעה בדבר פרטי עסקת היסוד בכלל ובפרט בכל הנוגע לכך שהשיק נשוא התביעה נמסר לביטחון בלבד במסגרת עסקת היסוד.

זאת ועוד, לטענת התובעת, הנתבעים ביחד ולחוד חבים בפירעונו של השיק וזאת הואיל וחתימות שניהם מופיעות על השיק וכן, בנסיבות בהן לטענתה – טענות הנתבע 2 ובהתאם להן, לא חתם על השיק באופן אישי אלא כמורשה בלבד, הועלו על ידו באיחור באופן שהן מהוות עדות וטענה כבושות ויתרה מכך – לא הוכחו באשר שמו של הנתבע 2 מופיע על ההמחאה, לא הוכח כי החשבון ממנו נמשך השיק הינו חשבון העמותה וכן, לטענתה, עסקת היסוד נכרתה בין הנתבע 2 לבין צמרות המושבה באשר לא הוכח כי הנתבעת 1 אישרה את עסקת היסוד.

לאור האמור, לטענת התובעת, יש לקבוע כי על הנתבעים ביחד ולחוד חלה החובה לפרוע את השיק.

8. הנתבעים מנגד טוענים כי טרם החתימה על ההסכם נשוא נספח א', נחתם בין הצדדים להסכם, ביום 25/9/07, זיכרון דברים, במסגרתו הוסכם כי תמורת המגרש תעמוד על 1,350,000 דולר. במעמד זיכרון הדברים הופקדה בידי ולד המחאה בנקאית על סך 100,000 ₪ וכן, המחאה דחויה על סך 300,000 ₪.

לטענתם, ביום 9/10/07 בסמוך למועד פירעונה של ההמחאה על סך 300,000 ₪, קיבל הנתבע 2 בחזרה לידיו את המחאה מאת ולד ומנגד העביר לו המחאה בנקאית על סך 270,000 ₪ וכן, סך 34,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית. לאחר ביצוע התשלומים כאמור ובעיכוב, הועברו על ידי ולד ביום 28/2/08, הסכם רכישה והסכם שיתוף. לטענתם, במסגרת ההסכם, התחייב ולד להאריך את תוקף המכתב מיום 21/10/07 מבנק מזרחי ב – 60 יום נוספים. לטענת הנתבעים, לשם הוכחת רצינות כוונות כלפי הבנק ולבקשת ולד - מסר הנתבע 2 בידי ולד, את ההמחאה נשוא התביעה וזאת, לביטחון בלבד כפי הקבוע מפורשות בסעיף 11.1 להסכם המכר נשוא נספח א'.

באשר להמחאה האמורה, מציינים הנתבעים ומדגישים שניים:

ראשית- ההמחאה הינה המחאת הנתבעת 1 והנתבע 2 חתם עליה רק מכוח תפקידו בנתבעת 1 כפי שקבוע עליה מפורשות. שנית- לטענתם, המועד שהיה נקוב בהמחאה, דהיינו 60 יום ממועד ההסכם, נקבע בשים לב לפרק הזמן אשר יידרש לשם המצאת המסמכים הנדרשים לקבלת משכנתא ע"י הנתבעת 1 לשם תשלום יתרת התמורה.

לטענת הנתבעים, בהתאם להסכם המציא ולד ביום 7/4/08 מכתב מבנק המזרחי ולפיו לשם הסרת שעבוד דורש הבנק כי יועבר סך של 4,800,000 ₪.

עוד טוענים הנתבעים כי הואיל וולד הודיע לנתבעים כי עו"ד פודורובסקי מתעניין במגרש, נמסרה ביום 9/4/08 - הן לבנק המזרחי, הן לולד, הן לב"כ ולד- עו"ד לבנה והן, לעו"ד פורדורבסקי – הודעה ולפיה העסקה בין החברה בבעלות ולד לבין הנתבעים תקפה וכל עסקה אחרת שתעשה אינה חוקית – והכל על מנת למנוע קיומה של עסקה נוגדת במקרקעין.

לטענת הנתבעים, חמישה ימים לפני מועד הפירעון של ההמחאה, בשעה שהמתינו להעברת כלל המסמכים אשר היה על ולד להעביר אליהם לשם קידום העסקה, הודיע ולד לנתבע 2 כי ישנה בעיה עם ההמחאה וכי האנשים להם נמסרה ההמחאה מעוניינים לפגוש את הנתבע 2. לטענת הנתבע 2 רק במעמד פגישה כאמור אשר התקיימה בינו לבין ולד ואמודאי, התברר לו כי ההמחאה הוסבה לתובעת לניכיון.

לטענת הנתבעים , מששאל הנתבע 2 את ולד מדוע בוצעה עסקת הניכיון, השיב לו ולד כי עסקת הניכיון בוצעה הואיל והבנק לחץ עליו לבצע הפקדת כספים בחשבון. זאת ועוד, לטענתם, ולד ביקש את הנתבע 2 "לעשות לו טובה ולומר לבעלי חברת הניכיון כי ההמחאה הינה תקינה וברת פירעון". לטענת הנתבע 2, בעקבות לחץ של ולד הסכים להיפגש עם אמודאי ופגישה כאמור התקיימה בינם ביום 25/4/08.

לטענת הנתבעים, במעמד הפגישה הבטיח אמודאי כי אם ידאג הנתבע 2 להעביר את הכסף ישירות לאמודאי ולא לולד, הרי שהוא ידאג כי עסקת המכר תצא לפועל. לטענת הנתבע 2, לאור הסכם המכר הוא סירב להעביר הכסף ישירות לאמודאי.

במסגרת תצהירו מוסיף הנתבע 2 ומאשר, בנוגע לפגישה זו, כי במעמד אותה פגישה הוא אמר לאמודאי שהוא אמור לקבל כספים מחו"ל והוא עתיד להעבירם לולד בזמן הקרוב (ראו סעיף 32 לתצהירו) וכן, כי בפגישה זו סוכם כי הנתבע 2 יזדרז לעמוד בהתחייבויות "וזאת, כנגד קיום החוזה מכר על ידי עו"ד ולד" (ראו סעיף 33 לתצהירו).

לטענת הנתבעים, השיק חולל הואיל וולד לא העביר לנתבעת את המסמכים הנדרשים לשם קבלת משכנתא . יתרה מזאת, לטענתם, נודע להם כי ולד והחברה בבעלותו, פעלו בניגוד לעסקת היסוד וחתמו על עסקה נוגדת ביום 6.4.08 אל מול צדדים שלישיים – דודי גודר וגרשון קדמוני, אשר טענו כי שילמו כבר את מלוא התמורה בגין ההסכם ויתרה מכך, כי נרשמה לטובתם הערת אזהרה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת, באמצעות מנהלה מר יוסי אמודאי, היו מודעים לעסקת היסוד ולעובדה שמדובר בשיק לביטחון בלבד מכוח עסקת היסוד. לטענת הנתבעים הואיל ובסיכומו של דבר לא יצאה עסקת היסוד מן הכורח אל הפועל, הרי שלא התממש התנאי בצידו של שטר הביטחון ואינם חייבים בפירעונו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי במסגרת ערעור אשר נדון ע"י בית המשפט העליון בהליך בינם לבין ולד והחברה בבעלותו, קבע מפורשות שהתנהגותו של ולד שסיחר את השיק נוגדת במובהק את המותנה בהסכם המכר בקשר עם אותו שיק והיא נגועה בחוסר תום לב ובהפרת המוסכם ע"י ולד.

זאת ועוד, לטענת הנתבעים כבר במועד סיחור ההמחאה לתובעת חל כישלון תמורה מלא במסגרת עסקת היסוד, באשר כבר במועד זה, לטענתם, היתה עסקת היסוד בבחינת "פגר מת" וזאת, בהתבסס על קביעותיו של בית המשפט העליון כפי שהובאו לעיל.

לטענתם, פועל יוצא מן האמור הינו כי על התובעת להוכיח היותה אוחזת כשורה בשיק. לטענת הנתבעים - התובעת אינה אוחזת כשורה- הואיל ואינה תמת לב בנסיבות בהן ידעה על עסקת היסוד ועל כישלונה וידעה על התנאי במסירת ההמחאה וכי ניתנה כביטחון. יתרה מכך, לטענתם, אף לא הוכח מתן תמורה על ידי הנתבעת בנסיבות בהן, התשלום אשר בוצע על ידי התובעת – ככל שבוצע- לא בוצע לולד או לחברת צמרות המושבה, אלא בקיזוז לחברת פסיפיקה .

בנסיבות אלו, לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה:

9. בדיון אשר התקיים בפניי העידו מנהל התובעת מר יוסי אמודאי והנתבע 2. אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את הראיות בתיק, הנני סבורה כי דין התביעה להידחות ולהלן יפורטו טעמיי.

התביעה כנגד הנתבע 2:

10. ראשית, הנני סבורה כי דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות על הסף וזאת הואיל והנני סבורה כי חתימתו של הנתבע 2 על השטר הינה חתימה בתוקף הרשאה, בהתאם לסעיף 24 לפקודת השטרות (נוסח חדש).

כך, בהתאם לקבוע בסעיף זה, שטר יכול להיחתם בידי מורשה וככל שפעל המורשה במסגרת ההרשאה, אין הוא חייב על פי השטר אלא מרשהו. בהתאם לדין, על השטר עצמו לגלות את העובדה כי החותם ביקש לייחס התחייבותו למרשהו (ד"ר י. זוסמן, דיני שטרות (מהדורה 6, עמ' 42)).

במקרה בפניי, עיון בשיק נשוא התביעה מעלה כי על השיק נקוב מפורשות חשבון אשר מצויין כי הינו חשבון הנתבעת 1 (חיזוק לאמור ניתן אף למצוא בנספחים להתנגדות, בכלל זה נספח ד' להתנגדות – מסמכי רכישת שיקים בנקאיים במסגרתם נכתב מפורשות כי מדובר בחשבון העמותה וכי השיקים נרכשו על ידה). זאת ועוד, שמה של הנתבעת 1 לרבות מספר הע.ר. שלה מופיע בכותרת לשיק. אציין כי שמו של הנתבע 2 נזכר אמנם ואולם לצד שמו כתוב מפורשות כי הינו "מורשה". יתרה מכך, החתימה על השיק הינה חתימת הנתבע 2 ואולם זאת בצירוף חותמת הנתבעת 1. מן האמור נובע כי השיק עצמו מגלה את העובדה שחתימת הנתבע 2 עליו הינה מכח הרשאה ולא מתוך כוונה לחיוב עצמי שלו.

הנני סבורה אין בידי לקבל טענת התובעת ולפיה הנתבע 2 חב באופן אישי בפירעון השיק מהטעם שלכאורה ידע , במועד משיכת השיק כי שהשיק לא ייפרע במועד הפירעון וזאת, הואיל ואינני סבורה כי התובעת הוכיחה טענתה זו. לעניין זה, אומנם יכול שבמועד משיכת השיק לא היתה יתרה בחשבון המאפשרת פירעונו ויחד עם זאת, אין בכך בכדי להצביע על כך שעד למועד הפירעון, בכפוף לקיום ההסכם ע"י ולד, לא היו מופקדים כספים בחשבון לשם פירעון השיק.

זאת ועוד, אין בידי לקבל הטענה ולפיה התכוון הנתבע 2 להתקשר בעסקת המכר באופן אישי, טענה אשר אין לה כל תימוכין במסמכים מפורשים ובכלל זה ההסכם נשוא נספח א', מכוחו נמשך השיק, הקובע מפורשות כי העסקה הינה בין הנתבעת 1 לבין חברת צמרות המושבה בע"מ וכן, בשיקים הבנקאיים אשר נרכשו על ידי הנתבעת 1 בהמשך לזכרון הדברים. זאת אף זאת, מן המפורסמות הוא כי: "השיק הינו נוסע בלי מזוודות" (שם) דהיינו, כל חיוב שטרי צריך לגלות פניו לתוך השיק עצמו ואולם במקרה בפניי, עיון בשיק כאמור מעלה כי ההרשאה נובעת ממנו ברורות ומפורשות באופן השולל כל חתימה אישית.

אציין כי התובעת בסיכומיה מנסה לייחס משמעות לכך שהנתבע 2 משך בעצמו שיקים במסגרת הסכם הגישור בין הצדדים וטוענת כי יש בפעולה בכדי ללמד על חבות אישית שלו והכרה בחבותו האישית.

אין בידי לקבל טענה זו של התובעת בנסיבות בהן אין חולק כי הסכם הגישור בין הצדדים בוטל ובהחלטה בדבר ביטולו נקבע מפורשות כי נפלו בעת כריתתו פגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין. זאת ועוד,לא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית ראייתית באשר לנסיבות בהן ניתנו השיקים האישיים על ידי הנתבע 2 במסגרת הסכם הגישור, תשתית אשר ספק באם ניתן היה להניחה בשים לב לכך שמשהסכם הגישור בוטל, מדובר בראיות אשר הושגו במסגרת גישור.

במאמר מוסגר אציין כי התובעת טוענת שטענתו של הנתבע 2 הינה טענה כבושה, באשר לא הועלתה לראשונה במסגרת התנגדותו. לא מצאתי כי יש ממש בטענה וזאת בנסיבות בהן התרתי תיקון ההתנגדות באופן שתכלול טענה זו ומשכך אינה מהווה הרחבת חזית. יתרה מכך, מדובר בטענה משפטית במהותה אשר לא מצאתי כי העלאתה בשלב מאוחר, יש בה בכדי לפגוע במהימנותה. זאת את זאת, לא מצאתי כי התובעת הציגה כל ראייה פוזיטיבית ובהתאם לה הנתבע 2 התכוון להתקשר בעסקה באופן אישי וזאת, אל מול שלל הראיות ובכלל זה השטר עצמו, אשר יש בהן בכדי לשלול הטענה מכל וכל.

11. בנסיבות אלו הנני קובעת כי דין התביעה כלפי הנתבע 2 באופן אישי, להידחות.

התביעה כנגד הנתבעת 1:

12. אפתח ואציין כי התובעת התמקדה בטיעונה בהלכת גויסקי ( ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז(1) 595, להלן: "הלכת גויסקי") תוך שהינה טוענת כי הואיל ומנקודת הראות של הנתבעים במועד בו סוחר השיק, העסקה בינם לבין צמרות המושבה היתה תקפה ורק בשלב מאוחר למועד הסיחור התחוור כי עסקת היסוד בטלה, הרי שמועד כישלון התמורה מאוחר למועד סיחור השיק ומשכך, עליה להוכיח תמורה בלבד על מנת להתגבר על טענותיהם של הנתבעים.

אין בידי לקבל הנחת המוצא של התובעת לדיון באשר הנני סבורה כי בנסיבות בהן הסיחור בוצע על ידי ולד לאחר חתימה על עסקה נוגדת ובשעה שולד מודע לכך שהסיחור הינו במרמה, הרי שמדובר בסחור שנפל בו פגם בהתאם לסעיף 28(ב) לפקודת השטרות הקובע:

"(ב) ביחוד זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות."

בנסיבות בהן כאמור הסיחור נעשה במרמה, נפל פגם קנייני בשטר במועד הסיחור ומשכך, על מנת להתגבר על טענות ההגנה של הנתבעת 1, על התובעת להוכיח מעמד של אוחזת כשורה, בהתאם להוראות סעיפים 28 (א) לפקודת השטרות הקובע כי:

"(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

...

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

אציין כי סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות קובע כי חזקה ולפיה כל אוחז בשטר הינו אוחז כשורה אלא אם יוכח "שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר." במקרה בפנינו הואיל והסיחור נגוע ברמאות, הרי שחלה על התובעת החובה להוכיח כי ניתן בתום לב ערך בעד השטר.

13. מן האמור נובע כי בנסיבות בהן סיחור השיק על ידי ולד נגוע ברמאות, הרי שעל התובעת להוכיח תום לב ומתן ערך או תמורה והנני סבורה כי התובעת כשלה מהוכחת תנאים אלו.

14. מתן תמורה או ערך כנגד השיק נשוא התביעה –

ראשית, בכל הנוגע לערך, בהתאם לסעיף 26(א)(2) לפקודת השטרות, תמורה בת ערך לשטר יכול שתהיה חוב או חבות קודמת.

לפי ההלכה הפסוקה, קיומה של יתרת חובה ניכרת בחשבון העו"ש של המסב בעת הפקדת השיק מהווה מתן "ערך" ולענין זה ראו ע"א (ת"א) 4048/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ (לא פורסם) וכן ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, חיפה , פ"ד כה(1) 525, 528 , שם נקבע כי:

"יתר-על-כן, עצם קיום החוב מהווה תמורה בת-ערך לשיק, כאמור בסעיף 26 (א) (2) לפקודת השטרות, וכבר נאמר שבעת הסיחור הגיע חובו של המשיב לבנק לכדי מאה אלף ל"י."

(ראו גם תא (ת"א 5315/05 בנק המזרחי המאוחד נ' קליין יום טוב (11/10/2007); ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז (5) 1, בפיסקה 32 ובאסמכתאות הנזכרות שם).

בהתאמה לאמור - ככל שהיתה מוכיחה התובעת שאמנם חבה לה צמרות המושבה חוב אשר קיזוז ממנו היווה תמורה בגין השיק - הרי שדי היה בכך בכדי לקיים התנאי הראשון בהתאם לסעיף 29.

דא עקא - ראשית, החוב הנטען הינו חוב של חברת פסיפיקה בע"מ ולא של צמרת המושבה.

יתרה מכך, לא הוצג כל מסמך התומך בכך שהתמורה נשוא עסקת הניכיון אמנם זוכתה מחשבונה של חברת פסיפיקה. זאת ועוד, התובעת הראתה כי אמנם הפקידה סך של 2,100,000 לחברת פסיפיקה, שנה לפני מועד השיק ואולם לא הציגה כל מסמך התומך בכך שמדובר אמנם בהפקדה לצורך הלוואה. לעניין זה אציין, כי הואיל והתובעת הינה חברה המתעסקת במתן הלוואות וניכיון, הרי שבהתאם לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג- 1993, חלה עליה חובה לערוך הסכם כאמור בכתב ומשכך חזקה היא כי הסכם כאמור קיים בידה לו אמנם היה מדובר בהלוואה. מחדליה של התובעת מהצגת מסמך המעיד על קיזוז סכום החוב במועד עסקת הניכיון מיתרת החוב של חברת פסיפיקה וכן הסכם הלוואה בינה לבין חברת פסיפיקה, יש בהם בכדי להקים חזקות ראייתיות שליליות הפועלות כנגד גרסתה.

זאת אף זאת, אין חולק כי בין התובעת, בין חברה אחות של התובעת – דוק השקעות (1998) בע"מ לבין ולד, נערכו עסקאות נוספות, אשר לפחות אחת מהן נערכה בכתב (ראו עדותו של אמודאי בנספח יז' לתצהיר הנתבעים עמוד 12) ואולם התובעת לא מצאה לצרף הסכם זה ו/או לפרט את העסקאות הנוספות באופן שאף בו יש בכדי להעיב על גרסתה ובהתאם לה ההעברה על סך 2,100,000 לחברת פסיפיקה היתה אומנם בגדר הלוואה.

הנני מוצאת לציין כי לטענת התובעת, הנתבעת הודתה במתן תמורה בגין השיק ולעניין זה הינה מפנה לסעיף 54 תצהיר הנתבע 2 במסגרתו, כך לטענת התובעת, הודתה הנתבעת בתמורה אשר ניתנה על ידי התובעת לולד. אלא שעיון בתצהיר הנתבע 2 מעלה כי, האמור בו בנוגע לתמורה בסעיף 54 לתצהיר הינו:

" כמו כן, עו"ד ולד מסר לי כי קיבל תמורה בסך 765,000 ₪; משמע שהזוכה גבתה מעו"ד ולד ריבית בסך 15% מערך ההמחאה. "

דהיינו- אין במסגרת האמור בתצהיר אישור לכך שאמנם התקבלה תמורה על ידי ולד, אלא שראשית מצוטטים דברי ולד שהינם בבחינת עדות שמועה ויתרה מכך, הטענה בתצהיר הינה כי – בכל המקרה, התמורה הינה בקיזוז 15% מערך ההמחאה בגין ריבית. משכך, הנני סבורה שאין באמור בסעיף זה בתצהיר בכדי להוות הודיה במתן תמורה על ידי התובעת ובכדי לשלול טענתה המפורשת של הנתבעת המכחישה מתן תמורה (ראו סעיף 84 להתנגדות המתוקנת). זאת אף זאת, לא ניתן להפריד את האמור בחלק זה מהאמור ביתרת התצהיר במסגרתו, בכל הנוגע לנושא התמורה, מעיד הנתבע 2 כי ולד אמר לו שניכה את השיק הואיל והבנק לחץ עליו להפקיד כספים – אמירה שברי כי הינה שקרית באשר, אף לדידה של התובעת לא שולם לולד כסף בפועל בגין הניכיון, אלא שמדובר בקיזוז חוב בלבד. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש בתצהיר משום הודיה בתשלום תמורה על ידי התובעת, אלא שכל שיש בו הוא שיקוף טענותיו ואמירותיו של ולד בנושא זה, אמירות אשר – בכל הנוגע לתמורה ולאופן ביצועה– אין חולק כי הינן שיקריות.

מן האמור נובע כי התובעת לא הוכיחה מתן ערך בתמורה לשיק.

15. תום לב במועד הסיחור-

לאור מסקנתי בדבר כישלון התובעת מהוכחת מתן תמורה או ערך בגין השיק, מתייתר הדיון בשאלת תום לבה של התובעת בעת סיחור השיק. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, ספק רב בעיניי באם הוכיחה התובעת כי היתה תמת לב בעת סיחור השיק אליה וזאת, לאור צירוף הנסיבות הקשורות בסיחור השיק.

כך – ראשית- תמוה בעיני אופן מתן התמורה בגין הניכיון בנסיבות סיחור השיק – דהיינו, שהתמורה בגין השיק הינה על דרך קיזוז מתוך הלוואה שניתנה שנה לפני כן. לעניין זה נקשה- ולד מבצע פעולת מרמה ומסחר שיק אשר ברי כי קיימות בהקשר אליו טענות, כשהוא יודע במועד הסיחור כי הוא ערך עסקה נוגדת לעסקה בגינה ניתן השיק והכל - לא על מנת לקבל כסף מזומן לעצמו, אלא לשם קיזוז מול הלוואה אשר ניתנה זה מכבר?! ברי כי התנהלות זו אינה עולה עם השכל הישר.

הוסף לכך, עדותו של אמודאי ובהתאם לה לא הפעיל כל לחץ על ולד לכיסוי ההלוואה האמורה (ראו עדותו בעמוד 8 שורות 6-8), עדות המעמידה באופן תמוה עוד יותר נקיטת פעולת המרמה על ידי ולד בסיחור ההמחאה.

זאת ועוד, אין חולק כי לטענת התובעת, במסגרת עסקת הניכיון קוזז סך השווה ל-15% מסכום השיק ומשכך, לטענתה, בגין ההלוואה קוזז רק סך של 765,000 ₪. לעניין זה נקשה, לו אומנם כך הם פני הדברים, מה מנע מולד להמתין שבועיים ימים עד למועד פירעונו של השיק אז יקוזז סך 900,000 ₪ במלואו מסכום ההלוואה?! הנני סבורה כי, לכל הפחות היה בנכונותו כביכול של מר ולד לותר על סך של 135,000 ₪ בנסיבות אלו, בכדי להדליק "נורות אזהרה" בתובעת.

יתרה מכך, טען מר אמודאי כי טרם ביצוע עסקת הניכיון פנה לנתבע 2 וביקש שיאשר לו כי השיק יפרע וכי אין כל בעיה בשיק. במסגרת דיון אשר התקיים בפני בית המשפט ביום 13.7.09 (נספח י"ז לתצהיר הנתבעת) העיד מר אמודאי כי השיחות במשרדו מוקלטות. יתרה מכך, בכל הנוגע לשיחה כאמור בינו לבין הנתבע 2, עת נשאל מר אמודאי האם יש הקלטה הוא השיב שחד משמעית שהקלטה כאמור קיימת (ראה עמוד 11 שורה 31). אלא שהתובעת לא הציגה בפני בית המשפט כל הקלטה של שיחה זו העומדת בבסיס טענותיה. לטענת מר אמודאי, בדיקה אשר נעשתה על ידי מזכירתו העלתה כי לא קיימת הקלטה כאמור ואולם בנסיבות בהן הבדיקה מנוגדת לעדותו החד משמעית של מר אמודאי מחד, ומאידך, הבדיקה לא בוצעה על ידו ועצם קיומה הוא בבחינת עדות שמועה, הנני מטילה ספק בכך שאמנם לא קיימת הקלטה ויתרה מכך הנני מוצאת כי יש בכך שהתובעת נמנעה מהצגת הקלטה כאמור בכדי ללמד חזקה ראייתית שלילית הפועלת כנגד גרסתה בכל הנוגע לעצם קיומה של השיחה כמו גם באשר לתוכנה.

זאת אף זאת, מר אמודאי העיד כי נמסרו לו ההסכמים נשוא עסקת היסוד – הסכמים אשר אין חולק שעיון בהם מעלה שהשיק נשוא התביעה הינו שיק לביטחון בלבד עוד קודם לפגישה עם הנתבע 2 ביום 25/4/08 (ראו עדותו בעמוד 10 שורות 1-4) – ואולם לטענת מר אמודאי, לא עיין בהסכמים הואיל וביקשם רק לצורך פורמאלי (ראו עדותו בעמוד 13 שורות 20-23). אציין לעניין זה כי, ככל שאמנם סברה התובעת שעליה לקבל את ההסכמים, ברי כי היה עליה גם לעיין בהם ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. יתרה מכך, לאור כל הספקות אשר הועלו על ידי לעיל, ספק בעיניי באם אמנם מר אמודאי לא עיין בהסכמים.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התובעת לא הוכיחה תום לב במועד סיחור השיק אליה.

16. לאור כל האמור והמפורט, הנני קובעת כי התובעת לא הוכיחה אחיזה כשורה בשיק נשוא התביעה ומשכך בהינתן שהסיחור אל התובעת נעשה אגב מרמה, אין בידה להתגבר על הפגם בסיחור ולהתגבר על טענותיהם של הנתבעת בנוגע לשטר.

סוף דבר:

17. אשר על כן הנני קובעת כי דין התביעות להידחות. התובעת תישא בהוצאותיהם של הנתבעים בסך כולל של 40,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

18. תיק ההוצל"פ – יסגר.

19. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים ולהוצאה לפועל.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.