החלטה:

ההחלטה בתמצית: לאחר דיון וחקירת הפסיכיאטר המחוזי, אני מאמץ את חוות דעתו בנוגע לנאשם, וקובע כי הנאשם אינו בר עונשין. להלן נימוקי ההחלטה בהרחבה.

רקע:

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירות של נהיגת רכב בפסילה, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, זאת לאחר שנתפס בכף כשהוא נוהג ברכב, בתאריך 06.10.11. הנאשם נפסל לצמיתות מנהיגה על יד משרד הרישוי בתאריך 24.03.05. דבר הפסילה הודע לו ככל הנוגע לתיק זה ע"י שוטר בחקירתו (באירוע קודם) מיום 26.09.09.

הנאשם התייצב בפני מספר פעמים, וככל שניתן להבין ממנו הוא כופר בכך שידע על הפסילה, שכן לדבריו בזמן שהודע לו דבר הפסילה (26.09.09) היה במצב נפשי קשה, ובסמוך לכך אושפז במרכז לבריאות הנפש "אברבנל". בנוסף טוען הנאשם כי בעת שנהג ברכב היה במצב נפשי השולל ממנו אחריות.

הנאשם הציג מסמכים על פיהם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, בתיק אחר בבימ"ש זה, (נהיגה בפסילה משנת 2009). בנוסף מצאתי כי הנאשם אכן אושפז במרכז לבריאות הנפש "אברבנל" ביום (27.09.09) היינו יום אחד בלבד לאחר שהודע לו דבר הפסילה, על פי כתב האישום כאמור.

הנאשם התייצב בביהמ"ש מספר פעמים (גם כאשר לא נקבע דיון בעניינו) והתנהג בביהמ"ש באופן מוזר, אימפולסיבי ולא רציונאלי ככל שניתן היה להתרשם.

הנאשם נשלח בהחלטתי לבדיקה פסיכיאטרית ע"י הפסיכיאטר המחוזי, בשאלת כשירותו לעמוד לדין, מאחר והתקבלה במזכירות ביהמ"ש הודעה כי הנאשם מאושפז על פי צו הסתכלות.

חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי:

לתיק בית המשפט, התקבלה חוו"ד פסיכיאטרית של ד"ר דורון מזא"ה, מומחה לפסיכיאטריה מהמרכז לבריאות הנפש "אברבנל" המסונף לביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א, שבדק את הנאשם על פי מינוי הפסיכיאטר המחוזי תל אביב [להלן: "חוו"ד הפסיכיאטר המחוזי"].

הבדיקה בוצעה במסגרת אמבולטורית, וסיכומה כפי שהובא בחוות הדעת הכתובה הוא כי ככל הנוגע לאישום שבפני הרי שהנאשם:-

"בעת ביצוע העבירה היה במצב מאניפורמי ולא היה מסוגל לשלוט על דחפיו, לכן כנראה לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה בה מואשם".

חוות הדעת מבוססת על פי הרשום בה על אנמנזה של הנאשם, על בדיקות קליניות חוזרות שלו, וכן על עיון בסיכומי אשפוז קודמים בביה"ח בהם גם אשפוז מיום 27.09.09 כאמור וכן אשפוז מיום 08.08.11 (כחודשיים לפני הנהיגה ברכב).

בנוסף מבוססת חוות הדעת על פגישות שהתקיימו במרפאה ותועדו בתיקו הרפואי של הנאשם במרכז לבריאות הנפש "אברבנל" בתקופה הרלוונטית (מיום 06.03.11 ועד 04.03.12).

בבחינת עברו הפסיכיאטרי של הנאשם נמצא כי הנאשם מוכר למערכת הפסיכיאטרית משנת 2005, מ- 9 אישפוזים קודמים, כולל באישפוז על פי צו הסתכלות (בבאר יעקב). הנאשם מאובחן כלוקה במחלת נפש (פסיכוזה) מסוג "הפרעה סכיזואפקטיבית טיפוס מאני".

בתקופה הרלוונטית לאישומים שבפני, על פי ההיסטוריה הרפואית המתועדת של הנאשם, ככל הנראה לא הקפיד הנאשם על נטילת טיפול תרופתי, כתוצאה מכך התדרדר מצבו.

יש לציין בנוסף כי על פי ההסטוריה הרפואית, אישפוזו האחרון של הנאשם היה ב- 20.06.12 בהוראת צו הסתכלות, לאחר שהנאשם נחשד בעבירת תקיפה. הנאשם אובחן כמי שנמצא (שוב) במצב פסיכוטי מאניפורמי, המלווה בהתנהגות תוקפנית עם מחשבות שווא של רדיפה וגדלות (המכוונות כלפי מערכת בתי המשפט) ונמצא בלתי כשיר לדין.

סעיף 34ח' לחוק העונשין:

סעיף 34ח' לחוק העונשין התשל"ז -1977 (להלן- "החוק") קובע סייג לאחריות פלילית מחמת "אי שפיות הדעת". הסייג כלהלן:

" לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה, אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה. "

סעיף 34כב.(ב) לחוק קובע הוראה לעניין נפקותו של ספק בעניין זה, כדלקמן :

" התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג."

על מנת שיחול הסייג לאחריות פלילית מחמת "אי שפיות הדעת" לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין, על ההגנה הנטל להוכיח כי הנאשם סבל ממחלת נפש שגרמה לכך שלא היה מסוגל בעת ביצוע המעשים להבין את מהות מעשיו, את הפסול שבהם או להימנע מעשייתם, היינו, שקיים קשר סיבתי בין מחלתו לבין חוסר יכולתו להבין או לשלוט במעשיו. (ראה ע"פ 10166/09 פלונית נ' מ"י פורסם בנבו).

מידת ההוכחה הנדרשת מההגנה על מנת לעמוד בנטל הוכחת קיומו של הסייג לאחריות פלילית מכח "אי שפיות" הוא ברמה של העלאת "ספק סביר". די בכך שיתעורר ספק סביר בעניין יכולת הנאשם להבין או להימנע מהמעשים האסורים, על רקע מחלת נפש, כדי שהנאשם יוכר כמי שאינו בר עונשין.

לאחר הבאת הראיות המקימות ספק סביר, תידרש המאשימה לסתור או להסיר את הספק הסביר. על אף שמדובר בעניין שברפואה, בית המשפט, הוא המוסמך להכריע אם מתקיימים הרכיבים הנדרשים על פי דין לבחינת כשירות הנאשם לעמוד לדין ואחריותו למעשיו, ובין היתר בשאלות רפואיות אודות עצם קיומה של מחלה והאם היא באה בגדר מחלת נפש כמובנה בחוק, תוך שיכלול מכלול חוות הדעת והראיות האחרות המעידות על יכולת הנאשם להבין את הפסול במעשיו או להימנע מביצועם.

ההחלטה בענין זה מסורה לבית המשפט והוא חייב:-

" לבדוק בקפדנות את חוות הדעת של המומחים, תוך התחשבות בחומר הראיות בשלמותו ותוך שימוש בשכל הישר ובנסיון החיים, ובדרך זו להגיע למסקנה מהי הדעה המדעית ומהי הדיאגנוזה, אשר תואמות ביותר את עובדות המקרה הנדון בפניו ". (ע.פ. 83 /317 אלן גודמן נ' מ"י בעמ' 427).

ראה בנוסף חזרה על הדברים גם ב- תפ"ח (ת"א) 1140/00 מ"י נ' יריב יצחק בן יוסף ברוכים ; ובע"פ 3795/97 פלוני נ' מ"י (כב' הנשיא א. ברק, בעמ' 103).

לעניין ההסתמכות של בית-המשפט על חווֹת-דעת רפואיות ב-ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מ"י, קבעה כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן:

" אין חולק כי על בית-המשפט לתת לחווֹת-דעת מומחים ובכלל חווֹת-דעת מומחים בתחום הרפואי, משקל ראוי. חווֹת-דעת כאלה, הן ראיות המשמשות כלִי-עזר בעל חשיבוּת רבה בהִתחקות אחר האמת, בפסיקת הדין ובעשיית צדק. עם זאת, לעולם נתונה מלאכת השיפוט וההכרעה השיפוטית בידי בית-המשפט ולא בידי המומחים. בית-המשפט הוא הפוסק האחרון הן בשאלות עובדתיות והן בשאלות הרפואיות-משפטיות העומדות בפניו להכרעה. "

ד י ו ן :

קראתי ולמדתי בעיון את חוו"ד הפסיכיאטר המחוזי ואת קביעותיו כפי שצוטטו בהרחבה ברישא. ביום 17.12.12 העיד בביהמ"ש ד"ר דורון מזא"ה על חוות דעתו הפסיכיאטרית, ונחקר ע"י התובעת. התובעת בקשה לסתור את קביעתו כי מצא את הנאשם ביום המקרה כמי שלא היה מסוגל מחמת מחלתו הנפש ממנה סבל, לשלוט על דחפיו, ולהימנע מנהיגה ברכב.

התובעת התמקדה בשאלותיה ברישומים הרלוונטיים ליום העבירה מהחומר שבתיקו הרפואי של הנאשם, הפנתה למסמכי החקירה במשטרה מיום המקרה בהם מסר הנאשם לשוטרים גרסה קוהרנטית וברורה, והפנתה במיוחד לחוו"ד של ד"ר שור מהמרכז לבריאות הנפש "אברבנל" (עמיתו של ד"ר מאז"ה) אשר בדק את הנאשם בהפניית ביהמ"ש (בתיק תעבורה 28557/09 בפני כב' הש' נהרי שעניינו עבירות זהות), אשר מצא את הנאשם לא כשיר לעמוד לדין בעת ביצוע העבירות (2009) אך קבע כי בעת עריכת חוות הדעת (31.10.11) הנאשם כשיר לעמוד לדין.

התובעת מבקשת ללמוד מהעובדה כי ד"ר שור מצא את הנאשם "כשיר לעמוד לדין" כאמור וזאת 25 ימים בלבד לאחר שנתפס נוהג בפסילה בתיק דנן, כי הנאשם היה "כשיר" גם בעת שנהג (06.10.11). בכל הכבוד הראוי אני סבור כי התובעת נתפסה לכלל טעות.

יש להבחין בין 2 מבחנים שונים ל"כשירות לעמוד לדין":

1. מבחן הכשירות הדיונית – היינו כשירותו הנפשית של הנאשם לעמוד לדין, הנבחנת במועד ניהול המשפט, זאת על פי הסייג הקבוע בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, הדורש כתנאי לניהול משפט כי הנאשם יהיה במצב המאפשר לו להתגונן ולנהל משפט. במידה ונמצא כי הנאשם אינו מסוגל לנהל משפטו ימצא לא כשיר לעמוד לדין ויופסקו כל ההליכים נגדו. קיימת האפשרות לחדש את ההליכים בכל עת, אם יוטב מצבו הנפשי, בהתאם להוראות סעיף 17(ב) לחוק טיפול בחולי נפש תשט"ו-1955.
2. מבחן הכשירות המהותית – כשירות לעמוד לדין הנבחנת על פי מבחן קיומה של אחריות פלילית ביום העבירה על פי העמידה ב"מבחן השפיות" שבסעיף 34ח' לחוק העונשין.

העובדה כי מצבו הנפשי של אדם מאפשר לו לנהל משפט אינה משליכה כלל וכלל על השאלה האם היה אחראי לביצוע מעשיו ביום העבירה. גם המבחנים הנוגעים לקביעת קיומן של כל אחת מ"הכשירויות" כאמור הינם שונים בתכלית השינוי.

במקרה דנן, על פי חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי נמצא הנאשם 'כשיר לעמוד לדין' כיום מאחר והוא מבין ומסוגל לנהל את משפטו, אולם על פי חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר מזא"ה, בעת ביצוע העבירה, הנאשם לא היה מסוגל לשלוט בדחפיו שהובילו למעשים, ולפיכך הנאשם אינו נושא באחריות פלילית לעבירות שבוצעו ו'אינו בר עונשין'.

וכך העיד ד"ר מאז"ה בחקירה נגדית בתשובה לשאלות התובעת:

" הנאשם סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית... ההפרעה שלו מתבטאת בעיקר במצבי רוח שמלווים בהתנהגות חסרת שיפוט אפקט מרומם, מחשבות שווא של גדלות..."

[בפרוטוקול בעמ' 16 ש' 19].

בתשובה לשאלת ביהמ"ש אישר ד"ר מזא"ה כי הנאשם סובל ממחלה פסיכוטית, המוגדרת בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי ( DSMמהדורה IV). הפרעה פסיכוטית להבדיל מהפרעת אישיות או נוירוזה מאופיינת בפגיעה ביכולת בשיפוט המציאות. הפרעה סוציו-אפקטיבית ממנה סובל הנאשם מאופיינת במחשבות שווא מסוג גדלות, ובחוסר יכולת לשלוט בדחפיו, ובפרט בדחף המוביל אותו לנהיגה ברכב.

בחנתי בנוסף, את מכלול הראיות אשר בתיק החקירה, את הודעת הנאשם במשטרה, דוחות הפעולה של השוטרים שבאו עימו במגע, התרשמתי בעצמי מהנאשם מדבריו בביהמ"ש ומהתנהגותו בפני כפי שהתבטאה גם בפרוטוקול הדיונים הקודמים, עת התייצב הנאשם בפני וניתנה לו במה.

טוענת התובעת כי מעיון בהודאה שמסר הנאשם לחוקריו ביום המקרה ובמזכרים שערכו השוטרים, עולה כי הנאשם מבין את הנעשה, מוסר גרסה מפורטת, כולל תאריכים וזמנים ועונה לכל שאלות החוקרים. מכאן לטענתה ניתן ללמוד כי הנאשם בעל הבנה לנעשה וניחן בכושר לשיפוט המציאות.

ד"ר מאז"ה לאחר שעיין לבקשת התובעת בהודאת הנאשם ובמזכרי השוטרים כאמור, הסביר כי:-

" אין בדבריו שום דבר שיכול להעיד, אין בהם מחשבות שווא, אין רושם של הזיות, הוא מדבר לעניין, זה לא סותר את מה שכתוב בחוות הדעת. הוא לא בהכרח מסוגל לשלוט על הדחפים..., אף אחד לא טוען שהבן אדם סובל מדמציה. כל הידע הזה לא מעיד על שום דבר. זה שהוא יודע את כל הפרטים, גם פה הוא יודע ומתמצא הוא עורך דין כמעט כמוכם, עדין הוא יכול להיות חסר שיפוט, להתנהג בצורה לא מקובלת, לא תקינה מכל מיני סיבות שקשורות למחלה שלו". [בפרוטוקול בעמ' 18 ש' 5-11].

אני מוצא לנכון להעיר למאשימה נוכח טיעוניה בפני היום, כי למרות התנהגותו המניפולטיבית של הנאשם, שהינה מקוממת ומסוכנת ללא כל ספק, התנהגות אשר אליה התייחס גם הפסיכיאטר המחוזי, הרי כפי שקבע הפסיכיאטר, התנהגות זו מקורה בעצם קיומה של אותה מחלת נפש בה לוקה הנאשם, ולפיכך התנהגותו זו של הנאשם הינה בבחינת "היא הנותנת" ומעידה על מחלתו. וכך אבחן הפסיכיאטר המחוזי (עמ' 4, פיסקה שניה):-

" בנוסף למחלת הסכיזופרניה קיימת הפרעת אישיות עם סממנים פסיכופתיים, והשילוב בין שתי הפרעות אלו גורם לו לחוסר הבחנה בין טוב ורע מחד גיסא ולניצול מניפולטיבי של מצב זה מאידך גיסא ".

התובעת הפנתה את ד"ר מזא"ה לקביעה כי הנאשם מניפולטיבי ובמיוחד לכך שהנאשם מנצל את מחלתו בצורה מניפולטיבית, תוך שהוא יודע לתמרן על פי הוראות החוק ומתחמק מאחריות למעשיו. לכך השיב ד"ר מזא"ה כי:

" זה שבן אדם חולה זה לא אומר שהוא אידיוט, הוא בן אדם חולה, יודע להשתמש במחלה שלו לצרכים שלו" [בפרוטוקול בעמ' 18 ש' 19].

ועוד -

" אני לא חושב שהוא עובד עלינו. אני חושב שהוא חולה מצד אחד ומצד שני הוא לא טיפש. אני מניח שיש לו מידה רבה של יכולת להבין מה קורה מסביבו, ואיך לנצל את הסביבה שלו ואיך לנצל את כל הגורמים לטובתו. אבל יחד עם זאת חוסר היכולת לשלוט בדחפים זה קשור למחלה שלו ולא קשור דווקא ליכולת המניפולטיבית שלו. זה שהוא מתנהג בצורה חסרת שיפוט חסרת מעצורים מניפורמית זה חלק מהמחלה שלו".

[בפרוטוקול בעמ' 21 ש' 14].

סיכומו של עניין מצאתי כי חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי והמסקנות שבה מבוססות כדבעי.

סיכום והחלטה:

לאחר כל זאת, אני בדעה כי הונחה בפני תשתית המבססת לכל הפחות קיומו של "ספק סביר" בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, מחמת קיומו של הסייג של היותו במצב "אי שפיות" בעת ביצוע המעשים על ידו.

אני מאמץ במלואה את חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי. ודוק, אין מדובר בחוו"ד פסיכיאטרית המבוססת אך ורק על בדיקה מאוחרת של הנאשם ע"י פסיכיאטר שנערכה לאחר מעשה. חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי מבוססת ומעוגנת על היכרות מוקדמת וארוכת שנים של מערכת בריאות הנפש עם נאשם זה. מסקנת הפסיכיאטר מעוגנת ונשענת על תיעוד רפואי מלא המצוי בתיקו הרפואי של הנאשם בביה"ח "אברבנל", המפרט את תקופות אשפוזו ואת היותו של הנאשם במעקב ובטיפול במהלך ותוך כדי התקופה הרלוונטית בה בוצעו המעשים על ידו.

לאחר ששמעתי את עדותו של ד"ר מזא"ה שזומן על פי בקשת המאשימה להיחקר על חוות דעתו, מצאתי כי לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי הנאשם היה בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו בעל יכולת להימנע מביצוע העבירה. אני מאמץ את קביעת הפסיכיאטר המחוזי כי בעת ביצוע העבירות היה הנאשם במצב שבו לא יכול היה לשלוט על דחפיו, ולהימנע מנהיגה, ולפיכך מתקיים בו הסייג לאחריות פלילית שבסעיף 34ח' לחוק העונשין.

לאור כל זאת, אני מוצא כי הנאשם אינו בר עונשין.

לפיכך, על פי סמכותי מכח סעיף 170(ב) לחסד"פ מופסק ההליך הפלילי בענייננו.

ניתן צו לטיפול מרפאתי על פי החלטת הפסיכיאטר המחוזי.

מזכירות בית המשפט תעביר תוכן החלטתי זו לפסיכיאטר המחוזי.

מזכירות תעביר העתק החלטה זו למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (על אף היותו פסול לצמיתות ע"י המכון).

ניתנה היום, י' טבת תשע"ג, 23 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.