כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית בעת שהרכב היה בתנועה, עבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה).

נסיבות האירוע בהתאם לכתב האישום, היו כי ביום 27.7.2011 בשעה 10:30, נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג "מרצדס" שמספרו 9661169, בצומת הרחובות הגליל ו-הרמה בגני תקוה. על פי גרסת התביעה, הבחין השוטר יאיר טלאור (להלן – השוטר), שעמד בצומת, ברכב הנאשם החולף על פניו, כשהנאשם אוחז בטלפון נייד בידו השמאלית וגם בהגה. השוטר הורה לנאשם לעצור ושמר עמו על קשר עין רצוף עד לעצירתו. ברכב נמצאה עם הנאשם ילדה כבת 7 שלא ישבה בכסא הגבהה, לא נרשם דו"ח בגין כך. הוסברה לנאשם מהות העבירה.

לאור הכחשות הנאשם שיש ברשותו טלפון, הנאשם התבקש לאשר עריכת חיפוש ברכבו, אך הנאשם סירב לאשר את עריכת החיפוש.

בתגובת הנאשם לרישום הדו"ח, עולה שככל הנראה נרשם: "אין לי טלפון."

בכתב יד אחר הוסף כי : השוטר שליד השוטר שנהג לא ראה את עמיר מדבר בטלפון"

מטעם התביעה העיד השוטר, אשר ערך את הודעת תשלום הקנס וזו הוגשה כעדות ראשית (ת/1) בהתאם להוראות סעיף 27(א)(1) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, וכן הוגש תרשים שערך (ת/2). כמו כן העיד השוטר שמואל גבי, שהיה השוטר הנוסף בצוות הניידת (להלן – השוטר הנוסף).

מטעם ההגנה העיד הנאשם ומטעמו הוגשו הצילומים נ/1 עד נ/6.

העבירה הינה מסוג ברירת משפט והקנס המוטל עליה הינו בסך של 1,000 ₪.

במועד ההקראה, כפר הנאשם בכתב האישום וטען "לא השתמשתי בטלפון נייד, שכחתי אותו בבית. אני מדבר ביד ימין. זה רכב קופה ואי אפשר לראות אם אני משתמש בטלפון. לקחתי את הילדה לצהרון וניגבתי לה את האף. השוטר השני לא ראה שדיברתי בטלפון".

לאחר שעיינתי בראיות ובעדויות שהובאו בפני, הגעתי להחלטה כי יש להרשיע את הנאשם בביצוע העבירה זאת מהטעמים הבאים:

1. בתגובתו במועד ההקראה הנאשם מסר כי, במועד האירוע לא היה ברשותו טלפון כיוון ש: "..שכחתי אותו בבית..". גרסה זו עומדת בסתירה לעדותו בבית המשפט בה מסר כי ".. באותה תקופה לא עבדתי ולא היה לי טלפון. היו לי לפני כן טלפונים וגם אחרי זה.." )פרוט' עמ' 8 שורות 27-28).

בסיכומיו בפני ביום 25.11.13, העלה הנאשם גרסה שלישית; "..אין ברשותי טלפון ולא היה ברשותי טלפון.. אין לי טלפון". (פרוט עמ' 11 שורה 13).

1. הנאשם לא תמך בנתונים או במסמכים כל שהם, אף לא אחת מטענותיו בסוגיה זו, דוגמת אישור מכירת או מסירת מכשיר הטלפון עובר לאירוע, אישור רכישת מכשיר הטלפון לאחר האירוע, חשבונות טלפון חודשיים. בסיכומיו, הסתפק הנאשם לעניין זה באמירה "..אין לי שום מסמך להביא על כך.." (פרוט עמ' 11 שורה 13).
2. הנאשם מאשר כי השוטר ביקש ממנו לעשות חיפוש ברכב, על מנת לאשש או לשלול את טענתו שאין לו טלפון וכי הוא סירב לחיפוש. הנאשם תולה את סירובו בכך ששני השוטרים נדברו ביניהם כי במידה ולא יימצא טלפון נייד בחיפוש, יתנו לו דו"ח בגין אי שימוש בכסא הגבהה לילדה. ועל כן סירב לחיפוש באמרו לשוטר: "או שאתה רוצה לעשות חיפוש על הטלפון ולא תמצא ותעזוב אותי, או על הילדה. תחליט. זה לא מה שנוח לך.." (פרוט' עמ' 7 שורות 16-17).

אני מתקשה להאמין לגרסתו זו של הנאשם, כלל לא ברור לי פשרו של המשא ומתן הנטען כמתואר על ידי הנאשם. הרי השוטר היה יכול לרשום דו"ח בגין כסא ההגבהה, בנוסף לדו"ח על השימוש בטלפון נייד, ואין כל זיקת התנייה בין הדברים. דווקא מהעובדה שהשוטר נמנע מרישום דו"ח בגין כסא ההגבהה, ניתן ללמוד על הגינותו של השוטר, אשר לא בא חשבון עם הנאשם עקב סירובו לביצוע חיפוש ברכב.

1. זאת ועוד, טענת הנאשם לעניין התנהלות השוטרים בגינה סירב לביצוע החיפוש, הועלתה על ידו לראשונה בחקירתו הנגדית של השוטר בעת עדותו בבית המשפט. התיאור הנטען לא נרשם במסגרת תגובת הנאשם לדו"ח, על אף שהוא חתום כמאשר את קבלתו. משנשאל על כך בחקירתו טען סתמית "אמרתי לשוטר" (פרוט' עמ' 9 שורה 14). גרסת הנאשם לעניין זה לא עלתה ולו ברמז גם כשהגיב בעת הקראת כתב האישום נגדו בבית המשפט. משכך, אין גרסת הנאשם באשר להתנהלות השוטרים הנטענת על ידו אלא בגדר "עדות כבושה".
2. השוטר ציין בדו"ח, כי הבחין בביצוע העבירה על ידי הנאשם, בעת שעמד בצומת והנאשם חלף על פניו. בעדותו הראשית מסר השוטר ש"אנחנו עומדים כשפני הניידת כלפי הכיכר" (פרוט' עמ' 2 שורות 6-7). על פי התרשים שצירף השוטר (ת/2) מסומנת הניידת כשהיא ממוקמת בחניון בניצב לכיוון נסיעת הנאשם בכיכר.

מנגד, הנאשם טען כי השוטר לא עמד במקום הנטען על ידו וכלשונו: "אתה לא עמדת איפה שאתה אומר שעמדת. אני באתי מרח' הגליל מדרום לצפון. אתה היית אחריי. יש עוד כיכר שלא שרטטת ושאני מצייר עכשיו על השרטוט שלך. אני לפני הכיכר המצוירת, בכיכר אחרת שלא ציירת, עשיתי פרסה. היה לי טישו והילדה ישבה לידי, היא לא הרגישה טוב ולקחתי אותה לצהרון. נתתי לה את הטישו, הייתה לה נזלת. הוא ציפצף ואמר לי לעצור ואני עצרתי אחרי הכיכר. אבל הוא לא עמד איפה שהוא אמר שהוא עמד. הוא עמד בכיכר שהוא לא צייר, בזו שאני הוספתי לציור.." (פרוט' עמ' 2 שורות 15-20).

בתגובתו לכך, הכחיש השוטר את טענת הנאשם והסביר כי המקום בו עמדו, כמסומן על ידו בשרטוט, הינו מקום עמידתם לצורך אכיפה, כיוון שממקום זה ובאופן עמידה זה, ניתן לראות את ביצוע העבירות על ידי הרכבים החולפים בכיכר. השוטר הוסיף כי ככל שהנאשם הבחין בו בנסיעה מאחריו, היה זה כיוון שלאחר ביצוע העבירה המיוחסת, יצא בנסיעה אחריו והורה לו לעצור.

גרסתו של השוטר לעניין זה לא נסתרה. אינני נותנת אמון בתיאורו של הנאשם. תיאור זה מהווה גרסה כבושה אשר לא נטענה בתגובתו לדו"ח, ואף לא בתגובתו להקראת כתב האישום. יצוין כי הנאשם לא נתן כל הסבר הגיוני לנסיעתו כמתואר בגרסתו, היינו: מדוע ביצע פניית פרסה באותה כיכר נוספת, והמשך נסיעה בכיוון ההפוך של רחוב הגליל.

1. הנאשם טען כי במועד האירוע היה בדרכו לקחת את בתו ש"..לא הרגישה טוב.." לגן, בזמן הנסיעה "..הייתה לה נזלת והיא השתעלה.." ואז הוא קינח את אפה במגבונים שהיו באוטו. לטענתו, השוטר שגה לחשוב כי המגבונים בהם השתמש על מנת לקנח את אפה של בתו, הינם מכשיר טלפון וכלשונו: "..לקחתי את המגבון וקינחתי לה את האף ואז הוא חשב שאני מדבר בטלפון.." (פרוט' עמ' 8 שורות 11-12).

גם טענה זו הינה טענה כבושה, שעלתה לראשונה בתגובת הנאשם לכתב האישום בבית המשפט. טענה זו לא הועלתה בתגובת הנאשם לדו"ח, על אף שהנאשם טען כי במהלך הדין ודברים עם השוטר, הראה לו את המגבונים (פרוט' עמ' 9 שורה 30).

יובהר עוד כי השוטר ייחס לנאשם אחיזת הטלפון ביד שמאל בעת שחלף על פני הניידת, ואילו הנאשם טען כי קינח את אפה של בתו בידו הימנית בעת שהשוטר נסע אחריו, כך שמדובר בנקודות זמן שונות ואף ביד אחרת.

1. השוטר הנוסף מסר בעדותו הראשית כי אינו זוכר דבר מהאירוע. והעובדה שלא רשם דבר נובעת מכך שלא ראה את ביצוע העבירה. הדבר אף נרשם בתגובת הנאשם לדו"ח.

באשר לטענת הנאשם לגבי כך שהשוטר הנוסף שהיה עם השוטר במקום, לא ערך כל תרשומת הרי שברע"פ 4389/12, סצקו נ' מדינת ישראל, קבע כבוד הש' שהם:

"כפי שציין יעקב קדמי בספרו על הראיות חלק רביעי עמ' 1984, (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009): "יש להבחין בין 'מחדל' לבין 'אי מיצוי הליכי החקירה'". כך גם נקבע בע"פ 7546/06 אבו סבית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007) "השאלה אינה האם אפשר וראוי לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר".

לטעמי, ההחלטה להסתפק בעדותו של שוטר, שהיה עד לאירוע וערך דו"ח פעולה, אינה מבססת טענה לקיומו של "מחדל חקירה". זאת, בהינתן העובדה כי השוטר הנוסף לא היה עד לביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם – כשגרסא זו הועלתה עוד במועד האירוע, דבר המקנה לה משנה תוקף.

1. הנאשם אישר כי האירוע היה באור יום. אין כל טענה בדבר תנאי ראות או מזג אויר שלא איפשרו לשוטר לראות את ביצוע העבירה. הנאשם טען, כי לא ניתן להבחין בביצוע העבירה הנטענת בנסיעה מאחרי רכבו ואף צירף תצלומים שצולמו לעבר חלקו האחורי של רכבו לצורך תמיכה בטענתו זו.

דא עקא, שגרסת השוטר, בה נתתי אמון, הייתה כי "..אני לא הייתי מאחוריך אלא ראיתי את זה מהצד.." (פרוט' עמ' 3 שורה 3).

לאור כל האמור לעיל, ולאחר שהזהרתי עצמי מפני הרשעה על סמך עדות יחידה, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, עקב כך שנתתי אמון בגרסתו הסדורה והעקבית של השוטר אשר לא נסתרה בפני. כאשר גרסאותיו הסותרות של הנאשם, טענותיו הכבושות והימנעותו מלתמוך טענותיו בראיות כל שהן, מהווים חיזוק לביצוע העבירה המיוחסת לו.

ניתנה היום, ג' אדר תשע"ד , 03 פברואר 2014, במעמד בא כוח המאשימה ובהעדר הנאשם.