1. ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין (עו"ד יהושע ננר – אב"ד, עו"ד יוסף קמר-חב"ד ועו"ד שלמה ארדינסט-חב"ד) מיום 13.11.11 בתיק בד"א 72/10.

2. בפסק הדין נשוא ערעור זה, נכרך ערעורו של המערער בתיק בד"א 72/10 על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו בפסק דינו של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה (אלבר נחאס, עו"ד – אב"ד, עוה"ד יוסף מילר-חב"ד ועו"ד ג'נאן עאסי ג'ובראן-חב"ד) (להלן: "בית הדין המחוזי"), מיום 16.6.10, בתיק בד"מ 48/06 יחד עם ערעור שהגיש המשיב – וועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין - בתיק בד"א 64/10 - על קולת העונש.

3. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעורו של המערער הן לעניין ההרשעה והן לעניין חומרת העונש ודחה את ערעורו של המשיב על קולת העונש.

הרקע לערעור

תמצית הקובלנה

4. על פי כתב הקובלנה מיום 11.4.06 שהוגש כנגד המערער, פנה אליו, בחודש נובמבר 2003 או בסמוך לכך, מר אלי טראוב (להלן: "המתלונן"), שהוא בנו של יהלומן ישראלי בשם אברהם טראוב (להלן: "טראוב") שנעצר בהונגריה במחצית השנייה של 2003, זאת לבקשת שלטונות רוסיה שביקשו משלטונות הונגריה להסגירו אליהם. הפנייה למערער נעשתה מכיוון שנודע לבני משפחתו של טראוב, כי המערער פעל בהצלחה לשחרור בנו שלו – איתמר – שאף הוא היה עצור בהונגריה בנסיבות דומות.

5. במהלך הפגישה שנעשתה בין המתלונן לבין המערער, בנוכחות עו"ד קוגלר, שייצג את משפחת טראוב, ציין המערער, כי הוא יוכל לסייע בשחרורו של טראוב באמצעות איש קשר מרוסיה, אך הדבר יצריך העברת סכומי כסף ניכרים שיגיעו לכמיליון דולר לאיש הקשר ולצדדים נוספים. המערער ציין, כי לשם כך יהיה על המתלונן להפקיד בבנק בחשבון נאמנות של עו"ד קוגלר כסף או יהלומים בשווי של מיליון דולר וכן להפקיד "דמי רצינות" בסך 100,000 דולר, לידיו הנאמנות של המערער כדי להראות לאיש הקשר שכוונת המתלונן היא רצינית. על פי המצג שהציג המערער למתלונן, מעשיו נעשים לשם קיום מצוות פדיון שבויים ושלא על מנת לקבל תמורה וכי טראוב ישוחרר עד למחצית 2004.

6. על פי הנחיית המערער, הפקיד המתלונן, ביום 2.1.04, לידיו הנאמנות של המערער, באמצעות העברה בנקאית לחשבונו, סך של 100,000 דולר שאמור היה להיות מוחזר לידיו מיד לאחר שחרורו של האב. בנוסף, הפקיד המתלונן, ביום 5.1.0, יהלומים בשווי של מיליון דולר בבנק איגוד, בחשבון נאמנות של עו"ד קוגלר, על מנת להבטיח את התשלום לאיש הקשר ולצדדי ג'.

7. עם הפקדת סכום הכסף האמור בידי המערער, הוא הוציא אישור, בחתימתו, על גבי נייר פירמה של משרדו המופנה אל המתלונן, שכותרתו "פיקדון עבור טראוב" ובו מצוין "מאשר קבלת 450,000 ₪ סכום זה יוחזר, ללא תנאי, ביום 20.1.04, לא יחול לגביו כל קיזוז, עיכוב, עיקול או תשלום צד ג' מכל מין וסוג שהוא". הסכום האמור, לא הוחזר מידי המערער למתלונן עד היום, ובכך התמקדה תלונת המתלונן.

8. ביום 15.1.04, התקיימה בקיסריה ישיבה נוספת בין המערער לבין המתלונן ועו"ד קוגלר, שבה ציין המערער כי המצב הסתמך וכי המחיר עבור ביצוע פעולות השחרור עלה. על פי הנחיית המערער ובנו איתמר, העביר המתלונן בחודשים ינואר-פברואר 2004, סכום נוסף של 695,000 דולר לצדדי ג' ולאיש הקשר בחו"ל, כאשר המערער הציג בפני המתלונן מצג לפיו אם ייכשלו המאמצים לשחרור טראוב, יוחזרו הכספים. בנוסף, המערער נסע לחו"ל לשם קיום מפגשים עם אותם צדדי ג', כאשר המתלונן מימן את הנסיעות, לרבות טיסה, מלון, כלכלה וכו'.

9. לקראת סוף חודש פברואר 2004, הגיע המתלונן למסקנה שהפעולות שנעשו והכספים שהועברו לפי הנחיות המערער לא יביאו לשחרור האב ולפיכך שחרר את היהלומים בסך מיליון דולר, שהופקדו בבנק אגוד, וכן הורה למערער להפסיק מיידית את פעולותיו ולהשיב לו את הכספים וכן את הפיקדון.

10. המערער מסר למתלונן, בשם איש הקשר, כי בפעולותיו גזר המתלונן את דינו של אביו למיתה וכי אם לא יועברו הכספים עליהם התחייב ידאג איש הקשר לסבך את האב יותר אצל הרוסים ויגרום לו לנזק רב וכן ידאג להוציא את הכסף שהמתלונן חייב לו.

11. המתלונן עמד על דרישותיו להחזרת כספי הפיקדון והכספים ששולמו למערער ולחץ עליו להחזיר את הכספים. ביום 26.2.04 שלח המערער למתלונן בפקס מסמך הנחזה להיות הוראה בפקס מיום 20.2.04, המופנית אל בנק מרכנתיל-דיסקונט בע"מ ומורה לו להעביר מחשבונו בבנק זה לחשבון הבנק של החברה שבבעלות המתלונן את הסכום האמור. בדיעבד הוברר,כי מסמך זה לא נשלח על ידי המערער לבנק והיה בגדר מצג שווא. טראוב, שוחרר בסופו של דבר, בסמוך לחודש מאי 2004 וזאת שלא בסיוע המערער או מי מטעמו.

12. בחודש מאי 2004 התקיימה פגישה נוספת בין המתלונן, עו"ד קוגלר, המערער ובנו איתמר שבו תבע המתלונן מהמערער את החזרת הכספים. המערער סרב להשיב למתלונן את כל הכספים כולל כספי הפיקדון בטענה כי סכום הפיקדון מכסה הוצאות שונות שהיו לו בקשר לפרשה וכן את שכר טרחתו. המערער המציא למתלונן פירוט של ההוצאות שנכתב בכתב ידו במקום הפגישה וכלל הוצאות טלפונים של המערער ובנו בסך 26,500 דולר, הוצאות של בנו של המערער בחו"ל בסך 3,500 דולר וכן שכ"ט המערער לתקופה של חודש לפחות לפי 2,500 דולר ליום ובסה"כ 75,000 דולר.

13. בגין עובדות אלה, הואשם המערער בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיפים 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), אי שמירה על כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; הפרת סעיף 85 לחוק הלשכה בצירוף סעיף 86 לחוק; חוסר נאמנות ומסירות ללקוח, עבירה לפי סעיפים 54 ו-61 לחוק וכן כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"). בנוסף, הואשם בהפרת הכללים 11, 39, 40, 41, 42 לכללי האתיקה בצירוף סעיף 61(2) לחוק).

הכרעת בית הדין המחוזי

14. בית הדין המחוזי קבע, כי על פי הראיות שהובאו בפניו ובכללן עדויות עדי התביעה, ניתן לקבוע, כי פועלו של המערער ביצירת קשר עם הגורמים בחו"ל, מעורבותו בהעברת הכספים וכישלון ההבטחה לשחרר את טראוב, לא היו במסגרת טיפול משפטי וכי בעניין זה לא נוצרו יחסי עו"ד-לקוח בינו לבין המתלונן, הגם שעצם היות המערער עו"ד גרמה למתלונן לסמוך על המערער בשל ה"ערך המוסף" שבכך. עוד נקבע, כי הפנייה למערער על ידי המתלונן נעשתה בעיקר בשל ניסיונו האישי בטיפול בשחרור בנו איתמר, עת נעצר בחו"ל.

15. יחד עם זאת, נקבע כי בכל הנוגע לקבלת הפיקדון ולאי החזרתו התקיימו בין המערער לבין המתלונן יחסי עו"ד-לקוח. בעניין זה, ראה בית הדין המחוזי כראיה מרכזית לחובת המערער את המכתב ק/1 מיום 2.1.04, שלפיו קיבל לידיו את הסך של 100,000 דולר כ"פיקדון" תוך הבטחה להחזירו למתלונן ללא תנאי. בעניין זה נקבע, כי מאחר שהמסמך כתוב על נייר פירמה של המערער כעו"ד, חתום על ידי המערער כעו"ד וניסוחו הוא בלשון של יחסי נאמנות ושל קבלת פיקדון המתאימים למקצוע עריכת דין, הדבר מלמד כי התקיימו לעניין קבלת הכספים האמורים יחסי עו"ד-לקוח בין המערער לבין המתלונן וכי לעניין קבלת הפיקדון, פעל המערער כעו"ד וליתר דיוק כ"עו"ד נאמן". בית הדין ציין, כי על אף שהמערער העיד על עצמו כי הוא אדם מסודר וכנגד כל מסמך שיש במשרדו קיים מסמך נגדי, העדרו של מסמך כלשהו בידיו המעיד על ביטול חובת הנאמנות האמורה באותו מכתב פועל כנגדו. עוד צויין, כי המערער אישר שסכום הפיקדון הופקד בחשבון הפיקדונות הכללי של משרדו וגם עובדה זו תומכת בקיום יחסי עו"ד-לקוח בכל הנוגע להחזקת הסכום בנאמנות. בנוסף צויין, כי לא הוצג ולא הוגש כל מסמך על ידי המערער באשר לתיעוד העברת הכספים מחשבון הפיקדונות ובאשר לרישומם לאחר העברתם מאותו חשבון וברור שאותם כספים הועברו מחשבון הפיקדונות ונלקחו לכיסו של המערער.

16. באשר לגבייה החד צדדית של הסכום האמור על ידי המערער, נקבע, כי מדובר בעבירה בדרגת חומרה גבוהה של הפרת חובת נאמנות ושל התנהגות שאינה הולמת עו"ד. בעניין זה נקבע, כי טענת המערער שהמתלונן הסכים לגביית שכר הטרחה והוצאות בסכום זה אינה מתקבלת על הדעת, שכן לא ייתכן שהמתלוננים שדרשו את החזרת כל הכספים, כולל אלה שהועברו לחו"ל, יוותרו על הסכום היחיד המצוי בנאמנות, ושלגביו קיים סיכוי ממשי כי יוחזר. בית הדין הוסיף, כי הפירוט בדף החשבון של המערער, לפיו נגבו הוצאות ושכר לפי 2,500 דולר ליום למשך 30 יום, כאשר המערער שולל קיום יחסי עו"ד-לקוח ואינו מציג בעניין זה הסכם שנעשה מראש, אינו יכול להתקבל כהגיוני וגם סכומי ההוצאות שנתבעו עבור הבן איתמר ונקבעו ללא כל גיבוי ופירוט, שוללים את גרסת המערער. לגישת בית הדין, העובדה ש"החשבון" עליו הסתמך המערער הסתכם בסכום השווה למלוא סכום הפיקדון, אומרת דרשני ומלמדת על כוונת המערער שלא להחזיר למתלונן סכום כלשהו על אף דרישתו. ראיה נוספת לחובת המערער הינה עצם כתיבת המסמך ק/2 שבו התחייב לכאורה להחזיר את הסכום למתלונן ובית הדין דחה את טענת המערער, כי המכתב לא נשלח ועצם הכנתו אינה מלמדת על הסכמתו להחזיר את הסכום האמור.

17. בית הדין הוסיף וקבע, כי עצם מעורבותו של המערער, בהיותו עורך-דין, ביצירת קשר פסול עם גורמים בחו"ל מתוך ידיעה שאלו עומדים לגבות סכומי עתק, באמצעותו או לפחות בידיעתו ובתיווכו וכן חלקו באי מימוש ההבטחה למתלוננים מהווים כשלעצמם התנהגות אסורה על עורך דין, גם אם זו איננה במסגרת יחסי עו"ד-לקוח. זאת, בשל העובדה שעצם היות המערער עורך-דין, גרמה למתלוננים לסמוך עליו בשל "הערך המוסף" שבתוארו המקצועי.

18. לאור כל האמור, הורשע המערער בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע; של אי שמירת כבוד המקצוע וכן בעבירות של חוסר נאמנות ומסירות כלפי הלקוח לפי סעיפי החיקוק המפורטים בפרטים ב1, ב2 ו-ב4 להוראות החיקוק שבכתב הקובלנה, בכל הנוגע לקבלת הפיקדון לפי ק/1, גבייתו לעצמו ללא הסכמה ואי החזרתו למתלוננים. בנוסף, הורשע המערער בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ובאי שמירה על כבוד המקצוע, בכל הנוגע למעורבותו ביצירת הקשר עם הגורמים בחו"ל וכן בכישלון הבטחתו לגבי התוצאה. זאת תוך הדגשה כי הרשעתו בעניין זה אינה במסגרת יחסי עו"ד-לקוח עם המתלוננים. לעומת זאת, זוכה המערער מהעבירות שיוחסו לו בגין סעיפים 85 ו-86 לחוק, לנוכח הקביעה כי ההבטחה לשחרור אביהם של המתלוננים לא היתה קשורה לתפקידו המקצועי של המערער כעו"ד.

19. בעקבות ההרשעה, גזר בית הדין המשמעתי על המערער ביום 16.6.10, את העונשים הבאים:

עונש השעייה בפועל למשך 16 חודשים; השעייה על תנאי למשך 24 חודשים לתקופה של 3 שנים; קנס בסך 10,000 ₪; תשלום הוצאות ללשכה בסך 10,000 ₪; תשלום פיצוי למתלוננים בסך 25,000 ₪.

20. בנימוקי גזר הדין צויין, כי המתלוננים לא פנו למערער לצורך טיפול משפטי והוא לא נקט בהליך משפטי ולא ביצע כל טיפול משפטי ושגרתי בעבורם. יחד עם זאת, במסגרת הקשר שנוצר בינו לבין המתלוננים הופקדו בידיו, כעו"ד נאמן, הכספים למשמרת בנאמנות. בית הדין ציין כי גם אם השקיע המערער, שלא כעורך-דין, מאמצים וטרחה בסיוע למתלוננים, והגיע לו בשל כך שכר, לא היתה כל הצדקה מצידו ליטול את כספי הנאמנות, תוך יצירת חשבון המפרט סכומים המגיעים לו, כביכול, המסתכמים "במקריות", במלוא הסכום שהופקד בידו בנאמנות. על פי קביעת בית הדין גם דבריו של המערער לאחר הרשעתו, כי טעותו היחידה היתה שלא הוציא מכתב המופנה למתלוננים, לאחר המועד להחזרת הפיקדון, לפיו אינו פועל בחינם, מלמדים על חוסר השלמה וחוסר הפנמה של חומרת הקביעות שבהכרעת הדין. יחד עם זאת, הדגיש בית הדין את הייחודיות שבמקרה שלא היה קשור במישרין לתפקודו של המערער כעו"ד, אלא לניסיון האישי שצבר בשחרור בנו או בנסיבות דומות. עוד ציין, את העובדה שהמערער הינו עו"ד וותיק, בעל עבר משמעתי נקי והוא ממשיך, בגילו המתקדם, להפעיל משרד לפרנסתו ולפרנסת אחרים הסמוכים על שולחנו המקצועי וכן את מצבו הבריאותי הלקוי.

פסק דינו של בית הדין הארצי

21. כאמור, המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי, הן על הרשעתו והן על גזר הדין בבד"א 72/10. במקביל, הגיש המשיב – וועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין – ערעור על קולת העונש שהושת עליו, בבד"א 64/10.

22. בית הדין הארצי, בפסק דינו, מיום 13/11/11, קיבל באופן חלקי את ערעורו של המערער, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש ודחה את ערעורו של המשיב לעניין קולת העונש. באשר לזיכוי, בית הדין החליט לבטל את הרשעתו של המערער בעבירות של התנהגות שאינה הולמת ושל אי שמירה על כבוד המקצוע, בנוגע למעורבותו בקשר עם הגורמים בחו"ל, לצורך שחרור אביהם של המתלוננים. עם זאת, השאיר בעינה את הרשעת המערער בכל הנוגע לאי קיום ההתחייבות בק/1 להחזיר את הפיקדון למתלונן ובנוסף את הרשעתו בעבירות שעניינן אי הפקדת סכום הפיקדון בחשבון נאמנות/פיקדון נפרד, אי השקעתו ואי מתן דין וחשבון ללקוח. כפועל יוצא, הוחלט להפחית את תקופת ההשעיה בפועל שנגזרה על המערער ולהעמידה על 14 חודשים במקום 16 חודשים, תוך הותרת יתר רכיבי גזר הדין על כנם.

23. בית הדין הארצי, בניגוד לבית הדין המחוזי, סבר כי בין המתלונן לבין טראוב, אכן התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, בכל הנוגע לטיפול מול הגורמים בחו"ל. לעמדת בית הדין, פנייתו של טראוב למערער היתה בגדר פנייה לייצוג. המערער קיבל על עצמו להשתתף בייצוג ובפועל אף פעל כלפי אנשי הקשר בחו"ל ונסע לשם, לשם כך. בנוסף נערכו ישיבות עבודה בין המערער לבין טראוב בהם פורטו דרישותיו של האחרון וניתנה הסמכה בעל-פה למערער לפעול שחרור אביו של טראוב. בנוסף נקבע כי על אף שתחילה טען המערער כי יפעל לשם מצוות פדיון שבויים, הרי שלאחר זמן סבר כי מגיע לו שכ"ט ואף נקב בסכום שמגיע לו לדעתו. בית הדין ציין שאף כי לא הובהר בחומר הראיות מתי השתנה מצב היחסים שבין הצדדים מסיוע אנושי גרידא לפדיון השבויים, שלא בתשלום למצב של יחסי עו"ד-לקוח, הרי בקבלת הפיקדון בצורה שקיבל אותו, החזיק בו, והתייחס אליו, פעל המערער כעו"ד לפחות בחלק מפעולותיו.

24. בית הדין הביע דעתו, כי "פעולה של עו"ד ישראלי לעזור לחלץ ממעצר והסגרה של אזרח ישראלי שנעצר בחו"ל, יכולה, על פניה, בהחלט להיחשב כפעולה הנעשית במסגרת פעילותו כעו"ד, גם אם הפעילות נעשית באמצעות צדדים שלישיים, אנשי קשר, בנו של המערער או כל גורם אחר" (עמ' 7 לפסה"ד). יחד עם זאת ציין, כי לנוכח העובדה שהמשיב לא ערער על קביעת בית הדין המחוזי, כי אותה פעילות כלפי הגורמים בחו"ל, לא נעשתה במסגרת פעילותו של המערער כעו"ד, הרי שבית הדין הארצי אינו מתכוון לשנותה.

25. יחד עם זאת, הפך בית הדין הארצי את קביעת בית הדין המשמעתי, בכל הנוגע לחלקו של המערער ביצירת הקשר עם הגורמים מחו"ל ובהעברת הכספים שלא הוחזרו לידי המתלוננים, על אף שמקבלי הסכומים לא גרמו לשחרורו של אביו של טראוב. בית הדין קבע, כי המערער פעל בדיוק כפי שבני משפחת טראוב היו מעוניינים שיפעל ואין לראות בעצם הקשר שלו עם הגורמים בחו"ל כ"קשר פסול" ואם הדבר היה מביא לפדיון שבויים, איש לא היה מעלה טענה בעניין. בית הדין ציין כי הגם שפעולתו של המערער לא היתה "פעילות משפטית", הרי שבניגוד לעמדת בית הדין המחוזי, היא נעשתה על ידו כעו"ד וציין כי לא פעם תפקידו של עוה"ד איננו משפטי "גרידא" והוא מתבטא גם בפעולות אחרות כגון ניהול מו"מ כלכלי, כך גם פעולה שמטרתה להביא לשחרור ישראלי הכלוא בארץ זרה וננקטים צעדים כדי למנוע את הסגרתו למדינה שלישית. בית הדין הארצי ציין, כי על אף שהוא שותף לתחושה הלא נוחה בדרך בה פעל המערער, אין בכך כדי להצדיק את הרשעתו.

26. בית הדין הארצי ציין עוד, כי השאלה המרכזית שבפניו אינה קיומם של יחסי עו"ד-לקוח בין המערער לבין טראוב, באופן כללי, אלא השאלה הנקודתית האם המערער קיבל את הפיקדון מטראוב במסגרת פעילותו כעו"ד. בעניין זה ציין, כי הפיקדון בסך 100,000 דולר ניתן למערער, לבקשתו, כחלק מהתנאים שהציג בפני המתלונן לטיפול בשחרורו של אביו. על פי קביעת בית הדין עצם הפקדת הפיקדון בידי המערער נעשתה בשל היותו עו"ד, המערער קיבל את הסכום והוציא קבלה מחשבון הפיקדונות של משרדו, כאשר אישור קבלת הפיקדון ותנאי הקבלה והחזרה, ק/1, נכתבו על ידי המערער על נייר הפירמה של משרדו ובחתימת "יוסף סגל ושות', משרד עו"ד". הוא הדין בהוראה ק/2, המופנית לבנק מרכנתיל ומורה לו להחזיר את כספי הפיקדון לחשבון הבנק של המתלונן, הוראה שהועברה בפקס למתלונן אך לא נשלחה לבנק. בנוסף צוין, כי המערער עצמו אישר גם בכתובים כי הוא דורש מהמתלונן שכ"ט עבור פעולותיו.

27. לאור כל האמור, הגיע בית הדין הארצי למסקנה, כי המערער פעל במסגרת תפקידו כעו"ד בעת קבלת הפיקדון בסך 100,000 דולר, וממילא חלות עליו ההוראות השונות הנוגעות לכספי נאמנות המופקדים בידי עו"ד. בית הדין הוסיף, כי גם אילו הגיע למסקנה שהפיקדון הופקד בידי המערער, שלא במסגרת תפקידו כעו"ד, היה מן הראוי להרשיעו בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ובעבירות של אי שמירת המקצוע, ולא היה בכך כדי לשנות את העונש.

28. בית הדין הארצי דחה את גרסת המערער, כי על אף האמור בק/1, הסכים המתלונן בשלב מאוחר יותר שהמערער לא יחזיר לו את הפיקדון. בית הדין הכתיר גרסה זו כ"גרסת בדים". זאת בין היתר משום שלפי סברתו, אם אכן היתה הסכמה כזאת לשינוי בתנאים מצד המתלונן, המערער כעו"ד היה טורח לעגן אותה בכתב. בנוסף נקבע כי טענת המערער בעניין זה עומדת בסתירה לפניות החוזרות ונשנות של המתלונן למערער בדרישה להחזיר לו את הפיקדון ואת יתר הכספים. בנוסף נסתרת גרסתו על ידי משלוח הפקס ק/2 למתלונן, מסמך המהווה מצג ברור, לפיו כבר ניתנה הוראה לבנק להחזיר את הכספים למתלונן. בית הדין גם דחה את גרסת הקיזוז שהעלה המתלונן וקבע כי המסמך "נספח ב'", שבו פירט המערער את ההוצאות שנגרמו לו ולבנו, איתמר, הינו מסמך שנבנה בדיעבד, כדי שהתוצאה הסופית תגיע לסך של 100,000 דולר ואף תעבור אותו במעט, זאת לשם יצירת רושם של אותנטיות, ואין המדובר במסמך המשקף הוצאות אמיתיות. בית הדין קבע עוד כי גם אילו סבר המערער שזכותו לקבל החזר הוצאות מן המתלונן או שכ"ט, הדרך היתה פתוחה בפניו לפנות לערכאות האזרחיות ולא לבצע קיזוז חד צדדי.

29. בית הדין גם דחה את טענת המערער לפיה על פי לשונו של כלל 40(ב) לכללי האתיקה, ההוראות בעניין פיקדון, חלות רק כאשר אדם שלישי הוא המפקיד את הכספים עבור הלקוח. בית הדין קבע, כי הכלל האמור מתייחס גם למקרים בהם הלקוח עצמו הוא זה שהפקיד את הכספים ובכל מקרה חלות בעניין הוראות סעיף 88 לחוק הלשכה, השוללות אפשרות של עיכוב כספים בידי עו"ד בטענה שאלו מגיעים לו כשכ"ט. זאת אם לא הגיש תובענה כנגד הלקוח, בתוך שלושה חודשים מהיום שבו דרש מן הלקוח את החזרת הכספים לידיו. בית הדין ציין בעניין זה, כי עד עצם יום מתן פסק הדין, המשיך המערער להחזיק את סכום הפיקדון השייך למתלונן, על אף פסק דינו של בית הדין המחוזי, וציין כי המשך החזקת הפיקדון בידיו הינו שלא כדין ומהווה עבירת משמעת נמשכת.

30. באשר לעניין העונש, ציין בית הדין הארצי כי יש לראות בחומרה יתרה את העובדה שהמערער לא החזיר עד היום את הפיקדון שקיבל מידי המתלונן ולא הביע חרטה כל שהיא. כמו כן שקל לחומרה את גרסת הכזב שהציג המערער כדי להצדיק את המשך החזקת הפיקדון, את רמת הענישה המקובלת בהלכה פסוקה ואת הפגיעה החמורה שפוגעים מעשים כדוגמת מעשי המערער בציבור עוה"ד בכללו. יחד עם זאת הוחלט להפחית בחודשיים את תקופת ההשעיה בפועל. זאת, לנוכח התמשכות ההליכים בעניינו של המערער, ביטול הרשעתו של המערער בעבירות הכרוכות בהעברת הכספים לחו"ל ובפעולתו כלפי צדדי ג' שם וכן לנוכח העובדה שהמתלונן ובני משפחתו לא נקטו עד היום בשום הליך אזרחי כלפי המערער, דבר המעורר תמיהה.

עיקר טענות הצדדים

עיקר טענות המערער

31. נקודת המוצא בטיעוני ב"כ המערער היתה, כי בינו לבין המתלונן לא התקיימו כלל יחסי עו"ד לקוח, ומדובר במחלוקת כספית על רקע מערכת יחסים בינאישית שהיא נעדרת זיקה לעובדת היותו של המערער עורך-דין. מכאן, שכל פעולותיו של המערער אינן נופלות בגדר סמכותן של ערכאות המשמעת ואינן משתבצות בחקיקה ובפסיקה המשמעתית, הנוגעות אך ורק לפעילותו של עורך-דין במתן שירותים משפטיים ללקוחותיו. היעדרם של יחסי עו"ד לקוח, עולה לטענתו, הן מתגובת המתלונן עצמו בעניין זה ללשכה, לפיה המערער לא ייצג אותו כעו"ד, הן לנוכח העובדה שהמערער לא התבקש לבצע פעולה משפטית כלשהי, אלא לסייע למתלונן בנושאים לבר-משפטיים, על סמך ניסיונו האישי והמשפחתי, תוך שהעניינים המשפטיים מטופלים בידי עו"ד אחר והן לנוכח העובדה שהמתלונן או מי מבני משפחתו לא חתמו מעולם על ייפוי כוח למערער.

32. עוד לטענת המערער, בכל הנוגע לקבלת הפיקדון, הרי שזה לא נעשה בגדר פעילותו כעו"ד. לדבריו, המתלונן מעולם לא פנה למערער, כעו"ד, כדי לקבל שירותי נאמנות על הכספים ולא חיפש עו"ד שיהיה נאמן על כספו. לטענתו, גם אם כשל המערער בכך שהפקיד את הכספים בחשבון נאמנות שלו, אין בכך כדי ליצור מערכת יחסים של נאמנות בינו לבין המתלונן. עוד לטענתו, גם אם כשל בכך שלא יצר הפרדה ברורה בין עיסוקיו כעו"ד לבין עיסוקיו הפרטיים כנדרש על פי כלל סעיף 1(ג) לכללי לשכת עוה"ד (עיסוק אחר), הרי שניתן לכל היותר להעמידו לדין משמעתי על הפרת סעיף זה, אך לא ניתן להסיק מכך שנוצרו בינו לבין המתלונן יחסי עו"ד לקוח, בהקשר של הפיקדון. עוד נטען, כי שתי ערכאות המשמעת התעלמו מעדות המערער שלא נסתרה, כי לאחר יום 20.1.04, נוצרו בין המערער לבין המתלונן הסכמות אחרות, שאיינו את ק/1. בנוסף, ב"כ המערער טען כי בית הדין התעלם מכך שדרישת המערער מן המתלונן, כפי שבאה לידי ביטוי בנ/4, היתה לקבלת "שכר" ולא לקבלת "שכר טרחה". בעניין זה נטען, כי אין חולק שכל הגורמים שסייעו למשפחת המתלונן, לא פעלו בהתנדבות אלא בתשלום וגם המערער הקדיש לכך מספר רב של ימים ודרש, בדין, תשלום בשל כך.

33. לעניין מידת העונש שנגזרה על המערער נטען כי זו נשענה על קביעת בית הדין, לפיה מעשי המערער עלו כדי שליחת יד בכספי פיקדון, הגם שעבירה זו לא נכללה בקובלנה שהוגשה נגדו ולא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפניה. בהקשר זה צוין, כי המתלונן לא פנה למערער במשך למעלה משנה ממועד סיום הטיפול בנושא התשלום, וחרף הצהרותיו, לא תבע כספים מן המערער בתביעה אזרחית, תביעה שהתיישנה זה מכבר. בנוסף נטען, כי המערער לא הסתיר את כוונתו לעכב ולקזז את הכספים בגין שכרו ולא פעל בהסתר ובמרמה וכי לכל היותר מדובר בקיזוז שלא כדין ולא בשליחת יד בפיקדון.

34. לעניין מידת העונש נטען כי רף הענישה לו טען הקובל התייחס לעבירה שהמערער לא הואשם בה ואף לא הורשע בה. בנוסף נטען, כי לנוכח העדר מערכת של יחסי עו"ד לקוח בין המערער לבין המתלונן, אין לגזור את חומרת הענישה ממקרים שבהם עו"ד שולח יד בפיקדונות של לקוח שניתן במסגרת יחסי הנאמנות שביניהם. עוד נטען כי אף אם תתקבל עמדת בית הדין הארצי, שניתן לקיים יחסי עו"ד לקוח "למחצה לשליש ולרביע", בניגוד לרצונם המוצהר של הצדדים בזמן אמיתי, יש לראות בכך חידוש מפליג ולהתחשב בעניין לצורך קביעת רמת הענישה. זאת בנוסף לנסיבות המקלות הנוספות עליהן עמד גם בית הדין הארצי.

עיקר טענות המשיב

35. לעמדת המשיב, בכל הנוגע לכספי הפיקדון, התקיימו יחסי עו"ד לקוח בין המערער לבין המתלונן. לטענות המשיב לנוכח הסכמת הצדדים, במישור העקרוני, כי שירותי החזקת כספים בנאמנות הם בגדר שירות משפטי לכל דבר ועניין, הרי שאין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בעניין על ידי הערכאות קמא. לעמדת ב"כ המשיב, הנסיבות שבהן הופקד הסכום של 100,000 דולר לידי המערער, כולל הפגישה במשרדו של המערער שבה הועבר לידיו הכסף, ההסתמכות המתלונן על כך שהמערער הוא עו"ד, קיומה של ק/1 - התכתובת על נייר הפירמה של משרד המערער, שנגעה להפקדת הכסף בחשבון הפיקדונות של המשרד וההוראה להחזיר את הכסף מאותו חשבון – ק/2 - וכן העובדה שהמערער עצמו, בתגובתו הראשונית לתלונה, מיום 6.7.05, לא טען כי פעל בכספי הפיקדון כאדם פרטי ולא כעו"ד.

36. לא-זו-אף-זו, לטענת ב"כ המשיב, גם אילו נקבע שכספי הפיקדון הופקדו בידי המערער שלא במסגרת עיסוקו כעו"ד, היה מקום להרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת ופגיעה בכבוד המקצוע בניגוד להוראותיו של מסמך יצירת הפיקדון. המעילה באמונו של המתלונן ושליחת היד בכספים שהופקדו בידיו בנאמנות לצורך מטרה מסוימת, פוגעת באמון הציבור ובקהילת עוה"ד ומלמדת על כך שהמערער אינו ניחן בתכונות ההכרחיות לעו"ד כגון הגינות, יושרה, ניקיון כפיים וטוהר מידות.

37. ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי על פי ההלכה הפסוקה, ללא הסכמה מפורשת ומראש לגבי גובה שכה"ט המגיע לעוה"ד ובנוגע לזכותו לקזז את שכר טרחתו המוסכם מתוך כספי פיקדון או נאמנות, אסור לעוה"ד לבצע פעולה של "קיזוז" מתוך הכספים האמורים וככל שהדבר נעשה, מדובר בשליחת יד בכספי הפיקדון.

38. לגבי העונש נטען, כי העבירה של "שליחת יד" בכספי פיקדון, אמנם אינה קיימת בספר החוקים, אך היא באה לידי ביטוי בהרשעה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת עו"ד. עוד נטען, כי פסיקת בתי הדין למשמעת, מתייחסת בחומרה רבה לעבירות מסוג זה והמורשעים בהן, נדונים לתקופות השעיה ממושכות ואף מורחקים לצמיתות מעיסוקם בעריכת דין. לפיכך, גורס המשיב כי בנסיבות העניין אין להתערב בעונש שנגזר על המערער.

דיון והכרעה

39. בפתח הדברים ראוי לזכור ולהזכיר את מושכלות היסוד הנוגעות למידת התערבותה המצומצמת של ערכאה זו, בשבתה כערכאת ערעור על בית הדין הארצי, בקביעותיהן של ערכאות המשמעת שהן המופקדות על התוויתן ואכיפתן של הנורמות האתיות החלות על ציבור עורכי-הדין. כנאמר ב- על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' דוידויביץ [פורסם בנבו] 8.7.10), בפסקה 15 לפסה"ד:

"יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין בזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, מופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה".

40. בדומה, נקבע בפרשה אחרת:

"... בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם – הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד.

(על"ע 6868/06 עו"ד גדעון חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (פורסם במאגרים מיום 8.7.07. (להלן: "עניין חיים") ראו גם: על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' לשכת הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705, 709).

41. בנסיבות העניין, ובנותני את הדעת גם למושכלות יסוד אלה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו המשפטיות והעובדתיות של בית הדין הארצי במקרה הנדון ואף לא במידת העונש המשמעתי שנגזר על המערער. אכן, ברמה העובדתית מדובר בפרשייה שאיננה פשוטה, שכן אין חולק כי הקשר שנוצר בין משפחת טראוב לבין המערער, לא נבע מלכתחילה מכישוריו של המערער כעורך-דין, אלא, מניסיונו האישי כמי שהביא בנסיבות דומות לשחרור בנו ממעצר בהונגריה, זאת תוך שימוש באנשי קשר שטיפלו בעניין. אולם, בהמשך הדרך, בוודאי בסוגיית הפקדתו של הפיקדון הכספי אצל המערער, שימש המערער לצורך זה, כעורך-דין לכל דבר ועניין.

42. באשר להגדרתם של יחסי עורך-דין לקוח, כפי שנאמר על ידי המלומד ג' קלינג בספרו "אתיקה ועריכת דין" (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין תשס"א – 2001) (להלן-"קלינג") בעמ' 143-144, הרי על אף מרכזיותה של שאלה זו, אין בחוק ובכללים הגדרה או הנחיה שיסייעו לקבוע אם בפנינו יחסים של עו"ד-לקוח. בעניין זה אמנם נתנה הפסיקה מספר סימנים לקיומם של יחסים אלה, כמפורט בפסק דינו של כב' השופט דב לוין בע"א 37/86 לוי נ' שרמן פד מ"ד (4) 446: "האם הלקוח פנה לעורך הדין בבקשה כי ייצג אותו? האם עורך הדין קיבל על עצמו לייצג את הלקוח? האם ניתן לטובת עורך הדין ייפוי-כוח לטפל במקרה הנבדק? האם שולם שכר-טרחה עבור הטיפול? האם נערכה בין עורך הדין ללקוח ישיבה בה פירט הלקוח בפני עורך הדין את דרישותיו?". יחד עם זאת, כפי שנאמר על-ידי קלינג בספרו והדברים מקובלים עלי, קיומו של אחד הסימנים שנזכרו בפסק הדין אינו מכריע לעניין קיומם של יחסי עורך דין-לקוח וגם העדרו של אחד מהם אינו שולל את קיומם של אותם יחסים. "המרכיב העיקרי במבחן מערכת היחסים של עורך-דין-לקוח הוא מתן שירותים מקצועיים, לכן ייחשב לקוח אף מי שמקבל שירותי עורך דין, אף מבלי שישלם לעורך הדין שכר טרחה". (שם בעמ' 144) וכן ראו על"ע 6/88 עו"ד זאב קובלר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד מה(4), 329.

43. לדידי, גם מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה האם יש להגדיר את מכלול הטיפול שנתן המערער למתלונן ולמשפחת טראוב, לאור מאפייניו הייחודיים, מורכבותו ורקעו, כמתן שירותי משפטי-מקצועי, לא יכול להיות חולק שבכל הנוגע לטיפול בפיקדון, פעל המערער למולם באופן מובהק כעורך-דין וזאת ממספר טעמים שפורטו גם ע"י בית הדין הארצי: התנאים להפקדת הפיקדון נוסחו במסמך רשמי – ק/1 - שנשא כותרת של משרד המערער וכן את חתימת המשרד, לצד שמו ותוארו של המערער. באותו מסמך צויינה במפורש העובדה שמדובר ב"פיקדון", צוין המועד הסופי להחזרתו וכן צוין כי הפיקדון יוחזר ללא תנאי ולא יחולו לגביו כל קיזוז, עיקול, או תשלום צד ג' מכל מין וסוג שהוא. הטענה שאין לייחס משמעות לעריכת ק/1 על גבי נייר מכתבים רשמי של המערער ובחתימתו כעורך דין, משום שמהערער נהג להשתמש בנייר מסוג זה גם "לצורך הזמנת בשר מהקצב", היא בנסיבות העניין ולנוכח הכותרת, החתימה, הניסוח המוקפד והמאפיינים המשפטיים הברורים של המסמך, משום אמירה לא רצינית שראוי היה לה שלא תושמע. בנוסף, הפיקדון הופקד בחשבון הפיקדונות של משרד המערער ולא נערך לגביו כל רישום נפרד המאפיין אותו כ"פיקדון פרטי". לא ניתן לקבל את טענת ב"כ המערער כי לכל היותר היתה בהתנהלותו רשלנות בקיום ההפרדה הנדרשת בין עיסוקיו כעורך-דין לבין עיסוקיו הפרטיים, כנדרש על פי כללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר). שכן, מכלול הנסיבות מצביע על כך שהפיקדון הופקד כ"דמי רצינות" אצל המערער, להנחת דעתם של הגורמים בחו"ל שאמורים היו לטפל בשחרור תמורת תשלום, לא רק בשל קשריו האישיים של המערער עם הגורמים בחו"ל שאמורים היו לטפל בשחרור, אלא גם בשל מאפייניו המיוחדים של פיקדון המופקד בנאמנות אצל עורך-דין, ההופך לצורך העניין להיות נאמן של שני הצדדים. עוד יצויין, כי ממסמכים שכתב המערער עצמו עולה כי הוא דרש מהמתלונן "שכר טרחה" עבור פעולותיו. ראו נספח ב' הנ"ל וכן האמור במכתבו במענה לתלונה מיום 6.7.05, שבו הוא משתמש במונח "שכ"ט והוצאות", המאפיינים דרישה של עורך-דין מלקוחותיו עבור שירותים מקצועיים שנתן להם.

44. בהקשר זה גם לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעותיו המפורטות של בית הדין הארצי אשר דחה טענות המערער בדבר שינוי התנאים, כביכול, שנעשה בין הצדדים לגבי תנאי ההחזרה של הפיקדון לאחר ה-20.1.2004. אין ספק שהמערער כעורך-דין היה מודע למשמעותה הברורה והחד משמעית של ההתחייבות הכתובה שבק/1 וחזקה עליו, שאילו הושגה הסכמת המתלונן לשינוי התנאים, היה דואג לתעד את אותה הסכמה במסמך חדש בכתב. הוא הדין במשלוח הפקס, ק/2, למתלונן שיצר מצג ברור ומטעה לפיו נתן הוראה לבנק שלו להחזיר את הכספים ולהעבירם למתלונן. הדברים מתחדדים ביתר שאת לאור דברי המערער עצמו, בעדותו בבית הדין המחוזי, בדבר הסדר הקפדני שנהג במשרדו והעובדה שכנגד כל מסמך שקיבל נהג לערוך מסמך נגדי. בנוסף, העובדה שהמתלונן פנה באופן חוזר ונשנה אל המערער לאחר המועד האמור בדרישה להחזיר את הפיקדון ואת יתר הכספים, אף היא עומדת בניגוד לגרסת המערער בדבר השינוי המוסכם בתנאים.

45. אכן יש פנים לדעה שהביע בית הדין הארצי, לפיה גם טיפול לא סטנדרטי הניתן על ידי עורך-דין, שאין עניינו עריכת מסמכים משפטיים או ייצוג בפני בית משפט או בפני רשויות אחרות הפועלות על פי דין וכיוצא באלה, עשוי, בהתקיים נסיבות מסויימות, להיחשב כשירות מקצועי, לצורך תחולתם של כללי האתיקה ודיני המשמעת. זאת גם כאשר מדובר בטיפול שיש בו זיקה להליכים פליליים ולהליכי מעצר המתנהלים במדינה אחרת, על אף שזה מתבצע בדרך שאיננה קונבנציונלית. יחד עם זאת, בנסיבות ענייננו, לנוכח העובדה שהפנייה למערער נעשתה בעיקר על רקע ניסיונו האישי כאב שפעל בהצלחה לשחרור בנו ממעצר במדינה זרה, בדרכים דומות וכן לנוכח העובדה שהמתלוננים העסיקו עורך דין אחר לצורך הטיפול בפן המשפטי המובהק של הפרשה. סבורני, כי טיפולו של המערער בעניין אל מול הגורמים בחו"ל, היה מצוי ב"אזור דמדומים", שבין טיפול משפטי-מקצועי לבין טיפול שאינו קשור במישרין לעיסוקו של המערער כעורך-דין ובעניין זה על הספק לפעול לטובתו. יצויין, כי המשיב לא מצא לנכון לערער על זיכויו של המערער על ידי בית הדין הארצי מעבירה של התנהגות בלתי הולמת הכרוכה באופן טיפולו של המערער בקשר עם הגורמים בחו"ל, שלא כעו"ד. מטעם זה, אינני מוצא לנכון להתייחס לסוגייה זו. יחד עם זאת, ניתן בבירור למתוח קו באמצעות "עיפרון כחול", בין אותו חלק "לא משפטי" של הטיפול שניתן על ידי המערער בכל הנוגע למו"מ עם הגורמים בחו"ל, לבין סוגיית הפיקדון ולקבוע, כי בעניין האחרון פעל המערער כעורך-דין לכל דבר, ולפיכך מעשיו היו כפופים לכללי האתיקה ולדין המשמעתי של הלשכה.

46. לאור האמור, לא יכלה לעמוד למערער, לגבי הפיקדון, טענת קיזוז אל מול שכר הטרחה שאותו דרש. בעניין זה קובע סעיף 88 לחוק הלשכה, כי "להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפיקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ובפרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור" (הדגש שלי – מ. ה.).

47. בעניין זה, מצויין בספרו של קלינג, לגבי כספי פיקדון, כי יש לפרש את המונח "פיקדון" שבסעיף 88 בדרך הרחבה ביותר ולראות כפיקדון כל סכום שהגיע לידיו של עורך-דין ואשר יועד לתכלית מסויימת, שאינה מסירתו של הסכום ללקוח. בעניין זה יצויין, כי הכסף הופקד על פי הנטען כ"דמי רצינות" אל מול צדדים שלישיים, לצורך שחרורו של מר טראוב והדבר אף הופך אותם, לפי הנאמר בספרו של קלינג, לכספים המופקדים בנאמנות (ראו: שם, עמודים 299-301). מכאן, שהמערער לא רשאי היה כלל לקזז את אותם כספים. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם לא נראה באותם כספים כספי "פיקדון", אלא כספים שהגיעו אליו עקב שירותו ללקוח, מסיבה אחרת או למטרה אחרת, לפי הוראת סעיף 88, המערער היה רשאי לעכבם, רק אילו הגיש תביעה משפטית כנגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מעת שהתגלעה המחלוקת בעניין שכר הטרחה, דבר שלא נעשה.

48. בעניין זה, מקובלת עליי גם הפרשנות המרחיבה שנתן בית הדין הארצי לכלל 40(ב) לכללי האתיקה ולפיה הפקדת כספים על ידי לקוח אצל עורך-דינו, בוודאי בנסיבות האמורות בענייננו, הינה בגדר "סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו". אין להלום שמתקין הכללים ביקש, במסגרת אותו כלל, להרע את מצבו של לקוח שהפקיד כספים בידי עורך-דינו, לצורך ביצוע עסקה, לתשלום מיסים, לתשלום אגרות בית משפט או לכל מטרה אחרת ואשר לא נעשה בהם שימוש בסופו של דבר, לעומת מצבו של לקוח, אשר צד ג' הפקיד עבורו כספים אצל עורך-הדין. מכאן, שהכלל האמור לא הקים למערער היתר לעכב תחת ידו את כספי הפיקדון של המתלונן. ראו לעניין זה גם את הנאמר בעל"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בלום, פ"ד נט(3)433. עוד מקובל עליי, בעקבות הנאמר בעמל"ע 7036/09 עו"ד מאיר קטן נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, (פורסם בנבו, מיום 21.7.11), כי קיזוז הנעשה על ידי עורך-דין בכספי לקוח, צריך להיעשות בהסכמתו המלאה של הלקוח ועל דעתו וכי הסכמה זו צריכה להינתן מראש ולא בדיעבד, לאחר שהקיזוז כבר בוצע. בענייננו, לא הוכח כלל, כי הסכמה כזו ניתנה על ידי המתלונן, לא מראש ואף לא בדיעבד, והיא עומדת בבירור הן בניגוד להתחייבותו הברורה של המערער בק/1 כלפי המתלונן והן בניגוד לעמדתו המפורשת, העקבית והרצופה של המתלונן, כפי שנקבעה כממצא על ידי ערכאות המשמעת. בנוסף יצויין, כי גם אילו נקבע שהמערער החזיק את כספי הפיקדון בנאמנות פרטית והיו חלות עליו הוראות חוק הנאמנות בלבד, כי אז לנוכח ההוראה הברורה בק/1, לפיה לא יחולו על כספי הפיקדון "כל קיזוז, עיכוב, עיקול או תשלום צד ג'", אסור היה למערער לקזז את שכר הטרחה, לו הוא טוען. התנהגות כאמור מהווה אף היא התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, אף אם היא אינה נוגעת במישרין למתן שירותים מקצועיים ללקוח (ראו: קלינג, בעמ' 495-498 והאסמכתאות שם).

49. באשר לטענה הדיונית, לפיה המערער לא הואשם מלכתחילה בעבירה של "שליחת יד בכספי פיקדון" ובכך נפגעו זכויותיו הדיוניות, דבר המצדיק את ביטול ההרשעה או למצער הקלה בעונש, הרי שדינה להידחות. בעניין זה, מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיב, כי עבירה מפורשת בנוסח זה אומנם איננה מופיעה בחוק לשכת עורכי הדין או בכללי האתיקה, אולם ההתנהגות שבה הורשע המערער נכללת בעבירות הסל של התנהגות שאינה הולמת עורך-דין והפרת חובות הנאמנות כלפי הלקוח , לפי סעיף 54 לחוק וכן לפי כלל 2 לכללי האתיקה (בצירוף סעיפים 61(1) ו-(2) לחוק) וכן בעבירות של ניהול כספי פיקדון בניגוד לדין ועיכוב כספי לקוח, לפי סעיפים 42-39 לכללי האתיקה ביחד עם סעיף 62 לחוק (ראו למשל: בר"ש 5568/12 פלוני נ' וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין [פורסם בנבו], מיום 2.9.12). בכתב הקובלנה נטענו כלפי המערער כל העובדות המקימות את העבירות בהן הורשע בקשר לפיקדון וכן פורטו הוראות החיקוק הרלבנטיות המתייחסות אליהן וניתנה לו ההזדמנות המלאה להתגונן בפניהם ולכן אין כל ממש באותה טענה. לגוף העניין, כל היסודות הנדרשים להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בנוגע לאי החזר הפיקדון למתלונן ולאופן ניהולו בניגוד להוראות הדין הוכחו כדבעי כלפי המערער ואין כל עילה להתערב בממצאי ערכאות המשמעת ובקביעותיהן בעניין זה.

50. לא מצאתי לנכון ,כי יש מקום להתערבות גם בעניין העונש. אכן, כפי שקבע בית הדין הארצי בפסק דינו "בהעדר תשתית עובדתית מלאה, שאיש מן הצדדים – המתלונן והמערער – לא טרחו להביאה בפני בית הדין קמא, מרובים כתמי הצל בתמונת המצב שהיתה בפני בית הדין קמא ובפנינו ואין אנו משוחררים מההרגשה שבפרשה דנן מרובה הנסתר על הנראה לעין והעובדה שהמתלונן לא נקט בהליכים להשבת הפיקדון עד עצם היום הזה תוכיח". יחד עם זאת, עובדה זו נלקחה בחשבון לקולא בקביעת העונש שהוטל על המערער בצד ההתחשבות גם בעינוי הדין שנגרם לו ובביטול הרשעתו בעבירות הכרוכות בהעברת הכספים לחו"ל וגם בגילו המתקדם, בותקו המקצועי ובעברו המשמעתי הנקי. במקביל לכך, נזקפו לחובת המערער ובדין נזקפו כך, משך עיכובו של הפיקדון, התכחשותו הנמשכת לחובתו להחזירו למתלונן, גרסאותיו לגבי המשך החזקת הפיקדון שנמצאו בלתי מהימנות וכן רמת הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג הנדון והפגיעה שיש בעבירות מן הסוג הנדון בתדמיתו של מקצוע עריכת הדין. ראוי לחדד ולהדגיש, כי העבירה של שליחת יד בפיקדונו של לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין. ישנם מקרים שבהם תצדיק ההרשעה בה את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות ובכל מקרה יש בה כדי להצדיק השעייתו של עורך הדין המורשע בה לתקופה ממשית , גם כסנקציה משמעתית וגם לצורך הרתעת הרבים . ראו על"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' שוגרמן (לא פורסם); על"ע 6363/00 פינקל נ' הועדה המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (לא פורסם). כפי שנאמר בפרשת חיים שאוזכרה לעיל, אותה עבירה "נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח – הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה"

51. במכלול נסיבות אלה, העונש שנגזר, בסופו של יום, על המערער על ידי בית הדין הארצי, בגין מכלול העבירות בהן קויימה הרשעתו הינו ראוי, הולם ומאוזן. עונש זה מביא בחשבון את מכלול השיקולים לקולא ולחומרא הצריכים לעניין ונותן לכל אחד מהם משקל מתאים ולפיכך אין כל עילה להתערב בו.

52. כללו ועיקרו של דבר, הערעור על כל אגפיו נדחה.

53. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ג, 26 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.