10 אפריל 2014

1. בפנינו תביעתם של 7 עובדי הנתבעת 1 אשר הועסקו שנים רבות ע"י הנתבעת ואשר לטענתם במהלך תקופה ארוכה של 4 שנים נפגעו זכויותיהם הבסיסיות לתשלומי שכר וזכויות סוציאליות נוספות.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעים נמנעו מלשלם להם את שכרם במועד, לא העבירו כספים עפ"י הקבוע בדין לביטוח פנסיוני לקרן ההשתלמות וכן זכויות נוספות סוציאליות נוספות הקבועות עפ"י הדין.

זאת ועוד, גם לאחר סיום יחסי העבודה, בהתפטרות בדין מפוטר, הכל בשל הפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות של התובעים, נמנעו הנתבעים לשלם לתובעים את מלוא זכויותיהם ושכרם, לרבות פיצויי פיטורים.

2. הנתבעים טענו כי התובעים עשו יד אחת ונטשו את העבודה ללא הודעה מוקדמת, כשהם מותירים את הנתבעת 1 ללא עובדים ובשוקת שבורה ובכך גרמו נזקים לנתבעת ולכן תביעתם זו מטרתה אחת למוטט את החברה ולגרום לה נזקים.

עוד טענו הנתבעים כי הם מצויים במצב כלכלי קשה ביותר כאשר על הנתבעת מוטלים צווי עיקול וצווי פינוי וכי הם עשו מאמצים על מנת לשלם לתובעים את חוב שכרם ועשו כן באמצעות מסירת שיקים דחויים.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי השלימו לאחר הגשת התביעה ובדיעבד גם את החובות שהיו לקופות הפנסיה וגם חלק מתשלום הזכויות הסוציאליות ולכן לטענתם לא נותרו חובות בגין שכר והפרשות סוציאליות וכי לתובעים לא מגיעים פיצויי פיטורים בשל התפטרותם.

הנתבעים 2 ו-3 הוסיפו וטענו כי אין להרים כנגדם את מסך ההתאגדות כפי טענת התובעים.

לכן טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגדם.

3. בתיק זה התקיימו שני דיוני קדם כאשר בשני הדיונים נאמר באופן מפורש לנתבעים ע"י ביה"ד כי יש לשלם את השכר שלא שולם לעובדים ובמועד הדיון ב- 16.1.13 נמסרו ע"י הנתבעים שיקים מעותדים לשישה תשלומים דחויים עד ל- 9/13 עבור השכר.

באשר ליתר המחלוקות מאחר והתובעים לא הסכימו לסכומים הדחויים ששולמו בגין חוב השכר, נקבע התיק להוכחות והדיון התקיים ביום 30.5.13. בדיון זה העידו כל התובעים וכן העידו מטעם הנתבעת, הנתבע 2 והגב' רחל אלחדיף.

4. אלה הן העובדות כפי שהן עלו מכתבי ביה"ד, התצהירים, המסמכים ועדויות העדים בפנינו:

א. התובע 1 – נובוגורדצקי חנוך, בן 62 במועד התפטרותו, עבד אצל הנתבעים תקופה של כ- 37 שנה, התפטר בחודש 11/11, במכתב בו הודיע לנתבעים כי בשל הפסקת תשלום שכר תקופה ארוכה, הוא מתפטר בדין מפוטר.

ב. התובע 2 – מר סמוכיאן חיים, בן 59 במועד התפטרותו, עבד אצל הנתבעים תקופה של 29 שנים, התפטר בחודש 11/11, במכתב בו הודיע לנתבעים כי בשל הפסקת תשלום שכר תקופה ארוכה הוא מתפטר בדין מפוטר.

ג. התובע 3 – נסימוב דוד, בן 54 במועד התפטרותו, עבד אצל הנתבעים תקופה של 21 שנה, התפטר בחודש 11/11, במכתב בו הודיע לנתבעים כי בשל הפסקת תשלום שכר תקופה ארוכה הוא מתפטר בדין מפוטר.

ד. התובע 4 – טויטו ישי, בן 47 במועד פיטוריו, עבד אצל הנתבעים תקופה של 16 שנה, פוטר בחודש 10/11, ומועד סיום העסקתו נקבע ל- 9.11.11.

ה. התובע 5 – קמחי יצחק, בן 61 במועד התפטרותו, עבד אצל הנתבעים תקופה של 6 שנים, התפטר בחודש 11/11, במכתב בו הודיע לנתבעים כי בשל הפסקת תשלום שכר תקופה ארוכה הוא מתפטר בדין מפוטר.

ו. התובעת 6 – סימון ליודמילה, עבדה אצל הנתבעים מעל 8 שנים והתפטרה בחודש 11/11, במכתב בו הודיע לנתבעים כי בשל הפסקת תשלום שכר תקופה ארוכה היא מתפטרת בדין מפוטרת.

ז. התובעת 7 – אלמליח איילת, עבדה אצל הנתבעים מעל 6 שנים והתפטרה בחודש 11/11, במכתב בו הודיע לנתבעים כי בשל הפסקת תשלום שכר תקופה ארוכה היא מתפטרת בדין מפוטרת.

ח. הנתבעת 1 – הינה חברה בע"מ בבעלותה ובניהולם של הנתבעים 2 ו-3. הנתבעת 1 הינה מפעל דפוס וותיק המצוי בענף שנים רבות ואשר הוקם ע"י אביהם של הנתבעים 2 ו-3.

הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת 1 כאשר בבעלותם הנכס בו מופעלת הנתבעת 1.

עוד ייאמר כי הנתבע 2 הינו משפטן ומשמש כיו"ר התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל – ארגון אומניות הדפוס.

ט. עלה מהמסמכים והראיות כי הנתבעים עוד משנת 2007 נקלעו לקשיים כספיים בשל התקשרות כושלת עם משטרת ישראל וכתוצאה מכך נקלעה הנתבעת 1 למצוקה כספית. בשל כך נמנעה הנתבעת 2 במשך שנים אלה עד להתפטרות התובעים מלהעביר לקופות הפנסיה של התובעים את הכספים המגיעים להם וזאת בניגוד לחוק הגנת השכר.

בנוסף, במשך תקופה ארוכה החל מ- 7/09 הנתבעת לא שילמה את שכר העובדים במועד ובאופן קבוע, והלינה באופן חלקי מדי חודש את שכרם, תוך מתן חלקיות שכר במקדמות ובאיחור. הגדילה לעשות הנתבעת והחל מחודש 9/11 ועד להתפטרות התובעים ב- 11/11 לא שילמה להם שכר עבודתם כלל.

בנוסף על כך אף חלק מהתובעים לא קיבלו את שכר עבודתם החל מ- 7/11.

י. כמו כן בסיום יחסי העבודה, הנתבעת לא שילמה לכל התובעים את זכויותיהם לתשלום חופשה והבראה בעת גמר החשבון.

יא. הנתבעים הודו בתצהירים ובכתבי הטענות כי את משכורת חודש 11/11 לא שילמה הנתבעת 1 לעובדים ואף לא שילמה מקדמות על חשבון משכורת זו, אלא הוציאה תלושי שכר בלבד.

הנתבעת הודתה כי התעדתה לשלם את משכורת ספטמבר בתחילת חודש נובמבר.

יב. התובעים פנו במכתב ביום ה- 24.10.11 בו דרשו תשלום שכרם והתריעו כי אם לא ישולם להם שכרם הם ישלחו הודעת התפטרות.

לאחר שלא התקבלה כל עמדה של הנתבעת ולא שולם השכר, הודיעו התובעים על התפטרותם החל מיום 30.11.11 כאשר מכתב זה נמסר לנתבעת ביום 1.11.11.

משלא נענו למכתב ולא קיבלו שכר עד ליום 6.11.11 הפסיקו התובעים להתייצב בעבודה.

יג. התובעים הגישו תביעה לביה"ד לתשלום שכרם לכל התביעות המגיעות להם ביום 22.12.11.

יד. אין חולק כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי מס' 7031/77 בענף הדפוס.

טו. התובעים 2 עד 5 הגישו לביה"ד לעבודה תביעה לתשלום דמי הבראה וזכויות נוספות, בתביעה נפרדת והנתבעת ותובעים אלה הגיעו להסכמה לפיה ישולמו תשלומי ההבראה והביגוד ע"י הנתבעת ולהסכמה זו ניתן תוקף של פס"ד ע"י הרשם תומר סילוורה (כתוארו אז) ביום 29.2.12.

טז. ביום ה- 27.2.13 חתמה הנתבעת 1 עם חברת מנורה מבטחים הסכם לפיו היא הייתה אמורה לשלם את חובותיה בגין אי העברת כספים לפוליסות הביטוח של העובדים אולם ההסכם החתום ופסה"ד לא צורפו לראיות הנתבעת ולא הוכח כי שולמו כספים בגין חובות הנתבעת 1 לקרנות הפנסיה.

הכרעה

עדים ראיות ומהימנות העדים

4. העידו בפנינו כל התובעים, אשר נחקרו הן על נסיבות קבלת תמורת שכרם וכן עזיבתם את הנתבעת ועדותם נמצאה על ידינו אמינה וקוהרנטית.

התובעים אף הציגו לבית-הדין ראיות המוכיחות מעל כל ספק כי תקופה ארוכה לא קיבלו את שכרם ,אלא בשיעורין ובאיחור ניכר ובנוסף לא בוצעו עבורם, הפרשות לקופות הפנסיה כנדרש ולא שולמו להם זכויותיהם, כגון הבראה, חופשה, מענק חג וביגוד במהלך 4 השנים האחרונות להעסקתם.

כן העידו כי לקראת התפטרותם התריעו בפני מנהלי הנתבעות כי באם לא ישולם שכרם יתפטרו מהנתבעת בדין מפוטר ואף התריעו על כך בכתב.

5. מנגד הנתבעים בחרו להעיד מטעמם רק את הנתבע 2 מר יהודה אלחדיף ואשתו הגב' רחל אלחדיף אשר שימשה כאחראית על נושא הכספים בנתבעת 1.

הנתבע 3 נמנע מליתן עדות והנתבעים לא סיפקו הסבר להימנעותו זאת הגם שהנתבע 3 היה מנהל פעיל, והימנעותו מלהעיד, תעמוד לו לחובה כפי שיפורט בהמשך פסק-דין זה.

הנתבעים, בחרו בעצמם ליתן תמונה חלקית בלבד ובחקירתם נמצאו סתירות רבות בין האמור בתצהירים לתשובותיהם לבין המסמכים והנתונים שהוצגו להם: לספר חצאי אמיתות בתצהיר ובחקירה , ולעיתים אף להשיב תשובות שקריות. כל אלו הביאו אותנו לידי מסקנה כי יש לדחות את מרבית האמור בתצהירם ובעדותם.

יתרה מכך, הנתבע 2 שהינו משפטן ומשמש אף כיו"ר התאחדות המלאכה והתעשיה בישראל, ארגון אומנויות הדפוס והחתום על ההסכם הקיבוצי בענף הדפוס, בחר בעדותו לנסות ולטייח עובדות מובהקות שעלו בראיות התובעים, הן של אי תשלום לקופות הפנסיה והן של אי תשלום שכר וזכויות נוספות.

גם עת הופנה לסעיפים בהסכם הקיבוצי המחייבים הפרשה לפנסיה ולקופת פיצויים, בחר להתחמק בתשובותיו.

הנתבע 2 לא זכר לומר מי מהעובדים קיבל את שכר חודש 9/11 למרות שטען כך בתצהירו, הצהרה שהתבררה כהצהרה שקרית. כך גם באשר להצהרתו כי קיבלו מפרעות כאשר התברר כי מדובר בחלוקת תשלום השכר זמן ניכר לאחר המועד לתשלום.

הנתבע 2 אף לא ידע ליתן הסברים לטענות ועובדות בתצהירו ובנספחים שצרף ולחישובים בתצהיר וניסה להתחמק בתשובותיו ולהפנות לגב' רחל אלחדיף שתעיד על כך.

לצערנו אף בחר הנתבע 2 להתחמק ממתן נתונים על חובות הנתבעת וקשייה והקף העיקולים שהוטלו על מי מהנתבעים, אלא אמר באופן כללי כי יש עיקולים וכונס נכסים.

הגב' אלחדיף העידה באשר לפירעון השיקים שנמסרו לתובעים שלא נפרעו כי שיקים אלו אינם יכולים להיפרע כי אין כסף בבנק ובכך סתרה את עדות הנתבע 2 ואף את תצהירה.

הגדילו הנתבעים לעשות כאשר הפיקו תלושי שכר שונים לתובעים לתקופת עבודתם האחרונה וזאת לצורכי הדיון בלבד.

הרמת מסך

6. לכן לאור קביעותינו דלעיל, אשר מחד מקבלים אנו את עדות תובעים כאמינה, סדורה וקוהרנטית ומאידך את עדות הנתבעים מצאנו כבלתי מהימנות ואף במקרים מסויימים שקריות ומתחכמות במטרה להימנע מלשלם לתובעים את זכויותיהם ובפרט את שכרם ופיצויי הפיטורים.

לכן אנו קובעים כבר בתחילת הכרעתנו כי בנסיבות האמורות ולאור קביעותינו אלו, כי זהו המקרה בו על בית-הדין להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, כנגד הנתבעים 1 ו-2 ולחייב את הנתבעים 1 ו-2 בפסק-דין זה.

ראה לעניין זה פסק-דין ע"ע 1137/02 אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ וכן ס"ע 4766-03-11 גלעד אליהו יורה נ' עו"ד אברהם המר וכן ע"ע 129/10 אופיר זוננשיין נ' GSS ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ.

כפי שנקבע בפסק-דין זוננשיין הטוב גם לענייננו:

”כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף

להרמת מסך ההתאגדות הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד

בין טובת החברה לבין טובת המשפחה, הוא גדול ביותר".

"אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, הנקלעת לקשיים

כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים.

שכן חובת תום הלב מחייבת התאמה של העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של

החברה, כאשר המשך ההעסקה בידיעה שאין בידי החברה לשלם מהווה ניצול

לרעה של מסך ההתאגדות".

מצאנו כי במקרה זה הקו התשטש זה מכבר עוד החל משנת 09', כאשר הנתבעים דאגו ראשית לשלום העסק ונכסיהם האישיים ורק לאחר מכן לעובדים ומנעו מהעובדים את זכויותיהם שנים רבות.

יתרה מכך, נסיבות התנהלות הנתבעים כפי שעלתה מהעדויות והראיות של תרמית, הטעייה, העלמת עובדות, אי תשלום שכר וזכויות בידיעה כי עוברים על החוקים וההסכמים בפרט שנתבע 2 הינו משפטן וחתם על ההסכם הקיבוצי, די כדי להרים את המסך על הנתבעים 2 ו-3.

די באלו כדי להרים את מסך ההתאגדות, אולם נוסיף ונדגיש, את שהוכח בפנינו, כפי שנפרט בהמשך, כי הנתבעים בהתנהלותם ומעורבותם האישית בעסק, ידיעתם כי אינם משלמים שכר וזכויות בסיסיות והעדפת נושים אחרים לרבות נכסיהם האישיים ,על התובעים, אף מחייבת אותנו בהרמת מסך וחיובם האישי.

נבחן להלן את כל רכיבי התביעה בהתאם לפלוגתאות העומדות בפנינו לגבי כל רכיב ורכיב ולאחר מכן לגבי כל תובע ותובע.

7. שכר עבודה

הוכח ע"י התובעים בעדויות ובמסמכים כפי שאף קבענו בפרק העובדות כי משכורות התובעים לא שולמה במועד תקופת זמן ניכרת כאשר הנתבעים נמנעו בשל טענות שונות בין היתר קושי בתזרים המזומנים, לשלם לתובעים את שכרם במועד כפי שקבוע בחוק.

התובעים הוכיחו כי הנתבעים שילמו להם מקדמות על חשבון משכורת חודש וחודשיים אחרי המועד שהיו אמורים לשלם להם את השכר והחל מיולי 2011 אף חלק מהתובעים לא קיבלו את שכרם כלל והשכר שולם בחלקו ובשיעורים עד למועד התפטרותם.

טענת הנתבעים באשר לתשלום השכר כי לא נותרו חייבים תשלומים שכר לעובדים נמצאה שגויה כאשר בפועל עלה כי הנתבעת לא שילמה לתובעים משכורות ספטמבר, אוקטובר ונובמבר, אלא רק באופן חלקי עפ"י הסדר החוב שנעשה לאחר הדיון המוקדם השני ולחלק מהתובעים לא שילמה משכורות יולי ואוגוסט במלואן.

הנתבעת בחרה בתצהירים ובסיכומים שלא להציג טבלאות על הסכומים ששולמו בפועל לנתבעים, ויתרה מכך אף נתנה נתונים שגויים ומעוותים ולכן אנו מקבלים את מלוא תביעות השכר של התובעים כפי שפורטו בתצהירים ובסיכומים וקובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעים את הפרשי שכר העבודה כדלקמן:

ייאמר על ידינו, כי לא נסתרה מעינינו טענת הנתבעים כי שילמו חלק מחוב השכר במסגרת הסדר החוב, שנה וחצי לאחר הגשת התביעה, ברם, התברר כי חלק מההמחאות שנמסרו בהסדר החוב הנומינלי חזרו בשל העדר כיסוי ועל כן לטעמנו אין לראות בתשלום החלקי תשלום על חשבון חוב זה. לכל היותר קיבלו התובעים רק חלק מהסכומים ועל כן ניתן לראות בסכומים אלו "מעין פיצוי" על תשלום השכר באיחור, ולא מעבר לכך.

עוד ייאמר על ידינו כי בשל התנהלות זו של הנתבעים, יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנה ונייחד לנושא זה פרק נפרד בהמשך פסק-דין זה.

8. תוספת ותק

בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים נקבעה בסעיף 6 ההוראה בדבר חבות תשלום תוספת וותק לעובדי הדפוס וזה לשון הסעיף:

"במקום שיעור הוותק שהיו קיימים עד כה בשכר היסוד מוסכם על שיעורי

וותק חדשים בשכר המשולב כוללים את התוספת של 6% שיקבל בעבודה בנוסף

לתעריפי השכר בסכומים הבאים".

הגם שהנתבעים ידעו את האמור והקבוע בהסכם וחובתם לשלם תוספת זו, נמנעו הנתבעים מלעדכן את שכר העובדים במהלך השנים בתוספת זו.

טענת הנתבעים כי התובעים קיבלו תעריף גבוה יותר בשכרם מהתעריף הקבוע בהסכם הקיבוצי אף היא נמצאה שגויה ומוטעה.

כעולה מתלושי השכר שנים לא עודכן שכרם של התובעים והאמירה כי תוספת כלולה בשכר המשולב של התובעים, טוב היה לו לא נטענה שכן, שכרם ב- 5 השנים האחרונות כלל לא השתנה.

יתרה מכך, הפסיקה קבעה כי תוספת הוותק אינה חלק משכר היסוד, כנטען אלא זו צריכה להופיע כרכיב נפרד ועליה להיות משולמת מעבר לשכר היסוד, לכן משלא שולמה להם כל תוספת נפרדת ואף לא נחזה בתלוש עדכון של שכר משולב, ברי כי התובעים לא קיבלו את תוספת הוותק שנים רבות.

התובעים צרפו תחשיב בתצהיריהם בדבר שיעור הפרשי השכר עבור רכיב זה והנתבעים בתצהיריהם ואף לא בסיכומיהם, לא טרחו להציג תחשיבים נגדיים.

התביעה הוגשה בהתעלם מטענת ההתיישנות, אך משהנתבעים טענו בהגנתם להתיישנות כטענה כללית, אנו על כן, אנו קובעים כי התובעים זכאים לתשלום ההפרשים לתוספת הוותק, עבור 7 השנים האחרונות לתקופת העסקתם כדלקמן:

מהו השכר הקובע לתשלום הזכויות

9. התובעים טענו כי השכר הקובע של התובעים, הינו שכר היסוד, תוספת הוותק שלא שולמה וכן הפרמיה החודשית שקיבלו התובעים.

התובעים טענו כי מרכיב הרשום בתלושי פרמיה, אינה מהווה תשלום פרמיה אמיתית אשר שולמה כשכר עידוד, או תוספת המהווה פיצוי על הספק או מדידה ולכן זהו רכיב שכר קבוע, אשר צריך להיכלל בשכר הקובע לתשלום הזכויות. הוסיפו וטענו התובעים כי מלכתחילה סיכמו עימם את שכרם על שיעור מסוים אשר כבר כלל את הפרמיה. עוד נטען על ידם כי גם בעת מחלה או חופשה שולם להם רכיב זה ומעולם לא הופחת הרכיב בעת התשלום.

הנתבעים מנגד טענו כי התובעים היו זכאים לפרמיה מיוחדת בגין אי העדרות וזו שולמה למי שלא נעדר מהעבודה.

ברם, מעבר לטענה סתמית זו לא נטען דבר ממשי ע"י הנתבעים ולא הוכח כלל כי תשלום זה היה תשלום תלוי התניה כזו או אחרת או תמריץ.

על כן אנו קובעים כי יש לצרף את רכיב הפרמיה שקיבל כל אחד מהתובעים בשכרו לחישוב השכר הקובע לזכויות ויש לדחות את טענות הנתבעים כי השכר הקובע לזכויות הינו שכר היסוד המפורט בתלוש.

לאור קביעתנו זו השכר הקובע של כל אחד מהתובעים הננו כדלקמן:

ביטוח פנסיוני – אי העברת הפרשות

10. רכיב מהותי ביותר בזכויות התובעים שאף הוא לא שולם במהלך עבודתם ואשר היווה אחת מהסיבות להתפטרותם והמצביע על התנהלותם הלקויה והלא ראויה של הנתבעים, היא הימנעות הנתבעים להעביר את הכספים לקופות הגמל והפנסיה השונות אף כי כספים אלו נוכו משכרם ע"י הנתבעת.

עלה מהדוחות שהוגשו בעניין זה ע"י שני הצדדים כי לאורך שנים הנתבעים בחרו שלא להעביר את הכספים להם זכאים היו התובעים בהתאם להסכם הקיבוצי לקופות הפנסיה ואף חמור מכך לא העבירו את הסכומים שניכו משכרם.

לנתבעים לא היה כל נימוק או הצדקה להתנהלות זו למעט טענתם הכללית למצב הכלכלי אליו הם נקלעו וכן כי בדיעבד לאחר תביעות שהוגשו כנגדן ע"י הקרנות הגיעו להסדרים לתשלום חובות אלו.

ברם, התברר בעדויות כי הנתבעים אף לא עמדו בהסדרים אליהם הגיעו עם הקופות השונות בפריסת השיקים שנתנו עקב העיקולים שהוטלו על הנתבעת, כפי שהעידה הגב' אלחדיף בדיעבד ואף לא בשלב הסיכומים, נמנעו הנתבעים מלהציג אישורים סופיים של הקופות כי הכספים שנמנעו מלשלם לקופות שולמו והועברו לקופות בסופו של יום ע"י הנתבעת.

זאת ועוד, כפי שקבענו לעיל הנתבעת לא שילמה לתובעים במהלך השנים את תוספת הוותק שאף על רכיב זה היה עליה להפריש לקופות, וכן לא העבירה כספים על רכיב הפרמיה.

לכן, בהעדר ראיות יש ממש לסתור את טענות התובעים. מאישורים סופיים של הקופות על התשלום של חוב הפיגורים אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם את הכספים לקופות בסכומים הבאים:

פיצוי על אי הפרשות ופיצוי על פי חוק הגנת השכר

11. התובעים אף טענו כי בגין הפרות בוטות אלו יש לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין העדר הפרשה על פי הוראות הדין, על העדר הכיסוי הביטוחי ועגמת הנפש שנגרמה להם.

בעניין זה התובעים לא הוכיחו נזק ובנוסף ברי כי הקופות הן אלו הגובות את הפיצוי בעת תביעתם ועל כן ברכיב זה אנו דוחים התביעה לפיצוי.

אי תשלום זכויות התובעים

12. התובעים טענו כי הנתבעת נמנעה מלשלם להם בסיום עבודתם ואף במהלכה זכויותיהם על פי ההסכם הקיבוצי לרבות, חופשה, הבראה, ביגוד, קרן השתלמות, מענק חג.

נבחן להלן כל רכיב ורכיב בתביעות אלו.

מענק חג

13. אין חולק כי לתובעים הגיע מענק חג בהתאם להסכם הקיבוצי, לפיו כל תובע זכאי למענק חג בשיעור משכורת אחת המשולמת פעמיים בשנה, מחצית לפני חג הפסח ומחצית בטרם ראש השנה.

אין אף מחלוקת כי במהלך השנים קיבלו התובעים את המענק בשני שיעורים כאמור ולחלקם חולק המענק ל- 12 חודש.

התובעים טענו כי מאחר ועבדו עד לחודש נובמבר, הם זכאים למלוא מענק החג לשנת 2011 ובענין זה התביעה מכוונת לתביעת חלק מהתובעים אשר קיבלו את המענק בשיעורין של 12 חלקים בשכרם מדי חודש.

הנתבעים טענו כי אין לקבל תביעה זו עקב סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

התובעים טענו בענין זה כי הזכות נוצרה מעצם קרות חג ראש השנה טרם סיום יחסי העובד ולכן זכאים תובעים אלו למלוא המענק. על טענתם זו מסתמכים התובעים על פסקי-דין אזוריים בהם נקבע כי מדובר בזכות קנויה לעובד מכוח הסכם אשר אם לא שולמה יש לשלמה גם לאחר מועד יחסי עובד ומעביד.

לאחר שבחנו טענות הצדדים אנו סבורים כי דין תביעה זו להידחות.

הזכות למענק זה אמנם שנתית אך מששולם המענק בשיעורין ובפועל סיימו התובעים לעבוד ב- 11/11, אזי הם אינם זכאים להמשך ביצוע התשלום.

מאידך, עלה מהראיות כי כפי שלא שילמו הנתבעים את שכר התובעים באופן שוטף לא שילמו את המענק בשנים שקדמו לכך, על כן אין חולק כי זהו חוב שעל הנתבעים לשלם לתובעים וזאת על פי הפירוט כדלקמן:

קרן השתלמות

14. כפי הקבוע בהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הדפוס קיימת חובת הפקדה של המעביד לקרן השתלמות בסך 0.4% משכרם של העובדים המקצועיים. הפסיקה קבעה בשורה של פסקי הדין הן בענף הדפוס ואף בענפים אחרים כי אם לא מבוצע התשלום לקרן ,אזי יש לחייב את המעסיק בפיצוי על העדר תשלום זה.

התובעים למעט הגב' איילת אלמליח, כולם עובדים מקצועיים הזכאים לתשלום זה.

מאחר ואין חולק כי כל תקופת עבודתם לא שילמו הנתבעים סכום זה, אזי זכאים התובעים לתשלום האמור ל- 7 השנים האחרונות להעסקתם ולא כפי תביעתם, זאת על פי הפירוט כדלקמן:

פדיון ימי חופשה

15. התובעים טענו בתביעתם כי על הנתבעת היה לשלם להם את פדיון החופשה כפי הרשום והנצבר בתלושי השכר ולא על פי היתרות המגיעות לתובעים על פי הדין כפי שהיה רשום בתלושי השכר.

הויכוח שבין הצדדים נסוב סביב הרישום בתלושי השכר, כאשר לתובעים במהלך עבודתם נרשם שיעור אחד של כמות ימי חופשה צבורה, ואילו התלושים שערכה הנתבעת לאחר סיום עבודתם, שונה מספר הימים הצבורים הרשומים בתלוש.

בעניין זה, אנו רואים בחומרה את העובדה כי הנתבעת בחרה לשפץ ולתקן את תלושי השכר בדיעבד, בפרט אלו של חודשי העבודה האחרונים של התובעים וקובעים כי רק התלושים הרלבנטיים שנמסרו לתובעים בתקופת עבודתם הם אלו הקובעים לבחינת שכרם וזכויותיהם.

הנתבעים מעבר לטענתם הכללים הנסמכת על התלושים החדשים שצורפו לתצהיריהם, טענו באשר למר נובוגורודצקי כי צבר ימי חופשה רבים מעבר למה שמתיר החוק. כן נטען כי התנהל בצורה לא ראויה בחודשים האחרונים לעבודתו במפעל על כן נטען יש למחוק את ימי חופשתו. באשר ליתר העובדים נטען כי ניצלו את חופשתם והיתרות המופיעות בתלושים המעודכנים הן הנכונות.

לאחר שבחנו את המסמכים והראיות אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעים את יתרות ימי החופשה כדלקמן:

דמי הבראה וביגוד

16. גם רכיבים אלו למרות הקבוע בהסכם הקיבוצי לא שולמו במלואם לתובעים.

מנגד טענו הנתבעים כי דמי ההבראה שולמו למירב התובעים במסגרת תביעותיהם הנוספות בבית-הדין במסגרת ההסדר שאליו הגיעו הנתבעים עם תובעים אלו.

התובעים לא הכחישו עובדה זו של הנתבעים, אך מאידך פירטו והוכיחו כי דמי ההבראה ששולמו בהליכי בית-הדין משנת 2011 לחלק מהתובעים, היו עבור שנת 2010 ואילו עבור שנת 2011 לא שילמו הנתבעים את דמי ההבראה והביגוד כלל, למעט לתובע טויטו ישי.

לא עולה מההסדר כפי שנכתב בפסק-הדין כי הוא כולל את שנת 2011 אלא רק את שנתבע מלכתחילה בכתב התביעה, היינו חוב שנת 2010.

באשר לתובעת, סימון לודמילה, הודו הנתבעים על תשלום החוב, באשר למר חנוך נובוגורדצקי צורפו תלושים שונים מהתלושים שנמסרו בזמן אמת ועל כן נדחית טענת הנתבעים ברכיב זה.

לכן אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעים את דמי ההבראה והביגוד כדלקמן:

הודעה מוקדמת

17. שניים מהתובעים טענו אף לזכותם לתשלום דמי הודעה מוקדמת, קמחי יצחק אשר התפטר באוגוסט 2011 וטויטו ישי אשר פוטר באוקטובר 2011.

באשר למר קמחי נטען כי הנתבעת ויתרה על עבודתו והודיע לו כי תקזז לו את ההודעה ואת ימי חופשתו.

בעניין זה, אין בידינו לקבל את תביעת מר קמחי. כאשר עובד מתפטר מעבודתו והמעביד בוחר לוותר על עבודתו בתקופה זו, הוא רשאי להודיעו כי ישהה בביתו קל וחומר, כאשר יש לעובד ימי חופשה צבורה. על כן נדחית תביעת מר קמחי ברכיב זה.

באשר לתביעת מר טויטו, אזי במקרה זה מדובר בפיטוריו של מר טויטו והוצאתו לחופשה חלף תשלום הודעה מוקדמת.

ברם, לא מצאתי הבדל בין פיטוריו של מר טויטו לבין התפטרות יתר התובעים. עלה מהראיות כי באשר למר טויטו הסכימה בפועל הנתבעת כי יסיים את עבודתו בשל קשייה וכך נוצר המצב בו קיבל מר טויטו מכתב פיטורים.

לכן אנו קובעים כי במקרה זה אין לחייב את הנתבעים.

פיצויי פיטורים

18. לאחר שפרטנו את כל חובות הנתבעים לתובעים, ברי כי הנתבעים במהלך 4 השנים האחרונות להעסקת התובעים ביצעו כלפיהם עוולות חוזרות ונשנות של אי תשלום שכר שוטף, זכויות פנסיה, וזכויות נוספות על פי הדין והפסיקה וכל אלו מהווים באופן ברור שאין עליו כל מחלוקת כי זכאים הם להתפטר בדין מפוטר וזכאים הם לקבל את מלא פיצויי הפיטורים.

כל טענות הנתבעים כי התובעים לא התפטרו כפי שמורה סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים וכי בנסיבות בהם התפטרו יחדיו גרמו נזק לנתבעים בנטישתם ועל כן אינם זכאים לפיצויי פיטורים אלו הן, טענות מתנשאות וחצופות וטוב היה לו לא נטענה ע"י הנתבעים.

עלה מהעדויות דווקא נאמנותם רבת השנים של התובעים לנתבעים אשר האמינו חודשים רבים כי הנתבעים יעמוד בהתחייבויותיהם וישלמו להם את שכרם וזכויותיהם, הם אלו הראויים להערכה, ואילו התנהלות הנתבעים אשר ניצלו את טוב ליבם ותום ליבם של התובעים ראויים לגינוי.

הפסיקה חזרה וקבעה בשורה של פסקי–דין כי כלל הוא שפיגור חוזר ונשנה בתשלום שכר וזכויות לתקופה ארוכה מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה, ובמקרה מסוג זה אך לא ידרש מעובד להתריע בפני מעסיקו על התפטרותו בהתאם לקבוע בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.

במקרה זה של התובעים, למרות האמור בפסיקה, חזרו והתריעו התובעים כלפי הנתבעים, אך אלו סברו כי הבטחות ריקות מתוכן והעברת מפרעות על חשבון שכר ירצו את התובעים.

הגדילו הנתבעים לעשות ולא העבירו עבור התובעים את כספי קרנות הפנסיה ובכך אף גרמו להם נזקים כספיים וניצלו את הכספים שניכו משכרם לניהול השוטף של העסק.

לכן, כל טענות הנתבעים כי אין לשלם לתובעים את פיצויי הפיטורים כי נטשו את העבודה ולא התפטרו כפי הקבוע בסעיף 11 דינן להידחות.

נוסיף ונאמר כי בהתאם להסכם הקיבוצי על הנתבעת הייתה קיימת החובה להפקדת כספי הפיצויים בקופות הפנסיה או בקרן פיצויים אך הנתבע 2 טען בעדותו, שוב תוך ניסיון להטעות את בית-הדין כי לא הייתה עליו כל חובה לעשות כן.

סעיף כט3 להסכם הקיבוצי עליו חתום הנתבעת 2 קובע מפורשות כי על המעביד בענף הדפוס חובה להפקיד את פיצויי הפיטורים בשיעור 8.33% מדי חודש בתקופת הפנסיה והנתבעים נמנעו מלעשות כן במהלך כל השנים וזרעו חול והבטחות שווא לתובעים כי כספי הפיצויים מצויים בקופות פיצויים אותם הם מנהלים.

לפיכך אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעים את מלוא פיצויי הפיטורים, ועל פי השכר הקובע, כפי שפירטנו לעיל בפסק-הדין ולא כפי חישוב הנתבעים בסיכומיהם.

הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים

19. הוראות חוק הגנת השכר מסדירות וקובעות את מועד תשלום השכר , תשלום לקופת הפנסיה או התגמולים וכן את מועד תשלום פיצויי הפיטורים. תשלום שכר שאינו משולם במועד ייחשב לשכר מולן והזכות לתבוע את הפיצוי על השכר המולן קבועה אף היא בהוראות החוק.

כפי שעלה מהראיות והעדויות וכפי שמפורט ארוכות בפסק-דין זה, הנתבעים במשך תקופה ארוכה הלינו את שכרם של התובעים. בתחילה שילמו רק את חלקיות השכר והיתרה שילמו באיחור של חודש או חודשיים ולבסוף בתקופת העבודה האחרונה החל מ- 8/11 נמנעו לחלוטין מלשלם את שכר העובדים בתואנה כי הם בקשיים כספיים ואין באפשרותם לשלם את השכר.

עלה מחקירת הנתבעים בפנינו כי לא היה מדובר רק בקשיים כלכליים מתגלגלים של הנתבעים אלא בהעדפת סילוק חובות אחרים על פני שכרם של העובדים וכן התעלמות בוטה מזכויות העובדים ותשלומן.

כפי שקבענו לעיל התפטרות העובדים בדין מפוטר נעשתה כדין והנתבעים לא שילמו את שכרם האחרון של התובעים החל מחודש 9/11.

רק לאחר שהתקיימו שני דיונים מוקדמים בתיקים אלה בביה"ד, הואילו הנתבעים לשלם את שכר העובדים לחודשים ספטמבר-אוקטובר ונובמבר, בפריסת תשלומים וגם תשלומים אלה לא שולמו במלואם לתובעים.

יוצא איפה, כי הנתבעים במודעות מלאה הלינו את שכרם של התובעים ועל כך יש לחייבם בהלנת שכר.

הנתבעים טוענים כי נקלעו לקשיים בנתבעת כתוצאה מאי קיום חוזים של משטרת ישראל ואי קבלת תשלומים מלקוחות ובשל כך מצאו את עצמם חסרי מקורות מימון.

הנתבעים אף טענו כי הקשיים הכלכליים לא השפיעו רק על העובדים אלא גם עליהם באופן אישי כך שהעדר הכספים והקשים הכלכליים של הנתבעת גרמו לקשיים בקיום חתונת בתם כראוי.

טענה זו טוב הייתה אם לא הייתה מועלית, שכן עלה מחקירתם כי במהלך השנים הם בחרו לסלק חובות של דמי ניהול לבעלי הבניין בו עובד העסק על מנת שהעסק לא ייסגר.

כמו כן הם בחרו לשלם כספים לצדדים שלישיים אחרים והעמידו את העובדים כנושים אחרונים חלף העמדתם במקום הראשון.

לא זו אף זו, הנתבעים פעלו בדרך של כיבוי שריפות ובצעו תשלומים רק כאשר הוגשו תביעות והופעלו הליכי הוצל"פ לאחר קבלת פסקי דין בהעדר הגנה.

הגדיל לעשות הנתבע 2 ואמר בחקירתו כי ברצונו להוריש את העסק לילדיו, כממשיך את עסקו של אביו ולכן עשה כל שביכולתו על מנת שהעסק לא ייסגר. (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 1-3).

אמירה זו מצביעה על העדפה בולטת של הנתבעים לרכושם האישי אל מול העובדים אשר שרתו אותם נאמנה שנים רבות (שלושה מהם כ- 30 שנה), וכך גרמו לעובדים נזקים כלכליים כבדים, הכל בהסתכלות מעוותת דרך המשקפים האנוכיות שלהם.

כב' נשיאת בית-הדין הארצי (בדימוס) השופטת נילי ארד עמדה על החומרה שבהלנת שכר עובד, במילים חריפות המתאימות למקרה זה שבעתיים.

"כלל ברור הוא כי תמורת עבודתו ישולם לעובד שכר במלוא שיעורו ובמועד הנקוב בחוק. הפרת הכלל משמעותה עבודה ללא תמורה, כמנהג זמנים אפלים של עבדות"...

"תשלום השכר במועדו נועד לאפשר לעובד קיום מינימלי בכבוד. אדם ששכרו הולן הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע. אי תשלום שכר לעובד במלואו ובמועדו, תוצאתו השבתת מקור פרנסתו ואילוצו להושיט יד לנדבת ליבם של בני משפחה וחברים...". (ע"ע ארצי 1242/04 עירית לוד נ' דהן).

בפסק-דין עירית לוד, הגם שהוכח כי המקורות הכלכליים של עירית לוד היו דלים והיה קושי אובייקטיבי של אי תשלום עבודה, נקבע כי יש לשלם הלנת שכר בשיעור 25% מגובה הלנת השכר המקסימלית שהיו זכאים העובדים.

ברם, במקרה זה עלה מהעדויות כי אמנם הנתבעים נקלעו לקשיים אך יכלו לקבל החלטה לסגור את העסק ולא ליצור חובות כה רבים ומצג שווא לעובדיהם ואי תשלום שכר וזכויות שנים כה רבות.

לכן, זכאים התובעים לפיצוי בגין הלנת השכר, לפיצוי בגין עגמת הנפש והנזק שנגרם להם כתוצאה מאי תשלום הזכויות לקופות הפנסיה וכן אי תשלום פיצויי הפיטורים עד כה.

לאור האמור אנו קובעים וקוצבים את סכום הלנת השכר לתובעים כדלקמן:

סיכום פסק-הדין

20. לאור כל קביעותינו דלעיל, התקבלו מירב תביעות התובעים כפי שפורט בכל סעיף וסעיף בפסק-דין זה. נפרט להלן לכל תובע ותובע את רכיבי התביעה שהתקבלו ע"י ביה"ד והסכומים שנפסקו ועל פי פירוט זה על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם את הסכומים כדלקמן:

א. התובע – חנוך נובגורודצקי:

חוב שכר עבודה בסך של 29,301 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 56,616 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 37,300 ₪.

מענק חג בסך של 22,292 ₪.

קרן השתלמות בסך 2,950 ₪.

פדיון חופשה בסך של 32,314 ₪.

הפרש דמי הבראה בסך של 4,015 ₪.

ביגוד בסך של 300 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 329,287 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 40,000 ₪.

ב. התובע - סמוכיאן חיים:

חוב שכר עבודה בסך של 16,297 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 56,616 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 32,601 ₪.

מענק חג בסך של 8,460 ₪.

קרן השתלמות בסך 2,945 ₪.

פדיון חופשה בסך של 4,617 ₪.

הפרש דמי הבראה בסך של 4,015 ₪.

ביגוד בסך של 300 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 256,407 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 40,000 ₪.

ג. התובע – דוד נסימוב:

חוב שכר עבודה בסך של 16,413 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 56,616 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 9,970 ₪.

מענק חג בסך של 8,406 ₪.

קרן השתלמות בסך 2,914 ₪.

פדיון חופשה בסך של 12,637 ₪.

הפרש דמי הבראה בסך של 4,015 ₪.

ביגוד בסך של 300 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 189,382 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 40,000 ₪.

ד. התובע: טויטו ישי:

חוב שכר עבודה בסך של 13,858 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 56,616 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 25,428 ₪.

קרן השתלמות בסך 2,672 ₪.

פדיון חופשה בסך של 4,880 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 125,938 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 40,000 ₪.

ה. התובע קמחי יצחק:

חוב שכר עבודה בסך של 11,940 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 25,104 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 21,581 ₪.

קרן השתלמות בסך 2,754 ₪.

פדיון חופשה בסך של 4,591 ₪.

הפרש דמי הבראה בסך של 2,555 ₪.

ביגוד בסך של 300 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 49,194 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 35,000 ₪.

ו. התובעת – לודמילה סימון

חוב שכר עבודה בסך של 24,061 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 26,756 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 14,747 ₪.

מענק חג בסך של 6,264 ₪.

קרן השתלמות בסך 1,819 ₪.

הפרש דמי הבראה בסך של 10,513 ₪.

ביגוד בסך של 300 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 57,595 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 35,000 ₪.

ז. התובעת – איילת אלמליח:

חוב שכר עבודה בסך של 11,905 ₪ נטו.

הפרשי תוספת וותק בסך של 12,191 ₪.

העדר הפרשות לקופת הפנסיה בסך של 26,643 ₪.

מענק חג בסך של 4,590 ₪.

הפרש דמי הבראה בסך של 5,451 ₪.

ביגוד בסך של 1,771 ₪.

פיצויי פיטורים בסך של 35,197 ₪.

פיצויי הלנה קצובים בסך של 30,000 ₪.

הוצאות

21. לאור כל קביעותינו החמורות בפסק-דין זה ,כנגד הנתבעים, וכן מאחר והתובעים נאלצו לנהל מספר הליכים כנגד הנתבעים ובנוסף טרם קיבלו סכומים אשר הנתבעים התחייבו לשלם ולא שילמו, אנו מוצאים לנכון כי יש לפסוק הוצאות ניכרות כנגד הנתבעים על התנהלותן ועל ניהול הליך זה בפרט לאור כל ממצאינו.

לכן אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם הוצאות ריאליות על ניהול ההליך ולשלם לתובעים סך כולל של 105,000 ₪.

כל הסכומים בפסק-דין זה וכן ההוצאות ישולמו ע"י הנתבעים לתובעים בתוך 45 יום מהמצאת פסה"ד לנתבעים.

ערעור בזכות על פסק-דין זה ניתן להגיש לבית-הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמצאת פסק-הדין.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ד, (10 אפריל 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.