1. הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב האישום בעבירות של אי הגשת דוח במועד עבירה לפי סעיף 216 (4) לפקודה – שלוש עבירות, אחריות מנהלים – שלוש עבירות וזאת בדיון מיום 16/05/2007. לשנות המס 2001, 2002, 2003. הנאשמת 2 הינה חברה פרטית שעסקה במתן שיווק מזון. הנאשמת 1 שימשה כמנהל פעיל לנאשמת 2.

2. בדיון מיום 16/05/2007 נטען על ידי המאשימה כי בכוונתה לעתור לעונש של מאסר בפועל נוכח מדיניות הענישה לרבות בשל אי הסרת המחדלים, ועל כן ביקשה המאשימה לדחות את הטיעונים לעונש ולמנות לנאשמת סניגור מטעם הסנגוריה הציבורית.

3. נעתרתי לבקשת המאשימה והוריתי על מינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית לנאשמת וכן על הגשת תסקיר של שרות המבחן לעניין העונש.

4. בתאריך 29/10/08 הוריתי על התליית ההליכים כנגד הנאשמת בשל אי איתורה. בתאריך 01/01/12 הוריתי על חידוש ההליכים כנגד הנאשמת לאחר שאותרה בכלא על רקע אי תשלום קנס שהוטל עליה בת"פ 5540/00 (ריצתה 203 ימי מאסר) וקבעתי לדיון ליום 11/01/12 תוך ציון כי יש לזמן את הנאשמת באמצעות שב"ס. במועד הדיון התברר כי הנאשמת שוחררה ממאסרה ובהמשך הייתה מאושפזת בבית חולים על רקע מצב בריאותי.

5. הסנגור שמונה דאז לנאשמת וייצג את הנאשמת, מונה לכהונה שיפוטית ועל כן הדיונים נדחו כדי לאפשר לסנגור המחליף, עו"ד שגיב בר שלום, להיערך לטיעונים לעונש בעיקר לאחר שגילה כי עומד לחובת הנאשמת מאסר מותנה בן 12 חודשים בעבירות זהות. נתון שלא הובא בטיעוני המאשימה בפני בית המשפט עת שהנאשמת הודתה כאשר לא הייתה מיוצגת מטעם הסנגוריה הציבורית.

6. מכלל התסקירים שהוגשו עולה, כי הנאשמת בת 52, גרושה ואם לשלושה ילדים, בנה הבכור מטופל במערכת בריאות הנפש כחולה בסכיזופרניה ממושכת ומתאשפז לסירוגין, בתה משרתת כחיילת בצה"ל, בנה השלישי קטין בן 15. הנאשמת מתגוררת בשכירות ביחד עם בנה הקטין באילת, לאחרונה החלה לעבוד בחנות בגדים, קיים נגדה צו פינוי מדירת המגורים על רקע אי תשלום שכר דירה בשל מצוקה כלכלית.

לדבריי הנאשמת בפני שירות המבחן, יש כנגדה חוב על סך מיליוני שקלים להוצאה לפעול בשל כישלון עסקים שהיו בבעלותה ובבעלות הגרוש שלה בן השנים 2000-2003 באילת. עוד לדבריה, התבצע איחוד תיקים במסגרתו חויבה לשלם 150 ₪ מידי חודש, אותם שילמה עד לתקופה בה נקלעה למצב כלכלי קשה נוסף וקשה לה לשלם סכום פעוט זה. עוד מסרה הנאשמת בפניי שירות המבחן, כי לאורך השנים נאלצה להתמודד עם משברים רבים, כדוגמת חובות כספיים רבים, הוצאה לפועל, פינוי מדירת מגורים בעבר, והיום חשש מפינוי נוסף, מחלתו של בנה, קיומם של הליכים פליליים ואף היותה קורבן להטרדה מינית על ידי מעסיקה בעבר – לדבריה, כל אלה הקשו עליה להתאושש ולנהל אורח חיים יציב. עוד הוסיפה, כי המשבר הכלכלי הותיר אותותיו גם בחיי שני בני הזוג, אשר אף הוביל לפרידתם. עוד ציינה, כי בשל משברים אלו, וקושי רגשי ותפקודי שעברה באותה תקופה, הקשה עליה להתפנות ולהגיש את הדוחות לרשויות המס במועד, אלה הוגשו באיחור.

שירות המבחן מציין בעמוד השני לתסקיר, כי למרות שעבור 4 שנים מאז פגישתם האחרונה בשירות המבחן, מתרשמים כי מצבם הרגשי והנפשי לא השתפר, הרבתה לבכות, והפגינה ייאוש וחוסר אונים רב. עוד מתרשם השירות כי הנאשמת חווה תסכול רב מהתמשכות המשברים ומקשייה לייצב עצמה ולנהל אורך חיים יציב וכי לאורך הנשים קיימת אצלה היחלשות רגשית ופיזית משמעותית. לצד זאת, מתרשם השירות, כי למרות הקשיים המתוארים היא ממשיכה להיאבק ולהתמודד מולם ולא להיכנע. עוד מתרשם השירות, כי עדין קיימים אצל הנאשמת כוחות ויש ביכולתה להיחלץ ממצבים קשים, למרות ההיחלשות המתוארת. עוד מציין השירות, כי הנאשמת מקפידה לנהל אורח חיים יציב תעסוקתית והיא מגלה אחריות רבה בתפקידיה וכאם לילדה.

לסיכום, שירות המבחן מציין כי לאור הסרת המחדלים מול רשויות המס, ולקיחת אחריות על ביצוע העבירות והתרשמותם כי ההליכים המשפטיים משמעותיים לה ביותר, וכן לאור העובדה, כי מדובר באם חד הורית, מפרנסת יחידה, שאינה מקבלת דמי מזונות, וכן לאור המאמצים לשיקום חייה, לרבות התעסוקתית וכן התמודדותה עם בן אשר חולה במחלת נפש קשה, הזקוק להמשך טיפול שלה בו ונוסף נתונה במצב נפשי ורגשי קשה מזה שנים רבות, חוזר שירות המבחן על המלצתו בתסקיר משנת 2008 וממליץ שלא להטיל עליה עונש מאסר בפועל או מאסר העבודות שירות, שכן עונשים מסוג זה עלולים להחמיר את מצבה הרגשי, ולפגוע משמעותית במאמציה להתייצב ועל כן ממליצים על הארכת המאסר המותנה, ועל הטלת 200 שעות של"צ.

7. ב"כ המאשימה במסגרת טיעוניו לעונש, עמד על חומרת העבירות נשוא הרשעתה. עוד עמד על כך שיש לתת את הדגש על האינטרס הציבורי בהרתעת הרבים ולעניין זה הפנה לרע"פ 1776/94 דוד עובדיה נ' מדינת ישראל. עוד עמד על העובדה, כי מדובר באי הגשת דוחות במשך 3 שנות מס ברצף. באשר לעובדה שהמחדלים הוסרו נטען, כי מדובר בהסרת מחדלים באיחור של למעלה מעשור, ועל כן אין לתת לנתון זה משקל. עוד עמד ב"כ המאשימה, על עברה הפלילי הכולל הרשעה בעבירות זהות (בין השנים 1994-1998) במסגרת ת"פ 554/00 בית משפט השלום באר שבע, בגינם נידונה לשנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא תעבור עבירות נשוא הרשעתה דהיום (גזר הדין ניתן ביום 23/2/03), בנוסף לקנס בסך 25,000 ₪ או 225 ימי מאסר תמורתם.

עוד טען ב"כ המאשימה, כי מדובר במאסר מותנה חב הפעלה, הואיל ומועד ביצוע העבירות נשוא הרשעתה בשנים 2001- 2002, דהיינו, במהלך תקופת המאסר המותנה. לעניין זה הפנה ב"כ המאשימה לרע"פ 122/82 הלכת אלפי.

באשר לשאלת ביטול ההרשעה נטען, כי עניינה של הנאשמת לא מתיישב עם המבחנים שנקבעו בהלכת תמר כתב (ע"פ 2083/96), הואיל ומדובר בנאשמת שלחובתה מאסר מותנה, בעבירות זהות כך שלא מדובר בכישלון חד פעמי.

לסיכום, ב"כ המאשימה עתר להשית על הנאשמת מאסר בפועל, הפעלת המאסר המותנה בחופף, וכן להשית עונש צופה פני עתיד, קנס כספי והתחייבות כספית.

8. ב"כ הנאשמת מנגד, עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן, הואיל ולגישתו המאסר המותנה אינו חב הפעלה, ולעניין זה הפנה לע"פ 311/97, מדינת ישראל נ' פולסקי גדעון, שם נקבע, כי מדובר במספר עבירות זהות, היינו, מחדל מתמשך של אי הגשת דוחות בזמן למע"מ, והכול כתוצאה ממצב כלכלי קשה המהווה הדחף לביצוע העבירות. לחילופין, עתר לבטל את הרשעת הנאשמת, הן מהטעמים כבדי המשקל המצוינים בתסקירים שהוגשו בעניינה, דהיינו, שליחתה למאסר עלולה להחמיר את מצבה הרגשי ולפגוע משמעותית בילדיה ובתהליך שיקומה – נימוק שלגישת הסנגור מתיישב עם הלכת תמר כתב, דהיינו, (ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשמת), הגורם הנוסף מתקיים אף הוא, ("מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים"). לעניין זה נטען, כי לצד הנסיבות האישות והמשפחתיות הקשות, הנאשמת הסירה את המחדלים, בנוסף, מיום ביצוע העבירות חלף זמן ניכר, קרוב לעשור. עוד נטען, כי הנאשמת הורשעה על פי הודאתה עת שלא הייתה מיוצגת, וגם, המאשימה לא טרחה להביא לידיעת בית המשפט את דבר קיומו של המאסר המותנה, באותה העת, ורק לאחר חילופי ייצוג התגלה הדבר. עוד נטען, כי המאשימה לא טרחה משך 4 שנים לבצע צווי הבאה שהוצאו כנגד הנאשמת. עוד נטען, כי מועד ביצוע העבירות היה בטרם הגשת כתב האישום נשוא המאסר המותנה בת"פ 5540/00, וגם לפני מתן גזר הדין (23/2/03), בנסיבות אלה היה מקום שהמאשימה תנהג בהגינות באופן שיצורפו עבירות נשוא כתב האישום דנן לאותו כתב אישום בת"פ 5540/00, אולם המאשימה תחת זאת, בחרה להגיש את כתב האישום רק ביום 27/12/05, דהיינו, בחלוף שנתיים ממועד ביצוע העבירה האחרונה (2003). עוד נטען, כי למעשה בפועל לאחר הסרת המחדלים התברר לגופו של עניין, כי הנאשמת ממחדלה באי הגשת הדוחות במועד, לא נגרם כל נזק לקופה הציבורית לעניין זה הפנה הסנגור כי רשויות המס אישרו את הדוח בסכום אפס. עוד נטען, כי ייתכן ולו היה ביכולתה של הנאשמת לממן רואה חשבון אז, ייתכן והייתה זוכה להחזרים מרשויות המס.

על רקע מכלול נסיבות מיוחדות אלה, סבור הסנגור, שאין זה צודק לעתור להפעלת המאסר המותנה.

9. דבר הנאשמת: "אני בת 52, גרושה ואם לשלושה ילדים, אחד הבנים חולה במחלת נפש ומתאשפז לסירוגין בבית חולים לבריאות הנפש, הוא זקוק להשגחה ומעקב מתמיד, יש לי בת חיילת משרתת בקיריה וילדה קטנה בת 15. אני מבקשת מבית המשפט לא להכניס אותי לבית הסוהר זה ימית אותי ויערער את המצב של הבן שלי עוד יותר".

10. באשר לטענת הסנגור, כי הימנעות הנאשמת מהגשת דוחות מס ברצף של 3 שנים, מהווה "מעשה עבירה אחד", דינה להידחות. הזמן הרב המפריד בין עבירה אחת לחברתה מלמד על היותם עבירות שונות, נפרדות ועצמאיות. אין המדובר במסכת עובדתית אחת, אף לא עבירה רבת פריטים, או עבירה נמשכת. פרשנות מסכת העובדות בדרך זו הינה מלאכותית ואינה מתיישבת עם הוראות החוק ותכליתו. באשר לפסק הדין שהפנה אליו הסנגור המלומד, ע"פ 264/83 שירי נ' מדינת ישראל, באותו מקרה היה מדובר ב- 15 עבירות של אי הגשת דוחות חודשיים למע"מ אשר בוצעו במשך שנה וחצי, ועל כן בית המשפט ראה בהם מעשה עבירה אחד. בעניינינו, המדובר, כאמור, בתקופה ממושכת בת 3 שנים, כאשר בין עבירה לעבירה מפרידים חודשים רבים, ועל כן לא ניתן לגזור גזירה שווה במקרה זה (ראה לעניין זה פסיקת בית המשפט העליון רע"פ 1776/94, רע"פ 849/07, רע"פ 5953/08, בר"ע 717/85 קונפורטי נ' מדינת ישראל, ע"פ 2103/07 הורוביץ ואח' נ' מדינת ישראל).

11. סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי: "הרשיע בית המשפט את הנאשם ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

12. בהלכת תמר כתב (ע"פ 2083/96), נפסק כי הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

13. אכן ענישתו של נאשם היא אינדיבידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, בעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשה העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלא- כל אלא משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

14. לאחר שהקשבתי לטיעוני באי כוח הצדדים, וכן עיינתי בכלל התסקירים שגובשו בעניינה של הנאשמת, וכן שמתי לנגד עיני את כלל הטיעונים הן לחומרא והן לקולא, לרבות המבחנים שנקבעו בהלכת תמר כתב (ע"פ 2083/96), הגעתי לכלל מסקנה, שבנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה שנידון בפניי, כי יש מקום לבטל את הרשעת הנאשמת ולהשית עליה עונש בדמות של"צ בהיקף של 200 שעות אותם תבצע הנאשמת בעבודות מזכירות במתנ"ס "בית רובין" באילת. בנוסף, חתימת התחייבות כספית על סך 20,000 ₪ שלא תעבור עבירה דומה למשך שנתיים מיום מתן גמר הדין. וכן קנס בסך 10,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים שווים ורציפים החל מיום 15/1/13.

באשר לנאשמת 2, שהינה חדלת פירעון, קנס בסך 100 ₪.

15. החלטתי דלעיל מבוססת על מכלול הנימוקים שמנה הסנגור המלומד בטיעוניו דלעיל. ובעיקר, התרשמות שירות המבחן, כי ענישה בדמות מאסר בפועל, תהא הרסנית לא רק עבור הנאשמת, אלא גם תשליך על התא המשפחתי המונה בן הסובל ממחלת נפש ממשוכת, וכן בן קטין נוסף שזקוק להשגחה מתמדת מאמו החד הורית (התנאי הראשון למבחן שנקבע בהלכת תמר כתב) באשר ליתר שיקולי הענישה, דומני שהנסיבות המיוחדות והחריגות שפורטו בטיעוני הסנגור, מתיישבים עם תנאי השני שנדרש, כך שאין זה המקרה שיפגע באופן מהותי באינטרס הציבורי ובהרתעת הרבים.

שוב אדגיש, כי אילולא שהמקרה שבפניי לא היה עם נסיבות מיוחדות וחריגות הייתי נוהג אחרת, כפי שעתרה המאשימה בטיעוניה לעונש.

16. שירות המבחן ישלח תוך 45 יום מועד לתחילת ביצוע השל"צ.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ג, 27 דצמבר 2012, בנוכחות הצדדים.