1. בפני בקשה של המבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "וועדת העררים") מיום 27.5.10 בנוגע לנכות הצמיתה בתחום האורטופדי – כתף ימין בשיעור של 15%, שנקבעה על ידה למשיב בגין התאונה מיום 11.9.08 (להלן: "התאונה") וזאת בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
2. עוד מבקשת המבקשת, כי בית המשפט יורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, אשר יבדוק את המשיב ויקבע את נכותו הצמיתה אם בכלל בתחום האורטופדי, עקב התאונה.
3. תחילה ניתנה החלטה של הוועדה הרפואית של המל"ל (להלן: "הוועדה הרפואית") בעניין נכותו הצמיתה של המשיב, ביום 25.2.10 ועל פיה אין קשר בין תלונות המשיב בגין הכתף הימנית לבין התאונה, ועל כן נקבעה לו נכות יציבה 0%. כאמור לעיל, וועדת העררים של המל"ל שינתה קביעה זו ביום 27.5.10 וקבעה 15% נכות הקשורים לתאונה.

טיעוני הצדדים

1. לטענת המבקשת, במקרה זה, עוד קודם לתאונה, סבל המשיב מבעיות רפואיות דומות לאלה המיוחסות לתאונה אולם וועדת העררים של המל"ל לא התייחסה למלוא התיעוד הרפואי ולא הסבירה מדוע היא מייחסת את מלוא הנכות או חלקה לתאונה. בנוסף טוענת המבקשת, כי וועדת העררים לא הסבירה את השינוי לעומת החלטת הוועדה הרפואית, לא לעניין הנכות ולא לעניין הקשר הסיבתי. המבקשת טוענת גם כי בהיות המשיב מיוצג בפני וועדת העררים, זכה ליתרון בלתי הוגן עליה.
2. המשיב, מפנה להחלטת הוועדה הרפואית, אשר מציינת כי היה בפניה כרטיס רפואי של המשיב וכן לעובדה כי הוועדה הרפואית, במפורש מתייחסת לאירועים בכתף הימנית במשנת 2000, 1999 ו 3/2007. גם וועדת העררים מתייחסת לממצאים רבים מעברו של המשיב. בין היתר ל – US מיום 28.3.07 של כתף ימין, לבדיקה מיום 7.9.07, למיפוי מיום 11.10.07 ו - תאונת עבודה מיום 12.12.06. לטענת המשיב, הוועדה הרפואית כמו גם וועדת העררים, מצאו הגבלה בתנועת כתף ימין של התובע, כשההבדל היחידי בינהן הוא לעניין הקשר הסיבתי.
3. המבקשת מפנה בבקשתה, לאירועים רבים מעברו של המשיב, אולם המשיב טוען, כי לא הכחיש כי היה מעורב בתאונות בעבר, אולם המבקשת איננה מצביעה על תאונות בהן נפגע המשיב בכתף ימין ומכל מקום לפני התאונה לא סבל מקרע בגיד כתף ימין.
4. המשיב טוען עוד, כי אין זה נכון כי הוועדה הרפואית לא מצאה ממצאים לגבי כתף ימין, שכן ציינה כי יש קרע חלקי בכתף ימין, על סמך US מיום 8.6.09 ואף מצאה הגבלה בטווח תנועות כתף ימין לעומת שמאל, בנוגע לסיבוב פנימי.
5. עוד טוען המשיב, כי וועדת הערר השוותה שתי בדיקות US של כתף ימין, לפני התאונה ולאחר התאונה ומצאה הבדל בינהן ועל כן קבעה את שקבעה.
6. המשיב טוען עוד כי בקשה זו להגיש ראיות לסתור הוגשה באיחור ולאחר שהצדדים נערכו להגשת תחשיבי נזק וסמוך לקדם המשפט הראשון וגם מטעם זה הוא סבור כי יש לדחות את הבקשה. כמו כן טוען המשיב, כנגד הסתמכותה של המבקשת על פרוטוקולים של וועדות המלל, מבלי שצירף תצהיר לבקשתה.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובות לה החלטתי לדחות את הבקשה ולהלן אפרט את הנימוקים.
2. אציין כי גם אם יכולה הייתה המבקשת להגיש בקשתה מיד עם הגשת כתב ההגנה המתוקן, אין מדובר כאן בעיכוב משמעותי. גם הטענה בעניין התצהיר, אף כי פורמלית היא נכונה, איננה טעם לדחיית הבקשה, אם כי ראוי היה כי המבקשת הייתה מצרפת את דוחות הוועדות של המל"ל לבקשתה. יחד עם זאת, משהמשיב צירף לתגובתו את הדוחות ובפני בית המשפט היו המסמכים הדרושים לשם הכרעה בבקשה, אינני מוצאת לנכון לדחות את הבקשה מנימוקים דיוניים.
3. אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה מטעמים מהותיים. אני סבורה כי אין מקום במקרה זה להתיר הבאת ראיות לסתור. העובדה כי וועדת העררים החליטה לשנות את החלטת הוועדה רפואית, וודאי איננה יכולה להוות טעם טוב להבאת ראיות לסתור, שכן תפקידה של וועדת העררים, לבחון את החלטות הוועדה הרפואית ולעיתים לשנותן כפי שהיא מוצאת לנכון.
4. עיון בהחלטות של שתי הוועדות, מגלה כי הן מפרטות ממצאים רבים מעברו של המשיב (גם אם לא כל ממצא וממצא מתיקו הרפואי, אלא רק את הממצאים שנראו להן רלוונטיים לציון). מעצם אזכור ממצאים שונים, ניתן ללמוד כי החומר הרפואי היה בפני הוועדות ואין סיבה להניח כי לא היה.
5. יתר על כן, בחומר שמצרפת המבקשת לבקשתה ושלטענתה אילו עמד בפני וועדת העררים הייתה מחליטה אחרת, אין אינדיקציה חד משמעית למה שנטען על ידה. אכן, קיימים ממצאים בעברו של המשיב המתייחסים לכתף ימין, אולם כפי שטוען המשיב, אין כל ממצא של קרע בגיד ולכך התייחסה וועדת העררים כשקבעה את שקבעה.
6. אציין עוד, שאינני מקבלת טענת המשיב, כי ההבדל היחידי בין הוועדה הרפואית לוועדת העררים הוא בשאלת הקשר הסיבתי, משום שהוועדה הרפואית בתור עובדה, לא קבעה אחוזי נכות בגין הכתף למשיב ואילו וועדת העררים כן קבעה אותם. יחד עם זאת, גם אם ניתן היה לנמק טוב יותר את החלטת וועדת העררים ואת השינוי שעשתה לעומת הוועדה הרפואית, אינני רואה בכך עילה מספקת להתיר הבאת ראיות לסתור.
7. הגישה המצמצמת לעניין היתר להביא ראיות לסתור נקבעה כבר בבר"ע 634/85 עודה נ. רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' פד לט(4)505. בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי על אף שרשימת החריגים לכלל הקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים תיקבע ממקרה למקרה, הרי שניתן להצביע על שני סוגי טעמים: טעמים משפטיים – כגון פגם מהותי בהליך, כמו תרמית וכיו"ב וטעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים – כגון שינוי מהותי במצבו של התובע או נכות נוספת וכיו"ב.
8. נראה כי אין מחלוקת שאין כאן סוגיה עובדתית שמצדיקה את הבירור, שכן טענת המבקשת היא בדיוק הפוכה – כי היו אירועים לפני הקביעה על פי דין ולא אחריה. הטעמים יכולים להיות אם כן רק משפטיים – היינו פגם מהותי שנפל בהליך הקביעה על פי דין. כפי שציינתי לעיל, נראה כי החומר הרפואי הרלוונטי עמד בפני שתי הוועדות והן אף התייחסו לחלקו בהחלטותיהן. על כן אני סבורה כי לא ניתן לומר כי נפל פגם מהותי בקביעה על פי דין.
9. אציין כי גם נוכחות בא כוח מטעם המשיב בוועדת העררים, איננה טעם טוב לאפשר הבאת ראיות לסתור. ראשית, יש לציין כי גם בדיון של הוועדה הרפואית נכח בא כוח מטעם המשיב, כך שמבחינה זו, אין הבדל בינה לבין וועדת העררים. אך מעבר לכך, הפסיקה לא קבעה כי נוכחות כזו כשלעצמה מהווה טעם המצדיק הבאת ראיות לסתור.
10. אשר על כן, אין מקום להתיר הבאת ראיות לסתור ואני דוחה את הבקשה ומחייבת את המבקשת לשאת בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסכום של 1,500 ש"ח.

ניתנה היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.