26 ינואר 2014

1. התובע (הנתבע שכנגד, להלן - התובע) פוטר מעבודתו אצל הנתבעת (התובעת שכנגד, להלן - הנתבעת) מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ומכאן עיקר תביעתו שלפנינו. כמו כן נתבעו פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, גמול עבודה בשעות נוספות ועוד.

לטענת הנתבעת התובע פוטר לאחר שנתפס גונב בשר, ועל כן יש לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ובה תבעה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה בשל הגניבות שביצע התובע.

2. ואלה העובדות, כפי שהן עולות מחומר הראיות שהוצג לפנינו:

א. הנתבעת מספקת שירותי קייטרינג ומפעילה אולם אירועים בבית שמש. התובע עבד כקצב אצל הנתבעת מיום 1.4.09 ועד ליום 4.8.11. עד תחילת חודש 5/10 עבד התובע בקייטרינג, וממועד זה ואילך עבד באולם האירועים.

ב. ביום 29.6.11 צולם התובע במצלמות האבטחה של הנתבעת יוצא ממקררי הנתבעת כשהוא מחזיק בידו כלי (גסטרונום).

ג. ביום 20.7.11 יצאו עובדי הנתבעת לפגרה בשל תקופת בין המצרים. ביום 4.8.11 הודיעה הנתבעת לתובע כי הוא מפוטר משום שגנב בשר. התובע לא קיבל פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת.

ד. ביום 19.1.12, לאחר הגשת התביעה, הגישה הנתבעת תלונה במשטרה נגד התובע.

3. זכאות התובע לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פוטר מעבודתו (מוסכמה 3). ככלל, עובד שהשלים שנת עבודה ופוטר, זכאי לפיצויי פיטורים (סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, להלן – חוק פיצויי פיטורים). זאת כדי להבטיח לעובד קיום בכבוד עד למציאת מקום עבודה חלופי. עם זאת, במקרים חריגים, ניתן לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים שהעובד זכאי להם, על פי הוראות סעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת במקרה דנן מתקיים האמור בסעיפים הנ"ל, ויש לשלול את פיצויי הפיטורים מן התובע בשל מעשיו, כעולה מקלטת מצלמות האבטחה מיום 29.6.11.

ביום 29.6.11 נצפה התובע במצלמות האבטחה כשהוא נכנס לחדר הקירור אצל הנתבעת, יוצא ממנו כשבידיו כלי, ופונה לכיוון המחסן. לא ניתן לראות את תוכן הכלי. לאחר מכן נראה התובע יוצא מהמחסן בדלת שנועדה לאספקת סחורה עם שקית בידו. ייאמר כבר עתה כי התובע, חרף בקשותיו, צפה בקלטת לראשונה באולם בית הדין. כמו כן מדובר בקטע של 35 דקות בלבד. תוכנו של הסרט המלא (24 שעות) לא הועבר לידי התובע או לבית הדין. לכל זאת יינתן משקל בהכרעתנו.

4. התובע נשאל על מעשיו כפי שהם נראים בקלטת, והשיב כי נהג להחליף בגדים במחסן הנתבעת מספר פעמים ביום משום שאלה התלכלכו במהלך העבודה, ומכאן השקית שבידיו. באשר לכלי שהחזיק בידו טען כי מדובר בתבלינים שהחזיר למחסן בגמר העבודה (ע' 6-8). בגרסתו זו של התובע נתגלו בקיעים ותשובותיו לשאלות שנשאל לא עלו בקנה אחד זו עם זו. כך למשל העיד התובע:

"ש. החלפת בגדים במחסן ולכן נכנסת למחסן.

ת. כן.

ש. לאורך הסרט היית עם אותם בגדים. לא החלפת.

ת. הסרט הזה בשעה 21:00. אבל אני הגעתי בשעה 8:00 בבוקר.

ש. חוזר על השאלה.

ת. היה לי מכנס ג'ינס שחור באותו צבע של המכנס שעבדתי בו, אבל בד אחר.

ש. היית עם אותם בגדים בסרט. אז מה עשית במחסן.

ב"כ התובע: השאלה מטעה.

ת. החזרתי סחורה. כל הסחורה, החומץ, הלימון.

ש. לא נכנסת עם חומץ ולימון למחסן. יצאת מהמקפיא ונכנסת למחסן.

ת. בדקתי את הסחורה אם היא במקומה או לא." (ע' 6 ש' 1-11)

בדברי התובע המפורטים לעיל לא ניתן הסבר מניח את דעת למעשיו כפי שנראו בקלטת שהוצגה לפנינו. ואולם בכך לא די. הלכה פסוקה היא כי על מעביד המייחס לעובדו מעשים פליליים מוטל נטל הוכחה מוגבר (עע (ארצי) 773/06 "בית הבשר - גינדי" - גולן גינדי נ' מאיר סימן טוב, ניתן ביום 11.11.2007). קיומו של ספק לכשעצמו אין בו די כדי לבסס אשמה.

5. הנתבעת טענה כי מדובר באירוע חוזר, וכי התובע הוזהר בעבר שלא לעשות כן (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת). לא הובאה לפנינו ראיה כי אכן מדובר באירוע חוזר, וכי התובע הוזהר בעניין זה (ע' 18 ש' 11-12). מר מויאל אף אמר בעדותו כי לא צפה בקלטת במלואה, וכי לא בחן קלטות קודמות של מצלמות האבטחה (ע' 15 ש' 2-4, ע' 18 ש' 24-25). הנתבעת טענה עוד כי משגיח הכשרות הוא שהסב את תשומת ליבה למעשיו של התובע, ואולם זה האחרון לא נשאל כלל בנושא זה ואף לא באותו מעמד (ע' 14 ש' 5-6). משגיח הכשרות גם לא העיד לפנינו.

זאת ועוד. מר מויאל העיד כי הקלטת הובאה לידיעתנו ביום 1-2.7.11. אף על פי כן לא נעשה דבר עד לפגרה. זאת, לטענת מר מויאל -

"על מנת שלא יהיה בלאגן בעסק, בן אדם עובד בקצביה, למשוך את העסקה שלו תוך כדי הקפדה עליו עד לפגרה ב-18.7, ואחרי הפגרה מיד לזמן אותו לשימוע" (ע' 10 ש' 17-19).

עם זאת בהמשך העיד מר מויאל עצמו כי העבודה בקצביה אינה דורשת מיומנות מיוחדת, וניתן להחליף את התובע בעובד אחר בלא כל קושי (ע' 11 ש' 8-12). משכך אין זה ברור מדוע התמהמהה הנתבעת עד למועד הפגרה. יתר על כן, מר מויאל הודה כי אף ביום 4.8.11, יום הפיטורים, עבד התובע בשירותה ורק בתום יום העבודה פוטר (ע' 11 ש' 1-5). דהיינו אף לאחר הפגרה לא הזדרזה הנתבעת לפטרו. נוסיף כי הנתבעת לא הבהירה מהם אותם אמצעים שננקטו על מנת למנוע ביצוע גניבות, והאם התובע נתפס (או נחשד) במקרה דומה בתקופה זו.

יתר על כן, הנתבעת טענה כי ניסיונותיה להשיג את התובע ביום 20.7.11 לא צלחו, אלא שהסתבר כי התובע עבד אצל הנתבעת באותו יום ממש (דו"ח נוכחות לחודש 7/2011, נספח ב' לתצהיר התובע). מר מויאל נשאל על כך:

"ש. למה לא ישבת איתו לפני היציאה לפגרה.

ת. אני כמנהל המקום לא נמצא בשעות הערב. בשעות הבוקר המוקדמות אני נמצא ומסיים עבודתי ב-17:00, לפעמים ב-19:00.

ש. מבחינתך הוא עבד באותו יום אחרי 19:00.

ת. בוודאי" (ע' 11 ש' 27-31)

היתה לנתבעת, אם כן, הזדמנות לשוחח עם התובע לפני הפגרה, אך היא לא עשתה כן. ממועד האירוע הנטען (29.6.11) ועד לפיטורי התובע בפועל (4.8.11) חלף חודש ימים ויותר. השתהות הנתבעת בטיפולה בחשדות נגד התובע, שלכאורה הינם חשדות חמורים, מערערת את גרסתה באשר לעצם קיומו. זאת, בנוסף לקושי הראייתי העולה מן העובדה שלא ניתן לראות בקלטת מה מחזיק התובע בידו, הטענה כי החזיק בשר שנלקח מן הנתבעת נותרה בגדר השערה בלבד.

מסקנתנו הינה, איפוא, כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת כי התובע ביצע מעשי גניבה. משלא הוכחה טענתה זו של הנתבעת, יש לדחות את טענתה כי יש לשלול את פיצויי הפיטורים מן התובע.

למעלה מן הצריך לענייננו נוסיף עוד כי גם אם תתקבל טענת הנתבעת כי התובע אכן גנב בשר כעולה מן הקלטת, מעידה חד פעמית מעין זו אינה מצדיקה הטלת העונש החמור ביותר במדרג הענישה – שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת במלואם.

6. התובע טוען כי הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת. הנתבעת טוענת מנגד כי לכל היותר זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת בגין 14 יום, שכן מיום 20.7.11 ועד ליום 4.8.11 התובע נדרש להגיע לעבודה אך לא עשה כן משום שעבד במקום אחר. משכך יש לזקוף ימים אלה על חשבון ימי ההודעה המוקדמת.

סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 קובע כי:

"(א) מעביד המבקש לפטר עובד ייתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי הוראות חוק זה.

...

(ג) הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה" (ההדגשה הוספה- ד.פ.).

אין חולק כי ביום 20.7.11 לא נפגש מר מויאל עם התובע. הנתבעת טענה כי נעשו מספר ניסיונות להתקשר לתובע בטלפון, וכי מכל מקום התובע היה מודע לכוונת הנתבעת לפטרו בשל אירוע הגניבה (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת). גם טענותיה אלה של הנתבעת לא הוכחו. לא הוכח שהתובע היה מודע לכוונה לפטרו. ההיפך הוא הנכון. הוכח כי ביום 4.8.11, לאחר הפגרה, ביום פיטוריו, עבד התובע אצל הנתבעת, ורק לאחר מכן זומן לשיחה עם מר מויאל (ע' 11 ש' 3-5). יתר על כן, גם אם תתקבל טענת הנתבעת כי התובע היה מודע לכוונה לפטרו, אין בכך כדי לעמוד בדרישות סעיף 2 הנ"ל. מטרת ההודעה מוקדמת הינה להודיע לעובד באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים כי עבודתו מופסקת. הודעה מעין זו לא ניתנה, וכוונות בעלמא אין בהן די. משכך, התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת כחוק.

7. בקצירת האומר נתייחס לטענת הנתבעת כי התובע החל לעבוד במקום עבודה אחר ביום 22.7.11 ובכך גילה את כוונתו לעזוב את שורותיה. אכן, הוכח כי התובע החל לעבוד ביום 22.7.11 בשופרסל (הודעת הנתבעת מיום 10.2.13, ת/1). עם זאת, במועד זה, וכפי שטענה הנתבעת לא אחת, היתה פגרה אצל הנתבעת (סעיף 8 לתצהירה). מכאן, שהתובע החל לעבוד בשופרסל בתקופת הפגרה, וכאשר הנתבעת לא סיפקה לו עבודה. על כן יש לדחות את הטענה כי עבודתו במקום אחר מעידה כי התפטר מעבודתו אצל הנתבעת. התובע הבהיר כי נאלץ לעיתים לעבוד במקומות נוספים לצורך השלמת הכנסה, משום שהוא מפרנס יחיד (ע' 4 ש' 24-30).

8. לפני שנחתום פרק זה נתייחס לטענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל העדר שימוע, בשל הכפשת שמו ובלא סיבה מוצדקת.

החובה לקיים השימוע נועדה לאפשר לעובד להשמיע את גרסתו ואת טענותיו לפני קבלת החלטה סופית על פיטוריו. רק כך יוכל המעסיק לקבל החלטה מושכלת ומאוזנת בעניין העסקתו של העובד (עע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שלומי תורג'מן, ניתן ביום 3.3.09). יוטעם כי על המעסיק לתת לעובד הודעה מראש על קיומו של השימוע, ועל הסיבות אשר בגינן הוא מוזמן לשימוע, ואף מועמד לפיטורים (תעא 3096/09 מרציאנו קרין (כוכבה) נ' רז ושחף הנדסה ובניה בע"מ (ירושלים), ניתן ביום 28.8.11).

בענייננו לא הוכחה הטענה כי התובע ביצע מעשי גניבה, ולא הוכח כי היה מודע לטענותיה אלה של הנתבעת. העדויות ששמענו מלמדות כי התובע שמע על כך לראשונה ביום 4.8.11, דהיינו במועד הפיטורים (סעיף 3 לתצהיר תובע). באותו מועד לא ניתנה לו הזדמנות לצפות בקלטת חרף בקשותיו, וגם לאחר מכן, אף שהתובע הגיע במיוחד למשרדי הנתבעת לשם כך, לא אפשרה לו הנתבעת לצפות בקלטת (סעיף 4 לתצהיר התובע, עדות מר מויאל בע' 19 ש' 2-15). הנתבעת לא הציגה, אם כן, לפני התובע את הראיות לכאורה נגדו, ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו ולהתייחס לטענת הגניבה. מכאן שזכות השימוע נשללה מהתובע שלא כדין ועל כך הוא זכאי לפיצוי. ההאשמות החמורות שהועלו נגד התובע מצדיקות פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 10,000 ₪.

9. שכרו של התובע

הצדדים חלוקים בשאלת גובה שכרו של התובע. עיון בתלושי השכר מעלה כי עד לחודש 6/2010 הופיעו בתלוש השכר שלו 3 רכיבים בלבד: משכורת - 6,500 ₪; שווי ארוחות למס; ופיצוי על גילום הארוחות למס (ע' 17 ש' 23-24). מחודש 7/2010 השתנה תלוש השכר, והופיעו בו הרכיבים הבאים: משכורת - 6000 ₪, 1000 ₪ ש.נ.ג., ו- 500 ₪ נסיעות.

הנתבעת טענה כי לכל עובדיה הוצעו שתי מסלולי העסקה: תשלום בסך של 25 ₪ לשעה הכולל תשלום עבור שעות נוספות על פי ביצוע שעות אלה בפועל, או תשלום גלובלי חודשי הכולל גם שעות נוספות גלובליות (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת). כך הוצע גם לתובע. בעדותו אמר מר מויאל בעניין זה כי:

"ש. אתה טענת שבתקופה הזו סוכם איתו שעות נוספות גלובליות ע"י ענאן.

ת. לא. ב-1.4.09 הוא נקלט כשענאן היה השף. ב-2010, מאי או יוני, כשהגיע צוות חדש לאולם, ישבנו לעניין השכר הגלובלי או לא גלובלי.

ש. את הנושא הזה עשית למעשה רק ביולי 2010.

ת. לא. בן אדם נקלט ב-1.4.09 בשכר גלובלי עד שהאולם נפתח. כשהאולם נפתח שינינו את ההתנהלות. מ-11:00 בבוקר עד הלילה. אז שונו ההסכמים. כשהוא נקלט הוא נחשב כגלובלי, כך הוא העדיף, כך גם ביוני מי שרצה להישאר בגלובלי נשאר. מי שרצה שעתי קיבל שעתי.

ש. ניסיתם להציע לו פעמיים לבחור בין גלובאלי לבין שעתי.

ת. נכון.

ש. הרבה דברים לא מופיעים בתצהירך.

ב"כ הנתבעת: נכון שלא כתוב שהוצע פעמיים. כתוב שהוצע לו.

ש. ישבת איתו והוא אמר לך שהוא רוצה גלובלי, בשלב השני.

ת. בשלב השני הוא ישב עם צביקה.

ש. בפעם הראשונה הוא ישב עם ענאן ובפעם השניה עם צביקה. אף פעם לא איתך.

ת. נכון.

ש. ענאן עדיין עובד.

ת. כן." (ע' 17 ש' 27- ע' 18 ש' 10)

כפי שעולה מהעדות הנ"ל, לא הוכח כי אכן הוצע לתובע לבחור בין 2 מסלולים כנטען. ענאן וצביקה, שניהם עובדי הנתבעת, אשר לטענת הנתבעת הציעו לתובע את ההצעות הנ"ל, לא הובאו לעדות, ומר מויאל יודע זאת מכלי שני בלבד. גם לא הוצג לפנינו הסכם בכתב המפרט את תנאי עבודתו של התובע.

זאת ועוד, מדברי הנתבעת עולה כי לאורך כל תקופת עבודתו קיבל התובע שכר גלובלי. אם כן אין זה מובן מדוע נעשה שינוי כה דרמתי בשכרו, כך שהמשכורת המקורית פוצלה לשלושה רכיבים (משכורת, ש.נ.ג. ונסיעות) דווקא בחודש 7/2010. נזכיר כי על פי המוסכמות שנקבעו בדיון המוקדם התובע עבד באולם האירועים מחודש 5/2010, ואילו השינוי במשכורת נעשה חודשיים לאחר מכן (מוסכמה 2).

לנוכח האמור לעיל, סבורים אנו כי יש להעמיד את שכרו של התובע על סך של 7,428 ₪ ברוטו, וזה יהיה הבסיס לחישוב זכויותיו.

נוכח האמור, התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת בסך של 7,428 ₪ ופיצויי פיטורים בסך של 17,412.47 ₪. בנסיבות העניין, וכאשר התובע לא נתן הסבר משכנע למעשיו כפי שהם נראים בקלטת, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לזכאות התובע לפיצויים אלה. לפיכך יש לדחות את תביעתו לתשלום פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים.

10. משקבענו כי תלושי השכר מחודש 7/2010 ואילך אינם משקפים נאמנה את שכרו של התובע, נשאלת השאלה האם התובע זכאי לפיצוי על כך מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958? בין הצדדים לא נכרת חוזה ולא ניתנה לתובע הודעה על תנאי העסקתו כנדרש על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב- 2002. הנתבעת אף לא הודיעה לתובע כנדרש בחוק על השינוי שנעשה בתלושי השכר מחודש 7/2010 (סעיף 3 לחוק הודעה לעובד). סבורים אנו כי לנוכח הממצאים שהתגלו ושפורטו לעיל מן הראוי לפסוק לתובע פיצוי בשל כך בסך של 3,500 ₪.

11. שעות נוספות

בתצהירו של מר מויאל נכתב כי התובע עבד דרך קבע שעות נוספות באולם האירועים:

"משעה 10:30 או 11:00 עד השעה 23:00 או מעט לאחר מכן" (סעיף 4)

הנתבעת טוענת כי עבור עבודתו בשעות הנוספות שולם לו רכיב שעות נוספות גלובליות, על פי בחירתו בסך של כ-1,000 ש"ח בכל חודש. כפי שצויין לעיל התשלום עבור שעות נוספות גלובליות נעשה באמצעות פיצול שכר היסוד של התובע לרכיבים שונים ולא כתוספת. מכאן שאין מדובר בתשלום עבור עבודה בשעות נוספות אלא כחלק מהשכר הרגיל. כמו כן התובע החל לעבוד בחודש 5/2010 באולם האירועים, ורק בחודש 7/2010 החלה הנתבעת לשלם לו "ש.נ.ג.". לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבעת כי שולם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות כדין.

זאת ועוד, סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 קובע כי:

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר-העבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי-חופשה תמורת חופשה או פדיון-חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על-ידי שר העבודה. " (ההדגשה הוספה- ד.פ.).

צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים קובע כי תשלום עבור עבודה בשעות נוספות ייעשה על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951. מכאן, שאין היתר בצו ההרחבה החל על הצדדים לתשלום שכר הכולל שעות נוספות, ועל כן אף מטעם זה יש לדחות את טענת הנתבעת.

12. התובע טען כי הנתבעת לא התירה לו לחתום פעמיים ביום. לפיכך רק בתקופה שבה אזר אומץ והחתים את כרטיס העבודה פעמיים ביום, חרף הוראת הנתבעת, יש בידיו רישומים מלאים (סעיף 21 לתצהיר). התובע הציג לפנינו חישובים שנעשו על פי רישומי הנוכחות המלאים עבור 5 חודשים (2-6/2011), ועבור יתר התקופה שבה עבד באולם האירועים נעשו חישובים לפי מתכונת ההעסקה שבה הודתה הנתבעת (מ-10:30 עד 23:00, נספחים ג1-2 לתצהיר). הנתבעת אישרה כי התובע נדרש לחתום פעם אחת ביום (ע' 17 ש' 1-5).

כאמור, הנתבעת הודתה במתכונת העבודה בשעות נוספות בתקופה זו, אך לא הציגה תחשיב מטעמה הגם שהעלתה טענות נגד חישובי התובע (ראו למשל בסעיף 20 לסיכומים). כמו כן הנתבעת טענה כי התובע קיבל שעת הפסקה ביום, שאותה יש להפחית לטענתה מחישובי השעות. אלא שטענה זו נזכרה לראשונה בסיכומים מבלי שניתן לכך כל הסבר (סעיף 21), מה גם שהטענה לא הוכחה. מכל מקום הנתבעת לא ערכה חישובים בהתאם לכך.

לפיכך, יש לקבל את חישובי התובע בהתייחס לתקופה שבה עבד באולם האירועים.

על פי חישובים אלה זכאי התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 50,847 ₪.

13. באשר לתקופה שבה עבד התובע בקייטרינג (4/09-4/10). התובע טען כי גם בתקופה זו עבד שעות נוספות רבות, כי החל בעבודתו לפני השעה 6:00 בבוקר ועבד עד לשעה 20:00 ברציפות. בשל הצורך להכין בכל יום כ- 1,300-1,500 מנות, ומאחר שהיה מחסור בעובדים נאלץ לעבוד שעות רבות (סעיף 12 לתצהיר תובע). הנתבעת טענה מנגד כי התובע עבד בכל יום מ- 6:30 ועד 15:00 בלבד (סעיף 4 לתצהיר נתבעת), כי העבודה שנדרשה בקייטרינג לא היתה כה רבה כפי שתיאר התובע, וכי העובדים הכינו כ- 600-700 מנות ביום לכל היותר (סעיף 17 לתצהיר). לא הוצגו לפנינו דו"חות נוכחות והצדדים לא נחקרו על גרסאותיהם אלה.

על פי הדין, מחובתו של המעביד לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה של עובדיו (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951). חובה זו התחדדה במסגרת תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 שחל בענייננו. כך נפסק בעניין זה:

"הפרת מחויבות המעסיק, ואי הצגת פנקס שעות עבודה מסודר על ידו, מובילה להגמשת נטל הראיה המוטל על העובד בכל הנוגע להוכחת היקפן המדויק של השעות הנוספות שביצע, ובמקרים המתאימים גם להעברת הנטל למעסיק בקשר לכך" (עע (ארצי) 211/10 ארקדי נגד שמירה ובטחון הצפון בע"מ, ניתן ביום 11.05.2012)

לאורה של הלכה זו, ומשהנתבעת לא הציגה לפנינו רישום של שעות העבודה של התובע בקייטרינג, יש להעדיף, לכאורה, את גרסת התובע אף בהתייחס לתקופה זו. אף על פי כן, לא מצאנו לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין שעות נוספות בשל עבודתו בקייטרינג. התובע לא הוכיח, ולו לכאורה, כי נדרש לעבוד שעות נוספות, לא הוכחה מתכונת העסקה בשעות נוספות ואף לא הוכחה עבודה רבה המצריכה עבודה בשעות נוספות. משכך, הגם שלא הוצגו דו"חות נוכחות כנדרש נדחית תביעת התובע לתשלום בגין שעות נוספות עבור תקופת עבודתו בקייטרינג.

14. פדיון חופשה

במהלך השנה היו תקופות שבהן לא היתה עבודה באולם האירועים: בתקופת ספירת העומר, בימי בין המצרים ובחגים. בתקופה זו התובע קבל שכר מלא והתובעת זקפה ימים אלה על חשבון ימי החופשה שהוא זכאי להם (סעיף 22 לסיכומי התובע, סעיף 25 לסיכומי הנתבעת). המחלוקת הינה האם היתה רשאית התובעת לעשות כן.

התובע טוען כי על פי לתכליתו של חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 ועל פי ההלכה הפסוקה, הנתבעת לא היתה רשאית לעשות כן. הנתבעת טענה מנגד כי העובדים יצאו לחופשה במתכונת קבועה מראש, והתובע היה מודע לכך מלכתחילה, ויכול היה להתארגן בהתאם. כמו כן מועדי החגים מלמדים כי ניתנו לתובע במצטבר כחודשיים בשנה ומהם כ-7 ימים רצופים לפחות (בסוכות ובפסח).

15. כבר נפסק לא אחת כי המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות החוק (דב"ע (ארצי) לא/3-1 בראדון ישראל נגד שמחה ג'רד, ניתן ביום 2.2.71, ראו גם: דב"ע (ארצי) נו/3-214 שמואל בר לוי נגד אלקטרה (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 6.5.1997). מועדי החופשה אצל הנתבעת נקבעו לפי צרכי העבודה, ובהתאם לפעילותם של אולמות אירועים (ע' 15 ש' 25), והתובע היה מודע לכך (סעיף 14 לתצהיר). יתר על כן, מחומר הראיות שהוצג לפנינו, ואף מדברי התובע עצמו עולה כי נערך לכך, ואף עבד במקומות עבודה אחרים (סעיף 7 לעיל). לפיכך אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי הימים שבהם לא עבד התובע מן הטעמים דלעיל הינם ימי חופשה לכל דבר ועניין. עם זאת, נשאלת השאלה קיבל התובע את כל ימי החופשה שהוא זכאי להם על פי החוק.

16. השוואה בין דו"חות הנוכחות לתלושי השכר מגלה כי קיים פער לטובת התובע בין ימי ההיעדרות הרשומים בתלוש השכר לאלה הרשומים בדו"ח. מפער זה עולה כי לרוב נרשמו לתובע פחות ימי היעדרות מאלה שנרשמו בתלוש השכר (ראו, למשל, תלושי השכר לחודשים 8-10/2010). בכל תלושי השכר משכורתו של התובע שולמה במלואה הגם שהתובע נעדר יותר ימי חופשה מאלה שצבר. זאת ועוד, סיכום ימי ההיעדרות מעלה כי התובע נעדר 45 ימים בחודשים 5-12/2010, ו-35 ימים בחודשים 1-8/2011. מכאן שהתובע קיבל די והותר ימי חופשה לכל תקופת העסקתו. לפיכך, התביעה לתשלום פדיון חופשה נדחית.

17. הפרשי שכר לחודשים 7-8/2011

בחודש 7/2011 שולמה לתובע משכורת בסך של 4727 ₪ בלבד. גם רכיב השעות הנוספות הגלובליות אינו מופיע בחודש זה. התובע טוען כי לא שולם לו שכר בגין 13 ימי עבודה בחודש זה. בחודש 8/2011 שילמה הנתבעת לתובע עבור יום עבודה אחד בלבד. הנתבעת טענה כי התובע לא הגיע לעבודה כאשר נדרש ואף עבד במקום עבודה אחר לפיכך אין לשלם לו את מלוא השכר.

18. התקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים בעניין זה הינה תקופת "בין המצרים". כפי שנאמר בהרחבה לעיל, אופי העבודה באולם האירועים של הנתבעת היה כי לפרקים אין עבודה ועל כן העובדים אינם נדרשים להופיע לעבודה. טענת התובע כי תמיד היה מוכן ומזומן לעבוד אצל הנתבעת, וגם אם עבד במקום עבודה אחר הגיע לאולם האירועים כאשר נדרש. טענתו זו לא נסתרה (ע' 9 ש' 11-12). הנתבעת טוענת כי בכל תקופת הפגרה שולמה לעובדים משכורת מלאה (ע' 15 ש' 18-21). מאחר שיחסי העבודה הסתיימו רק ביום 4.8.11 על הנתבעת לשלם לתובע שכר מלא בגין חודש זה. לפיכך הנתבעת תשלם סך של 2,701 ₪ (7428 ₪ משכורת חודשית פחות 4,727 ₪ הסכום ששולם).

באשר לשכר חודש 8/2011 - הנתבעת הציגה תלוש שכר לחודש זה (צורף לתצהירה) על פיו שולם לתובע עבור יום אחד בלבד סך של 292 ₪. מאחר שהתובע היה עובד חודשי היה על הנתבעת לשלם לתובע עבור 4 ימי עבודה. לפיכך, ובהתאם לתעריף היומי הנקוב בתלוש, הנתבעת תשלם לתובע סך של 846 ₪.

19. התובע ביקש כי ייפסקו לטובתו פיצויי הלנת שכר בגין רכיב אלה. לבית הדין נתון שיקול דעת רחב בשאלה האם להפחית את פיצויי ההלנה או לבטלם (ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – ג'וליה מימון, ניתן ביום 29.11.2000). אחת הסיבות להפחתת פיצויי הלנה הינה "הזמן שרב שעבר מאז סיום יחסי עובד-מעביד עד למתן פסק הדין". ועוד נפסק כי "אילוצי בית הדין והעומס המוטל עליו מביאים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת (עד"מ (ארצי) 1009/04 ויקטוריה סבירסקי – ראיסה לרנר, ניתן ביום 25.10.2006). משכך, מצאנו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

20. הפרשות לקופת גמל

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, הגישה הנתבעת דו"ח של חברת הביטוח, שממנו עולה כי הופרשו עבור התובע הפרשות לגמל בשנת 2011 בסך של 3,035 ₪ (הודעה מיום 2.7.13). באשר ליתר השנים לא צורף כל מסמך. הנתבעת טוענת כי על פי הוראות צו ההרחבה נדרשה להפריש הפרשות פנסיוניות רק לאחר 12 חודשי עבודה ו-5% בלבד לביטוח מנהלים (סעיף 50). הנתבעת לא הציגה אישור על ביצוע הפקדות עבור השנים 2009-2010.

צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק (י"פ 5772, התשס"ח, פורסם ביום 29.1.08) קובע כי יחול על כל עובד שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב (סעיף 3). כאמור לעיל, על פי צו ההרחבה בענף האולמות עובד זכאי לביטוח פנסיוני רק לאחר 12 חודשי עבודה. מכאן, שאין מדובר בהסדר מיטיב בענייננו. לפיכך, התובע זכאי להפרשות פנסיוניות לאחר 6 חודשי עבודה כאמור בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני (הכללי במשק) של 1.66% מהשכר. לאחר מועד זה, יהא זכאי התובע להפרשות של 5% משכרו בהתאם לאמור בצו ההרחבה בענף האולמות.

מקובלת עלינו טענת התובע כי השכר הקבוע לצורך ההפרשות הוא 7,400 ₪ ככתוב בהודעת הפוליסה (הודעת הנתבעת מיום 2.7.13). מכאן, שהתובע זכאי לסך של 368.52 ₪ עבור שנת 2009 (חודשים 10-12*1.66%*7,400 ₪), ועבור שנת 2010 - לסך של 4,440 ₪. מסכום זה הופחת הסכום שהופרש ביתר בשנת 2011. בשנת 2011 הופרש סכום הגבוה מהסכום שנדרשה הנתבעת להפריש. לפיכך הנתבעת תשלם לתובע סך של 2218.52 ₪.

21. התביעה שכנגד

הנתבעת טוענת כי התובע גרם לה לנזק בשיעור של 25,000 ₪ בגין מעשי הגניבה הנטענים, מתן דוגמא רעה ליתר העובדים ופגיעה במוניטין. הנתבעת לא הוכיחה, ולו לכאורה, את הנזקים הנטענים או את מעשי הגניבה (ראו בהרחבה בסעיפים 5-6 לעיל). יתר על כן מעדותו של מר מויאל עלה כי לכל היותר ניתן להאשים את התובע, אם בכלל, בגניבה בסך של 330 ₪ בלבד (ע' 14 ש' 7-12).

לפיכך, התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת ברובה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 17,412.47 ₪;

ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 7,428 ₪;

ג. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 10,000 ₪;

ד. פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך של 3,500 ₪;

ה. גמול עבודה בשעות נוספות בסך 50,847 ₪;

ו. הפרשי שכר חודשי 7-8/2011 בסך 3,547 ₪;

ז. חלף הפרשות פנסיוניות בסך 2,218.52 ₪;

ח. הוצאות בסך של 7,500 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

הסכומים הנקובים בסעיפים א,ב,ה,ו,ז יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהמועד בו היו אמורים להיות משולמים (9.9.11) ועד למועד תשלומם בפועל.

יתר הסכומים (ג,ד,ח) ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ‏26 ינואר 2014, ‏כ"ה שבט תשע"ד, בהעדר הצדדים.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".