1. התובעים, עזבון המנוח זרוג אלפונסו וכן חיים בוקובזה הגישו תביעה זו בסדר דין מקוצר לפינוי וכן תביעה כספית על סך 391,163 ₪ כנגד הנתבעים פונדק הים, מר דוד קוצר, דן קוצר ואורי קוצר. לאחר מכן ביקשו לתקן תביעתם ולתבוע דוד קוצר ועזבונות המנוחים יצחק קוצר, שאול קוצר ומשה קלפודה, כך נעשה והתיק עבר להליך של סדר דין רגיל.

בתביעתם פירטו התובעים שלהם ולנתבעים זכויות בעלות בחלק בלתי מסוים בחניון הנמצא בקומת מרתף בבנין ברחוב הרב קוק בנתניה הידוע כגוש 8265 חלקה 50 (להלן: ה"חניון"). בהתאם להסכם שיתוף משנת 1987 קיבל כל אחד מהצדדים זכות חזקה ושימוש ייחודיים בחלק מן החניון כך שהחלק הצפוני מזרחי נותר בחזקת התובעים והחלק הדרומי מזרחי בחלקת הנתבעים. לגבי שאר השטח הוסכם שהוא יוחזק במשותף והצדדים יישאו בהוצאות בהתאם לחלקם היחסים של כל צד בחניון. בפועל מיום 3.9.01 השתלטו הנתבעים על כל חלקי החניון. משכך הגישו תביעתם זו לפינוי וגם לתשלום נזקים, ודמי שימוש ראויים בנכס.

המנוח אלפונסו זרוג ז"ל ניהל קונדיטוריה הקרובה עד מאוד למרתף.

2. בכתב הגנתם טענו הנתבעים ראשית להתיישנות התביעה כנגדם. לגופו של ענין טענו בשנת 1987 רכשו מחצית מזכויות הבעלות של המרתף, אשר חלקו משמש לחניית רכבים. עם רכישת המרתף חתמו יחד עם התובעים על הסכם שיתוף לפיו חילקו את זכויות השימוש במרתף בחלקים שווים. הנתבע 1 והנתבעים טרם פטירתם היו הבעלים של מסעדה בבנין הצמוד ברח' הרב קוק 1 בשם "פונדק הים". הם הקימו בחלק המזרחי של המרתף בהסכמת התובעים מחסן המשמש את המסעדה. במהלך שנות התשעים חלו מר יצחק קוצר ז"ל ומר שאול קוצר ז"ל ואף מר משה קלפדה ז"ל נפטר. משנת 2001 שכרו את המסעדה וחלקם של הנתבעים במרתף הנתבע מס' 1 יחד עם אחרים. משנת 2000 אין לנתבעים 2-4 כל שליטה במרתף. החלקים המוחזקים כיום על ידם הינם החלקים שהוסכם בהסכם השיתוף שיוחזקו על ידי הנתבעים. הנתבעים הציבו שלט הקובע "חניה פרטית" אולם זה נועד למנוע כניסת צדדים שאינם מורשים למרתף ולא מניעת כניסת התובעים. הנתבעים מעולם לא מנעו מהתובעים כניסה למרתף וחניה שם.

3. הסכם השיתוף קובע שהתובעים יקבלו זכות שימוש וחזקה בשטח המכונה חלק צפוני מזרחי ואילו משה קלפדה יצחק ושאול קוצר ז"ל ודוד קוצר יקבלו זכות חזקה ושימוש ייחודים בחלק הדרום מזרחי. להסכם השיתוף צורפה ככל הנראה מפה . המפה לא נמצאה לא ברשות התובעים ולא ברשות הנתבעים. בהעדר מפה ממנה ניתן היה ללמוד בבירור מהו השטח שהוקצה לכל צד הסכימו הצדדים לפנות למודד יצחק לזר שביצע עבורם מדידות בעבר טרם הגשת התביעה על מנת שיסמן בשטח איפה קיימות חניות ומחסנים ומה מחזיק כל צד בחניון.

4. דיון משפטי:

השאלה הראשונה שיש לתת עליה את הדעת הינה האם קיימת התיישנות בתביעה.

אין מחלוקת שהתובעים ידעו אודות אחזקת הנתבעים בשטחים הנטענים בכתב התביעה. לא ברור מדוע לא פנו במשך כל השנים שעברו וטענו נגדם.

התובעים בסיכומיהם אינם מתמודדים כלל עם טענה זו, שהועלתה כבר בכתב ההגנה של הנתבעים.

לגוף הטענה לא קיבלתי מהתובעים כל הסבר מספק מדוע לא הוגשה תביעה זו בעבר, כאשר כל העובדות מבחינתם אינן שנויות במחלוקת וכאשר הוכח בפני שהם היו מגיעים בתדירות גבוהה למקום שכן המנוח זרוג עבד בקרבת מקום וראו לטענתם העובדה שהנתבעים השתלטו על חלקים מהמרתף ללא הסכמתם ואישורם. מכאן שדין התביעה להדחות רק מן הטעם הזה.

מנגד עסקינן בתביעה באשר לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שטחים. תביעה זו הינה מתחדשת עבור כל שנה בה לטענת התובעים לא שולמו דמי השימוש, ומשכך אין כל התיישנות לתביעה זו.

עם זאת ניתן לתבוע שבע שנים לאחור לכל היותר ועל כן לא יכולים התובעים להגיש תביעתם מעבר לשבע השנים לאחור.

5. התביעה באשר למחסנים:

המומחה יצחק לזר הגיש חוות דעתו לבית המשפט במסגרתה קבע שללא התשריט שהיה אמור להיות מצורף להסכם השיתוף התיאור המילולי של החלוקה בהסכם השיתוף אינו ברור דיו שכן קיימת בו התייחסות לחלוקה לא הגיונית לביצוע וכיוון שקיימות בו סתירות בין הסעיפים השונים בכל מה שקשור להתייחסות לכיוונים השונים. עם זאת קובע המומחה שיש שטחים תפוסים על יחד פונדק הים בחלק שללא ספק על פי הסכם השיתוף אמור היה להיות שייך לתובעים.

6. ב"כ הנתבעים התנגד להגשת חוות דעת זו וטען שהמומחה חרג מהסמכות שניתנה לו על ידי הצדדים שכן כל שנדרש הוא לסמן את מקום החניות כיום והמחסן וכן מה מחזיק כל צד. בהחלטתי בדיון מיום 23.9.14 קבעתי שניתן יהיה לזמן המומחה אם צד יבקש לעשות כן, או שאף במסגרת הסיכומים ניתן יהיה להעלות הטענות.

הנתבעים ביקשו אכן לזמן השמאי ובמועד ההוכחות נחקר אף הוא.

7. סבורני שהצדק עם הנתבעים שכן המומחה חרג מהסמכות שניתנה לו על ידי הצדדים. הצדדים הם שהסכימו על מינוי מומחה והם שהגדירו נושא בדיקתו. הצדדים לא הסכימו שהבורר ייקבע האם צד מחזיק בחלק של צד אחר, שכן כל שהסמיכו המומחה הוא לסמן מה מחזיק כל צד כיום והיכן מצויים מחסנים וחניות. מאחר והמומחה חרג מסמכותו סבורני שאין כל מקום להתייחס לחוות דעתו בכל הנוגע לקביעותיו אלה.

המומחה בבית המשפט העיד שעשה כן לאור החלטתי בדיון מיום 11.9.13. כל שקבעתי בדיון הינו שהמומחה יכין חוות דעתו וזאת לאור הסכמת הצדדים, אשר היתה לסימון מה מחזיק כל צד כיום.

לאור האמור לעיל כל שניתן להתייחס במסגרת חוות דעתו הינו לקביעה מה מחזיק כל צד.

8. האם אכן מחזיקים הנתבעים בחלק התובעים? בהעדר כל תשריט לא אוכל לקבוע שכך הדבר. אף המומחה קבע שבהעדר תשריט לא ניתן להסיק מהסכם השיתוף עצמו על החזקה כל צד.

9. מעדות הנתבע דוד קוצר עלה שלאחר שנחתם הסכם השיתוף נבנה המחסן הבנוי ואף שירותים לצורך באי המסעדה הכל בשטח הנתבעים. בהמשך נסגרו עוד שני שטחים ברשת והפכו למחסנים נוספים. המחסנים נסגרו על ידי בנו אומנם אולם הוא עשה בהם שימוש. כיום מחסן אחד עדיין בשטח הנתבעים ומחסן שני הועבר באפריל שנת 2013 לרשות התובעים

10. בכל הנוגע למחסן הבנוי והשירותים מעדותו התרשמתי באופן ברור שמחסן זה נבנה בשטח הנתבעים. עדותו היתה בהירה ובית המשפט נותן אמון בעדותו.

כן העיד שהוא משלם ארנונה עבור שטח זה כמשרד וכלל לא כמחסן. (ראה עמ' 31 שורה 26) . אם אכן השטח הינו בבעלות משותפת מדוע לא שילמו התובעים כל השנים ארנונה לגבי השטח?

חיזוק למסקנה זו למדה אני מתצהירו של עו"ד חן עופר אשר הצהיר שבשנת 1997 נשכר על ידי בעלי מסעדת פונדק הים לייצגם בהליך ערר על קביעת ארנונה שנדרשו לשלם בעבור המרתף. התקיימה פגישה בעיריה במסגרתה נכח גם מר זרוג אלפונסו ז"ל והושגה הסכמה לפיה המחסן ששייך לפונדק הים יחויב בנפרד. סיכום הפגישה צורף כנספח א' לתצהירו. הווה אומר היה ברור לצדדים שהמחסן הינו בהחזקת בעלי מסעדת פונדק הים והארנונה בגינו אמורה להיות משולמת על ידם.

11. אף בבית המשפט העיד עו"ד חן ששטח מחסן זה הינו בבעלות הנתבעים. כן העיד שהכיר אף את המנוח, אלפונסו זרוג וכאשר הגיע לביקור במקום ובנוכחות המנוח ז"ל לא היתה כל מחלוקת ששטח המחסן אינו בבעלות התובעים. (ראה עמ' 39 שוורת 1-2).

12. זאת ועוד, לא קיבלתי כל הסבר מספק מדוע במשך כל השנים שעברו לא פנו התובעים והודיעו לנתבעים שהם מחזיקים בשטח המחסן שלא בהתאם להסכמות.

התובע, בוקובזה העיד שהמחסן מוחזק משנת 1997 על ידי הנתבעים (ראה עמ'-15 שורות 3-4).

גם העד גבריאל זרוג העיד שהמחסן היה בשימוש פונדק הים משנת 1997 (ראה עמ' 24 שורות 6-7).

13. לא הוצגו כל ראיות על ידי התובעים שפנו במהלך השנים והודיע לנתבעים שהם מחזיקים בשטח המחסן שלא בהתאם להסכם השיתוף ולהסכמות.

כל שהוצג הינו מכתב עו"ד קצף משנת 2001 (נספח ז) שאיני סבורה שמתייחס למחסן אלא לחניה שכן מצוין בו שהסך הנדרש הינו 600 דולר עבור תפיסת השטח ע"י הנתבעים. כן הוצג ע"י התובעים נספח ה' שהינו הסכם שכירות שבין התובעים לחברת פונדק הים לפיו הושכרה חניה בסך חודשי של 600 דולר לחודש.

מכתב עוד קצף מתייחס על כן להסכם זה ומשכך למדה אני שכל שדרשו התובעים מהנתבעים ו/או מי מטעמם בשנת 2001 הינו תשלום בגין שכירת חניה בהתאם להסכם שהיה ביניהם שנה קודם.

כן למדה אני ממסמכים אלה שהיה ברור לתובעים ששטח המחסן הבנוי שייך לנתבעים שאם לא כן וכבר פנו לעו"ד על מנת שיוציא מכתב התראה לנתבעים ו/או למי מטעמם מדוע לא ביקשו ממנו שיוציא גם מכתב התראה לנתבעים על שמחזיקים במחסן בחלק שאינו בהחזקתם. אין זה שהיה להם ברור ששטח המחסן הבנוי והשירותים שהיו קיימים כבר בעת כתיבת מכתב זה הינו בהחזקתם הבלעדית של הנתבעים בהתאם להסכם השיתוף.

14. בתצהירו של מר דוד קוצר פורט שבשנים 2000- 2001 נבנה מחסן נוסף בשטח של 7 מ"ר בחלק המזרחי של המרתף אשר שימש אותו כמחסן/משרד. מאחר ולא הוצגה בפני מפה באשר להחזקת הצדדים בשטח זה, ולאור קביעותי לעיל שלא הוכח שהתובעים הם המשלמים ארנונה בגין שטח זה ולאור העובדה שהתובעים במהלך השנים לא טענו כלל כנגד החזקת הנתבעים בשטח זה איני סבורה שהתובעים עמדו בנטל ההוכחה להוכחת טענתם ששטח זה הינו בהחזקה משותפת של הצדדים כפי שקבעו בהסכם השיתוף.

15. בכל הנוגע לשני המחסנים הנוספים:

הנתבע דוד קוצר הודה שבמהלך שנת 2000-2001 נסגרו שני שטחים נוספים בחלק הדרומי מזרחי ברשת ברזל והם משמשים כמחסנים (ראה סעיף 19 לתצהירו). כן העיד שמחסנים אלה נבנו על השטח המשותף ללא הסכמת התובעים. (ראה עמ' 30 שורות 27-32 וכן עמ' 31 שורות 1-2) .

הוא העיד שמי שבנה את המחסנים הינו בנו, כאשר הוא עושה שימוש במחסן אחד. (ראה עמ' 31 שורה 6).

מעדותו התרשמתי שהיה לו ברור שבנו בונה בשטח המשותף והוא לא פנה אליו וביקש ממנו שיהרוס הבניה ו/או שיבקש את רשות התובעים, כן התרשמתי שהיה זאת בהסכמתו ובאישורו.

16. זאת ועוד, הנתבע דוד קוצר הצהיר (ראה סעיפים 20,21 לתצהירו) שבשנת 2001 חדלה חברת פונדק הים ובניו מניהול המסעדה ופינתה את המסעדה והמרתף. לאחר מכן נחתם ביום 26.11.01 הסכם שכירות לפיו הוא שכר את המסעדה ואת חלקם של הנתבעים במרתף במשותף עם בתנו של הנתבע ז"ל משה קלפרדה – הגב' רונית אמירי והוא הפעיל את המסעדה באמצעות חברה משותפת שייסדו. (ההסכם צורף כנספח ד' לתצהירו).

בסוף שנת 2005 חדלה הגב' רונית אמירי מניהול המסעדה והחברה אשר בבעלותו – חברת קוצר הסעדה ואירוח בע"מ המשיכה בניהול המסעדה והשכרת המרתף מאז ועד היום כולל חזקה בשטח שייך לנתבעים במרתף (ההסכם משנת 2006 צורף כנספח ה' לתצהירו).

הווה אומר, הנתבע דוד קוצר הוא שהפעיל המסעדה בשנים האחרונות, באמצעות חברה בבעלותו והשתמש למעשה בשני מחסנים אלה אשר מצויים בשטח המשותף.

17. הנתבע העיד שבמחסן מחזיק גרוטאות ישנות. (ראה עמ' 31 שורה 19). אף מתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי מטעם התובעים (תמונות 4, ו5 ) עולה שבשטח התחום ברשת קיימות גרוטאות.

ברור הוא שבהתאם להסכם השיתוף על שני הצדדים להשתמש יחדיו בשטח זה. כאשר נתחם השטח וזאת בידיעת הנתבע דוד קוצר, ולמעשה באישורו גרמה עובדה זו לכך שהתובעים לא יכולים היו לעשות שימוש בשטח זה.

מנגד יש לזכור שעסקינן בשטח קטן מכלל המרתף כאשר יכול והתובעים יכולים היו לעשות שימוש בחלק אחר במרתף אף הוא כמחסן לגרוטאות.

כן אין מדובר בהשכרת השטח לאחרים, אלא בשימוש עצמי של הנתבע.

18. הנתבעים טוענים שהתובעים יכולים לעשות שימוש בחלק אחר במרתף ומעולם לא מנעו מהתובעים לעשות שימוש בחלקים במרתף.

הנתבע פעל בניגוד להסכם השיתוף ואין בכך שהתובעים יכולים לעשות שימוש בחלק אחר במרתף כדי לשנות מסקנה זו. כן לא הוכח בפני בבירור שאכן ניתן לעשות שימוש בחלק אחר של המרתף למעט חניות.

19. הפסיקה קבעה כי זכותו של דייר לעשות שימוש סביר ברכוש המשותף כל עוד הוא אינו מונע שימוש כזה מדייר אחר (ע"א 549/72 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח(1)645).

באשר לסעד מקום בו נמנע משותף לעשות שימוש ברכוש המשותף:

בע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5)297 נקבעה ההבחנה בין הנזק בפועל שנגרם לזוכים לבין התעשרותו של הנתבע אשר חסך לעצמו דמי שכירות ראויים:

"נקבע בפסק הדין, כי עילת התביעה לדמי שימוש ראויים איננה מדיני החוזים אלא מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ועל צדקתה של הלכה זו, שפותחה בפסק דינו של השופט אור בע"א 290/80 [14] הנ"ל, אין עוד מקום לחלוק. על רקע זה נדחתה טענת השוכרת, בע"א 889/75 [13], שאת דמי השימוש הראויים יש לקבוע על פי מידת הנזק שנגרמה לבעל הבית בעכבה את החזרת המושכר לרשותו בתום התקופה החוזית. הוא הדין בענייננו. אין בכך כלום, שלפי תנאי החוזה עמדו המערערים לשכרו את החנות בשכירות מוגנת. אמת המידה לחישוב התעשרותו של המשיב איננה נזקם של המערערים, אלא טובת ההנאה שהפיק המשיב מן השימוש בחנות לצרכיו, תוך הפרת התחייבותו להעמידה לרשות המערערים. שוויה של טובת הנאה זו איננו יכול להימדד אלא על פי שוויים של דמי השכירות אותם היה המשיב נדרש לשלם, בעבור שכירותה של חנות כזו, בתנאי שכירות חוזית בלתי מוגנת".

20. כלומר – הדרך היא בחינת השימוש שנעשה על ידי הדייר שמנע את השימוש מאחרים והחיסכון שלו בשימושו הבלעדי ברכוש המשותף, בדרך של הערכת דמי השימוש על ידי מומחה.

21. לאור כל האמור לעיל נראה לי שיש מקום לחייב נתבע מס 1 – דוד קוצר בלבד, אשר הוא היחיד המשתמש בשטח זה בדמי שימוש ראויים בגין החזקתו בשטח במהלך שבע השנים שקדמו להגשת תביעה זו.

22. מה משמעות העובדה שמחסן אחד ולכך אין מחלוקת הועבר בחודש אפריל 2013 לרשות התובעים? באשר לתביעה זו איני סבורה שיש לכך משמעות כלשהיא שכן עסקינן באירועים שהתרחשו לאחר הגשת התביעה וככל הנראה בעקבותיה. מאחר והתביעה הוגשה בשנת 2011 כאשר אז אין מחלוקת ששני המחסנים היו בשימוש הנתבע וזאת ללא כל הסכמת התובעים וללא כל הסדר מתאים בין הצדדים, יש מקום לפיצוי התובעים על כך.

23. מהו הסכום שיש לחייבו?

התובעים אומנם הגישו חוות דעת שמאי מטעמם של השמאי משה פולונסקי אולם השמאי לא מתייחס באופן פרטני לשטח מחסן זה. מאחר ומדובר בשטח המגודר ברשת, ועל דרך האומדנא סבורני שדמי השימוש הראויים הינם – 200 ₪ לחודש, דהיינו – 2400 ₪ לשנה.

24. מעדות הנתבע קוצר עלה שנסגר שביל גישה על מנת להגיע למנועים של הפריזרים (ראה עמ' 33 שורה 25). לא הוכח בפני מהו גודל שטח זה, והאם התובעים יכולים היו לעשות שימוש בשטח זה שהינו ליד המנועים והאם זהו שטח משותף של הצדדים או בחזקת הנתבעים בהתאם להסכם השיתוף. אף בכתב התביעה אין כל התייחסות לשטח זה ועל כן איני סבורה שיש מקום להתייחס אליו במסגרת פסק הדין.

25. בכל הנוגע לחניות:

בהסכם השיתוף נקבע במפורש שהשטח הנותר שבתוך החניון יהיה בחזקה ושימוש משותפים של שני הצדדים. (ראה סעיף 2ג').

בהתאם למסמך שצורף לתצהירו של עו"ד עופר חן אזי הוסכם בין הצדדים ועירית נתניה על כך שבעלי המרתף יחויבו עובר 17 חניות בשטח כולל של 340 מ"ר. (סיכום הפגישה הוגש כנספח א' לתצהירו).

אף בבית המשפט חזר עו"ד חן על עובדות אלה. כן ניתן לראות ששני הצדדים היו מיוצגים במסמך זה, ואף נציגי העיריה נכחו כך שההסכמות האלה היו מקובלות על כל הצדדים להסכם השיתוף.

מכאן למדה אני שהצדדים אכן הסכימו שניתן לחנות יחדיו בשטח החניון ב- 17 חניות. האם אכן יכולים התובעים לחנות במרתף?

26. התובעים טענו שהנתבעים סגרו החניון כך שלא מתאפשר להם לעשות בו שימוש. עם זאת מעדות מר גבריאל זרוג עלה שאביו המנוח השכיר בעבר חניות במרתף (ראה עמ' 23 שורות 26-27). לא ברור מתי הושכרו חניות אלה, אולם כיצד יכול היה להשכירם אם לטענת התובעים אינם יכולים לחנות כלל בחניון?

לא קיבלתי לכך כל הסבר מספק.

התובעים צירפו תמונות להוכחת טענתם שהשער סגור.

מנגד מנ' 2 (תמונה ) שהוצגה על ידי הנתבעים עולה שהרכב החונה בחניון הינו רכב התובעים (ראה עמ' 25 שורות 18-20). כיצד אם כן חונה רכב התובעים בחניון אם אין להם כל אפשרות להשתמש בו?

27. כן הגיע לעדות מר גהאד אבו חוסיין, עובד בפונדק הים. הוא העיד :

"בבוקר , מגיעים לעבודה ב 8.00, סוגרים את החניון כדי לשמור לעובדים שלנו ולעובדים של התובעים מקום חניה, לפעמים בא דוד או הפועלים, פותחים את החניון, נכנסים וסוגרים שוב כדי לשמור לתובעים מקום. לפעמים בא גבריאל או חיים בא או הפועלים שלהם. כל פעם שהם מבקשים אנו פותחים וסוגרים". (ראה עמ' 39 שורות 25-29).

בהמשך העיד שהתובע, חיים בוקובזה מחנה רכבו בחניון ואף עובדים של הקונדיטוריה שמופעלת על ידי בני משפחת התובע המנוח חונים בחניון (ראה עמ' 40 שורות 8).

הוא המשיך והסביר שבשעה 11.00 פותחים את החניון.

השמאי שהגיש חוות דעתו מטעם התובעים העיד שהגיע למקום בשעה 9.30 והשער היה סגור. (ראה עמ' 27 שורה 15). עובדה זו עומדת בקנה אחד עם עדות עד זה.

כן העיד מר אבו חוסין שמחנים בחניה כ- 5-6 רכבים של עובדי המסעדה (ראה עמ' 41 שורה 1).

הנתבע דוד קוצר הצהיר בענין זה שהוא עושה שימוש ב 5-6 חניות בלבד מתוך 17 החניות שהוסכם עם העיריה. (ראה סעיף 23.4 לתצהירו).

כן הצהיר שלמרות שניסה בעבר למנוע כניסת עוברי אורח לחניה במרתף אין לו שליטה על כך וחונים במרתף גורמים שונים ללא הרשאה שלו (ראה סעיף 25).

כן הצהיר שהוא מנסה על כן לחסום החניה עד השעה 11.00 אולם לאחר מכן נכנסים גורמים שונים לחניה.

28. אין כל מחלוקת שבתמונות ניתן לראות שלט הקובע "חניה פרטית". ברור הוא שהחניה הינה פרטית לתובעים ולנתבעים ועל כן העובדה שהוצב השלט אינה מלמדת שאין אפשרות לתובעים לחנות בחניון.

עוד אוסיף שהתובעים טענו שהנתבעים מאפשרים חניה בחינם לבאי מסעדת פונדק הים. עובדה זו לא הוכחה כלל ועיקר כאשר צירפו פרסום מיום 21.1.00, אולם עדיין לא ברור מהו פרק הזמן שהתאפשרה חניה חינם לבאי המסעדה והאם במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה – דהיינו משנת 2004 ואילך, כאשר המסעדה כבר נוהלה על ידי אחרים, כפי שפירטתי לעיל, התאפשרה חניה חינם לבאי המסעדה.

לאור עדויות אלה איני סבורה שהתובעים הוכיחו טענתם שהנתבעים עושים שימוש בלעדי בחניון ללא כל מתן אפשרות להם לחניה במקום, מה גם שעלה שמי מטעם התובעים אכן מחנה רכבו בחניה.

דהיינו, הצדדים משתמשים בחניה באופן משותף ואינם מונעים מצד זה או אחר לחנות. אם זאת טוב יעשו הצדדים אם יתקינו במקום שער וכן שלט אשר יאפשר כניסת רכביהם הם לחניה ולא רכבים אחרים, כאשר יש לזכור שעסקינן ב- 17 חניות בלבד.

29. החזר תשלומים לעירית נתניה- לטענת התובעים בסיכומיהם החל משנת 2009 החלה העיריה בהליכי גביה בין חוב ארנונה גם חלקם של התובעים, על שטח שכלל לא נמצא בשטח התובעים. התובעים מפנים לסעיפים 9-11 לכתב התביעה.

לתצהיר צורף נספח י' אשר מפרט שהעיריה דרשה סכומים בגין החניון משנת 2005 ואילך. אין כל קבלה כי התובעים שילמו סכום זה ו/או חלקו. התובעים הציגו קבלות (נספח ט') המעידות על תשלום ארנונה עד לשנת 2007. מאחר וכפי שקבעתי ניתן לתבוע שבע שנים לאחור מיום התביעה, על כן משנת 2005 ועד לשנת 2007 ומאחר והנתבעים לא המציאו כל ראיה לכך ששילמו עבור הארנונה בחניון בשנים אלה, יש מקום שהנתבע דוד קוצר, אשר השתמש אף הוא בחניון כפי שקבעתי לעיל, יישא במחצית העלויות לשנים אלה- דהיינו מחצית סך של 1672 ₪ לשנת 2005, מחצית מסך של 1555 ₪ לשנת 2006 ומחצית מסך של 1457 ₪ לשנת 2007- סך כולל של 2342 ₪.

30. לאור כל האמור לעיל סבורני שעל נתבע מס' 1 דוד קוצר לשלם לתובעים סך של 16,800 ₪. כן ישלם סך של 2,342 ₪ שהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית. לאור סכום זה שהינו סכום נמוך עד מאוד מסכום התביעה שהוגש, סבורני שעל כל צד לשאת בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ה, 26 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.