מבוא

1. לפניי, תביעת התובע כנגד הנתבעות. במבוא לכתב התביעה, הוגדרה "מהות התביעה" כ: "נזיקין/רשלנות/אובדן כושר עבודה/ביטוח". במסגרת הסעדים עותר התובע ל: "פיצויים וצו הצהרתי". יאמר כי התובע שילם אגרה בגין תביעה ל"נזקי גוף" בלבד.

המחלוקת שבין הצדדים, הינה בשאלת שיעור האגרה שעל התובע לשלם והאם ניתן לעתור לסעד הצהרתי.

1. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעים כדלקמן: הנתבעת 1 – סוכנות לביטוח (להלן: "סוכנות הביטוח"); הנתבעת 2 – חברה לביטוח (להלן: "מגדל"); הנתבעות 3–4 – מעבידותיו לשעבר של התובע (להלן: "המעבידה"). [הסוכנות, מגדל והמעבידה יקראו להלן לשם הקיצור: "הנתבעות"].
2. לטענת התובע, סוכנות הביטוח שהינה שלוחתה של מגדל, הרכיבה ובנתה עבורו הצעת תיק ביטוח פנסיוני מורכב הכולל – שילוב של ביטוחי מנהלים, קרן פנסיה וביטוח קבוצתי לאובדן כושר עבודה במגדל. הצעה זו הפכה ביום 1.11.04, להיות להצעה מחייבת. (להלן: "הפוליסה").
3. התובע הועסק ע"י המעבידה מיום 1.12.1993 ועד ליום 31.12.07.
4. במחצית שנת 2008 לערך, חלה התדרדרות במצבו הרפואי של התובע. לטענתו, מאז חודש אוגוסט אותה שנה, הוא נמצא באובדן כושר עבודה מלא. התובע פנה למגדל בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה וכן לתשלום פנסית נכות. לטענתו, להפתעתו הוברר לו כי ביטוח אובדן כושר עבודה פקע, וכי פנסית הנכות הינה בסכום הנמוך באופן ניכר, מהסכום שהיה עליו לקבל. כן הוברר לו, כי לא ניתן לו פטור בגין תשלום הפרמיה. לטענתו, לראשונה באותו מועד נודע לו כי עם פיטוריו פקע הרכיב בגין אובדן כושר עבודה, מאחר ולא נמסר לו כי עליו לדאוג לרצף כיסוי ביטוחי.
5. התובע עותר לפיצוי ולסעדים כדלקמן:

• פיצוי עבור נזקים מיוחדים החל מחודש נובמבר 2008: עבור הפסד לעבר, בגין שווי גמלת אובדן כושר עבודה חודשי; הפסד לעבר, בגין הפסד שווי פנסית נכות חודשית בשיעור של 11.75% מהשכר החודשי הממוצע, ובניכוי הפנסיה המשתלמת לו בפועל; הפסד לעבר בגין הפסד שווי שחרור מתשלום פרמיה; פיצוי בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לו; הוצאות עבור טיפול נפשי;
• פיצוי בגין נזקים כלליים: פיצוי בגין נזק שאינו ממוני; פיצוי בגין נזק נפשי לעתיד;
• צו הצהרתי המצהיר כי איבד לצמיתות את כושר עבודתו, וכי על הנתבעות לפצותו בעתיד מדי חודש בחודשו, עד הגיעו לגיל הפרישה בהתאם לרכיבים בגינם תבע פיצוי בגין נזק מיוחד;
• לחילופין, יתבקש בית המשפט לחייב את הסוכנות לפצותו, בגין כל הנזקים הנובעים מרשלנותה ו/או מחדלה, לרבות הפיצויים המפורטים לעיל.

1. הנתבעות עתרו למחיקת התביעה מחמת אי תשלום אגרה. לאחר שהובאו לפניי טענות הצדדים, בהחלטתי מיום 11.11.12 נקבע כי על התובע לשלם את האגרה בגין הנזק המיוחד, ולכמת את שווי הסעד ההצהרתי, שאם לא כן, הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש המחוזי ולא לביהמ"ש השלום. התובע הגיש בר"ע על ההחלטה ובהסכמת הצדדים הוחזר הדיון למתן החלטה, לאחר שתשמע גם עמדת המדינה באמצעות הפרקליטות.

הפרקליטות הגישה עמדתה והתובע השיב לתגובה.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות הנתבעות והמדינה

• אמנם עסקינן בתביעה נזיקית, אולם אין עסקינן בנזקי גוף, אלא בתביעה כספית;
• תקנה 2(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) תשס"ז-2007 (להלן: "התקנות") מורה כי האגרה תשולם בהתאם לפרט שסכומו הגבוה ביותר;
• על התובע הטוען לזכויות ששווין הכספי בעל ערך רב, לכמתן ולעתור לסעד אופרטיבי ועל כן אין להעתר לבקשתו לסעד הצהרתי בלבד;
• התובע טוען לפיצויים בשווי גובה תגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה. ככל שבית המשפט יענה לתביעתו, עסקינן בסעד בעל משמעות כספית שיש לכמתה;
• בית המשפט ימנע מליתן סעד הצהרתי, אלא אם כן, וזהו החריג, הצביע התובע על אינטרס המצדיק מתן הסעד. אינטרס זה, לא התקיים במקרה דנן;
• ככל שקמה לתובע עילת תביעה בגין הסעד האופרטיבי, אין לאפשר בירורה של תובענה לסעד הצהרתי בלבד, מבלי שמתבקש באותה התביעה גם הסעד האופרטיבי שהתגבש;
• התובע יודע מהו הסעד הממשי ומהו שוויו ועל כן עליו לכמתו;
• מתביעת התובע, עולה כי לשיטתו הינו זכאי לתגמולים בסך של 1,120,000 ₪ מחודש נובמבר 2008 ועד למועד הגשת עמדת המדינה;
• עסקינן בטקטיקה שכל מטרתה הינה "לבחון את השטח", לראות האם יש ממש בתביעה ואגב כך לחסוך מהתובע את תשלום האגרה;
• הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי ולא השלום.

תמצית טענות התובע

1. אביא להלן את תמצית טענות התובע:

• סיווגה הנכון של תביעה לצרכי אגרה, צריך להיעשות לפי מבחן עילת התביעה, משזו תביעה נזיקית בעילת רשלנות והפרת חובות חקוקות, בגין מחדלן של הנתבעות – עסקינן בתביעה נזיקית בלבד;
• לאחר פיטוריו מעבודתו ומשהרכיב בגין אובדן כושר עבודה פקע, נשאר התובע חשוף ללא ביטוח בר תוקף המכסה את אובדן כושר עבודתו, כתוצאה מנזק הגוף שנגרם לו בשל מחדלי הנתבעות;
• אין עסקינן בהפרה חוזית מצד המבטח של פוליסה קיימת, אלא בטענה לרשלנות ומחדל נזקיים;
• לא ניתן, לצרכי אגרה, להפריד בין שלושת מרכיבי העילה השונים וללכת רק לפי מבחן הנזק, כפי שמבקשות הנתבעות בבקשתן לעשות, דבר העומד בניגוד למבחן העילה;
• גובה הנזק ומידת שיעורו שנויים במחלוקת, והוא יצטרך להיקבע בין היתר, באמצעות מומחים רפואיים כפי שנעשה בכל תביעת נזקי גוף. במקרה דנן, חולקות הנתבעות גם על היקף הנזק והפיצוי המגיע לו בגין כך;
• באשר לפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו העתידיים – עומדת לתובע זכות תביעה מתחדשת מדי חודש בחודשו. על מנת למנוע הגשת תביעה מדי חודש בחודשו, הדרך המקובלת והיחידה הינה צו הצהרתי;
• יש לאבחן בין מהות הפיצויים הנתבעים שהם פיצויי נזיקין, לבין גובהם;
• ביסוד אגרת התביעה הנמוכה בגין נזקי גוף, עומדת תכלית סוציאלית להקל על מי שסבל מנזקי גוף את מימוש זכויותיו בערכאות המשפטיות;
• לחלופין בלבד, בית המשפט מתבקש להמתין עם סיווגה הסופי של האגרה, עד להתבררות התביעה ולאפשר את התקדמותה. כך שאם לפני שלב ההוכחות, בית המשפט יסבור כי מדובר בתביעה כספית ולא בתביעה שבבסיסה נזק גוף, יוכל התובע להשלים את יתרת שיעור האגרה.

הכרעה

1. אקדים ואומר, כי סבורני שהתובע נתפס לשגגה. עסקינן אמנם בתביעת נזיקין שמקורה הינם נזקי גוף (מחלה) שנגרמה לתובע, אולם זו לא נגרמה לתובע ע"י מי מהנתבעות. משכך, אף כי עסקינן בתביעה בעילה על פי פקודת הנזיקין, אין די בכך על מנת לסווגה כתביעה לנזקי גוף בלבד.
2. בית המשפט העליון, נדרש לסוגית סיווג תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, לפי פוליסת ביטוח בגין נזק גוף שנגרם לתובע ברע"א 10471/07 גור ישראלי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (19.8.09).

כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז), מאבחן בין תביעה בגין נזקי גוף כמשמעה בתקנה 1 לתקנות, לבין תביעה כספית. אביא להלן מעיקרי פסק דינו, הדן גם בעתירת התובע למתן צו הצהרתי, באשר לזכותו לקבלת תגמולים גם בעתיד – עתירה שנמחקה ע"י ביהמ"ש קמא:

"שאלת הסמכות-

בענייננו, עתר המבקש כי בית המשפט יצהיר על תוקף הפוליסה וכן על זכאותו לקבלת תגמולים עתידיים מכוח הוראות הפוליסה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, במועד הגשת התביעה נתגבשה רק זכותו של המבקש לקבלת תגמולי עבר. אין מחלוקת, כי סעד זה, שהוערך בסכום של כ-500,000 ש"ח, נמצא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. השאלה הנשאלת היא האם המבקש הראה טעם המצדיק הצהרה, כבר בעת הזו, על זכאותו לקבלת תגמולים עתידיים. לטענת המבקש, יש טעם לדון כבר בשלב הנוכחי בסעד ההצהרתי, שכן אחרת יאלץ הוא להגיש מספר רב של תביעות נגד המשיבה לאורך השנים. הגם שמצאתי טעם בטענת המבקש, לא שוכנעתי כי יש בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי במסגרת הדיון בשאלת זכאותו של המבקש לתגמולי העבר תידון ממילא שאלת תוקף הפוליסה. על כן, יש היגיון בעריכת דיון משותף בשתי השאלות גם יחד. בנוסף, ככל שייקבע כי המבקש אכן זכאי לקבל את תגמולי הביטוח, יש להניח כי בפועל לא יידרש הוא להגיש תביעות נוספות לקבלת תגמולים עתידיים. ראשית, במסגרת הדיון שייערך בבית משפט השלום יהיה על המשיבה להעלות את כל טענותיה באשר לתוקף הפוליסה. אם המשיבה לא תציג את כל טענותיה בגדר הגנתה, היא תהיה מושתקת מלעשות כן בעתיד (ראו, רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פיסקאות 29-26 לפסק דינה של השופטת נאור והאסמכתאות שם (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 8.3.2009)). שנית, המשיבה עצמה ציינה בתגובתה לבקשת רשות הערעור, כי די בהכרעה שיפוטית לגבי המחלוקת באשר לתביעות העבר כדי לסיים את המחלוקת כולה. לנוכח עמדתה זו של המשיבה, נראה כי היא תהא מנועה מלהציג בעתיד עמדה שונה. על כן, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הדיון בתביעתו של המבקש ייערך בבית משפט השלום וזאת לאור סמכותו העניינית, ככל שמדובר בסעד כספי שסכומו כ-500,000 ש"ח. בנסיבות העניין אפשר שהייתה מוצדקת גם הכרעה שונה של הערכאה הדיונית. אולם, הואיל והמבקש לא ייפגע כהוא זה מניהול ההליך בבית משפט השלום, אין סיבה להתערב בהחלטה להעביר ההליך לבית משפט השלום.

שאלת אגרת משפט

...

בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להכריע בסוגיה אלא ציין, כי 'מקובל לראות תביעות אלו כתביעות חוזיות ולא כתביעות נזיקין'.

תקנה 1 לתקנות החדשות מגדירה מהי תביעה לפיצויים בשל נזק גוף (כזכור, תקנה 1 לתקנות הישנות נוסחה באופן זהה):

"'תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף' - לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975".

עינינו הרואות, כי התקנה אינה כוללת הגדרה ממצה לביטוי "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" עצמו, אלא הגדרה מרבה המוסיפה שני מקרים שיסווגו תחת קטגוריה זאת: האחד, תביעת שיפוי או פיצוי על הוצאה ששולמה בשל נזק גוף; השני, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

...

העמדה הפרשנית הראשונה, בה צידדו המדינה והמשיבה, גורסת כי יש ליתן למושג "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" משמעות צרה. לפי גישה זו, סיווגה של תביעה לצרכי תשלום אגרה מתבצע על-ידי בחינת העילה העומדת ביסודה. רק תביעה המוגשת בעילה נזיקית הינה תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. עיון בכתב התביעה בענייננו מלמד כי התביעה הוכתרה כ"תובענה על-פי פוליסה" והעילות המוזכרות בה הן עילות חוזיות שונות, בהתאם לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. על-פי מבחן העילה, תסווג תביעה כזו כתביעה חוזית ומשכך, לפי הנטען, לא יחול עליה ההסדר הקבוע בתקנות לעניין נזקי גוף.

...

מספר טעמים עיקריים הובילו אותי למסקנה זו. ראשית, גישה זו עולה בקנה אחד עם המשמעות האינטואיטיבית-מילולית של המושג "תביעה לפיצויים בשל נזק גוף". לפי המשמעות המקובלת, מתייחס מושג זה לתביעה נזיקית. קרי, לתביעה במסגרתה תובע ניזוק, לו נגרם נזק גוף, פיצויים ממזיק אשר גרם לנזק, בהתאם לאחת מהעוולות הנזיקיות. ברי, כי התביעה בענייננו אינה מתאימה להגדרה זו. למבקש אמנם נגרם נזק גוף, אך זה לא נגרם כתוצאה ממעשה עוולה כלשהו. כמו כן, המשיבה אינה נתבעת כמי שגרמה לנזק.

...

המדובר בתביעה מכוח התחייבות ישירה של המשיבה כלפי המבקש, שאינה תביעה נזיקית.

...

שנית, הפרשנות הצרה למושג "פיצויים בשל נזקי גוף" עולה בקנה אחד עם רציונאל נוסף הבא לידי ביטוי בתקנות האגרות הישנות והחדשות. המדובר, בסיווגן של תביעות לצרכי תשלום אגרה בהתאם לאפשרות לשום את שווי התביעה במועד הגשתה.

...

הנחת המוצא של מתקין התקנות הייתה כי במרבית המקרים תביעה נזיקית בגין נזק גוף הינה תביעה שיש קושי לשום את שווייה במועד הגשתה. לעומת זאת, תביעה לקבלת תגמולי ביטוח הינה, בדרך כלל, תביעה לסכום קצוב, עליו ניתן לעמוד כבר במועד הגשתה.

...

לטעמי העובדה כי מתקין התקנות הרחיב את ההגדרה כך שתכלול תביעות שיפוי אינה מלמדת על הכלל אלא על החריג. היינו, כי כאשר רצה מתקין התקנות להרחיב את ההגדרה מעבר למשמעות המקובלת של המושג "תביעת פיצויים בשל נזקי גוף", קרי תביעה נזיקית, נעשה הדבר באופן מפורש.

...

המבקש הציג בבקשת רשות הערעור טעם נוסף התומך בגישה הפרשנית הרחבה. טעם זה, אשר הינו בעל משקל, מבוסס על ההנחה כי ביסוד ההבחנה הקיימת בתקנות האגרות בין תביעה לסכום קצוב לבין תביעה בגין נזקי גוף עומד רציונאל סוציאלי. לפיו, ההסדר המיוחד שנקבע ביחס לתשלום האגרה בתביעות בשל נזקי גוף נועד להקל על מי שסבל נזק גוף את מימוש זכויותיו בערכאות השיפוטיות.

...

עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שהשיקול הסוציאלי זוכה לביטוי מוגדר במסגרת התקנות החדשות והתקנות הישנות. התקנות קובעות הסדר לשם מתן פטור מתשלום אגרה. פטור זה ניתן הן על בסיס מצבו הכלכלי של התובע..."

1. ככל שעסקינן בפיצוי בגין הנזקים המיוחדים כמפורט בס' 6 לעיל, (למעט הפיצוי בגין הפגיעה הנפשית), נזקים אלו ניתנים לכימות. נזקים אלו, הינם שווי ערך לתגמולי הביטוח להם היה זכאי התובע לטענתו, אלמלא רשלנותן של הנתבעות והפרת חובות חקוקות ע"י מי מהן. עסקינן בנזק כספי גרידא, כשהעילה הינה על פי פקודת הנזיקין.

תביעה בגין נזק שכזה, אינה שונה במהותה מתביעה על פי פקודת הנזיקין בגין רשלנות שגרמה לנזקי רכוש, אשר ברי כי יש לסווגה לצרכי אגרה כתביעה כספית.

1. במסגרת הנזק המיוחד וכן הנזק הכללי, עותר התובע לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, ופיצוי בגין נזק נפשי לעבר ולעתיד. עסקינן בנזק גוף, ועל כן יש לשלם את האגרה בגין כך. (אגרה זו נמוכה מהאגרה שעל התובע לשלם בגין התביעה הכספית ועל כן בפועל אינו נדרש לשלמה).
2. באשר לתביעת התובע למתן פס"ד הצהרתי, בגין הנזק שנגרם לו עקב אובדן התגמולים העתידיים – סבורני כי אין למנוע מהתובע לעתור לסעד זה. בית המשפט קמא שנתן החלטתו בפרשת גור ישראלי, מנע מהתובע מלעתור למתן פס"ד הצהרתי באשר לתגמולי הביטוח המגיעים לו ממועד הגשת התביעה ואילך. זאת משהגיע למסקנה, כי עסקינן בהכרעה שלא תדרש, בין היתר, נוכח הצהרת הנתבעות. בית המשפט העליון לא חלק על עמדתו זו של בית המשפט קמא, אם כי רמז כי יכול ולא היה מורה על העברת התביעה לבית משפט השלום.

המסקנה המתבקשת הינה כי ביהמ"ש העליון וכך גם המחוזי, לא סברו כי על התובע להגיש תביעתו גם בגין הסיעוד האופרטיבי.

מחיקת העתירה לסעד הצהרתי בפרשת דגור ישראלי, נעשתה נוכח המסקנה כי סעד זה לא נדרש, שכן די בהכרעה בגין תגמולי העבר כדי להכריע במחלוקת כולה.

יוזכר כי בהחלטתי מיום 11.11.12, לא נקבע כי התובע אינו רשאי לעתור לסעד הצהרתי וכי הנתבעות לא הגישו בר"ע על קביעה זו. אמנם, המדינה הביעה התנגדותה לסעד זה, אולם בנסיבות הענין סבורני כי אין למנוע מהתובע סעד זה. יחד עם זאת, על התובע להודיע עד ולא יאוחר מיום 1.7.13, האם שווי תביעתו הכוללת, לרבות שווי הסעד ההצהרתי, עולה על סמכותו של בית משפט השלום. ככל שלא יעשה כן, המסקנה המתבקשת כי סכום התביעה לרבות שווי הסעד ההצהרתי, אינם ניתנים לכימות ועולים על סמכות בית משפט השלום.

סוף דבר

1. עד ליום 1.7.13, יכמת התובע את תביעתו בגין נזקיו נכון ליום הגשת התביעה, על מנת שהמזכירות תוכל להוציא דרישה לתשלום האגרה הנדרשת, בניכוי האגרה ששולמה. כן יודיע עד למועד הנ"ל, האם סכום התביעה הכולל, לרבות שווי הסעד ההצהרתי, אינו עולה על סמכות בית משפט השלום נכון למועד הגשתה.

המזכירות תשל החלטתי לצדדים ולמזכירות

1. לתז"פ ליום 3.7.13.

ניתנה היום, כ' סיון תשע"ג, 29 מאי 2013, בהעדר הצדדים.