משהוסכם על התובעת כי החיוב בארנונה בנכס נשוא המחלוקת הוא על נתבעת 1 בלבד, דין התביעה נגד נתבעים 3-2 להידחות, וכך אני מורה.

אשר לסוגית ההוצאות, אכן, התנהלותו של הבעלים של נתבעת 1 הקשתה עד מאוד על בירור העובדות הרלוונטיות בתיק זה, אולם במרוצת השנים ניתן היה להגיע למסקנה אליה הגיעה התובעת בסופו של דבר, היינו שהבעלים והמחזיקה בנכס, וממילא זו שחבה בארנונה, היא נתבעת 1. עובדה היא, שבעת שהוגשה התביעה השנייה בגין אותו נכס (תא"ק 45725-12-11), נמנעה התובעת מלצרף את הנתבעים 2 ו-3 כנתבעים לאותה תביעה. משכך, גם אם מלכתחילה נכון היה להגיש את התביעה כפי שהוגשה, היה על התובעת להעריך מחדש את עמדתה בהליך הנדון ולבקש את מחיקת הנתבעים הנדונים מכתב התביעה.

מנגד, כאמור, התנהלות נתבעת 1 הקשתה על התובעת להעריך את העובדות נכוחה. כך גם יש להביא בחשבון את העובדה שבמהלך השנים שחלפו מעת שהוגשה התביעה, ההליכים בתביעה שלפניי התמצו בקדמי משפט ובהגשת תגובות בהליכי ביניים שונים, שכן הוסכם שיש להמתין לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 10064/06 וע"א 6269/07 שניתן ב- 21.2.2013. רק במועד זה הפכה חלוטה העובדה שנתבעת 1 קיבלה חזקה בנכס, כפי שהפכה חלוטה סוגיית היקפו.

בנסיבות אלה, לאחר שקילת השיקולים לכאן ולכאן, אני מורה שהתובעת תשלם לכל אחד מנתבעים 3-2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ה, 21 יוני 2015, בהעדר הצדדים.