מבוא

עניינה של החלטה זו בשאלת כשירותה של עדת תביעה מס' 1, הגב' סמר איוב ( להלן – "העדה" ), להעיד מטעם המאשימה כנגד בעלה, הוא הנאשם, כאשר השניים, שהינם נשואים, חיים בנפרד ואינם מקיימים משק בית משותף.

לנאשם מיוחסות עבירות של קשירת קשר, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התחזות לאחר לפי סעיפים 441 ו-29 לחוק העונשין, זיוף בכוונה לקבל דבר ובנסיבות מחמירות לפי סעיפים 418 סיפא ו- 29 לחוק הנ"ל, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 סיפא ו- 29 לחוק הנ"ל ושימוש במסמך מזויף לפי סעיפים 420 ו- 29 לחוק הנ"ל.

טיעוני הצדדים

לטענת ב"כ המאשימה, המקרה שבפנינו הינו מקרה ייחודי אשר יש בו כדי להצדיק פרשנות שונה, לפיה, הנאשם והעדה אינם בבחינת "בבני זוג", כמשמעותם בסעיף 3 לפקודת הראיות, שכן, הם חיים בנפרד מזה מספר שנים ומוגדרים, מבחינה עדתית – כנסייתית, כפרודים, אינם מנהלים משק משותף או כל קשר אחר, אין ביניהם כל תלות כלכלית ואין כל נגיעה בין הצדדים מבחינת זכויות או חובות, ולפיכך, לא מתקיים "תא משפחתי" עליו יש להגן, בהתאם לרציונל העומד מאחורי "מעגל הכשרות" להעיד. ב"כ המאשימה מפנה בהרחבה למשפט משווה, ממנו עולה, בין היתר, כי במשפט האנגלי קיים חוק לפיו, הבעל והאישה תמיד כשרים להעיד זה לטובת זה וכן זה לחובת זה, אלא אם כן הם נאשמים במשותף. יתרה מכך, לטענת ב"כ המאשימה, מתנהל בין הצדדים הליך בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, וביום 19.04.12 אף ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה, "הצדדים יתגרשו לאלתר זה מזו", וכי "מוסכם כי הגירושין יבוצעו תוך 6 חודשים מהיום". לטענת ב"כ המאשימה, נישואיהם של הצדדים, ככל שמדובר בנייר שמעיד על כך, אשר הינו תוצאה של השתייכותם לעדה הנוצרית הקתולית, אשר התרת הנישואים בה אינה דבר פשוט, יכולים להיתפס כנישואים פיקטיביים או מעושים, שכן, לפי החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שני הצדדים מסכימים להתגרש זה מזו תוך 6 חודשים ממועד הדיון שם. כך, שלא ייתכן כי הנאשם ימשיך להחזיק במפתח לפתרון וסיום ההליכים הפליליים נגדו, כך שבפני מותב אחד יטען כי מעוניין להתיר את קשר הנישואין, ובפני מותב אחר יטען כי לא ניתן להעיד את העדה מאחר ומדובר באשתו. עוד טוען ב"כ המאשימה כי, המשפט הישראלי פרש את המונח "בני זוג" בהקשרים שונים ורחבים, שאינם מבוססים בהכרח על נישואין המוכרים בישראל. לגישתו של ב"כ המאשימה, יש לבחון את הקשר לגוף העניין, שכן, לעיתים, לנייר המרכזי המעיד על קיום משפחה כשלעצמו אין כל ערך כאשר התא עצמו הרוס. מעבר לכך, המדובר, לטענתו, בעדה מרכזית אשר יזמה את פתיחת ההליך כנגד הנאשם, ולא ייתכן כי מחסום פרוצדוראלי, אשר המפתח לפתרונו נמצא, כאמור, בידיו של הנאשם, ימנע את אפשרות מתן עדותה של העדה בתיק זה, כל עוד קשר הנישואין לא הותר באופן רשמי.

לטענת הסנגור, לאור סעיף 3 לפקודת הראיות, ומאחר שהמקרה שלפנינו אינו נופל לגדרי החריגים המפורטים בסעיף 5 לפקודה, אין כל אפשרות להעיד את אשתו של הנאשם מטעם התביעה. לטענת הסנגור, על אף שבני הזוג חיים בנפרד, הרי שכל עוד הליך הגירושין או הפירוד לא נסתיים בהתרת הנישואין, יש לראותם כ -"בני זוג", כמשמעותו בסעיף 3 לפקודה. לטענתו, הפסיקה לא מייחסת כל משמעות, לעניין סעיף 3 לפקודה, לעובדה שבני זוג אינם חיים יחדיו והינם פרודים. לטענתו, הוראת סעיף 3 ברורה ולא ניתן לשנות פרשנותה או לצמצם החלת הסעיף על בני זוג אשר הינם מסוכסכים או פרודים. על כן, כל עוד קשר הנישואים בין העדה לנאשם קיים ולא הותר, אין היא כשרה להעיד כנגד בעלה, הנאשם, ולפיכך, יש לפסול את עדותה.

דיון והכרעה

כולם כשירים לעדות בכל משפט. כלל זה מעוגן בהוראת סעיף 2 לפקודת הראיות ( נוסח חדש ), תשל"א – 1971 ( להלן – "הפקודה" ). לכלל זה קיימים סייגים, ואלה הוסדרו בסעיפים 3 ו- 4 לפקודה. לסייגים אלה שבסעיפים 3 ו- 4 לפקודה קיימים חריגים, המתוארים בסעיף 5 לפקודה. אין חולק כי לאור סוג העבירות המיוחסות לנאשם שבפניי, לא מתקיימים החריגים שבסעיף 5 לפקודה, המוציאים מתחולה את הסייגים שבסעיפים 3 ו- 4 לפקודה.

לענייננו, המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית היא זו המוסדרת בסעיף 3 לפקודה, לפיו:

" במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים

אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום

אחד ".

המועד הקובע לצורך בחינת תחולת החריג שבסעיף 3 לפקודה, היינו, האם המדובר בבני זוג אם לאו, הינו מועד מסירת העדות בבית המשפט.

עוד אציין כי, התכלית שבבסיס פסילת עדותו של בן זוג לחובת בן זוגו במשפט פלילי, כפי שהוסדר הדבר בהוראה המיוחדת של סעיף 3 לפקודה, הינה הצורך לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל שלום הבית במסגרת המשפחה.

השאלה הטעונה הכרעה בהליך שבפניי הינה, האם הנאשם והעדה, הנשואים זה לזו אך חיים הם בנפרד, הינם "בני זוג", לצורך הוראת סעיף 3 לפקודה.

המלומד י' קדמי, בספרו " על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009 ", בעמוד 441, מציין כי:

" "בני זוג" לעניין זה – הם אלה שהדין בישראל מכיר בנישואיהם,

ואין נפקא מינה אם חיים הם בנפרד. "ידוע" או "ידועה בציבור"

אינם נחשבים כבני זוג בהקשר הנדון כאן. ומקום שהדין החל על

הנישואים רואה בבני זוג "ספק נישואים" החייבים בגט גירושין,

רואים אותם כ "בני זוג" אפילו אם במרשם התושבים אין הם

רשומים כ "בני זוג ".

לפי המתואר, "בני זוג" הינם אלה הנשואים זה לזו בנישואים שהדין הישראלי מכיר בהם. לכן, שניים הנשואים זה לזו לפי הדין הישראלי, הינם "בני זוג", לעניין הוראת סעיף 3 לפקודה, אף שהינם חיים בנפרד ולא מקיימים משק בית משותף, ובהתאם, אין האחד מהם כשיר להעיד לחובת האחר. בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק ת"פ ( ירושלים ) 4/84, ציין, לעניין זה, את הדברים שלהלן:

" הטענה הראשונה של התובע המלומד היא שסעיף 3 לפקודה אינו

חל במקרה זה, כיון שהנאשם ואשתו המתלוננת חיים בנפרד

ונמצאים בסכסוכים משפחתיים תמידיים. טענה זו אינה מתיישבת

עם לשונו הפשוטה של סעיף 3, ואין להוסיף על הוראת הסעיף סייג

שאינו כתוב בו. מצוותו של המחוקק היא, כי במשפט פלילי אין

בן זוג כשיר להעיד לחובת בן זוגו, ואין נפקא מינה אם המדובר

בבני זוג החיים ביחד או בבני זוג החיים בנפרד. כל עוד בני הזוג

הם בעל ואשה בשעת מתן העדות, פסולים הם להעיד זה נגד זה.

פסלות בן הזוג להעיד נמשכת על פי מצוות הסעיף כל עוד קשר

הנישואין קיים בין בני הזוג, והוא נעלם רק עם התרתו...".

( ת"פ 4/84 מדינת ישראל נגד לואיס בלוט, פ"מ תשמ"ה (1) 324 ).

כאמור, ב"כ המאשימה טוען כי, מאחר והנאשם והעדה חיים בנפרד ולא מקיימים משק בית משותף, ואף הגיעו לידי הסכם, בבית המשפט לענייני משפחה, להתגרש תוך פרק זמן מסוים, הרי שהתכלית שבבסיס החריג המעוגן בסעיף 3 לפקודה, שעניינה שמירה על התא המשפחתי וקיום שלום בית במשפחה, אינה מתקיימת עוד בעניינם של הנאשם והעדה, ולכן, יש להעדיף את הכלל שבהוראת סעיף 2 ולאמץ פרשנות אחרת, הקובעת כי השניים אינם "בני זוג ", לעניין הוראת סעיף 3, ובהתאם, להתיר את עדותה של העדה לחובת הנאשם. איני מקבל טענה זו. אכן, לאור טיב היחסים כיום שבין הנאשם לבין העדה, שכאמור, שכאמור, הינם פרודים ולא מקיימים משק בית משותף, נראה כי האינטרס הציבורי הטמון בהוראת סעיף 3 לפקודה, היינו, שמירה על התא המשפחתי ושלום הבית במשפחה, אינו מתקיים עוד. יחד עם זאת, אין במסקנה זו, הנכונה למקרה המסוים שבפניי, כדי לבטל את תחולת הוראת סעיף 3 לפקודה, גם במשפט ספציפי זה. הוראת סעיף 3 לא כוללת, בצד האיסור של עדות בן זוג לחובת בן זוגו, מבחן נוסף, שעניינו, טיב היחסים בין בני הזוג, במועד הרלבנטי לעדות, כתנאי להתרת עדותו של בן הזוג לחובת בן זוגו. מצוות המחוקק בהוראה הנ"ל היא ברורה וחד משמעית, ולא מותנית במבחנים כלשהם, למעט הקביעה כי המדובר במשפט פלילי כנגד בן הזוג, והיות העד והנאשם "בני זוג", במועד מתן העדות בבית המשפט. יתרה מזאת, המחוקק קבע, בהוראת סעיף 5 לפקודה, חריגים לסייג שבהוראת סעיף 3. הוראה זו שבסעיף 5 לפקודה מציינת רשימה סגורה של חריגים להוראת סעיף 3, ורשימה זו אינה כוללת חריג הקובע כי בעל ואשה החיים בנפרד זה מזו כשירים להעיד האחד לחובת האחר, במשפט פלילי. משקבע המחוקק רשימה סגורה של חריגים לסייג שבסעיף 3 לפקודה, מבלי לכלול בה בני זוג פרודים, הוא הביע בכך את כוונתו כי, "בני זוג" הם אלה הנשואים, לפי נישואים המוכרים בישראל, בין אם חיים הם יחדיו ובין אם חיים הם בנפרד. טענת המאשימה, לפיה, יש להעניק להוראת סעיף 3 פרשנות אחרת המקיימת אחר התכלית של שמירה על התא המשפחתי, וככזו שתתיר להעיד את העדה בן זוגה, במידה והם חיים בנפרד ואינם מקיימים משק בית משותף, הינה פרשנות החורגת מלשון ורוח הוראת סעיף 3 לפקודה, שסויגה אך בחריגים שבהוראת סעיף 5 בלבד, עליהם אין בית המשפט מוסמך להוסיף.

אציין כי, לפי פקודת העדות, שהייתה בתוקף בטרם החלתה של פקודת הראיות, נקבע, בסוגיה נשוא הדיון כאן, כי אישה אינה כשרה להעיד לחובת בעלה. בית המשפט העליון, בע"א 78/62, קבע כי "אישה", לפי פקודת העדות ולעניין הסייג הנ"ל, היא "אישה נשואה" ( ע"א 78/62 דרשני נגד היועץ המשפטי לממשלה, כרך טו ( תשכ"ב – 1962, עמ' 1814 ). המחוקק, בסעיף 3 לפקודת הראיות, לא אימץ את המונחים "בעל" ו- "אישה " בהן נקטה פקודת העדות, אלא שנקט בלשון "בן זוג", לעניין החריג לכלל, לפיו, כולם כשירים לעדות בכל משפט. יש לראות בשינוי המונחים הנ"ל, בין פקודת הראיות לבין ההסדר שהיה לפי פקודת העדות, ככזה המלמד על כוונת המחוקק להרחיב, במסגרת פקודת הראיות, את תחולת הסייג שבסעיף 3 לפקודה, ולא לצמצמה אך לגבי בעל ואישה הרשומים כנשואים זה לזו, אלא שיש לנהוג לפי הפרשנות המרחיבה, כך, שאישה לא כשרה להעיד נגד בן זוגה, גם אם בני הזוג לא רשומים במרשם האוכלוסין כנישואים. פרשנות מרחיבה זו למונח "בן זוג", אשר בא במקום המונח "בעל" ו- "אישה " בפקודת העדות, מלמדת על המגמה אותה אימץ המחוקק, לפיה, יש ללכת לפי פרשנות מרחיבה ולא זו המצמצמת את תחולת הוראת סעיף 3 לפקודה. בעוד שהפרשנות אשר מציע ב"כ המאשימה, לפיה, ההגדרה של "בני זוג" תיבחן לפי טיב היחסים שבין השניים והאם הם חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, היא פרשנות המצמצמת את תחולת הוראת סעיף 3 לפקודה ולא עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנ"ל ועם כוונת המחוקק, כמתואר. יתרה מזו, פרשנות זו, כפי שמציע ב"כ המאשימה, תביא לעמימות וחוסר וודאות באשר להגדרת היחסים בין עד לבין בן זוגו, לצורך החלטה בדבר תחולת הוראת סעיף 3 לפקודה, כל עת שהמאשימה תבקש להעיד אותו כנגד בן זוגו.

ביטוי לגישה המאמצת פרשנות המרחיבה את תחולת הוראת סעיף 3 לפקודה מצאתי בתוצאה אליה הגיע בית המשפט השלום בבאר שבע, בתיק ת"פ 2190/01 ( פורסם בנבו ). בית המשפט שם הגיע למסקנה כי בני זוג אשר התגרשו ושבו לחיים משותפים והולידו ילדים משותפים לאחר הגירושין הינם "בני זוג", לצורך הוראת סעיף 3 לפקודה, ולכן, אין האחד מהם כשיר להעיד לחובת השני, במשפט פלילי. בית המשפט נימק זאת בצורך לקיים אחר שלום בית והשמירה על התא המשפחתי ששני בני הזוג הנ"ל שותפים לו, אף שאינם נשואים אלא גרושים, אך בפועל חיים הם יחד ומקיימים משק בית משותף, ככל זוג אחר. מכאן, בית המשפט מצא בשינוי החקיקתי שהביאה פקודת הראיות, שעה שאימצה את המונח "בן זוג " וזנחה את המונחים "בעל" ו- "אישה" שבפקודת העדות, ככזה המצביע על שינוי באופן פרשנות הסייג הנ"ל שבסעיף 3 לפקודה, ועל הכוונה להרחיב את תחולתו, למען לקיים אחר התכלית של שמירה על התא המשפחתי ושלום בית במשפחה.

המסקנה היא, אפוא, כי בני זוג הנשואים זה לזו לפי הדין הישראלי, הינם "בני זוג" לעניין הוראת סעיף 3 לפקודה, אף שאינם חיים יחד ולא מקיימים משק בית משותף, כל עוד לא הותר קשר הנישואין שביניהם.

סוף דבר

הריני לקבוע כי העדה אינה כשירה להעיד לחובתו של בעלה, הנאשם.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים בפקס ובדואר רשום.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ג , 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.