לפני תביעה כספית על סך 973,274.34 ₪.

1. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים
2. התובעת היא רשות מקומית.
3. הנתבעת 1 היא חברה פרטית אשר בעלי המניות הרשומים בה הם הנתבע 4 והנתבעת 5 בחלוקה של 75% - 25% (בהתאמה) (להלן: "החברה").
4. הנתבעת 2 היא חברה פרטית אשר בעל המניות הרשום בה הוא הנתבע 4 המשמש גם כמנהל החברה.
5. הנתבעת 3 היא חברה פרטית אשר בעלי המניות הרשומים בה הם הנתבע 4 והנתבעת 5 בחלוקה של 75% - 25% (בהתאמה).

טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי בין התאריכים 01.09.1999 ל- 01.11.2005 החזיקה החברה בנכס המצוי ברח' התערוכה 3 בתל-אביב (להלן: "הנכס"). החל מחודש ינואר 2001 חדלה החברה מלשלם את דמי הארנונה בעבור החזקתה בנכס ומשכך חבה לתובעת בגין התקופה שבין 01.01.2001 ועד לסיום החזקתה בנכס, נכון ליום הגשת התביעה, סך של 973,274.34 ₪.
2. בעקבות פעולות גבייה אותן ביצעה התובעת, נשלח אליה ביום 04.01.2005 מכתב על ידי החברה הנחזה להיות מנוסח על ידי הנתבע 4 במסגרתו הודתה החברה בחוב באופן מפורש אך נוכח היותה בקשיים כלכליים, ביקשה להסדיר את החוב באמצעות הסדר חוב.
3. הודאתה והתחייבותה האמורות של החברה בדבר כוונתה לפרוע את חובה לתובעת, לא הועילו היות וזו המשיכה להתחמק מפירעון החוב ולימים, הסתבר כי במקביל להתנהלותה מול התובעת, שכללה את "הרדמתה", העבירה את רכושה ופעילותה לנתבעת 2, חברה המוחזקת על ידי הנתבע 4 ועוסקת בתחום פעילות זהה, רחיצת מכוניות. כן מציינת התובעת כי מדובר בחברה בעלת שם כמעט זהה, דניאליס רחיצה בנמל (2004) הרשומה ומחזיקה את אותו נכס.
4. נטען כי הנתבע 4 שלח את המכתב האמור בשם החברה בתקווה כי הליכי הגבייה יוקלו או יושהו לזמן מה ובאופן זה, יתאפשר לרוקן את החברה מנכסיה ורכושה ולהעבירם לנתבעת 2 אשר תפתח "דף חדש" באמצעות שימוש בשם שונה, כשבפועל מדובר באותה חברה, בעלת תחום עיסוק ונכסים זהים וכשהמוציא והמביא בה הוא הנתבע 4.
5. הקמת הנתבעות 2 - 3 נעשתה מתוך כוונה להשתמט מתשלום ארנונה ותוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה. הנתבעת 1 והנתבעות 2 – 3 התאגדו על מנת לשמש כסות לנתבעים 4 – 5 אשר עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ובנתבעות 2 – 3 תוך שהם מנסים להתחמק מתשלום חוב הארנונה בשיעור של מאות אלפי שקלים. הנתבע 4 והנתבעת 5 היו והינם בעלי המניות והמנהלים בפועל של הנתבעת 1 והנתבעות 2 ו- 3 ועל כן יש להטיל עליהם חבות אישית בגין כל חובות החברה.
6. נטען כי יש להחיל את הוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") מקום והנתבעים 4 – 5 משתמשים במסך ההתאגדות של הנתבעת 1 והנתבעות 2 – 3 על מנת להונות נושים, להתחמק מהדין ומהחיובים החלים עליהם. טענה זו נתמכת בעובדות האמורות הממחישות כי הנתבעת 1 והנתבעות 2 – 3 הן חברות קש שכל מטרתן לספק לנתבעים 4 – 5 מסך להתחמקות מתשלום חובותיהם.
7. ביחס לנתבעת 2 נטען כי מדובר בחברה פרטית המוחזקת גם כן על ידי הנתבע 4, בעלת תחום עיסוק זהה לעיסוקה של הנתבעת 1, נושאת שם דומה לשמה של הנתבעת 1 ומחזיקה בנכס בו החזיקה הנתבעת 1, וככל הנראה, על מנת לאפשר לנתבעים 4 – 5 לפתוח "דף חלק" תוך שהם משטים בנושיהם. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים 4 – 5 הקימו את הנתבעת 3 שהיא חברה בעלת עיסוקים דומים הממוקמת גם היא בכתובת של הנכס.
8. נטען כי בהיעדר תוחלת עסקית וכלכלית בהקמה, רישום ותשלום אגרות בגין שלוש חברות בעלות עיסוקים דומים, מתבקשת המסקנה לפיה, רצונם של הנתבעים 2 – 4 מתמצה בהתחמקות מתשלומי החובות לתובעת וליתר הנושים תוך החצנה של חובות החברה על הציבור.
9. הנתבעת 1 והנתבעות 2 – 3 הוקמו מלכתחילה עם הון מניות רשום נמוך, שמתוכו הונפק מספר זעום של מניות, כך הנתבעת 1 הוקמה עם הון רשום של 38,100 ₪, שמתוכו הונפקו לנתבעים 4 – 5, סך הכל 400 מניות, בעלות ערך נקוב של 1 ₪. הנתבעת 2 הוקמה עם הון רשום של 100,000 ₪ שמתוכו הונפקו לנתבע 4, סך הכל 120 מניות, בעלות ערך נקוב של 1 ₪. הנתבעת 3 הוקמה עם הון רשום של 50,000 ₪, שמתוכו הונפקו לנתבעים 4 – 5, 100 מניות בעלות ערך נקוב של 1 ₪. משכך, ומשהנתבעים 4 – 5 בחרו שלא להשקיע כספים בהון המניות של הנתבעות 1 – 3, הרי שמדובר במימון דק שיכול להוות כשלעצמו עילה להרמת מסך ההתאגדות של החברה.
10. הנתבעים 2 – 5 חבים באופן אישי לפירעון חובותיה של הנתבעת 1 היות וזו הופעלה מתוך מטרה להשתמט מתשלום החובות כלפי התובעת. ביחס לנתבע 4 נטען כי העובדות האמורות מקימות את הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה לפיה יש להחיל על הנתבע 4 את הוראות סעיף 8ג' לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") ולאפשר את הרמת מסך ההתאגדות בחברה תוך ייחוס חובות של הנתבעת 1 לתובעת, לנתבע 4.
11. בכל הזמנים הרלוונטיים נותרו הנתבעים 4 – 5 מחזיקים בפועל ובעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כמו כן נטען כי חבותם של הנתבעים 2 - 5 לשלם את חובות הנתבעת 1 קמה גם מכח סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות").
12. נוכח האמור, עותרת התובעת לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בסכום התביעה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי חובה), תש"מ-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות הפרשי הצמדה") עד למועד הפירעון המלא של החוב.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח את טענותיה בדבר הרמת מסך משכך היא נדרשת ליתן פרטים נוספים ומלאים ביחס לכך ש: הנתבעת 1 והנתבעות 2 – 3 התאגדו ככסות לנתבעים 4 – 5 , הנתבעים 2 – 4 רצו להתחמק מתשלומי החובות ליתר הנושים תוך החצנת החובות על הציבור ופרטים נוספים וטובים יותר ביחס למסמך שצורף כנספח ד' לכתב התביעה באשר לאופן בו חוב ארנונה (נטען) בשיעור של כ- 90,000 ₪ משנת 2004 הפך בשנת 2011 לחוב בסך 973,274 ₪, ובשים לב לכך שמדובר בנכס שנהרס בצו הריסה מינהלי בשנת 2005.
2. נטען כי דין התביעה כנגד הנתבעות 2 – 3 להידחות על הסף בהעדר עילה וזאת נוכח העובדה שאין חולק שנתבעות אלו אינן בעלות שליטה או מחזיקות בנתבעת 1 ואין כל עילת תביעה ביחס אליהן.
3. לטענת הנתבעים, התביעה כנגד הנתבעים 2 – 5 מתמקדת בניסיון לבנות עילה מכוח סעיף 6 לחוק החברות ומכוח דיני הרמת מסך. נטען כי הנתבעות 2 - 3 אינן בעלות המניות בנתבעת 1 וכשהנתבעות 2 – 3 הן חברות פרטיות, עצמאיות שאין בינן לבין הנתבעת 1 דבר, ולפיכך אין נגדן עילה להרמת מסך. משאין בתביעה נגדן דבר, למעט הטענה בדבר הרמת מסך, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובעת בהוצאות לדוגמא.
4. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות החוב, ולמצער, מחמת שיהוי המעיד על ויתור על זכות התביעה, וכשמדובר בחוב שהתגבש עד שנת 2004, באופן שבעת הגשת התביעה הוא התיישן במלואו. התובעת עשתה ניסיון עוד בשנת 2006 ולאחר מכן בשנת 2008 לגבות את החוב הנטען מהנתבעים 4 ו- 5 כבעלי השליטה בנתבעת 1 וזאת על יסוד הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ב- 1992 ובשילוב עם סעיף 119 א' (א) לפקודת מס הכנסה. נטען כי בעקבות חליפת המכתבים בין התובעת לנתבעים חזרה בה התובעת מהניסיון לייחס לנתבעים 4 ו- 5 את חוב הנתבעת 1 מכח חוק ההסדרים. כך בחלוף למעלה משלוש שנים נוספות, ובחלוף תקופת ההתיישנות, הנתבעים 4 ו- 5 מוצאים את עצמם מתגוננים בשנית מול אותן הטענות אך במסגרת תביעה בה מיוחס להם החוב באמצעות שימוש בדוקטרינה של "הרמת מסך". נוכח האמור, סבורים הנתבעים כי יש לראות את התובעת, רשות מקומית, עליה חלים כללי מינהל תקין אשר בידיה אמצעים ויכולת אכיפה ללא שיהוי, כמי שוויתרה על זכות התביעה כלפי הנתבעים 4 ו- 5.
5. הנתבעים טוענים כי מהתנהלותה של התובעת ומשתיקתה משנת 2008 ניתן היה להבין כי חזרה בה מדרישותיה כלפיהם ובפרט מקום בו הסתמכו על מסקנה זו בהתנהלותם וכלכלו את צעדיהם בהתאם.
6. בשנת 2006 ובמהלך החודשים יוני-יולי 2008 עשתה התובעת ניסיונות לגבות מהנתבעים 4 ו- 5 את החוב המיוחס לנתבעת 1 על יסוד ההסדר שבחוק ההסדרים ולפיו לרשות מקומית עומדת האפשרות לבצע הרמת מסך סטטוטורית לשם גביית חוב מבעל השליטה בחברה מקום בו החברה חדלה מלפעול. הנתבעים טוענים כי חליפת המכתבים בין הצדדים הובילה את התובעת לחזור בה מטענותיה ולחדול מהליך הגבייה ומשכך טוענים הנתבעים 4 ו- 5 כי הטענות שהועלו בעבר והצדיקו חדילה מנקיטה בהליכים נגדם תקפות גם כיום ואף מקימות מניעות והשתק.
7. נטען כי התובעת כרשות מנהלית פועלת במקרה זה בחוסר תום לב מובהק תוך שימוש לרעה בהליכי משפט שעה שהיא בחרה לשבת בחיבוק ידיים במשך שנים עד לסף מועד ההתיישנות ולאחריו הגישה תביעה על סך מאות אלפי שקלים בגין הפרשי הצמדה וריבית. התובעת מנסה בנסיבות העניין לייצר "חידוש" תקופת חוב בחייבה את הנתבעת 1 בארנונה ביחס לתקופות שלגביהן קיימת לתובעת ידיעה ברורה על יסוד מסמכים המצויים בידיה ופעולות משפטיות אותן יזמה בעצמה.
8. הנתבעים טוענים כי נתבעת 1 הוקמה והחלה בפעילותה בשנת 1999 וחדלה מפעילותה בשנת 2005 לאחר שצברה הפסדים כבדים שהגיעו לסך של 582,000 ₪ וכן נותרה חייבת סך של למעלה מ- 500,000 ₪ לבעלי מניותיה. כן טוענים הנתבעים כי בשנת 2005 בוצע צו הריסה מנהלי שהוצא על ידי התובעת כנגד העסק אותו הפעילה הנתבעת 1 ובכך נסתם הגולל על פעילותה של הנתבעת 1 וממילא לא החזיקה עוד במקרקעין.
9. ביחס לנתבעות 2 ו- 3 טוענים הנתבעים כי אלו התאגדו, כל אחת, במועד אחר, מטעמים עסקיים רלוונטיים ולא כפי שנטען בכתב התביעה. בעוד הנתבעת 2 מפעילה עסק במיקום שונה מזה שהופעל על ידי הנתבעת 1 ועסק שהבעלות בו שונה מזו של הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 3 מפעילה עסק שונה נוסף, במיקום אחר מזה של הנתבעת 1 ושגם בו מנוהל כיום עסקה של הנתבעת 2. הנתבעים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי הן הנתבעת 2 והן הנתבעת 3 מנהלות עסקים קיימים ובני קיימא, מסדירות ומשלמות חובותיהן לנושים שונים, לרבות, חובות ארנונה ומים.
10. לטענת הנתבעים ניסיונה של התובעת להיבנות ולבסס "הודאה", לכאורה, בחוב בסכום של כמעט 1 מיליון ₪, עת ידועה לה מהות החוב אליו מתייחס הנתבע 4 במכתבו, ראוי לגינוי וכי מדובר בניסיון להטעות את בית המשפט. הנתבעים חוזרים על הטענה כי כל אחת מהנתבעות 1 – 3 הוקמה והתנהלה על בסיס שיקולים עסקיים, ענייניים ורלוונטיים כחברות נפרדות, כשמדובר בעסקים עצמאיים ונפרדים זה מזה.
11. התובעת חזרה בה מהטיעון אותו העלתה בדבר קיום עילה להרמת מסך סטטוטורית כלפי הנתבעים 4 ו- 5 מכוח ההסדר שבחוק ההסדרים ועל כן היא מנועה ומושתקת מלשוב ולהעלות טיעון זה במסגרת התביעה. למעלה מן הצורך ומחמת זהירות טוענים הנתבעים כי לא מתקיימים בנסיבות העניין התנאים על פי חוק ההסדרים לביצוע הרמת מסך סטטוטורית.
12. דיון והכרעה
13. התובעת, רשות מקומית, טוענת לקיומו של חוב הנובע מאי-תשלום דמי ארנונה בגין החזקה בנכס. לטענת התובעת, על אף הודאתה של הנתבעת בדבר קיומו של החוב והתחייבותה לפעול להסדרתו, פעלה הנתבעת 1 לשם התחמקות מפירעון החוב באמצעות העברת רכושה ופעילותה לנתבעת 2. כך, הקמתן של הנתבעות 2 ו- 3 נולדה לשם התחמקותם של הנתבעים 4 ו- 5 מתשלום חוב ארנונה בשיעור של מאות אלפי שקלים וכל זאת באמצעות שימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעת 1. נוכח אלו, טוענת התובעת כי הנתבעים 2 – 5 חבים באופן אישי בפירעון חובותיה של החברה, וכשביחס לנתבע 4 נטען כי יש לייחס לו את חובות החברה לתובעת תוך הרמת מסך ההתאגדות ובשים לב להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה.

הנתבעים כופרים, כאמור, בטענות התובעת וטוענים כי זו לא עמדה בנטל המוטל לפתחה לצורך הרמת מסך. ביחס לנתבעות 2 – 3 נטען כי דין התביעה שכנגדן להידחות נוכח העובדה שאלו אינן בעלות שליטה או מחזיקות בנתבעת 1 ומשכך אין כל יסוד לתביעה ביחס לנתבעות אלו. כמו כן, הנתבעות 2 – 3 אינן בעלות מניות בנתבעת 1 וכשמדובר בחברות פרטיות, עצמאיות אשר בינן לבין הנתבעת 1 אין דבר, וכשכל אחת מהן התאגדה במועד אחר ומטעמים עסקיים רלוונטיים. הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ושיהוי ובשים לב לעובדה שמדובר בחוב שהתגבש עד שנת 2004 ומקום בו התובעת בחרה לשבת בחוסר מעש במשך שנים עד לסף מועד ההתיישנות ורק לאחריו בחרה להגיש את תביעתה.

קיומו של חוב חלוט של הנתבעת 1

1. התובעת טוענת בסיכומיה כי החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית חלה על המחזיק בנכס ונובעת הן מכוח סעיף 326 לפקודת העיריות והן מכוח סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (סעיף 10 לסיכומי התובעת). נטען כי הנתבעת 1 לא חלקה בעבר על החזקתה או על גובה החוב ואף הודתה בקיומו והציעה הצעות פשרה לתשלומו, הגם שהצעות אלו נתנו על ידה בחוסר תום לב ובמטרה לדחות את נקיטת ההליכים.
2. לטענת התובעת, הטענות ביחס לקיומו של החוב הועלו לראשונה במהלך דיון ההוכחות כשהנתבע 4 הבין כי הוא חשוף באופן אישי. הנתבעת 1 לא הגישה כל השגה עם קבלת הודעות תשלום הארנונה כנדרש בחוק הרשויות המקומית (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 ומשכך לא עומדת לה האפשרות כעשר שנים לאחר המועד בו עזבה את הנכס, להעלות טענות מעין אלו (סעיף 12.1 לסיכומי התובעת). התובעת טוענת כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה "צמח" לנתבעים חוב "יש מאין" מקום בו מדובר בטענה התוקפת את תקינות רישומי התובעת וכשההלכה בעניין מורה שיש לבסס טענות מעין אלו באמצעות ראיות המטילות ספק מהותי בשיקולי הרשות או ראיות המצביעות על אי-תקינות פרוצדוראלית אחרת, ושבענייננו, הנתבעים לא הציגו בדל ראיה בדבר אי קיום החוב. נוכח כל אלו סבורה התובעת כי יש לראות בחוב כחוב חלוט ובר גבייה.
3. במסגרת סיכומי התשובה טוענת התובעת כי טיעוני הנתבעים בדבר העדר הוכחת חוב הועלו לראשונה בסיכומיהם ומשכך הם מנועים מלהעלות אותם בשלב זה וכשיישומה של חזקת התקינות המנהלית בהקשר זה של תשלומי ארנונה שוללת אף היא את הבסיס מתחת לטענות הנתבעים מקום בו מדובר בגביית תשלומים המשתרעת על פני שנים רבות. הן מהוראת תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") והן מהוראת סעיף 318 לפקודת העיריות עולה כי התובעת אינה נדרשת להוכיח את גובה החוב וכל שנדרש ממנה הוא לציין את סכום החוב (סעיפים 9 – 11 לסיכומי התשובה של התובעת).
4. בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה את חבותם של הנתבעים משלא הוכיחה את עצם שיעורו של החוב (סעיף 31 לסיכומי הנתבעים). נטען כי החוב שנוי במחלוקת ולא יעלה על הדעת כי לרשות תקום זכות לתבוע חוב מחמישה נתבעים שונים מקום שחוב זה מיוחס לנתבעת אחת ומבלי שהרשות תוכיח באופן פוזיטיבי את שיעורו של החוב. בענייננו, טוענים הנתבעים כי קרן החוב לא ידועה וכן אופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית אינו נהיר (סעיף 36 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים, התובעת נשענת על נתוני מחשב שהועברו אליה מגוף שאינו ידוע, ממערכת מחשב אחת לאחרת, ללא ביקורת וכשלא הובא בחשבון החוב התשלומים שבוצעו על ידי הנתבעים לאורך השנים. על כל אלו יש להוסיף את העובדה שנתוני המחשב אינם מהימנים מקום בו המחשב "פולט" סכומים שונים של חיובים העומדים בסתירה אחד לשני (סעיפים 37 – 41 לסיכומי הנתבעים). ביחס לסכום הנתבע נטען כי זה כולל חיובים בגין אגרות מים וסכומי חיוב ארנונה בגין "יתרות הסבה", אשר לא ברור מהיכן אלו לקוחים ומה הבסיס להם (סעיפים 34 ו- 42 לסיכומי הנתבעים). בהקשר זה מוסיפים הנתבעים כי הנתבע 4 והנתבעת 1 שילמו סכומים שונים על חשבון הארנונה מעת לעת, לאחר המועד הנטען בתביעה, וסכומים אלו לא הובאו כלל בחשבון במסגרת התביעה (סעיף 43 לסיכומי הנתבעים).
5. ביחס למכתב שנטען לגביו כי מדובר בהודאה בחוב, טוענים הנתבעים כי זה אינו כולל כל הודאה, ועל פי תוכנו מדובר במכתב בו מתחנן הפונה להקלה מפני עיקול ללא כל התייחסות לעניין גובה החוב, על כן יש לראותו על רקע מכלול האירועים הכוללים את קריסתה הכלכלית של הנתבעת 1 (סעיף 35 לסיכומי הנתבעים).
6. עיון בנספח ד' לתצהירה של הגב' אדית סגל, מי שמשמשת כראש צוות גבייה במחלקת חברות אצל התובעת, פלט שהוצא ממאגרי הנתונים של התובעת מעלה כי לנתבעת 1 קיימת יתרת חוב על סך של 973,274.34 ₪ בגין התקופה שבין 01.01.2001 ועד לסיום החזקתה בנכס (ראה סעיף 8 לתצהירה של הגב' א' סגל). במסגרת עדותה נשאלה הגב' סגל ביחס לחוב זה (עמ' 12 - 14 לפרוטוקול) ועל כך העידה:

"ש. את למעשה אם אני מסתכל בנספח ד' לתצהירך – ואת טוענת שנכון למועד הגשת התביעה נתבעת 1 חייבת 973,274 ₪.

ת. נכון. היום זה מגיע למיליון.

ש. מציג לך מסמך שהתקבל אתמול אחר הצהריים אצל הנתבע 4.

ת. הודעה על קיום חוב שהעיריה מוציאה אחת לשנה זה מתייחס רק לחשבון ארנונה אחד, חשבון ארנונה מס' 10132080.

[...]

ש. את אמרת לביהמ"ש שזה מתייחס לחשבון אחד, חשבון 25.

ת. נכון.

ש. יש חשבונות נוספים בחוב לנתבעת 1.

ת. יש חוב נוסף עוד שני חשבונות נוספים שאחד יתרת החוב הוא 18,341 ₪ וחשבון נוסף על 40,268 ₪.

ש. על פניו מבלי להודות בחיוב 716 ועוד 40 ועוד 18 וזה לא מגיע מיליון.

ת. נכון. זה לא מגיע לסה"כ החוב, 1,231,000 ₪ של כל שלושת החשבונות.

ש. זאת אומרת שהתביעה שהגשתם היא גדולה מחוב האמיתי נכון להיום בסוף שנת 2011, שהגשתם תביעה שגם לפי המסמכים שנמצאים בפנייך היום היא גדולה בכ- 400 אלף ₪ בהתחשב בריבית העצומה התביעה שהגשתם היא גדולה בכ- 400 אלף ₪ ממה שמגלים היום.

ת. כן, אך לא מכניסים את הוצאות אכיפה.

ש. הוצאות אכיפה זה מעט.

[...]

ש. עדיין הסכום שתבעתם הוא מופרז.

ת. הסכום הנכון הוא על פי ספרי העיריה.

ש. נכון שהגשתם תביעה עם סכום מופרז.

ת. הודעת החיוב היא שגויה (נ/3). בדרך אגב, שהגשנו את התביעה צרפו פירוט חשבונות ידניים שהראו כל תקופה ותקופה לפי החוב.

ש. כשאני מעיין בנספח ד' לתצהירך – מי ערך את נספח ד'.

ת. תדפיס מפנקסי העירייה. אין התערבות ידנית.

ש. מה שהמחשב אמר זה נכון.

ת. כן.

ש. את מאמינה במה שהמחשב מוציא.

ת. כן, אלא אם מישהו טען אחרת. עד היום אף אחד לא טען אחרת.

ש. איך את אומרת שהודעת החיוב נ/3 היא שגויה שהמחשב הוציא.

ת. מפנה לפירוט הידני שביצענו בהתאם לדרישה שלהם, שהיתרה לנכון לאפריל 12 עמדה על 949,218 ₪ שזה פירוט ידני לא דרך מחשב.

ש. זה לא גולה בגילוי מסמכים ולא הוגש. שאת אומרת יתרה מהסבה.

ת. יתרת הסבה – עברנו למערכת מחשוב חדשה, כל מה שהיה במערכת הקודמת זה היה ג'יבי, הועבר למערכת אסאפ שהיא המערכת החדשה. עברנו בינואר 2009.

ש. מי העביר את הסכומים ממערכת הישן למערכת החדשה.

ת. אני מניחה שאנשי המחשוב, לא אנו הפקידים. היה צוות מחב' נס בליווי צוות של אגף הגבייה וחיובי ארנונה וכל מי שנוגעים בדבר שישבו והם חשבו איך לעשות את הדברים האלה.

[...]

ש. את יכולה לומר מה היה חוב לתאריך שאתם טוענים לשנת 2005 של דניאל רחיצה.

ת. יש לי בפירוט הידני שעשינו ויש לי כאן את החשבון הספציפי: 2001 – 144,325 ₪ ; שנת 2002 – 239,875.80 ₪ ; שנת 2003 – 213,377.12 ₪ זה נותן לי 597,578.89 ₪. שנת 2004 – 199,782 ₪. מינואר עד סוף אוקטובר 2005 שזה יום היציאה של החשבון שהוא נסגר – 151,856 ₪ סה"כ 949,218.43 ₪.

ש. אלו סכומים כולל ריביות.

ת. כמובן. חיוב שנתי + הצמדה + ריבית.

ש. זה נכון לאיזה יום.

ת. נכון לאפריל 2012. אבל זה נותן לך את כל החשבונות.

ש. מה קרן החוב.

ת. לא יכולה לתת לך, אני יכולה להגיד לך מה היה החוב. החוב שמופיע לשנת 2005 הוא גורר את החובות הישנים גם כן, הוא נותן לי את סה"כ, הוא נותן לי עם הריבית והצמדה של השנים הקודמות. אני יכולה להגיד את החיוב השנתי של אותה שנה. החיוב השנתי הוא למעשה הקרן לאותה שנה."

1. התובעת הוכיחה וביססה את טענתה בדבר קיומו של חוב של הנתבעת באמצעות פלט המחשב האמור וכשנציגת התובעת נחקרה בעניין ועדותה הייתה מפורטת ומהימנה. אין במעבר ממערכת מחשב ישנה לחדשה כדי לערער את הבסיס לקיומו של החוב או לשיעורו.
2. סעיף 326 לפקודת העיריות קובע:

"נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

1. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) מעגן בסעיף 3 את האפשרות להשיג על חיוב בארנונה וקובע:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות".

1. בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 778 -780 (2002) (להלן: "עניין עיריית טירת הכרמל") קבע כב' השופט י' אנגלרד:

"8. העמדה העקרונית-מסורתית של הפסיקה שדנה בחוק הערר הייתה כי "טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב-יפו [1], בעמ' 772 – 773).

[...]

10. בחודש יוני 1994 תוקן חוק הערר (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), תשנ"ד-1994). לחוק הערר התווסף סעיף 3(ג)...

[...]

11. נמצא כי משנת 1994 ואילך דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית, בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות.

[...]

12. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעתו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות."

1. בעניין ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק, (פורסם במאגרים המשפטיים) (30.08.2006) קבע כב' השופט א' רובינשטיין:

"... מדברי הנשיא שמגר עולה כי מגמת ההרחבה נובעת מהרצון להרחיב את יכולתו של האזרח לערור על חיובי הארנונה ולמצות את זכויותיו. בפסיקה מאוחרת יותר נומק הדבר כמומחיות גופי הערר ובמיצוי הליכים יעיל ומהיר, וזאת אף כאשר הטענות בעלות אופי עקרוני, ובכלל זה "בדבר פגמים בחוק העזר החל על הענין" (עניין יזום, בעמ' 494). אין לכחד, כי משנקפו השנים, וכמדיניות שיפוטית הבאה להתמודד עם עומס עצום בבתי המשפט ולקבוע סדר מינהלי ראוי, נוטה הכף השיפוטית להעברה מירבית של דיונים לועדות הערר (ראו עע"מ 3319/05 אלגריה פונטה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה באר-שבע (טרם פורסם) והאסמכתאות הנזכרות שם). יוטעם, כי אין בכך כדי לנעול את הדלת להליך שיפוטי, משמוצו ההליכים במערכת המינהל, או כשהנושאים מלכתחילה הם בעלי אופי משפטי או עקרוני מובהק, או בעלי חשיבות ציבורית; כך נפסק כי הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, אינן חלות על מקרים בהם מופנות טענות החייב "כנגד עצם חוקיות צו הארנונה, כנגד חוקיות שינוי סיווג מבניהן ביחס לתקנות ההסדרים..."

[ראה גם: עתמ (ת"א) 53457-09-11 עזבון המנוח ראובן דאון ז"ל נ' עיריית אור יהודה, (פורסם במאגרים המשפטיים) (11.08.2014)].

1. מעיון בנספח ה' לתצהירה של הגב' א' סגל עולה כי במהלך חודש ינואר 2005 נשלח מכתב מהנתבעת 1 למחלקת ארנונה מדור גבייה אצל התובעת שעניינו "בקשה להסדר והסרת העיקול" ובו נכתב:

"חברת דניאל רחיצה בע"מ מגישה בזאת בקשה מכם לעזרה והבנה על מנת למנוע את סגירת השטיפה, החברה נקלעה לקשים כספיים עקב המצב הכלכלי הידוע במשק וכן מזג האויר באחרונה לא היטיב עם מצבה, למרות זאת – דניאל רחיצה איננה מתנערת מהתחייבותה ואנו רוצים להגיע להסדר החוב. אנו ניגשנו לבנק על מנת לקבל הלוואת גישור גדולה לכיסוי חובות החברה לספקים שונים וכמובן לעירייה, כמו כן אמורים להיכנס שני שותפים חדשים אסטרטגיים שיעזרו כלכלית לחברה להתקיים. בבנק אמרו לנו שכל זמן שיש עיקול בחשבון לא ניתן לקבל הלוואה. אנו מבקשים כאן כרגע לבטל את העיקול עד סוף חודש זה, במידה ולא נגיע עם צ'קים לסוגר את כל יתרת החוב יוחזר העיקול לתוקפו..."

1. הצדדים חלוקים בשאלה באם ניתן לראות במכתב זה משום הודאה בקיום החוב. התובעת טוענת כי במכתב יש משום הודאה בקיום החוב ובקשה להצעת פשרה לשם תשלומו ואילו הנתבעים טוענים כי מדובר במכתב תחינה להקלה מפני עיקול, וללא בחינה של גובה החוב ומשכך יש לראותו על רקע האירועים הכוללים את קריסתה הכלכלית של הנתבעת 1. מהמכתב שלעיל עולה כי הנתבעת 1 לא כפרה בקיומו של החוב או בהיקפו ואף ציינה במפורש כי אינה מתנערת מהתחייבותה וכי היא מעוניינת להגיע להסדר חוב. עולה מכך כי הנתבעת 1 הכירה בקיומו של החוב ואף לא כפרה בהזדמנות זו בהיקפו, ומשכך יש לדחות את טענות הנתבעים בהקשר זה.

הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות

1. סעיף 6 לחוק החברות מורה כי:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה."

1. ב-ת.א (ת"א) 2020/98 עיריית תל אביב נ' אייזיק שפירא, (פורסם במאגרים המשפטיים) (10.09.2013) (להלן: "עניין שפירא") דנה כב' השופטת הד"ר מיכל אגמון-גונן במצב המשפט ביחס להרמת מסך וקבעה:

"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה, המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד...

הגדרת החוק עונה רק חלקית לשאלה מהי חברה במובן הכלכלי... ד"ר עמיר ליכט במאמרו: "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?", תאגידים ב/3, 65 (2005, להלן: ליכט, הרמת מסך) מבהיר כי: "התאגיד הוא טכנולוגיה משפטית – דרך לביצוע פעולות אשר הגשמתן בכלים משפטיים אחרים מסורבלת יותר, יקרה יותר, או בלתי-אפשרית.... להגדרה זו יש חשיבות לעניין הרמת המסך.

בהתאם לעקרון יסוד זה, לחברה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית מישויותיהם המשפטיות של בעליה ושל חברות הקשורות אליה. לפיכך, על דרך הכלל, קיים "חיץ" בין החברה לבין בעלי מניותיה וקיים "מסך" המפריד בין תכונותיה של החברה לבין התכונות של בעלי מניותיה.

הרמת מסך ההתאגדות פועלת באופן מנוגד ומטרתה העמסת חובותיו של התאגיד על כתפי בעלי המניות או שחקנים אחרים בפירמה...

כיוון שהרמת מסך פועלת לביטול החיץ של האישיות המשפטית, הרי שעיקר מהותה של האישיות המשפטית מבחינה כלכלית הוא האחריות המוגבלת הקובעת שלא ניתן להעמיס את חובות התאגיד על בעלי המניות בשעת חדלות פרעון. על פי עיקרון זה, אין בעלי המניות חבים בחובות החברה מעבר לסכום שהשקיעו בה (ראו ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116 (2003) (להלן: ענין ויטלי קריספי).

[...]

לכן, בצד התפתחותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, התפתחה גם הדוקטרינה של הרמת מסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. ליכט, הרמת מסך, שהגדיר את החברה כטכניקה משפטית, מבהיר, כי יש לשמר טכניקה זו רק כאשר היא רצויה מבחינה חברתית (עמ' 68)...

משמעותה של הרמת מסך, ככלל, היא הרחבה של מעגל היריבויות: על פי העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת, יריבותם של נושי החברה מצטמצמת ליריבות עם החברה עצמה בלבד, הרמת המסך, לעומת זאת, יוצרת יריבות גם בין הנושים לבין בעלי המניות של החברה. כאשר מרים בית-המשפט את מסך ההתאגדות, הוא יוצר יריבות ישירה בין הנושים לבין בעלי המניות, על מנת לשרת את האינטרס של הנושים להיפרע את מלוא החובות כלפיהם (ראו: אוריאל פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט יז', 167 (תשנ"ב). הרחבת מעגל היריבויות יכולה לפעול גם לטובתה של החברה עצמה, כאשר זו מבקשת את הרמת המסך על מנת למצוא את הנושה אחראי אישית כלפי בעלי המניות של החברה (ראו אירית חביב-סגל, דיני חברות (2007) (להלן: חביב-סגל, דיני חברות), 281).

ניתן לומר, אם כן, כי בהתאם לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, קיימת הפרדה בין "כיס העושר של החברה לבין "כיסי העושר" של הפרטים המשקיעים בה, כך שכל אחד מהם מהווה מקור נפרד לפירעון התחייבויות. מכאן, שכאשר יוצרת חברה התחייבות במהלך פעילותה העסקית, הרי שכיס העושר שלה, ושלה בלבד, הוא הכפוף לפירעון התחייבויות אלו. היריבות היחידה המתקיימת היא היריבות שבין החברה לבין הנושה. הרמת המסך, לעומת זאת, מאפשרת לבית המשפט להתעלם מקיומו של מסך ההתאגדות, וכך לכפוף את גם את כיסי העושר של בעלי המניות להתחייבויותיה של החברה. עם הרמת המסך, מתווספת יריבות נוספת אל היריבות המקורית, היא היריבות שבין הנושה לבין בעלי המניות של החברה (ראו חביב-סגל, דיני חברות, 282).

יוער כי יש להבחין בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה... בעוד שאחריות אישית מקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה."

1. התובעת טוענת בסיכומיה כי הנתבעים 4 ו- 5 עשו שימוש באישיות המשפטית של הנתבעת 1 באופן בו הקימו את הנתבעת 2 בסמוך להפסקת פעילותה של הנתבעת 1 תחת שם כמעט זהה ותוך שהעסיקה חלק מהעובדים של הנתבעת 1. נטען כי הנתבעת 1 לא שילמה ארנונה בין השנים 2001 ל- 2005 ואף לא דיווחה לרואי החשבון שהיו אחראיים על עריכת הדו"חות הכספיים על החובות העצומים שהיו לה כלפי התובעת בגין אי תשלומי הארנונה. לטענת התובעת אין מדובר בקשיים כלכליים זמניים אלא בהחלטה מושכלת של בעלי השליטה להימנע מתשלום לתובעת. נטען כי בהסכם שכירות שנחתם בין הנתבעת 2 לבין חברת אתרים מיום 12.12.2004 צוין כי "והואיל: והחברה לפיתוח ת"א יפו וצד ב' מעוניינים כי פעילות צד ב' תועבר ממקומו הנוכחי למקומו החדש כנזכר בחוזה זה". כלומר, לשיטת התובעת הנתבעת 2 נכנסה בנעלי הנתבעת 1 באופן בו פעילותה של הנתבעת 1 הועברה ממיקומה הנוכחי למיקומה החדש במרחק מאות מטרים בלבד מהמיקום הישן. נוכח כל אלו טוענת התובעת כי אין היגיון עסקי או הצדקה כלכלית בהקמה וברישומה של הנתבעת 2 היות והנתבעת 1 היתה יכולה להמשיך ולעסוק באותה הפעילות בנכס אלא כשמדובר בניסיון להתחמק מנושי הנתבעת 1 באופן של פירוק חברה אחת ו"פתיחת דף חדש" באמצעות חברה אחרת (סעיפים 15 – 20 לסיכומי התובעת).
2. לטענת התובעת יש לדחות את טענת רו"ח בן שמואל לפיה הקמת הנתבעת 2 נבעה מהצורך להוציא את הנתבעת 5 מהחברה היות ואילו זו היתה המטרה, הרי שלא היתה מניעה להגיש בקשה מסודרת לרשם החברות להעברת המניות מהנתבע 4 לנתבעת 5 (סעיף 21 לסיכומי התובעת). נטען כי הנתבע 4 הקים את הנתבעת 2 "כחברת קש" ללא כל תכלית עסקית מתוך כוונה להונות נושים ולהשתמט מתשלום חובות ארנונה לתובעת תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה ומשכך יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולחייב את הנתבעים 4 ו- 5 בהתחייבויותיה (סעיף 26 לסיכומי התובעת).
3. בעניין שפירא (שם) עמדה כב' השופטת הד"ר מ' אגמון-גונן על שלושת שלבי התפתחות ההסדר המשפטי של הרמת מסך:

"...ואכן, בשנת 2005 נחקק תיקון מס' 3, אשר בכל הנוגע לדוקטרינה של הרמת מסך, צמצם את המקרים בהם ניתן יהיה לעשות שימוש בדוקטרינה זו לרשימה סגורה של מקרים. ...

בשלב השלישי, לאחר תיקון מס' 3, העילה להרמת מסך, מקום בו מצא בית המשפט כי בנסיבות הענין הדבר "צודק ונכון", שוב לא עומדת כעילה עצמאית לבדה, אלא נדרש, בנוסף, כי יתקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6, קרי, שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, קובע סעיף 6 לאחר התיקון, כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד (ראו עניין אפרוחי הצפון, בפסקאות 69 – 70 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה; חביב-סגל, חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה – 2005: רפורמה חקיקתית בדיני החברות, לעיל 11 – 21). כמו כן, נוספה בסעיף 6 לחוק החברות דרישה ליסוד נפשי, לפיו נדרשת מודעות של בעל המניות, כאשר גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות אך הימנעות מלבררם, ייחשבו למודעות, למעט אם מדובר ברשלנות בלבד. כן נקבע, כי בית המשפט יתחשב באחוז אחזקותיו של בעל המניות ובמילוי חובותיו כלפי החברה בהתאם לסעיפים 192 ו- 193 לחוק החברות ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...

לסיכום ניתן לעמוד על שלושה עיקרים העומדים בבסיס הדוקטרינה של הרמת מסך (בדגשים שונים לאורך התקופות).

ראשית, כפי שציינתי, תמיד הבהירו בתי המשפט כי הרמת מסך הינה צעד קיצוני שיש להיזהר בו מלעשות בו שימוש רק במצבים חריגים...

שנית, הרמת מסך בבסיסה מותנית בכך שנעשה שימוש לרעה בתאגיד, שבעל השליטה השתמש בתאגיד למטרות זרות שהביאו להונאה, קיפוח או חוסר צדק כלפי צדדים שלישיים, שהרי שימוש לגיטימי בתאגיד הוא שעומד בבסיס הדוקטרינה של האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת האחריות..

לבסוף, יש לזכור כי טענה בדבר קיומה של עילה להרמת מסך מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת לשם כך..."

1. למרות היותו של סעד הרמת מסך, חריג, בענייננו עולה כי אכן התמלאו התנאים לעשות כן. הנתבעת 2 קמה סמוך לסגירתה של הנתבעת 1 והשתיים פעלו בתחומים זהים והעסיקו עובדים זהים. קיימת אפשרות לפיה בעלי מניות יבקשו לחמוק מתשלומי ארנונה והתחייבויות אחרות באמצעות חיסולה של חברה והקמת חברה חדשה תחתיה, ואפשרות זו, היוותה, בין היתר, את הבסיס לחקיקתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (שיידון בהמשך), וכך אף ארע בנסיבות ב-ת.א (חי') 16064-07 עיריית חיפה נ' מ.ד. ספיד 2001 בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים) (06.11.2011) (להלן: "עניין ספיד") אליו הפנתה התובעת כאחת מהאסמכתאות המצדיקות הרמת מסך בענייננו. עם זאת, ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך. בע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב, (פורסם במאגרים המשפטיים) (23.03.2011) (להלן: "עניין ערעור שפירא") קבע כב' השופט, המשנה לנשיאה, א' ריבלין:

"7... ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות... נדמה שבענייננו ניתן להוסיף ולומר כי אין זה ברור מאליו שהקמת מספר חברות יצרה חובות גבוהים יותר או פגעה בעירייה. לפיכך אף אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן. בשל קושי זה חוקק בשנת 2004 סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה..."

1. כפי שיפורט להלן, בענייננו לעובדת הקמתה של הנתבעת 2 סמוך לסגירת הנתבעת 1, פעילותן בתחומים דומים והעסקת העובדים הזהים התווספה לנתונים נוספים שיש בה כדי להביא למסקנה שהדבר נעשה על מנת לחמוק מחובות, וכי יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות.

הברחת נכסים והעדפת נושים

1. התובעת טוענת בסיכומיה כי הנתבעים 4 ו- 5 הבריחו נכסים והעדיפו נושים באופן אסור, כך נטען כי הנתבעים הודו שפרעו את כל חובות הנתבעת 1 לספקים בטרם הפסקת פעילותה ובניגוד להצהרתו של הנתבע 4 לפיה, הנתבעת 1 קרסה כלכלית ולא יכלה יותר לעמוד בהתחייבויותיה כלפי נושים ובכלל זה כלפי התובעת. לטענת התובעת, גם רו"ח בן שמואל הודה כי הנתבעת 1 פרעה את כל חובותיה לספקים בטרם הפסיקה את פעילותה. נוכח האמור טוענת התובעת כי הנתבע 4 שילם את חובותיו לספקים מתוך הכרה כי העדר התשלום יפגע בהמשך בפעילות העסקית של הנתבעת 2 ומשכך עולה הדבר כדי העדפת נושים פסולה ודי בכך בכדי להורות על הרמת מסך כנגד הנתבעים 4 ו- 5 (סעיפים 26 ו- 27 לסיכומי התובעת). כנגד טיעון זה לא העמידו הנתבעים כל טיעון שיש בו כדי לשכנע בסיכומים מטעמם.
2. עדותו של הנתבע בשאלה של העדפת נושים פסולה על ידי החברה ונתבעים 4 ו- 5, הייתה מתחמקת, ולא הוגשה מטעם הנתבעים אסמכתא כלשהי בתמיכה לה, למרות שמדובר במסמכים שללא ספק היו בשליטת הנתבעים. לפיכך חל הכלל של הימנות מהגשת ראייה הפועל לחובת בעל הדין שהיה אמור להציג אותה ראייה. אין כל ספק שהנתבעים יכלו להוכיח בראיות מבוססות מהם החובות שלא שולמו ולמי לא שולמו החובות, אך הם לא עשו כן ואף לא העלו טענה ברורה עם פירוט של החובות, שיעורם ולמי הם קיימים, למרות שעניין זה היה פלוגתא ברורה בתובענה.
3. הנתבע נחקר בעניין החובות לאחרים והעדפת נושים ומאמצע עמ' 41 לפרוטוקול ועד סוף עמ' 42 לו, "נגרר" הנתבע בעל כורחו בעניין זה והודה שלא היו חובות לאחרים, ולאחר מכן ניסה לטעון כי היו לחברה חובות לו ולנתבעת 5, ובסופו של דבר בחצי פה טען והעיד באופן סתמי כי נותר חוב לספק בחו"ל, אך הסכום לא זכור לו. בכך אין ולו תמיכה מינימלית בטענת הנתבעים כי היו לחברה חובות לנושים נוספים ואלה לא שולמו, וזאת כנגד טענת התובעת בדבר העדפת נושים.
4. בתצהיר העדות הראשית הקצר של רואה החשבון מטעם הנתבעים, רו"ח שי בן שמואל העיד בקצרה בעניין מהותי זה כי: "דניאל רחיצה הפסיקה לקיים פעילות עסקית בשנת 2005. את שנת 2005 סיימה בהפסד של 507,495 ₪... באותה שנה נותרו חובות רבים שלא שולמו על ידה לנושים רבים ובהם בנקים, ספקים ובעלי מניות". הא ותו לא.
5. מדובר, כאמור בעניין מהותי, בפלוגתא מפורשת בתובענה, ולמרות זאת לא נתן רואה החשבון פירוט כלשהו, כל שכן שלא צירף כל אסמכתא למרות שלא היה אמור להיות כל קושי בצירוף אסמכתאות לחובות אלה, וודא שלא היה כל קושי בהוכחת חובות שנותרו לבנקים. גרסה זו גם לא עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע כאמור לעיל.
6. נוכח האמור, מתקבלת טענת התובעת לפיה העדיפו הנתבעים לשלם חובות שונים ולהותיר "פתוח" את החוב לתובעת.
7. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים 4 ו- 5 הבריחו נכסים באופן המשתקף בדו"ח הכספי של התובעת לשנת 2004. כך נטען כי ביום 31.12.2004 לנתבעת 1 היה רכוש שוטף בשווי 267,390 ₪ ורכוש קבוע בשווי 1,051,656 ₪ כשרכוש זה נעלם כלא היה. עיקרו של הרכוש הקבוע היה מכונת השטיפה שערכה למעלה ממיליון ₪. לימים, בדו"ח הכספי של הנתבעת 1 לשנת 2005 נגרע הרכוש באופן שסך הרכוש הסתכם בסך של 11,339 ₪ בלבד. הנתבע 4 סיפק גרסה חלופית להברחת הנכסים, לפיה, מכונת השטיפה נגרטה נוכח העדר האפשרות לעשות בה שימוש. גרסה זו, טוענת התובעת, היא שקרית ועומדת בסתירה לדו"חות הכספיים. בנוסף, נטען כי לא הובהר על ידי הנתבעים לאן הועבר הרכוש השוטף שהיה בחברה ובכלל זה מזומנים בשווי של כ- 200,000 ₪ ודי בכך בכדי להוכיח הברחת נכסים פסולה (סעיפים 28 – 31 לסיכומי התובעת).
8. הנתבעים מכחישים הברחת נכסים וטוענים כי המכונה נגרטה וכי הנתבעת 2 קנתה מכונה חדשה אחרת. לטענתם לא ניתן היה להעביר את המכונה למיקום חדש, ובשנת 2012 רכש מאן דהו את המכונה כ"ברזל".
9. לאור חומר הראיות שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי גם כאן הצדק הוא עם התובעת. עיון בדו"חות הכספיים של הנתבעת 1 ליום 31.12.2004 מלמד כי החלק הארי של הרכוש הקבוע היה מכונת השטיפה אשר עלותה עמדה על 1,023,521 ₪ בניכוי פחת בסך של 338,919 ₪, אשר ניתן לו ביטוי בעלות מופחתת של 684,602 ₪ (ראה ביאור 4 לדו"ח). בדו"ח הכספי ליום 31.12.2005 עמד הרכוש על סך של 11,339 ₪ בלבד ואין כל ביטוי למכונת השטיפה בשנה זו תחת ביאור 4 הוא הביאור שכותרתו רכוש קבוע והוצאות יסוד. בדו"ח הרווח וההפסד תחת הכותרת "הוצאות אחרות, נטו", מופיע סך של 568,322 ₪ ובביאור 12, הוא הביאור לסכום זה עולה כי מדובר בסכום הנובע משילוב של "הכנסות מהשכרת מכונת שטיפה" בסך של 42,000 ₪ ומהפסד ממימוש רכוש קבוע בסך של 610,322 ₪.
10. בחקירתו הנגדית נשאל רו"ח בן שמואל אודות מכונת השטיפה והביטוי שניתן לה בדו"חות הכספיים (עמ' 25 – 26, 28 - 29 לפרוטוקול) ועל כך העיד:

"ש. ביאור 4 – אתה יודע מה עירית תל אביב טוענת לגבי מכונת השטיפה-

ת. שהעבירו את מכונת השטיפה ממקום למקום זו הטענה שלכם?

ש. לפי דוח בסוף שנת 2004 שווי מכונת השטיפה היתה 684,602 ₪. תאשר לי בבקשה.

ת. השווי בספרים 684,602 ₪.

ש. מה קרה לשווי המכונה בשנת 2005.

ת. אפס.

ש. למה.

ת. מאחר והמכונה למיטב ידיעתי נגרטה.

ש. מה זאת אומרת למיטב ידיעתך.

ת. משיחות עם הלקוחות, אני אמרתי שגם יהודית הייתה נותנת לנו אינפורמציה.

ש. מי אמר לך שהמכונה נגרטה.

ת. שהמכונה לא שווה כלום, אורן או יהודית או שניהם.

ש. אתה לא זוכר.

ת. לא. בשנת 2005.

[...]

ש. יש אסמכתא לגריטה הזו.

ת. לא חושב. יכול להיות שיש אך אני לא זוכר.

ש. לפי מה שאני מבינה שגורטים של המכונה השווי שלה אפס.

ת. נכון.

ש. איך זה מתיישב עם השווי שלה בספרים.

ת. השווי שמופיע לך בספרים ולכן הדגשתי את המילה בספרים, הוא השווי עלות פחות הפחת שנקבע בפקודת מס הכנסה, וזו היתרה שמופיעה 684,602 ₪, בד"כ מכונות שטיפה לא מחזיקות הרבה שנים, בד"כ הפחת של מכונות כאלה נמוך מירידת הערך האמיתית שלהם. כלומר, הפחת שנתן המחוקק נמוך מהמצב בפועל.

[...]

ש. מפנה לביאור 4, רכוש קבוע של החברה ליום 31.12.04 היה 784,266 ₪. מתוך זה מכונת השטיפה 684,602 ₪ זה הנכס הכי מהותי של החברה.

ת. נכון.

ש. אין צורך לכתוב שהמכונה נגרטה.

ת. לא חייבים.

[...]

ש. הפסד מימוש מרכוש קבוע 610,632 ₪ מה זה אומר.

ת. מהפעילות הזו, מהשכרת המכונות, היה לנו הכנסה של 42,000 ₪ והפסד מרכוש קבוע של 610,000 ₪.

ש. מה הכוונה של מימוש.

ת. מימוש הכוונה גריטה, או מכירה.

[...]

ש. אני אומרת לך שמהסעיף הזה אני מבינה שדניאל רחיצה מכרה את מכונת השטיפה בסך 75,000 ₪ תאשר.

ת. לא יודע, לא יכול לתת תשובה.

ש. אם תעיין במסמכים האלה אתה תוכל לראות אם המכונה נמכרה בסך 75,000 ₪.

ת. כן אני לא יודע אם המכונה נמכרה. אולי בדוח רשום.

ש. אתה אומר שזה יכול להיות גם מכירה.

ת. יכול להיות."

1. הנתבע 4 נשאל אף הוא בחקירתו הנגדית בדבר מכונת השטיפה (עמ' 38 – 39 לפרוטוקול) והעיד:

"ש. למה לא הגשת השגה.

ת. שאנו סגרנו את העסק בסוף שנת 2004. רק שנה אחרי זה הגיעה דרישת חוב מהעירייה אחרי שפתחתי את המקום החדש בנמל תל אביב, מבנה חדש, קונספט חדש של עסק, שהייתי שותף לבד... העירייה ביקשה הבהרה שאם היתה העברה של איזה שהוא נכס מחברה לחברה, הבאתי אישור של רו"ח שהצהיר שהחברה לא רק שלא העביר לי או למישהו אחר כסף אלא שנשארו לה חובות, נשארו חובות לי כבעלך מניות ולפסקים, המכונה נגרטה לברזל. אני רכשתי מכונה חדשה מחו"ל והקמתי עסק חדש באותו מתחם אך לא באותה נקודה, אלא במיקום אחר.

ש. מתי המכונה נקנתה.

ת. בסוף שנת 2004.

ש. היו עוד מכונות שטיפה בדניאל רחיצה.

ת. לא. תחנה לא צריכה יותר ממכונת שטיפה. יש מכונה אחת. בדיון הקודם עלה אם המכונה נגרטה או לא נגרטה. אנו נמצאים בעידן מתקדם של טלפונים בתקופה ההיא יש לי טלפון סמסונג קטן שבאה המכונה וגרטה את המכונה. מדובר במכונת גריסה. (העד מראה סרטון שצולם בטלפון נוקיה שלו).

[...]

ש. אתה אומר שהיא נגרטה בסוף שנת 2004.

ת. כן.

ש. שהיה צו הריסה.

ת. כן"

1. עולה מהאמור הוא כי מכונת שטיפה שהייתה הרכוש המרכזי של החברה בשנת 2004, "נעלמה" כלא הייתה בשנת 2005. ככל שמדובר ברישום חשבונאי גרידא, רואה החשבון אמור לרשום נכסים אלה עפ"י כלי גריטה חשבונאיים, ולא ברור כיצד שאב את האינפורמציה הזו מבעלי המניות. ככל שמדובר במכירת המכונה, היה צריך להיות לכך ביטוי באסמכתאות חשבונאיות. הגרסה שהמכונה נמכרה כברזל אינה הגיונית ואינה סבירה, ומעבר לכך אינה נתמכת בראייה כלשהי, לרבות צילומים שהנתבע העיד כי נמצאים ברשותו. הנתבעים לא הגישו ראייה כלשהי על כך שערכה של המכונה אפס, על כך שלא ניתן להשתמש בה, על שאירע למכונה וכן לא על טענתם כי לא ניתן היה לפרק את המכונה ולהרכיב אותה במקום החדש. בנוסף, אין כל הגיון כי כשנה לאחר שהמכונה נגרשה ערכה ירד לאפס. הנתבעים גם לא הוכיחו כי לא ניתן להעביר מכונה זו למקום חדש, ולא הציגו כל אסמכתא ביחס למכירת המכונה כ"ברזל" בשנת 2012. גם לא ברור כיצד החזיקו את המכונה עד אותו מועד בשנת 2012 בו נרכשה המכונה כ"ברזל" במקום הקודם, ולמה להם לעשות כן. מכל אלה עולה כי מדובר בגרסת בדים, וכי אכן, כטענת התובעת, רכושה של החברה הוברח על ידי בעלי מניותיה והועבר לעסקים החדשים שלהם.

חבות אישית של הנתבעים 4 ו- 5 מכוח התנהלות אישית שבחוסר תום לב

1. התובעת טוענת בסיכומיה כי אי תשלום הארנונה עולה כדי אי קיום חוזה בתום לב המצדיק את ייחוס חובות החברה לגורם שבידו הייתה השליטה הבלעדית על דרך התנהלות החברה. כך נטען כי הנתבע 4 כבעל מניות ומנהלה הבלעדי בחברה פנה לתובעת בראשית שנת 2005 לשם הסדרת החוב של הנתבעת 1 תוך שהוא מציג מצג שווא לפיו החברה מעוניינת בהסדר החוב וכי באפשרותה לעמוד בתשלומים. בפועל, נטען כי התברר שמצגיו של הנתבע 4 לתובעת היו שקריים היות ובאותו מועד ידע כבר כי הנתבעת 1 אינה הולכת לעמוד בפירעון החוב היות והפסיקה את פעילותה, וכאשר בכוונתו להקים חברה חלופית לשם התחמקות מהחובות לתובעת (סעיפים 39 – 41 לסיכומי התובעת).
2. לטענת התובעת, הנתבע 4 ידע היטב עת ניהל משא ומתן עם התובעת, על דבר היעדר יכולתה של הנתבעת 1 לעמוד בהסדר חוב ומצגיו נועדו "להרוויח זמן" לנתבעים ולמנוע פעולות גבייה נוספות מצד התובעת. נוכח המצגים האמורים טוענת התובעת כי התגבשה עילה להטלת אחריות אישית על הנתבעים 4 ו- 5 תוך חיובם בתשלום מלוא חובותיה של הנתבעת 1 לתובעת (סעיף 42 לסיכומי התובעת). לבסוף, נטען בהקשר זה כי התנהגותו של הנתבע 4 כמנהל החברה הבוחר אילו חובות לפרוע ומאילו להתעלם מהווה התנהגות פסולה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב ומהווה, כשלעצמה, עילה לחיובם באופן אישי בחובות החברה (סעיף 44 לסיכומי התובעת).
3. לשם תמיכה בטענותיה מפנה התובעת מפנה בסיכומיה לפסק הדין ב- ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט, (פורסם במאגרים המשפטיים) (20.09.2007) (להלן: "עניין וינבלט") (סעיף 39 לסיכומי התובעת), שם נפסק על ידי כב' השופטת ד' ברלינר כי:

"לענייננו: המסך לא הורם. חיובו של איתן ביחד ולחוד עם המערערות 1 ו- 2 מתבסס על חובות הזהירות כלפי צדדים שלישיים המוטלות עליו כמנהל החברה המתקשר בשמה עם אותם צדדים. חובות אלה קיימות הן מכוח פקודת הנזיקין וחוק החוזים והפרתן נעשתה באופן שהצדיק יחוס חובותיה של החברה לאיתן גם על פי הדין הישן. מקובל עלינו כי הטלתה של חבות אישית מכוח דיני הנזיקין על אורגן בחברה בגין פעולות אשר עשה בשם החברה תעשה במקרים חריגים בלבד, בדומה להטלת חבות על בעלי המניות על ידי הרמת מסך. במקרה הנוכחי, איתן היה למעשה הכוח הפועל היחיד מאחורי התקשרותה של משפחת ויינבלט עם חברת אדמון, תוך שהוא מייחס לשני בעלי המניות שמלבדו ערבות אישית שכלל לא יודעו לגביה (אשר סכומה הכולל היה 150,000 $). עובדה זו, כשהיא מצטרפת לאי תשלום הארנונה משך כל שנות ישיבתו במושכר ולאי תשלום של דמי שכירות כלשהם במשך תקופת המחלוקת הנדונה, עולים יחד כדי אי קיום חוזה בתום לב במפגיע ובעליל. התנהגות כגון דא מצדיקה כי חובותיה של החברה ייוחסו גם לגורם שבידו היתה למעשה השליטה הבלעדית על דרך התנהלות החברה".

1. מעיון בפסק הדין בעניין ויינבלט (שם) עולה כי שילוב נסיבותיו הוא שהקים את המסקנה כי מדובר באי קיום חוזה בתום לב, כך נקבע בעניין ויינבלט (שם) כי העובדה שמשפחת ויינבלט התקשרה עם חברת אדמון תוך ייחוס ערבות אישית לשני בעלי מניות אחרים שלא ידעו לגביה והעובדה שלא שולמה ארנונה במשך כל שנות הישיבה במושכר ולא שולמו דמי שכירות, כל אלו יחדיו מובילים יחד להתנהגות חסרת תום לב.
2. בענייננו, אין ספק כי מכתבה של החברה מפי הנתבע 4 נועד "למשוך זמן" ולעכב את פעולת הגבייה. זאת ועוד, משיכת זמן זו נעשתה עת שהחברה עדיין החזיקה בנכס והמשיכה לצבור בגינו חובות ארנונה אשר בשלב זה כבר לא היה בכוונתה לשלם, שעה שהיא נערכה למעבר מהנכס ו"החלפת" חברות.
3. מדובר בפעולה שנעשתה על ידי הנתבעים 4 ו- 5 באופן אישי, בחוסר תם לב ותוך הצגת מצגי שווא שנועדו "לקנות" לחברה זמן, ואשר הכבירו את נזקי התובעת. לפיכך, למצער חבים הנתבעים 4 ו- 5 באופן אישי בגין החוב שנוסף ממשלוח המכתב ביום 4.1.05 ועד למועד פינוי הנכס.

הטלת חבות אישית על בעל שליטה בחברה פרטית מכוח חוק ההסדרים

1. התובעת עותרת להשתת החבות בארנונה על הנתבעים 4 ו- 5 מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (סעיף 32 לסיכומי התובעת) הקובע כי ניתן להשית חבות בארנונה על בעל שליטה בחברה פרטית כשהחברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה, ובענייננו, במועד בו הפסיקה הנתבעת 1 את פעילותה, בשנת 2004. נטען כי הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מחילות לצורך גביית הארנונה את הוראות סעיף 119(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] לפיהן, לשם גביית חוב מבעל השליטה בחברה יש צורך בהתקיימותם של 6 התנאים המנויים בסעיף. לטענת התובעת, נטל ההוכחה ביחס ל - 5 התנאים הראשונים רובץ לפתחה של התובעת. לטענתה, אין חולק כי התקיימו התנאים בנסיבות המקרה: הנכס שימש למסחר ולא למגורים; חובה של החברה הוא חוב סופי שלא הוגשו בגינו השגות או עררים; החברה לא פרעה את החוב והפסיקה את פעילותה בשנת 2004; הנתבע 4 והנתבעת 5 הם בעלי השליטה יחדיו במלוא הון המניות של החברה. נוכח האמור, טוענת התובעת כי הנטל ביחס להתקיימותו של התנאי ה- 6 עובר לכתפי הנתבעים להראות כי לא הבריחו נכסים (סעיפים 33 – 35 לסיכומי התובעת). מכלל האמור, עולה, לטענת התובעת, כי מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המצדיקות את חיובם האישי של הנתבע 4 והנתבעת 5 בחובות הארנונה של הנתבעת 1 (סעיפים 37 – 38 לסיכומי התובעת).
2. בסיכומיהם עומדים הנתבעים על העובדה, לפיה, במסגרת כתב התביעה, עותרת התובעת לחיובו של הנתבע 4 בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ולחיובו של זה בלבד. נטען כי אין בכתב התביעה זכר לנתבעת 5 בהקשר זה ומשכך יש לראות בטענות התובעת בסיכומיה משום הרחבת חזית פסולה. עיון בכתב התביעה מלמד כי יש ממש בטענות הנתבעים, במסגרת סעיף 16 לכתב התביעה נטען:

"16. בנוסף תטען התובעת כי לגבי הנתבע 4, העובדות המתוארות לעיל, מקימות את הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בגינן יש להחיל על הנתבע 4 את הוראות סעיף 8ג לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, לאפשר הרמת מסך ההתאגדות בחברה ולייחס לנתבע 4 את חובות החברה לתובעת"

1. מהאמור לעיל עולה כי טענת הנתבעת להרחבת חזית פסולה ביחס לנתבעת 5 מתקבלת היות וזו לא הועלתה במסגרת כתב התביעה אלא נטענה לראשונה בסיכומי התובעת וכשזו בחרה שלא להתייחס לטענת הנתבעים בדבר הרחבת החזית במסגרת סיכומי התשובה מטעמה.

1. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן ... ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן [א] כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה"

1. סעיף 119א(א) לפקודה המשלים את סעיף 8(ג) לעיל וקובע:

"(1) היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם... בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראת פסקאות (1) ו-(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

1. בע"א (ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, (פורסם במאגרים המשפטיים) (22.06.2010) (להלן: "עניין כפר שמריהו") נדרש כב' השופט י' שנלר להסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(1) לפקודה וקבע:

"15. הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לעולם בתיקון חקיקה עקיף, בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד-2001. תכליתו של התיקון הייתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר את מצבם הכלכלי הרעוע אותה עת.

אחד האמצעים שקבע המחוקק היה לאמץ את "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, ובכך להסמיך את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה.

[...]

אולם כבר נקבע שתכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא תכלית ראויה. הזהות המשפטית בין בעל שליטה בחברה פרטית ובין החברה, מצדיקה את הטלת חובות הארנונה על כתפיו, בנסיבות בהן לא עולה בידיו לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה, ואין לראות בפגיעה בקניינו בנסיבות האמורות פגיעה שאינה מידתית (ראו עת"מ (תל-אביב) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (לא פורסם, 16.10.07)).

[...]

בהקשר זה ראוי להזכיר כי המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רק את הוראת ס"ק (1) לסעיף 119א לפקודה, ולא את כלל הסדר הקבוע בו, אשר מגביל את היקף הגבייה מצד ג' לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו. משמעות אי הכללת ההגבלה היא שהרשות המקומית רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכוח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה. האפשרות להעביר בפועל נכסים בפירוק מרצון המוגבלת יותר בפירוק שאינו מרצון, אינה רלוונטית לסמכות הניתנת לרשות. תכליתו של הסדר הוא בהעברת הנטל לכתפי בעל השליטה, שכן הדרישה שהרשות היא זו שתוכיח הברחת נכסים בפועל בחברות פרטיות המנהלות עסקיהן בשטחה אינה סבירה. הרשות המקומית, אף בשונה מרשויות המס, נעדרת כל אמצעי מעקב או פיקוח אחר מצבת הנכסים בעסקים המנוהלים בתחומה, במועד כזה או במועד אחר, וכל העברת נטל הוכחה אל כתפיה סותר את כוונת המחוקק בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

17. ההסדר קובע חזקה שבחוק, לפיה, רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה.

[...]

הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו, י' קדמי על הראיות, עמ' 882).

איני רואה לקבל את טענת המערערים שנטל השכנוע להוכחת הממצא השלילי שלא הועברו נכסים לבעל השליטה הוא מצומצם או מזערי. לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימש כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די."

ראה לעניין זה גם: ע"א (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד-מונוסון נ' חיים רומנו, (פורסם במאגרים משפטיים) (28.08.2012).

1. הנתבעים טוענים בסיכומים כי התובעת כשלה בהוכחת התנאי הראשון היות וחלק מהנכס אותו החזיקה הנתבעת 1 שימש למגורים ועל כן לא ניתן להחיל ביחס לחלק זה את הוראות חוק ההסדרים. עוד נטען בהקשר זה כי אין הבחנה בין 3 סוגי הנכסים אשר לגביהם נטען כי הוחזקו על ידי הנתבעת 1 ("שירותים כללי/רחיצת מכוניות, קרקע תפוסה ומגורים") כך גם לגבי החלק המוגדר כ"קרקע תפוסה" שיכול שיוצמד לחלק המוגדר כ"מגורים" או לחלק המוגדר כ"שירותים כללי" ובהקשר זה התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי החיוב הוא בגין נכס שאינו למגורים (סעיף 48 לסיכומי הנתבעת).
2. במסגרת סיכומי התשובה מתייחסת התובעת לטענות הנתבעים ביחס לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודה וטוענת כי טענה זו הועלתה על ידי הנתבעים לראשונה בשלב הסיכומים ובשל כך מדובר בהרחבת חזית אסורה. שנית, מעולם לא נטען כי הנכס שימש את החברה למגורים. שלישית, גם אם היה סיווג חלקי בנכס של מגורים, הרי שמדובר לכל היותר בשטח של 28 מ"ר בלבד מתוך שטח של כ- 550 מ"ר, כך שממילא סיווג תיאורטי זה של 28 מ"ר בטל בשישים ואין בו בכדי להשליך על הסיווג הכללי והעיקרי של הנכס, עסקי (סעיף 5 לסיכומי התשובה של התובעת).
3. הגב' שירלי פייג שרעבי, עובדת האגף לחיובי ארנונה במחלקת שומה ג' אצל התובעת, הצהירה כי הנתבעת 1 החזיקה בין התאריכים 01.09.1999 – 01.11.2005 בנכס המצוי ברח' התערוכה 3, תל-אביב (סעיף 3 לתצהירה של הגב' שירלי פייג שרעבי). עיון ממכתב שהוצא על ידי התובעת לנתבעת 1 בדבר הארנונה (נספח א' לתצהירה של הגב' שירלי פייג שרעבי) מעלה כי נתנה על ידי התובעת הודעה בדבר ארנונה מס' 0203-0032-001-12 בגין שטח של 300 מ"ר בשימוש שרותים-כללי/ רחיצת מכוניות; ארנונה מס' 0203-0032-002-19 בגין שטח של 221 מ"ר בשימוש קרקע תפוסה; ארנונה מס' 0203-0032-003-16 בגין שטח 28 מ"ר בשימוש מגורים. במסגרת עדותה נשאלה הגב' שירלי פייג שרעבי לעניין הנכס (עמ' 20 לפרוטוקול) ובעניין זה העידה:

"ש. מה באת לאשר, שהחברה דניאל פרקינג.

ת. שהחברה החזיקה משנת 1999 עד ליום 1.11.2005.

ש. לפי חוזה השכירות, שלושה נכסים. היא החזיקה בשטח של 300 מ"ר בקומת קרקע בשימוש שירותים כללי/רחיצת מכוניות החל מיום 1.9.99, היא החזיקה בנכס שני החל מיום 1.12.99 שטח של קרקע תפוסה 221 מ"ר, לא יודעת לשם מה.

השטח השלישי – קומת קרקע שטח של 28 מ"ר, בשימוש מגורים.

ש. איפה נמצאים השטחים.

ת. לא. לא התבקשתי לבדוק. אנו שנמצאים בעירייה עצמה מקבלים הודעות כולל מספרים של חשבונות, ברוב המקרים אנו לא יוצאים לבדוק איפה יושב הנכס. למעט בקשות מסוימות מישהו סיוג נכסים. שאנו מבצעים חילופים בעיר אנו מבצעים אלפי פעמים בשנה אנו לא, לא יוצאים לכל מקום ומקום ומוודאים שמישהו יושב שם. אנו מסתמכים על מספרים שאנו מקבלים. אנו חיובי ארנונה אנו חיים על חיוב הארנונה אלא אם כן קיבלנו השגה בעניין, זה דברים שאני לא יודעת אותם".

1. בפועל אין מדובר בשימוש למגורים, וגם השטח הנטען למגורים בטל בשישים בכלל הנכס, ומכל מקום הנתבעים לא טענו בכתב ההגנה כי השטח משמש למגורים וכי לכן לא חל חוק ההסדרים, ולפיכך אני מקבלת את טענות התובעת בעניין זה.

1. לטענת הנתבעים במועד סיום הפעילות של הנתבעת 1 לא היו ברשותה נכסים והיא נותרה חייבת חובות בסכומים של מאות אלפי שקלים, על כן לא ניתן לטעון כי נכסים כלשהם הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה או בתמורה חלקית (סעיף 53 לסיכומי הנתבעים).
2. כאמור בפסק דינו של כב' השופט י' שנלר שלעיל, תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הוא להעביר את נטל ההוכחה מהרשות לבעל השליטה נוכח אי סבירותה של דרישת הוכחה מעין זו כלפי הרשות. נוכח הקצאת נטלים זו, על בעל השליטה, הנתבע בענייננו, להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות באמצעות שימוש בעדויות ובמסמכים, המראים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימש לשם פירעון חובות החברה לנושיה וכשאין די בהוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מהנושים. נקודת שיווי משקל זו מובילה למסקנה כי בענייננו, הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המונח לפתחם כי נכסי החברה במועד הפסקת הפעילות שימשו לשם פירעון חובות החברה.
3. כמו כן ראה המסקנה בדבר הברחת נכסים בפועל על ידי הנתבעים בסעיפים 58 ו- 61 לעיל.
4. מהאמור לעיל עולה כי בענייננו מתקיימות הנסיבות המפורטות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המצדיקים את חיובו של הנתבע 4 בחובות הארנונה של הנתבעת 1.

חבותן של הנתבעות 2 ו- 3

1. התובעת טוענת כי הנתבעת 2 הוקמה על ידי הנתבע 4 וכשיש לראות בפעילותה של זו המשך ישיר לפעילותה של הנתבעת 1 ובשים לב ל: א) לסמיכות הזמנים בין מועד הקמתה של הנתבעת 2 למועד בו הפסיקה הנתבעת 1 את פעילותה; ב) לעובדה כי שתי החברות נושאות שם כמעט זהה; ג) שתי החברות פועלות במיקום כמעט זהה ;ד) שתי החברות עובדות עם אותם ספקים ושתי החברות העסיקו את אותם עובדים. נוכח כל אלו סבורה התובעת כי לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעים העבירו את פעילותה של הנתבעת 1 לנתבעת 2 הממשיכה בפעילותה של הראשונה תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות במטרה להתחמק מתשלומי חובותיה לתובעת. התובעת מתבססת בהקשר זה על שנפסק בעניין רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, 716 (2000) (להלן: "עניין רשף קבלנים") על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה. עיון בפסק דין זה מעלה כי יש לאבחן את נסיבותיו ואת שנפסק בו מענייננו אנו, בין היתר, נוכח העובדה שבמרכזו של פסק הדין בעניין רשף קבלנים (שם) נדרש בית המשפט לשאלת הרמת מסך בהקשר של חברות קשורות שפעלו מהותית בצוותא חדא, עובדה השונה באופן מהותי מענייננו אנו. ברשף קבלנים (שם) נפסק על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי:

"מכאן פסק בית משפט קמא צעד אחד נוסף, ובאמצעות עקרון "הרמת מסך" הגיע למסקנה כי החברה המבקשת והחברה המשיבה, שהן חברות קשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותו בעלים, הן, למעשה, ישות כלכלית-עסקית-אחת, וההפרדה ביניהן מלאכותית. מכך הסיק שהרכב הינו בבעלות אותו גוף עסקי המורכב משתי החברות גם יחד אשר החברה החייבת נמנית עליו. אם כך, ניתן היה לממש את הרכב לתשלום חובותיה של החברה החייבת.

על הילכות הרמת המסך ביחס לאשכול חברות במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה לא חלקה המבקשת. היא חלקה בעיקר על התשתית העובדתית שהונחה על-ידי בית משפט קמא, ועל המסקנות שהוסקו ממנה שלפיהן יש להרים את המסך בין שתי החברות ולראותן כאחת.

עיון לגופם של המימצאים שנקבעו בידי בית-משפט קמא מצביע על כך שנמצאו מאפיינים עובדתיים רביים המצביעים על כך ששתי החברות – החברה החייבת והחברה המבקשת – התנהלו, לאמיתו של דבר, כגוף אחד, וההבחנה ביניהן הייתה מלאכותית ועקרה במציאות העסקית היומיומית. כך נמצא כי הבעלים והמנהל של שתי החברות שבידיו הוחזק הרכב עובר לתפיסתו נהג להקים כמה חברות שלא נמצא להן רציונל כלכלי אמיתי לבד מהרצון להיעזר במסגרתן המשפטית כדי לכלכל את תשלומי חובותיו לנושים.

[...]

לאור האמור, אין להתערב במסקנה כי החברה המבקשת והחברה החייבת הינן חברות קשורות אשר בנסיבות העניין ראוי להרים את המסך ולראותן כישות כלכלית- עסקית אחת..."

1. יוער כי התובעת טוענת ברמת הכותרת בסעיף 48 לסיכומיה כי יישום ההלכה שנפסקה בעניין רשף (שם) על נסיבות המקרה כאן מוביל למסקנה לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 2 והנתבעת 3 תוך חיובן בחובות הנתבעת 1 לתובעת (ראה גם את שנפסק בעניין ערעור שפירא (שם). אשר לנתבעת 2, חליפתה של הנתבעת 1, התביעה מתקבלת. באשר לנתבעת 3, התובעת לא הציגה תשתית עובדתית כלשהי המבססת נגדה את עילת התביעה, והתביעה נגדה ברכיב זה, נדחית.

התיישנות

1. הנתבעים טוענים כי עילת התביעה כלפי הנתבע 4 כבעל שליטה המבוססת על חוק ההסדרים נוצרה בסוף שנת 2004, הוא המועד בו חדלה מלקיים את העסקה או לכל המאוחר באמצע שנת 2005 עת בוצע צו ההריסה על ידי התובעת, צו שהביא לחיסולה המוחלט של הנתבעת 1 (סעיף 62 לסיכומי הנתבעים). עוד נטען כי משהתובעת טענה בכתב התביעה שהנתבעת חדלה לשלם ארנונה במהלך חודש ינואר 2001 ובשים לב לכך שהתובענה הוגשה בחודש דצמבר 2011 אזי התובענה ביחס לחוב ארנונה לשנת 2001 התיישנה כבר בשנת 2008, התובענה ביחס לחוב ארנונה לשנת 2002 התיישנה בשנת 2009, התובענה ביחס לחוב ארנונה לשנת 2003 התיישנה בשנת 2010 ואילו התובענה ביחס לחוב ארנונה לשנת 2004 התיישנה בחודשה ינואר 2011. נוכח כלל האמור, סבורים הנתבעים כי התובעת אינה יכולה לתבוע בעילה של הרמת מסך ונוכח העובדה שכל חוב הארנונה של הנתבעת 1, ככל שהיה, התגבש לחוב סופי במהלך חודש ינואר 2004 (סעיפים 63 – 67 לסיכומי הנתבעים).
2. לטענת הנתבעים יש אף לדחות את התובענה מחמת שיהוי המעיד על ויתור על זכות. כך בשנת 2006 ולאחר מכן בשנת 2008 ניסתה התובעת לגבות את החוב באמצעות משלוח מכתבי דרישה לבעלי השליטה על פי חוק ההסדרים. נטען כי במסגרת חליפת מכתבים זו, עמדה התובע על כך שבמידה והנתבעים יציגו מסמכים חשבונאיים להפרכת טענות העירייה, ייבדקו מסמכים אלו על ידי רואה חשבון חיצוני ועם סיום הבדיקה יינתן מענה לנתבעים. משכך המציאו הנתבעים את המסמכים המבוקשים אך אף על פי כן, עד ליום הגשת התביעה לא נקטה התובעת כנגד הנתבעים כל הליך נוסף לגביית החוב. לטענת הנתבעים הם הסתמכו על שתיקת התובעת ועקב כך שינו את מצבם לרעה ונוכח כך יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי המעיד על ויתור על זכות (סעיפים 70 – 71 לסיכומי הנתבעים).
3. במסגרת סיכומי התשובה התייחסה התובעת לטענות הנתבעים בדבר התיישנות התובענה וטענה כי יש לדחות את אלו נוכח העובדה שנקיטת פעולות גבייה מנהליות עוצרות את מרוץ ההתיישנות. נטען כי במסגרת הפסיקה נקבע כי על מנת שהרשות תוכל לטעון להפסקת מרוץ ההתיישנות לאור נקיטת הליכי גבייה מנהליים עליה להראות כי במהלך 7 השנים ועוד בטרם התיישן החוב היא החלה בנקיטת הליכי הגבייה. בעניינו טוענת התובעת כי פעלה בהליכי גבייה מנהליים ובתוך כך שלחה מכתב התראה ודרישה אף לב"כ הנתבעים ומשכך דין טענת ההתיישנות להידחות (סעיפים 12, 15 – 16 לסיכומי התשובה מטעם התובעת).
4. ב- עת"מ (חי') 5534-10-12 רביע נעאמנה נ' מועצה מקומית עראבה, (פורסם במאגרים המשפטיים) (13.09.2013) נדרש, בין היתר, כב' השופט ר' שפירא לעניין שאלת התיישנות במסגרת הליכי גביית ארנונה ובהקשר זה פסק כי:

"עוד אני קובע כי בנסיבות הענין אין כל מניעה לנקוט הליכי גביה כנגד העותר מכוח הוראות סעיף 8(ג) הנ"ל מאחר ומתקיימים התנאים המפורטים בהוראות החוק, ככל שהדבר נוגע לעותר.

יחד עם זאת, מוצא אני לנכון לדון בטענת ההתיישנות שהעלה העותר ולקבלה באופן חלקי בלבד. כפי שנקבע ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, [פורסם בנבו] (20.6.06), נישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן שכן הליך הגבייה המנהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. לפיכך ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה"במה" בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לביהמ"ש. כמו כן, נקבע, כי משנקבע כי חלה התיישנות לא ניתן לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לגביית חוב ארנונה בגין תקופה שמעבר ל-7 שנים.

בענייננו, המשיבה הוכיחה בתגובתה כי במהלך השנים ננקטו על ידה הליכי גבייה מנהליים באופן ממשי ועקבי כנגד החברה הראשונה. המשיבה צירפה לתגובתה "דו"ח פעילות לפי שלבי טיפול" שמפרט את הפעולות שננקטו כנגד החברה, מעיון בדו"ח המצורף, ניתן להבחין כי כבר ביום 13.02.2006 החלה המשיבה בביצוע הליכי גביה מנהליים, לרבות, ביצוע עיקולים. העותר מצדו לא טרח להתייחס לכלל הודעות העיקול המופיעות בדו"ח ו/או לסתור אותן. כאן המקום לציין כי לרשות שלטונית עומדת חזקת התקינות המנהלית. בהתאם לכך ומשנמנע העותר מלסתור את דו"ח הפעולות שהוגש על ידי המשיבה יש לראות בדו"ח הנ"ל משום ראיה מספיקה לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות".

1. עיון בחומר הראיות מלמד כי בין התובעת לנתבעים הוחלפו מכתבים ביחס לחוב הארנונה הכללית על סך 7002 ₪ כך ביום 21.11.2005 נשלח מכתב מהתובעת לנתבעת בדבר גבייה מבעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים תוך ציון האפשרות העומדת בפני הנתבעים להשיג על היות הנתבע בעל שליטה או בגין כך שהחוב נפרע (נספח 11 לתצהירו של מר אורן בוכוולטר) ועל כך השיב ב"כ הנתבע 4 במכתבו מיום 11.12.2005 (נספח 11 לתצהירו של מר בוכוולטר). לימים, ביום 13.01.2008 שלחה התובעת הודעה נוספת בדבר "חוב ארנונה כללית – גבייה מבעלי שליטה" (נספח 12 לתצהירו של מר בוכוולטר) על סך 210,780 ₪ בגין תקופת החזקתה מיום 01.01.2004 ועד ליום 31.01.2008 בנכס וביחס לחשבון 0203-0032-001-25 אשר לגביו שלחה התובעת "צו עיקול נכסי חייב הנמצאים בידי צד שלישי" כבר ביום 14.12.2004 (נספח 9 לתצהירו של מר בוכוולטר). נוכח האמור, החליפו הצדדים מכתבים אף במהלך חודשים אפריל, מאי ויולי 2008 (נספח 12 לתצהירו של מר בוכוולטר).
2. לאור האמור לעיל, אין ממש בטענת הנתבעים ביחס להתיישנות התובענה בהקשר זה ובשים לב לפעולות שננקטו ולהתכתבות בין הצדדים. יוער בהקשר זה, כי ראוי שרשות תפעל לשם גביית הארנונה באופן פעיל ולא תשתהה בעניין יתר על המידה, אך בנסיבות העניין לא חצתה התנהלותה של התובעת את מתחם הסבירות.
3. לפיכך נדחות טענות הנתבעים ביחס להתיישנות ושיהוי מצדה של התובעת ביחס לגבייה.
4. פסיקתא
5. התביעה נגד הנתבעים 1, 2, 4 ו- 5 מתקבלת.

הנתבעים 1, 2, 4, ו- 5, יחד ולחוד ישלמו לתובעת 973,274.34 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבעים, הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבעים וכן שכ"ט עו"ד 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

1. התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית ובנסיבות העניין, ובין היתר הייצוג המשותף של הנתבעת 3 עם יתר הנתבעים וקוצר היריעה הדיונית בעניינה, לא ראיתי לנכון לפסוק לה הוצאות.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ז, 10 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.