ההליכים בתיק זה מתמשכים כבר זמן רב. בתחילה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, שבוטל בהחלטתי מיום 4/6/12. לאחר מכן התעכב הדיון בבקשת הרשות להתגונן והתביעה אף נמחקה מחוסר מעש, בשל ניהול מו"מ בין הצדדים. לבסוף התייצבו הצדדים ביום 9/7/13 לדיון, הוסכם כי אין צורך בחקירה נגדית, וכי המשיבה מוותרת על חלק החוב שהתיישן. המשיבה עתרה למתן פסק דין חלקי והמבקש התנגד.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות בתיק על נספחיהם, אני מחליטה לקבל את בקשת הרשות להתגונן, ודוחה את הבקשה ליתן פסק דין חלקי. הנימוק לשני רכיבי ההחלטה זהה: הודאת המשיבה בהתיישנות חלק מסכום התביעה, והעדר אפשרות לקבוע מהו הסכום, שיש להפחית מסכום התביעה.

עיון בדפי החשבון, שצורפו לבקשה למתן פסק דין, מלמדים כי לכאורה החוב נצבר משנת 2005 בגין שני נכסים וחוב עבור גן חובה. עיון מעמיק יותר מלמד כי אין זה כך, והחוב המופיע תחת שנת 2005 נצבר זמן רב לפני כן, שלא ניתן לדעת מהו. המסקנה נלמדת מההפרש הקיצוני בין סכומי החיוב לכל אחת מהשנים 2006 עד 2011 בכל אחד מהנכסים והרכיבים, לעומת החיוב לשנת 2005 (פי 20 ויותר) ומהמילים "פתיחת שנה בחובה" ו-"ס"ה יתרה עוברת". אלה מלמדים כי יש חובות, הנמשכים זמן רב, עוברים משנה לשנה, ומיוחסים לכאורה לשנה אחת.

גם ב"כ המשיבה לא הצליח להתמודד עם החישובים ואופן הצגת הנותנים בספרי המשיבה, עת טען בתגובה לבקשה לביטול פסק דין כי "בשנת 2005 עמד חובו של המבקש על הסך 62,687 ₪" (סעיף 9 לתגובה מיום 14/5/12). דף החשבון, אליו הפנה לא צורף, ובדף החשבון שצורף לבקשה לפסק דין אין סכום כזה וסיכום החיובים, המופיעים תחת שנת 2005, עולה על סכום זה בהרבה. גם בדיון לפניי לא נקב ב"כ המשיבה בסכום פסק הדין החלקי, והפנה אותי לחלץ את הסכום מהמסמכים.

אני קובעת כי מסמכי המשיבה אינם מאפשרים התגוננות ראוייה, נותנת למבקש רשות להתגונן בטענה זו ובטענת ההתיישנות, ואיני נותנת פסק דין חלקי.

אם תתקן התובעת את כתב התביעה, כפי שמומלץ לה לעשות, יהיה הנתבע רשאי להגיש כתב הגנה, ללא הגבלה בטענות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות הבקשה, אלא הן יילקחו בחשבון בפסק הדין הסופי, ולפי תוצאתו.

ניתנה היום, ז' אלול תשע"ג, 13 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.