בפתח פסק הדין יש לומר כי אין מנוס מדחיית התביעה וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

רקע:

התובע, מר יאיר כהן (להלן: "התובע"), יליד 1946, חקלאי תושב במושב צרופה, הנמצאת בתחום השיפוט של הנתבעת מס' 1, נפגע ברגלו הימנית בתאריך 12.10.09 (להלן: "התאונה").

הפגיעה ברגלו הימנית היתה לא קלה וכתוצאה ממנה התובע נזקק לאשפוזים, ניתוחים ונותרה בגופו נכות.

התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ונקבעה לו נכות בגין פגיעה זו ע"י המל"ל בשיעור של 25%, המל"ל הפעיל תקנה 15. התובע אינו מקבל קצבת נכות למרות שיעור זה, היות והוא מקבל קצבת שארים וקצבת זקנה.

התביעה

טענת התובע כלפי הנתבעת מס' 1, היא כי פגיעתו היא תוצאה של נפילה לתוך בור ביוב ישן, אשר הנתבעת מס' 1 כשלה מלכסות אותו או לאטמו במסגרת החלפת כל מערכת הביוב במושב צרופה בשנת 1995.

לעניין נסיבות התאונה מפורט בכתב התביעה כדלקמן:

"ביום 12.10.2009 סמוך לשעה 11:00 במהלך עבודתו לאיסוף כלים לצורך חיתוך עצים בחממה, נפל לפתע התובע לבור ביוב ישן שהיה בחצר ביתו כאשר רגלו השמאלית נכנסה לעומק הבור ורגלו הימנית נותרה מחוץ לבור והיא זו שנפגעה ונשברה (כף רגל ימין). הסתבר כי מכסה הביוב הישן שקע במשך השנים שחלפו לעומק של כשני מטרים ובעת נפילתו הפתאומית של התובע לבור נחבל גם בחלקי גוף אחרים ובעיקר ברגל, בצוואר וביד ימין". (ס' 3 לכתב התביעה).

התובע סבור כי הנתבעת מס' 1 והעובדים מטעמה, אשר עסקו בהתקנת מערכת הביוב, עבורה שילם כמו כל שאר תושבי צרופה, התרשלו בעבודתם באי – כיסוי הבור כראוי, על כן נפל ונפגע, ועל כן היא חבה בנזקיו. עם סיום העבודות היה ברור לו כי הבור נאטם כהלכה, ועל כן לא דאג, הדשא שצמח כיסה אותו במשך השנים וכך לא הבחין כי הוא למעשה מהווה סכנה.

בכתב התביעה מפרט התובע את ההתכתבות בינו לבין הנתבעת מס' 1, לאחר הפציעה אשר טענה כביכול שלחה מכתב לכל התושבים ובו הנחיות לעניין בור ישן, לפיו על התושבים בעצמם היה לטפל בכך ולא על הנתבעת מס' 1. מכתב כזה לא התקבל מעולם אצל התובע לטענתו, ובטענה זו תומך גם מזכיר המושב.

התובע סבור כי יש להחיל בתיק זה את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" עפ"י סעיף 41 לפקודת הנזיקין, או לפי סעיף 38 לפקודה לעניין דבר מסוכן.

התובע מתאר בכתב התביעה כי הוא הובא לבית החולים "כרמל", שם אושפז למשך שבוע ימים. במהלך האשפוז נותח בכף רגלו. בנוסף, נפגע גם בצווארו וביד ימינו אך בגלל חומרת הפגיעה ברגל בבית החולים "כרמל" לא התייחסו לפגיעות הנוספות, ביד ימינו ובצווארו, למרות שאף הם נפגעו ועד היום הוא סובל מכך.

כתב התביעה פירט את כל הגבלותיו וסבלו של התובע כתוצאה מן התאונה, הטיפולים והניתוחים שעבר. התובע טען כי איבד את כושרו לעבוד כחקלאי.

התובע צירף לכתב תביעתו את חוות דעתו של ד"ר אייל מלמד, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור 28% לצמיתות (אורטופדית ונוירולוגית) עפ"י סעיף 49(2)ו וסעיף 35(1)ב' לתקנות המל"ל ,וכן קבע כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה. התובע הוסיף וטען כי נותרה לו גם נכות במישור הפלסטי, היות וקיימת צלקת ניתוחית ברגלו.

כתב התביעה מפרט עוד את נזקיו השונים של התובע מבחינה כספית: עזרת צד ג' אשר ניתנה בעיקר ע"י בת זוגו גב' סבוהין אווה אשר עקב עזרתה הרבה נגרמו לה הפסדי שכר, העלויות הכרוכות בתקופות ובטיפולים שהוא זקוק להם, חוסר יכולתו התפקודית ואף טענות לעניין פגיעה נוירולוגית שכן לטענת התובע איננו מרגיש את אצבעות כף רגל ימין עד היום.

התובע צירף לכתב תביעתו רק את חוות הדעת הרפואית של ד"ר מלמד ולא צורף כל מסמך רפואי אחר מבית החולים "כרמל" שם היה מאושפז, או מסמכים רפואיים אחרים. יש עם זאת לציין כי עפ"י חוות הדעת הרפואית מסמך זה עמד בפני ד"ר מלמד, כמו מסמכים רפואיים רבים אחרים.

ההגנה

הנתבעות הכחישו באופן גורף את כל טענות התובע ובכלל זה את עצם אירוע התאונה. הטענה המשפטית בפי הנתבעות היא, כי גם אם ייקבע כי אכן התובע נפל בחצר ביתו בגלל מכסה בור הביוב אשר שקע או נשבר, הרי האחריות היא עליו בלבד. הוא זה שהיה אחראי לאטום את בור הביוב הנמצא במקרקעין הפרטיים אליהם הרשות איננה נכנסת ואיננה עושה בה עבודות. בנוסף טענו הנתבעות, כי התובע הוא שאחראי לתחזוקה השוטפת של חצר ביתו, (טענה זו נטענה בין שאר טענות חלופיות בס' 51 לכתב ההגנה, למרות שאין לטעון טענות עובדתיות חילופיות) ולכן על פי ס' 64 (2) לפקודת הנזיקין האשמה ככל שקיימת וקיים קשר סיבתי בין נפילתו ופגיעתו לבור הביוב, מוטלות עליו.

הנתבעות טענו כי אין להחיל כאן את סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכן התובע יודע מה קרה לו והיכן הוא נפגע ויש לו שליטה על מקום הנפילה – חצר ביתו ולא מתקיימים על כן התנאים הנדרשים להחלת סעיף 41 הנ"ל.

לעניין גובה הנזק והדרישות הכספיות, למעט קביעת המל"ל, חלקו הנתבעות על כל טענותיו של התובע.

הנתבעות הגישו לבית המשפט את חוות דעתו של ד"ר קליגמן מטעמן, אשר קבע כי לתובע נותרו 20% נכות אורטופדית בלבד.

ד"ר קליגמן קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות נוירולוגית, כפי שקבע ד"ר מלמד, וכי אין לו כל נזק בנושא זה, ואין מקום לקביעתו של ד"ר מלמד כי בגין השיתוק יש להקנות לתובע 10% נכות צמיתה בנוסף לנכות האורטופדית. יתרה מכך קבע כי גם אם קיימת פגיעה נוירולוגית היא חופפת לפגיעה האורטופדית ונכללת בס' 49(2)ו הנ"ל.

לא מצאתי לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט, בעיקר משום ההסכמה בין המומחים על הנכות העיקרית במישור האורטופדי.

המשפט

מטעם התובע העידו התובע בעצמו והגב' סאהין, בת זוגו.

התובע מסר תצהיר עדות ראשית ואח"כ תצהיר משלים לאור התצהיר מטעם הנתבעת.

לעניין נסיבות התאונה תצהירו של התובע לא גילה פרטים נוספים. הגרסה היתה כי רגלו השמאלית נכנסה לעומק הבור ורגלו הימנית נותרה מחוצה לו, וכך נשברה. התברר לו לאחר מכן כי המכסה שקע ונפל לעומק של 2 מ' והבור כולו כוסה בדשא. התובע שילם בזמנו לנתבעת מס' 1 סך של 8,000 ₪ בגין כל העבודות, ופועלים מטעם הנתבעת מס' 1 בצעו את העבודה גם בחצר ביתו, וזאת בסביבות חודש יוני 1995.

התובע צירף לתצהירו הראשון לעניין האחריות את המסמכים כדלקמן:

1. מכתבה של חברת הביטוח מיום 21.10.11 אל ב"כ עו"ד תירוש הדוחה את תביעתו.

2. מכתבו אל ועד המושב מיום 5.8.10 באשר לטענת הנתבעות כביכול נשלח בזמנו מכתב אל התושבים המורה להם לדאוג להתקנת מכסי ביוב לבורות הישנים הנמצאים בחצריהם.

3. מכתבו של מר יעקב מזרחי מזכיר מושב צרופה מיום 5.8.10 המאשר, כי לא זכור לו שנשלח מכתב לתושבים לעניין מערכת הביוב הישן בחצר המשק. יתר על כן נכתב במכתב כי במזכירות המושב לא זכור שקיבלו מכתב כזה, ואילו היה כזה הוא היה נשמר בארכיון. בארכיון לא נמצא כזה מכתב.

4. פרסום של המועצה לעניין אזהרה מיתושי "הטיגריס הסיני".

5. מכתב של מר יעקב מזרחי מזכיר המושב לתושבי צרופה, לעניין ביצוע עבודות חשמל.

מסמכים 4 ו – 5 הם דוגמא לכך כי כאשר המזכירות רוצה ליידע את התושבים בנושא כלשהוא היא עושה כן בכתב, ומשלא נמצא בארכיון כל מכתב לעניין חובת התושבים לדאוג לחיבור למערכת הביוב בחצרותיהם בשנת 1995, משמע לא היה.

התובע הגיש תצהיר נוסף בתגובה לטענות אשר עלו בתצהירו של מר הוקר לעניין אחריותו שלו כמו של שאר התושבים לדאגה לבורות הביוב בחצרו, ותצהירו לעניין גובה הנזקים.

בחקירה הנגדית הסתבר כי בזמן הנפילה, בנו של התובע עבד בחממה המרוחקת כ- 5 דקות בלבד מהמקום בו נפל התובע לגרסתו. אף על פי כן, התובע לא הזעיק את בנו לעזרתו, אלא דאג מיד לכיסוי הבור, שכן יש ילדים המסתובבים בחצר. הוא לא חשב שיקרה מה שקרה אלא חשב כי זו מכה קטנה בלבד (ישיבה מיום 11.12.13, עמ' 12, שורות 5-20). הוא הלך לביתו וחיכה לבת זוגו, הגב' סאהין, זו אשר לקחה אותו לבית החולים לאחר שחיכה לה בבית עד שתגיע. לבית החולים הגיע בהפניית הרופא אשר הוזעק לביתו עקב הכאבים החזקים. לא הוצג כל מסמך רפואי לעניין זה.

עיקר עדותו וחקירתו של התובע היו במישורים של היחסים בינו לבין הנתבעת מס' 1 והמושב, דהיינו אם כן או לא קיבל הודעה או מכתב כי עליו לדאוג בעצמו לכיסוי הביוב הישן, מי הפועלים שעבדו, האם היו קבלנים אשר עבדו באופן פרטי עבור התושבים כולל הוא עצמו וכו', טענות אשר הוכחשו באופן נמרץ ע"י התובע.

התובע חזר והעיד כי העובדים אשר התקינו את מערכת הביוב הציבורית חפרו ועבדו גם בחצרות הפרטיות ובכלל זה בחצרו שלו: הפועלים חפרו תעלה בעומק של 1.5 מ', הכינו 3 בריכות בחצר עצמה ולפי דעתו הם היו אמורים גם לאטום את הבורות הישנים אך לא עשו זאת.

התובע חזר וטען כי איש מהתושבים לא אטם בעצמו את הבורות הישנים והוא אומר זאת הן כחבר מועצה והן כחבר וועד. ברור לו כי אילו מישהו מהתושבים היה שוכר באופן פרטי קבלן על חשבונו, היו יודעים זאת, ואילו המועצה היתה אומרת לו לעשות זאת הוא גם היה עושה זאת. הוא יודע שאיש משכניו מתושבי המושב לא דאגו בעצמם ועל חשבונם לאטום את הבורות הישנים.

לו היו אומרים לו, היה מביא עד 30 עדים שיטענו אותו דבר אך לא התבקש ועל כן עדים אלו לא הגיעו (שם, עמ' 8, שורות 8-11).

התובע עמד על כך כי מיד לאחר הנפילה הוא זה שאטם את הבור, הוא לא פנה למועצה כי לא יכול היה לזוז אך לא יכול היה להשאיר את הבור פתוח כי יש שם ילדים ונכדים שמשחקים, ועל כן כסה אותו באבנים ובאדמה, מיד לאחר הנפילה.

לעניין היכרותו עם מר הוקר מטעם הנתבעת העיד התובע כי לראשונה שמע אותו כאשר ראה פתאום בזמן העבודות כי מישהו מעמיס צינורות מחצרו, הוא לא ידע מי זה ולא נתן לו לעשות כן, ואז התקשר אליו מר הוקר והודיע לו כי אם לא יאפשר את הוצאת הצינורות יתלונן עליו במשטרה. התובע ציין כי עם תחילת העבודות הניחו בהסכמתו צינורות רבים בחצר ביתו.

התובע הכחיש את טענתו של מר הוקר כי הוא באופן אישי אמר לדיירים כי עליהם לדאוג באופן אישי לאיטום הבורות הישנים.

שאר חקירתו של התובע התייחסה למצבו הרפואי הקודם, תאונות עבודה קודמות ובמהלך החקירה הוגשו כאמור מסמכים רפואיים רבים מתיקי קופ"ח, וכן תיקי המל"ל. כן נחקר התובע לעניין ההוצאות בהן נשא בגלל הצורך בשימוש במדרסים או אמצעי עזר אחרים והזדקקותו להחזר הוצאות מהמל"ל או מקופת החולים. התברר כי אכן התובע סבל וסובל מחוליים וממכאובים שונים, עבר ניתוחים, סבל מפגיעת ראש, מפגיעת גב, רדימות ברגל, בידיים ובראש. בין המסמכים השונים בעיקר תביעות בעניין תאונות עבודה, נטען כי כבר משנת 2001 התקשה התובע לעבוד כחקלאי.

נושא אחר אשר עלה בחקירה הנגדית הוא השתכרותו של התובע, העובדה שלא חזר לעבודה כלשהי מאז התאונה ועפ"י עדותו היום הכנסותיו מתבססות רק על הקצבאות שהוא מקבל. התובע אישר כי המשק עצמו ממשיך להתנהל ע"י בנו.

בסוף חקירתו הנגדית אמר התובע בתשובה לשאלה מדוע נפל: "המכסה עצמו כנראה שקע או נשבר. לא יודע, נפל בפנים, אני נפלתי כולי בפנים". לאחר שנשאל אם ראה מה קרה, אם המכסה שקע או נפל אמר: "הכל היה שבור, נפלתי בתוך הבור". (ישיבה מיום 11.12.13, עמ' 26, שורות 18-20).

העדה הגב' אווה סאהן

גב' סאהן היא בת זוגו של התובע ומתגוררת עמו מזה 20 שנה.

תצהירה מתייחס למצבו של התובע לפני התאונה ולאחריה. כאשר לפני התאונה היה חקלאי, עבד בגידול הירקות יחד עם בנו והיה עצמאי לכל דבר. לפני התאונה הוא נהג ללכת 6-7 קילומטר כל בוקר ולאחר התאונה הוא לא יכול ללכת יותר מ- 200 מטר, לא יכול לטייל ולבצע את עבודות הבית.

הגב' סאהן היא יועצת מס במקצועה ויש לה שני משרדים, אחד בצרופה ואחד בחיפה.

בתצהירה מתארת גב' סאהין את העזרה הרבה שהגישה לתובע לאחר הפגיעה וכן את הפסד מאות שעות העבודה כלשונה בגלל הטיפול בתובע. את ההפסד היא מעריכה ב- 30,000 ₪.

בנוסף, התייחסה הגב' סאהן להכנסות התובע, היות והיא מטפלת בדו"חות הכספיים שלו. מאז שנת 2009 אין לו הכנסות מהעסק. מיד לאחר התאונה התובע היה צריך להעסיק עובדים נוספים, מה שגרם לו להוצאות בשיעור של כ- 35,000 ₪.

כיוון שהתובע מקבל קצבת שארים וקצבת זקנה הרי אין הוא מקבל קצבת נכות מהמל"ל למרות שנכותו גבוהה מ- 20%.

חקירתה של גב' סאהן לא שינתה מעיקרי תצהירה.

גם סאהין לא הצהירה לעניין נסיבות התאונה עצמה ככל שידוע לה, ויש בכך תמיהה שכן היא זו שהביאה את התובע לבית החולים על פי עדותו, ומשום כך ממילא גם לא נחקרה כלל בעניין זה.

פרשת ההגנה

מטעם ההגנה העיד מר דוד הוקר בלבד. מר הוקר שימש כמנכ"ל אגודת מי חוף כרמל של ישובי וקיבוצי המועצה האזורית חוף הכרמל, בין השנים 1991-2007.

עפ"י תצהירו, בשנת 1993 משרד הפנים ומשרד התשתיות יזם מהלך של התקנת מערכות ביוב בישובי המועצה. המשרדים הנ"ל מימנו את עלויות הפרויקט. במסגרת זו גם התקבלה החלטה על התקנת מערכת ביוב ציבורית במושב צרופה. מר הוקר בעצמו, היה אחראי על הקמתה והפיקוח על העבודות הכרוכות בכך.

העבודה התנהלה כך שלצורך התקנת המערכת הציבורית העסיקה המועצה קבלן אשר דאג להתקין ולחבר את מערכת הצינורות החדשה עד לשוחה הראשונה בכל מגרש, ואילו כל אשר היה קשור לחיבור הביוב הפרטי אל המערכת הציבורית היה נתון לאחריותם של התושבים בעצמם.

במהלך העבודות היו מקומות בהם נשארו בורות ביוב אשר אומנם נותקו מהמערכות הישנות ונותרו ללא שימוש, אך הדיירים הם אלו אשר היו אמורים לוודא אם יש צורך, ואם כן לאטום אותם. מר הוקר הצהיר כי לשם הזהירות המועצה שלחה מכתב לכל תושבי צרופה ובה הדגשה כי עליהם לוודא את האיטום של הבורות הישנים.

מר הוקר הצהיר כי את המכתב שלח לפי מיטב זכרונו מר יגאל שחם ז"ל אשר היה בזמנו מהנדס המועצה, אך למרבה הצער הוא נפטר בשנת 2013. מר הוקר לא הצליח לגלות מכתב זה או העתק ממנו בידי המועצה.

מר הוקר הצהיר כי ידוע לו שהיו דיירים אשר באופן פרטי התקשרו עם אותו קבלן אשר התקין את המערכת הציבורית, לצורך ביצוע עבודות בחצרות הפרטיות ואף שילמו לו מכספם.

מר הוקר הצהיר כי למועצה, דהיינו הנתבעת מס' 1 אין כל קשר לביצוע העבודות בחצרות הפרטיות של התושבים, ולכן אין גם כל קשר בין האירוע נשוא התביעה לבין התקנת מערכת הביוב בשנים 1993-1995.

בחקירתו הנגדית, ניסה מר הוקר להרחיק עצמו ככל האפשר מאחריות כלשהי בנושא התקנת מערכת הביוב ככל שמדובר בחצרות הפרטיות של התושבים במושב צרופה או בכלל המושבים במועצה אזורית חוף הכרמל.

למרות האמור בתצהיר, מר הוקר אישר בחקירה הנגדית כי הנתבעת ביצעה במסגרת העבודות שוחה אחת בכל מגרש על מנת שהתושבים יוכלו להתחבר למערכת, וכן ביצעה עבודת הנחת הצינור אל אותה שוחה.

מר הוקר חווה דעתו כי אין זה נכון שהקבלן אשר ביצע את העבודה מטעם המועצה נכנס עם הטרקטור עד 40 מ' בתוך חצרו של התובע כפי שהעיד, אלא לכל היותר היה זה מטר אחד, אם כי נכון שמי שעזר לתושבים זה היה היישוב באמצעות המועצה.

לאחר מכן, אמר מר הוקר כי אם השוחה הראשונה אצל התובע היתה במרחק של 50 מ' אז יכול להיות שהטרקטור נכנס לחצר שלו מרחק 50 מ' אם כי זה נראה לו מוגזם.

יש לציין בשלב זה כי ב"כ התובע ביקש להציג תרשים של חצר הבית, הצינור, אך לא אישרתי זאת בשלב זה של הדיון (שם, עמ' 34, שורות 10-11).

מר הוקר שלל בכל תוקף את האפשרות כי עבודות בחצר הפרטית שולמו ע"י המועצה, לה שילמו התושבים באופן מרוכז, אלא חזר ואמר כי אם היו עבודות כאלו, הן בוצעו באופן פרטי ע"י כל תושב.

מר הוקר העיד כי למרות שהוא והתובע ידידים טובים הוא לא ידע שהוא נפל לתוך בור, הוא ידע שהוא נפצע, אך לא ידע ממה ועל המקרה נודע לו לראשונה כאשר פנתה אליו עורכת הדין.

מר הוקר חזר ואמר כי הוא באופן אישי, בנוסף למכתב שהמועצה הוציאה, דהיינו ע"י מר יגאל שחם ז"ל אמר לכל דייר ודייר, ובכלל זה התובע, כי עליהם לסתום את בורות הביוב הישנים והאחריות היא על כל דייר ודייר ולא על המועצה.

הנתבעת לא הזמינה עדים נוספים, ובכלל זה לא ביקשה להעיד את החוקר מטעמה, אשר נשלח לחקור את התובע.

סיכומי התובע

התובע פתח את סיכומיו, בכך כי אין מחלוקת על עצם אירוע התאונה בה נפצע התובע כפי שטען, דהיינו – תוך כדי עבודתו בחצר ביתו, רגלו השמאלית דרכה על מכסה בור ביוב ישן שהיה בחצר ביתו, מכסה הביוב קרס ונשבר, רגלו השמאלית של התובע נכנסה פנימה לבור שהיה מוסתר בדשא אשר צמח עליו במשך השנים, והוא נפצע בעיקר בכף רגלו הימנית.

לדעתו של ב"כ התובע יש להטיל את האחריות על הנתבעת, אשר עסקה בהתקנת מערכת הביוב החדשה במסגרתה בוצעו עבודות גם בשטח הפרטי של התושבים, לא רק בשטח הציבורי, כפי שהוכח לדעת ב"כ התובע. התמורה אשר שולמה ע"י התושבים לנתבעת מס' 1 היתה עבור כל העבודות הקשורות בהחלפת הביוב, כולל סתימת בור הביוב הישן בחצר הפרטית באופן מקצועי על מנת שלא יקרה מקרה כגון זה שאדם נופל לתוך הבור.

ב"כ התובע סקר את סעיפי החוק לפיהם פועלת הרשות המקומית, סעיפי החוק המקנים לאדם סמכות לבצע עבודות במגרש הפרטי וחוקים המטילים עליה אחריות וחובה לסלק כל מפגע ולמנוע תקלות, ושם דגש על סעיף 7 לחוק עזר לחוף הכרמל (ביוב) התשנ"א-1995, לפיו צריך להיות היתר בכתב מאת ראש המועצה על מנת לבצע עבודות חיבור בין הביוב הפרטי לביוב הציבורי ויש למסור הודעות עפ"י החוק במכתב רשום, אך כאשר מדובר במושב שיתופי ניתן לבצע הודעה למזכירות הקיבוץ או המושב השיתופי, ולא לכל תושב ותושב.

לא הוכח ע"י הנתבעת 1 כי היא אכן שלחה הודעה כזו לתובע, וזאת היות וכל עובדי הנתבעת הם אלו אשר ביצעו את הפעולות ולכן גם לא היה צורך בשליחת הודעה לתובע או לכל תושב אחר במושב צרופה.

העבודות בוצעו בשנת 1995 ולא בין 1993 ל- 1995 שכן התקנות נכנסו לתוקף רק בינואר 1995 וברור כי העבודות לא בוצעו קודם לכן, על הנתבעת היה לצפות כי אם לא תדאג לאטום את הבורות הישנים, בין בעצמה ובין ע"י הוראה לתושבים לדאוג לכך, יכול להיגרם נזק, כפי שקרה כאן וכפי שקרה במושב עופר כאשר ילדה קטנה נפלה לבור כזה ואף מצאה את מותה.

אין לקבל את עדותו של מר הוקר במיוחד כאשר הוא נתלה באדם אחר אשר כבר הלך לעולמו וזה מהנדס המועצה, מר יגאל שחם ז"ל, כביכול הוא זה אשר שלח את המכתב. לא זו בלבד שאין למהנדס המועצה סמכות לעשות זאת אלא מר הוקר סתר עצמו כאשר בעדותו אמר כי הוא ביחד עם מר שחם ז"ל שלחו את המכתב, דבר שלא נזכר כלל ועיקר בתצהירו.

לו היה נשלח מכתב כזה, הוא היה נמצא בחיפושים הנרחבים שנערכו ע"י הנתבעות כטענתו. יש לקבל את דבריו של מזכיר המועצה מר מזרחי, אשר כתב כי לא נשלח כזה מכתב ולא נמצא. מכתבו של מר מזרחי תומך בגרסת התובע, וסותר את גרסתו של מר הוקר.

לעומת זאת, יש לייחס אמון מלא לעדותו של התובע אשר העיד בכנות, בבהירות וביושר, גם לשאלות אשר התשובות להן הזיקו לעניינו בכל הקשור לנושא גובה הנזק.

לדעת ב"כ התובע יש להעביר את נטל הראייה אל הנתבעת, הן עפ"י סעיף 41 לפקודת הנזיקין והן לפי סעיף 38. לנתבעת מס' 1 היתה את השליטה המלאה על מערכת הביוב, הצנרת החדשה והישנה כנדרש בסעיף 41 ובסעיף 38, ואין לקבל את הטענה כי מכיוון שהבור היה בשטח פרטי אין הוא בשליטתה, כאשר החוק מאפשר לה להיכנס לשטח הפרטי בדיוק למטרה זו. מכסה הבור הפך להיות מפגע ודבר מסוכן ועל כן גם על פי סעיף 38 יש להעביר את הנטל אל הנתבעת מס' 1.

הנתבעת מס' 1 גם לא הצליחה להוכיח כי שלחה את המכתב אליו התייחס מר הוקר ולא הזמינה ולו אדם אחד אשר יעיד כי אכן קיבל מכתב כזה, שעה שמר הוקר טען כי הוא נשלח לכל התושבים. הטענה שנשמעה בזמן החקירה כי התובע הוא זה שהיה צריך להביא עדים כי לא קיבלו מכתב כזה היא מגוחכת ויש לדחותה.

ניתנה לנתבעת שהות ארוכה ורבה למצוא עדים כאלו אך היא לא הצליחה משום שאכן אף אדם לא קיבל מכתב כזה היות ומכתב כזה מעולם לא נשלח.

מר הוקר הגיע לבית המשפט ללא כל מסמך הנוגע לעבודות אשר בוצעו בהתקנת מערכת הביוב החדשה ויש גם בכך להחליש את האמון אשר אפשר לייחס לו.

מן המסמכים ניתן היה ללמוד מה היו אמורים לבצע והיכן במסגרת עבודות התקנת המערכת החדשה.

הנתבעת לא הזמינה אף אדם מוסמך מטעמה המכהן כיום בתפקידו אשר יציג את המסמכים הרלוונטיים, אלא הסתפקה באדם שבזמנו היה אחראי על התקנת המערכת אשר הסתמך אך ורק על זכרונו ללא כל מסמך. אי הצגת המסמכים מלמדת כי יש לנתבעת מס' 1 מה להסתיר.

יש בכך כדי להחיל את החזקה האומרת כי אי הזמנת עדים בשליטת בעל הדין מעידה כי עדותו תחליש את גירסת אותו בעל דין אשר נמנע מהזמנתו.

יש לקבל את עדותו של התובע כי אותו קבלן אשר ביצע את מערכת הביוב החדשה, הוא גם זה אשר ניתק את מערכת הביוב הישנה, והוא זה אשר חיבר את הבתים למערכת הביוב החדשה. התובע שילם עבור כל העבודות למועצה, ולא שילם לאיש באופן פרטי עבור כל עבודה אחרת ועל כן גם עבודות בתחום החצר נכללו בהיטל אשר שולם.

הנתבעת לא הצליחה לסתור טענות אלה.

ב"כ התובע טען כי אין לסמוך על זיכרונם של התושבים לגבי מיקום הבורות הישנים, כדי שיוכלו לאתרם ולדאוג לתחזוקתם צריכות להיות מפות ותרשימים המסמנים בורות אלו ועל הנתבעת לדאוג מיד לאטמם בצורה מקצועית ועל כן אין לבוא בטרוניה או טענה לתובע בדבר תחזוקה לקויה או שהוא היה צריך להיות אחראי על אטימת הבורות.

ב"כ התובע סקר בסיכומיו את הסתירות לדעתו בעדותו של מר הוקר, התחמקויותיו מתשובות.

חובתה של הנתבעת היא עפ"י סעיף 36 לפקודת הנזיקין, וכשם שאדם לא יתקן בעצמו תקלה בעמוד חשמל הנמצא בשטחו, אין עליו לתקן מכסה ביוב גם אם מדובר בביוב בשטח פרטי, קל וחומר כאשר מבוצעת עבודה מסודרת מטעם הנתבעת והחלפת מערכת הביוב הפרטית לציבורי. יש לקבוע כי הנתבעת מס' 1 היא האחראית על נזקיו של התובע אשר נגרמו כתוצאה מרשלנותה ואי אטימת בור הביוב בחצרו של התובע בזמן שהתקינה את מערכת הביוב החדשה.

לעניין גובה הנזק, יש לקבל את קביעתו של ד"ר מלמד כי לתובע נותרה נכות בשיעור 42%. אין מחלוקת כי התובע הפסיק לעבוד כחקלאי ולכן יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, כפי שגם קבע המל"ל.

תצהירה של הגב' סאהן לא נסתר, היא זו אשר טיפלה בדו"חות השנתיים של התובע ועל כן יש לקבל את עדותה כפי שהיא, הן לעניין תפקודו של התובע שאיננו יכול יותר לעבוד בחקלאות והוא נזקק לעזרה רבה והן לעניין הכספי, עניין ההפסדים של התובע ושלה עצמה, הסכומים אשר נאלץ לשלם לעובדים אחרים במקומו, ההוצאות בגין עזרים רפואיים וכו'.

סה"כ מעריך ב"כ התובע את נזקי התובע ב- 642,212 ₪.

סיכומי הנתבעות

טענתן העיקרית של הנתבעות היא כי אדם הנופל בחצר ביתו עקב היתקלות במפגע אינו זכאי לפיצוי מהמועצה המקומית. התובע נפל בחצרו הפרטית ללא קשר לנתבעות.

הנתבעות חולקות על עצם אירוע התאונה ונסיבותיה וסבורות כי תיאור התובע מעלה תמיהה ואיננו נכון.

גרסאותיו של התובע לטענת הנתבעות משתנות ביחס לנסיבות התאונה, אם המכסה שקע, או נשבר. יתר על כן, עצם התיאור כי רגלו השמאלית נכנסה לבור ורגלו הימנית נשארה והיא זו אשר נפגעה מעורר יותר מאשר תמיהה. וכאילו לא די בכך, התובע העיד כי מיד לאחר התאונה הוא אסף אדמה ואבנים ואטם את הבור, והוא לא העיד כי רכש מכסה ביוב חדש ואילו בתמונות שהוא עצמו צילם, כעבור מספר חודשים, נראה כי מכסה בור שלם תקין מונח על בור הביוב. (יש לציין כבר עתה כי מדובר בטעות מצד ב"כ הנתבעת שכן תצלום המכסה מיוחס לבור אחר ולא לבור נשוא התביעה).

גרסתו של התובע גם לעניין כיצד ידע לאתר את מקום הבור כאשר בא חוקר מטעם הנתבעות תמוהה ואיננה סבירה. לעומת זאת יש לקבל את עדותו של מר הוקר, אשר איננו עד מעוניין ומעולם לא היה עובד המועצה, אלא רק נתן לה שירותי ניהול ואין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט.

יש לקבל את עמדת הנתבעות כי מערכת צינורות הביוב הותקנה עד לשוחה הראשונה בכל מגרש ולכן, מי שהיה צריך לדאוג להמשך העבודות במגרש עצמו הוא הדייר בכל מגרש ומגרש. על כן, התובע הוא זה אשר היה צריך לדאוג לאיטום הבור. המועצה ליתר זהירות, שלחה מכתב לכל הדיירים ובו דרישה לוודא את האיטום.

ברור כי כאשר התביעה הוגשה 13 שנים לאחר שבוצעו העבודות, קשה למצוא את העתק המכתב וזאת למרות אין ספור ניסיונות אשר נעשו ע"י הנתבעת.

הנתבעת מס' 1 לא אטמה באף אחד מהבתים את בורות הביוב הישנים.

התובע אישר בעדותו כי הוא לא ראה שמישהו אוטם את הבורות בחצר ביתו, ואף לא שאל אף אחד אם עושים זאת והוא גם לא טרח לשאול מישהו משאר תושבי צרופה אם המועצה אטמה את בורות הביוב ולכן, אין כל בסיס להערכתו ולדבריו כי המועצה היא זו אשר באחריותה לאטום את בורות הביוב הישנים.

התובע, אשר עד היום הינו תושב צרופה, לא טרח להזמין אף אחד מהדיירים האחרים להוכיח או לתמוך בטענתו.

לדעת ב"כ הנתבעות, אין כל קשר בין הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב) לאירוע נשוא התביעה, היות וסעיף 40 אליו הפנה התובע עוסק בזכות ראש המועצה לדרוש מהתושבים לבצע את הפעולות המנויות באותו סעיף, ואין כל קשר בין סעיף זה לאירוע נשוא התביעה ובוודאי אין בו כדי לחייב את הנתבעת באיטום בורות הביוב הישנים.

בנוסף, טענה הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ועל פי ס' 54 לפקודת הראיות והפסיקה הדנה בו, גם כאשר בית המשפט מקבל את עדותו של עד כזה ללא היסוס ומאמין לו, עדיין צריך למצוא טעם מיוחד וסיוע לעדות כדי שבית המשפט בצורה מנומקת יבהיר מדוע הוא מקבל תביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין.

טעמים אלו לא מתקיימים כאן.

התובע איננו אמין, ולא הביא כל עדים שיתמכו בטענותיו, ובכלל זה בנו אשר היה 5 דקות ממקום הימצאו. תמוה עד מאוד שלא הזעיק אותו לעזרה ויתרה מכך שלא הביאו לעדות. ברי הוא כי אין זה המקרה בו יש לקבל את עדותו של התובע ולקבל את התביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין.

ב"כ הנתבעות טוענת כי גם אם יחליט בית המשפט לקבל את התביעה יש להורות כי לתובע אשם תורם בשיעור של לפחות 80%, כי היתה מוטלת עליו החובה לאטום את בורות הביוב הישנים בחצר, בין בעצמו ובין ע"י אחרים והיה עליו לבדוק כי אכן זה נעשה ובנוסף כמובן היה עליו לדאוג לתחזוקת הבורות הנמצאים בביתו מזה עשרות שנים.

לעניין גובה הנזק טענה הנתבעת כי יש לקבל את חוות דעתו של ד"ר קליגמן לפיה לתובע נותרה נכות בשיעור 20% בלבד. התובע לא צירף לתצהירו אף לא מסמך רפואי אחד ויש לזקוף זאת לחובתו.

גם המל"ל קבע כי אין לתובע נכות נוירולוגית ועל כן בנושא זה יש לדחות את חוות דעתו של ד"ר מלמד.

הנתבעת הוכיחה כי מצבו הרפואי הכללי של התובע היה גרוע גם לפני התאונה והוא סבל מבעיות רפואיות קשות. המל"ל קבע לו נכות בשיערו 12.5% בגין בעיות רפואיות בגב מיום 22.3.01, בנוסף נקבעה לו נכות בשיעור 10% בגין טנטון, נקבעה לו נכות כללית בשנת 1985 בגלל הגבלות בתנועה, מחלת לב, נזק קל עצבי ובסה"כ 33% נכות.

דרגת אי הכושר של התובע היא בשיעור 75%.

בנוסף, התובע סובל מגיל 40 מחוליים שונים, מאז פנה פעמים רבות למל"ל בטענות כי קשה לו לעבוד ובשנת 2001 כבר טען כי: "לפני שנה הפסיק לעבוד". על כן, אין זה נכון, וזאת בלשון המעטה, כי עד לתאונה היה בריא ועצמאי. האמור במסמכים פוגע אף הוא באמינותו של התובע.

ככל שהתובע איננו עובד כחקלאי, אין לכך קשר לתאונה, והדבר נובע משיקולים אחרים. אם מדובר בשיקולים רפואיים, הם קשורים למצבו קודם לתאונה כפי שעולה מן המסמכים.

לדעת הנתבעות, גם לפני התאונה התובע לא עבד במשק אלא בנו משה. התובע גם לא דאג לכך כי המל"ל יכסה את הוצאותיו הרפואיות, למרות שהוא יודע שהוא זכאי לכך אלא מעדיף לפנות לחברת הביטוח מאשר ללכת לקופת החולים.

אין כל תיעוד רפואי הממליץ על נעליים מיוחדות או מדרסים וזאת בניגוד לטענת התובע. גם כאן אם התובע זכאי לכך, הוא זכאי להחזר מקופת החולים, ואין מקום לדרוש זאת מחברת הביטוח.

ככל שבית המשפט יקבל את התביעה יש לפסוק לכל היותר פיצוי בשיעור 15,000 ₪ בגין כאב וסבל מהם יש לנכות את תקבולי המל"ל.

לגבי כל ראשי הנזק התובע איננו זכאי לכל פיצוי לדעת הנתבעות.

סיכומי תשובה

ב"כ התובע בתשובתו דוחה את דבריה של ב"כ הנתבעות לעניין נסיבות שקיעת או שבירת מכסה הביוב. טענתו היא כי אירוע התאונה לא נסתר ולא יכול להיות במחלוקת ואין זה משנה אם מכסה הביוב נשבר או שקע, מה שחשוב הוא שהתובע נפל לתוכו, ונפגע כתוצאה מכך ועובדה זו לא נסתרה ע"י הנתבעות.

הבור כוסה מיד לאחר התאונה ע"י התובע. התובע ידע היכן נפל וכך יכול היה להראות לסוכן הביטוח את מקום הבור, גם אם כיסה אותו לאחר מכן. העובדה שהנתבעת לא מצאה לנכון לזמן את החוקר להעיד מלמדת כי ממצאיו תומכים בגרסת התובע.

לעניין העד מר הוקר – הוא איננו עד אובייקטיבי כלל ועיקר. האינטרס שלו ברור, הוא מגן על עצמו, על שלא מילא את חובתו כראוי, שכן הוא אשר היה אמור לייעץ ולפקח גם בנושא איטום הבורות הישנים.

ב"כ הנתבעות לא ניסתה כלל בסיכומיה ליישב את הסתירות והתמיהות הרבות אותן פירט ב"כ התובע בסיכומיו לעניין עדותו של מר הוקר.

תפקידה של הנתבעת מס' 1 או נציגה היה לדאוג לכך כי הבורות הקיימים יאטמו כראוי, היה עליהם לצפות שאם לא יקרה כך, הם עלולים לגרום לסיכון של ממש. חובתה של הנתבעת מס' 1 היה להנחות את התובע כיצד לאטום את הבור כדי שלא ישקע בעתיד או לפחות להפנותו לגורם מקצועי.

גרסת הנפילה נתמכת ע"י המסמכים הרפואיים. המל"ל הכיר בתאונה בהתאם לגרסת התובע. אין מקום לומר כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין וכל מה שהנתבעות מנסות לעשות הוא רק להתחמק מחובתן לשלם.

אין להטיל על התובע אשם תורם כלשהו, שהרי לא הורו לו לסתום את הבור והוא התעלם מהוראה. נציגי הנתבעת מס' 1 העוסקים בתחום הביוב הם אלו שהיו אמורים להיות מודעים לסכנה ולהסירה או לפחות לפקח על הסרתה.

באשר למכתבו של מר מזרחי, מזכיר המושב, נספח 3 לתצהיר התובע, אילו לא היה נכון הנתבעת היתה דואגת לזמנו להעיד ביחד עם קלסר המכתבים מהארכיון בו מתויקים לא רק מכתבים אלא גם כל ההסכמים עם הקבלנים כפי שהעיד מר הוקר.

התובע לא הגיש את כל המסמכים הרפואיים ואין צורך בהגשתם לדעתו, היות והוא מסתמך על חוות דעת רפואית אשר התבססה על מסמכים אלו.

קביעת הנכות והפעלת תקנה 15 היא תמיד לשיקול דעת בית המשפט.

לעניין "עברו" הרפואי של התובע הרי למרות מגבלותיו הוא לא הפסיק לעבוד ומגבלות אלו לא הפריעו לו בתפקודו עד ליום התאונה, וגם אם סבל ממחלות קודמות אחרות הרי רק בגלל תאונה זו הוא הוכר כנפגע עבודה ואין צורך להביא את בנו של התובע כדי להוכיח שהתובע איננו עובד כיום.

התובע איננו מקבל קצבת נכות מהעבודה, ולכן אין כל ניכויי תשלומי מל"ל בגין הפסדי שכר.

התובע זכאי לעזרת צד שלישי היות ומדובר בעזרת מיטיבים חריגה. הגב' סאהין נאלצה לשכור עובד נוסף ונעדרה עשרות ימים מעבודתה, מה שגרם לה להפסדים. גב' סאהין לא נחקרה בחקירה נגדית על הפסדיה ולכן יש לקבל את עדותה ולפסוק לתובע פיצוי כפי שנדרש.

הפיצוי המוצע ע"י הנתבעות בגין ראש נזק של כאב וסבל בסך של 15,000 ₪ הוא לעג לרש. התובע עבר שלושה ניתוחים, אושפז במשך 18 יום, יזדקק לניתוח בעתיד וגם נגרמה לו נכות של 20%. הסכום צריך להיות 88,000 ₪ וברור כי סמכות בית המשפט היא לפסוק פיצוי גדול יותר.

ב"כ התובע מפנה לפסק הדין אשר ניתן על ידי בתיק אזרחי 1187/96 בית משפט השלום עכו, וסביר כי האמור בו יפה גם למקרה זה.

דיון והכרעה

הקדמה קצרה: עפ"י החלטתי מיום 24.7.14 המציא ב"כ התובע את ת/4, תמונות צבעוניות של הבור נשוא המחלוקת לטענתו, ומכסה ביוב של בור אחר, להוכחת הטענה כי היו בורות שהנתבעת דאגה לכסותם.כן צורף צילום סיכום אשפוז של בית חולים "כרמל" מיום 18.10.09, אך לא את דו"ח חדר המיון.

קביעת ממצאים

אין מחלוקת כי הנתבעת מס' 1 ביצעה בשנת 1995 עבודות החלפת מערכת ביוב במושב צרופה הנמצא בתחום שיפוטה.

אין מחלוקת כי העבודות בהתקנת מערכת הביוב החדשה כללה ניתוק ממערכת ביוב קודמת, חפירות תעלות ובורות ביוב, הנחת צינורות, התקנת שוחות ומכסי ביוב חדשים.

אין מחלוקת כי בגין עבודות אלו הוטלו היטלים על תושבי צרופה, ואין מחלוקת כי התובע שילם עבור עבודות אלו.

אין מחלוקת כי התובע נפגע ברגלו הימנית, נזקק לניתוחים, אשפוזים והטיפולים כמתואר במסמכים הרפואיים השונים ובתיקי המל"ל.

אין מחלוקת כי המל"ל הכיר בתאונה נשוא תיק זה כתאונת עבודה, והמל"ל קבע כי לתובע נותרו 25% נכות צמיתה בגין תאונה זו וכי יש להפעיל את תקנה 15, היות ונפגעה יכולתו להמשיך בעיסוקו ועבודתו כחקלאי.

המחלוקת העובדתית היא:

1. האם נפגע התובע בתאונה נשוא התביעה כגרסתו כאשר נפל לבור ביוב בחצר ביתו.

2. האם הודע לתובע ע"י הנתבעת מס' 1 כי הוא זה שאמור לדאוג לכיסוי הבור, ביוזמתו ועל חשבונו, או האם הנתבעת מס' 1 היא זו שהיתה אמורה לדאוג לכיסוי הבור, במסגרת עבודותיה בהתקנת המערכת החדשה.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכתבי הטענות הנני קובעת כדלקמן:

התובע, אכן נפצע ונפגע ברגלו הימנית כאשר מעד בגלל בור ביוב ישן בחצרו, אשר לא כוסה כראוי או גם אם כוסה, המכסה במשך השנים נשחק.

אני ערה לקשיים הראייתיים כדלקמן:

1. התובע היה העד היחיד אשר העיד כי נפל לבור, ועל נסיבות נפילתו. אכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין.

2. גב' סאהין לא העידה בעניין נסיבות התאונה, לא בתצהירה (הגם שעל פי עדות התובע היא הראשונה שראתה אותו לאחר התאונה ומן הסתם סיפר לה על כך) וממילא לא נחקרה על כך בחקירה נגדית.

3. דברי התובע לעניין הנסיבות כפי שהן מופיעות בכתב התביעה ובתצהירו לעומת דבריו בסוף הדיון כי "נפל כולו בפנים".

יחד עם זאת, אני מאמינה לתובע כי אכן נפל לאחר שנתקל בבור וגרסתו נתמכת במסמך הרפואי מיום 18.10.09.

אמנם קשה להבין איך אין גיליון של חדר מיון, ואיך אין בסיכום האשפוז אזכור לכך כי התובע לא היה בחדר מיון כגרסת ב"כ, אך סביר להניח כי הכתוב בטופס מיום 18.10.09 הועתק ממסמך אחר, קודם לו.

נפילה היא אירוע פתאומי, לא צפוי, ולא "מוזמן" ולא תמיד ברורה הדינמיקה והתרחשות אירוע לא צפוי כגון זה. אין בכך לומר כי האירוע לא התרחש, גם אם קשה להבין או לדמיין, כטענת ב"כ הנתבעות, את הנסיבות המתוארות על ידי התובע.

אני קובעת כי חובתה של הנתבעת מס' 1 היתה לוודא כי אכן כל בורות הביוב הישנים לא זו בלבד שנותקו מן המערכת אלא גם נאטמו כראוי ע"י אותם עובדים אשר עבדו מטעמה.

אינני מקבלת את הגרסה כי נשלח לתובע מכתב או הודע לו בע"פ ו/או בכתב כי מחובתו לדאוג לאטום הבורות.

גרסתו של מר הוקר תמוהה וזאת בלשון המעטה. אמנם, כמי שהיה מופקד על הקמת המערכת ופיקוחה, הוא בהחלט עד נחוץ ורלוונטי, אך אין לומר כי הוא עד אובייקטיבי ולא מעוניין – מדובר בטענה כי עבודה תחת פיקוחו נעשתה שלא כראוי. אי הבאת מסמך כלשהוא פועלת לרעת הנתבעת מס' 1 ומפחיתה את המשקל שניתן לייחס לעדותו של מר הוקר. זיכרון לגבי מה שנעשה לפני 14 שנים, אינו תחליף למסמכים אשר סביר להניח כי הם קיימים.

לו היו הדברים נכונים, הנתבעת היתה דואגת לזמן את מר מזרחי או כל גורם אחר העובד היום במועצה, אשר יביא עמו את אותו חומר הקשור לעבודות התקנת מערכת הביוב.

אני מאמינה לתובע כי הוא, כמו שאר התושבים, שילמו עבור כל העבודות הקשורות להתקנת המערכת החדשה.

הנתבעת היא זו אשר היתה אמורה להביא עדים מתושבי צרופה לתמוך בטענתה כי התושבים הם אשר דאגו בעצמם לאטום את הבורות הישנים.

אינני מקבלת את הטענה כי התובע הוא זה שהיה אמור להביא עדים להוכיח כי לא הם שדאגו על חשבונם הפרטי ובעצמם לאטום את בורות הביוב הישנים.

אני מקבלת את הטענה כי לו גילה החוקר מטעם הנתבעות ממצא כלשהוא שיש בו לסתור את דברי התובע, היה מופיע כעד מטעם הנתבעת. משלא מצאה לנכון הנתבעת להזמינו כעד, משמע חקירתו או העלתה ממצאים התומכים בגרסת התובע, או לא מצאה כל ממצא הסותר גרסה זאת.

למעלה מן הצורך אומר כי היה על התובע לצרף את כל המסמכים הרפואיים אשר היו בפני המומחה מטעמו, ד"ר מלמד. אין מדובר במומחה של בית המשפט וככלל כל החומר אמור להיות בפני בית המשפט.

כל אלו אין בהם לסייע בידי התובע.

העבודות בוצעו בשנת 1995, התובע נפל בשנת 2009, דהיינו כעבור 14 שנים ויש בחלוף הזמן להחליש את טיעוני התובע לאחריות הנתבעת. אמנם הנתבעת מס' 1 היתה אמורה לדאוג להשלמת המלאכה, דהיינו – לאטום את הבורות הישנים, אך אין בפניי כל הוכחה כי לא עשתה כן, או אם עשתה כן, עשתה זאת שלא כראוי.

יחד עם זאת תקופה זו ארוכה מדי בכדי שאפשר יהיה "לנקות" את התובע מכל אחריות לנעשה בחצרו.

התובע היה חייב לדאוג לתחזוקה בחצרו, מכסה ביוב אינו ניזוק ונשבר או שוקע ביום אחד, ובוודאי לא כפי שנראו השברים בתמונות הבור - ת/4 (בהנחה שאכן מדובר בבור בו נפל התובע). הדשא שצמח אינו תירוץ לחוסר תחזוקה, וכי כל השנים לא דאג התובע לכיסוח הדשא??

חלוף הזמן גם אינו מאפשר להחיל את סעיף 41 או סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

במילים אחרות – לא הוכח הקשר הסיבתי בין חוסר עבודותיה של הנתבעת מס' 1, דהיינו – אי איטום כראוי של מכסה הביוב, לבין נפילתו של התובע, וממילא אין אם כך לקבוע כי קיים קשר סיבתי עובדתי וקשה סיבתי משפטי בין נפילתו ופגיעתו של התובע לבין העבודות אותן ביצעה הנתבעת בשנת 1995.

לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה.

בשולי הדברים יש להעיר כי לדעתי ,המצב בו נאלץ התובע לבחור בין גמלת נכות לבין שאר הקצבאות המגיעות לו עפ"י חוק המל"ל, דהיינו קצבת שארים וקצבת זקנה, אינו מצב רצוי וראוי.

סביר להניח כי התובע שילם כמו שאר אזרחי המדינה את חובותיו למל"ל במשך כל השנים על מנת שבבוא יום פקודה ישולמו לו תגמולים כחוק אשר יאפשרו לו לחיות בכבוד. המצב בו הוא נאלץ לבחור בין הגמלאות בגלל שניזוק אינו ראוי.

בהתחשב בכך כי לדעתי הנתבעת היתה חייבת לדאוג לאיטום בורות הביוב, ובהתנהלות הנתבעת בתיק זה כמתואר לעיל, אינני מחייבת בהוצאות, למרות דחיית התביעה.

הנני פוטרת את התובע מתשלום יתרת האגרה.

ניתן היום, ה' אב תשע"ד, 01 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.