לפניי ערעור על החלטתה של הנאמנת מיום 10.11.15, לדחות את תביעת החוב שהגישה המערערת.

רקע:

1. ביום 13.2.12 ניתן צו כינוס לנכסי החייב; החייב הוכרז פושט רגל ביום 28.2.13; וביום 18.8.15 הגישה המערערת שהינה גרושת החייב היום, את תביעת החוב נשוא הערעור, בצירוף בקשה להארכת מועד, כאשר, לשיטתה, רק ביום 12.7.15 נודע לה לראשונה בדבר הימצאות החייב בהליך פש"ר. תביעת החוב הוגשה בגין סכומים שלפי הנטען, הלוותה המערערת לחייב בתקופת נישואיהם ובגין סכומים ששילמה תחתיו, עבור משכנתא, בסך כולל נטען של 152,320 ₪.
2. ביום 10.11.15 דחתה הנאמנת את תביעת החוב, הן מטעמים פורמליים – בשל האיחור בהגשתה, והן מטעמים מהותיים. ביום 24.11.15 הגישה המערערת לנאמנת בקשה לעיון חוזר בתביעת החוב, אשר נדחתה על ידי הנאמנת. ביום 24.12.15 הגישה המערערת ערעור על החלטת הנאמנת. ביום 13.4.16 התקיים דיון בפני כב' השופט שרעבי שבמסגרתו, בין היתר, הסכימה המערערת למחוק את ערעורה כנגד מחיקת בקשה לביטול הענקה שהגישה הנאמנת.
3. ביום 22.10.17 התקיים דיון לפניי שבמסגרתו, בין היתר, ניתנה ארכה להגשת ערעור על דחיית תביעת החוב שהגישה המערערת, וביום 21.11.17 הגישה המערערת "ערעור חוזר" על החלטת הנאמנת כאמור.
4. ביום 29.4.18 קיימתי דיון בבקשה שהגישה הנאמנת להורות על ביטול הענקה שבוצעה, לטענת הנאמנת, על ידי החייב לטובת המערערת, בזכויות שהיו לחייב, לטענת הנאמנת, בדירת מגורים, המצויה ברחוב זבולון 13/10 בקרית ביאליק, והידועה כגוש 11550, חלקה 70/11 (להלן: "הדירה"). בדיון נחקרו החייב והמערערת.
5. בהחלטתי מיום 30.1.19 נעתרתי לבקשה לביטול הענקה והוריתי כי ויתורו של החייב במסגרת הסכם התרת הנישואין מיום 29.6.11 על זכויותיו בדירה, הינו הענקה בטלה כלפי הנאמנת בהליך הפש"ר. בסעיף 42 להחלטתי לעיל, קבעתי כי ההלוואה הנטענת, ניתנה על ידי המערערת לחייב לפני ההסכם להתרת נישואין, ולכן אין היא יכולה להיחשב כתמורה בת ערך המהווה הגנה כנגד ביטול ההענקה. עוד קבעתי כי תשלום חלקו של החייב במשכנתא, על ידי המערערת, לפני הסכם התרת הנישואין, אינו יכול להיחשב כתמורה בת ערך. כן הוריתי, בין היתר, כי הנאמנת רשאית לנקוט בכל הפעולות המועילות ו/או הנחוצות למימוש הדירה כתפוסה, וזאת תחת פיקוחו של בית משפט זה, בצייני כי לא מצאתי ממש בטענות המערערת שהיא בבחינת "נושה מובטח".
6. בהחלטתי מיום 3.11.19 קיבלתי, בהסכמת בעלות התפקיד, את הערעור על דחית הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, שהגישה המערערת. בהחלטתי לעיל ציינתי כי:

"לטעמי, המקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק המצדיק הארכת מועד משום שהנושה לא יכולה היתה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע. כל זאת, משום שבמסגרת ההתחשבנות שנערכה בין בני הזוג, הוענקו לה גם הזכויות בחלקו של החייב בדירה. רק בעקבות קבלת התביעה לביטול הענקה שהוגשה על ידי הנאמנת ומשבית המשפט לא היה מוכן להכיר בחוב עבר, נולדה התביעה מחדש".

1. שעה שהמערערת לא קיבלה את הצעת בית המשפט, שניתנה לצרכי פשרה, הרי שיש להכריע בערעור על דחיית תביעת החוב לגופה.

טענות המערערת בערעור ובעיקרי הטיעון:

1. המערערת טוענת כי במעמד מתן צו הכינוס, בהתחשב במכלול הנתונים, לרבות מעמד הדירה במועד מתן צו הכינוס, היה החייב חייב למערערת סך של כ- 152,320 ₪ לפי הפירוט הבא: סך של 25,000 דולר ארה"ב (100,272 ₪ בערכי קרן) שלווה החייב מהמערערת בחודש 01/2009, כאשר המדובר בכספיה האישיים של המערערת אשר קיבלה בירושה/מתנה מהוריה בשנת 2005, ואשר לא היו כספים משותפים; וסך של 36,900 ₪ בערכי קרן הן בגין תשלומי המשכנתא על הדירה, שבהם נשאה המערערת לבדה בתקופה שהחל מחודש 06/2010 עת עזב החייב את הדירה, ועד לחודש 07/2011 עת התגרשו בני הזוג. במהלך הדיון שהתקיים ביום 3.11.19, לא עמדה המערערת על תביעתה להשבת חלקו של החייב במשכנתא לאור זכאותו הנגדית של החייב לדמי שימוש ראויים בגין השימוש הייחודי שעושה המערערת בדירה.
2. המערערת טענה כי כל טענותיה נתמכו בטענותיה בחקירתה אצל הנאמנת, בתצהיריה של המערערת שצורפו לתביעת החוב וכן לערעור שהגישה, בתצהיר החייב שצורף לתגובתו לבקשה לביטול הענקה מיום 9.10.15, ואף במעמד מתן עדויות וחקירות המערערת והחייב בפני בית המשפט ובהחלטתו מיום 29.4.18. עוד טענה המערערת כי צירפה לתביעת החוב את כל האישורים הבנקאיים המעידים על הלוואת הכספים לחייב כמו גם על תשלומי המשכנתא מחשבון הבנק האישי שלה.
3. המערערת הוסיפה כי בעת מתן ההחלטה בתביעת החוב, ידעה הנאמנת או היה עליה לדעת את כל המפורט לעיל, ולכן טעתה בהכרעתה וחרגה חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הנתון לה. (לא מצאתי לפרט את טענות המערערת כי היא בבחינת "נושה מובטח" שעה שבהחלטתי מיום 30.1.19 קבעתי כי לא מצאתי בהן ממש.)
4. לאור האמור לעיל, ולאור החלטתי מיום 30.1.19 שבה אישרתי, בין היתר, לנאמנת לנקוט בכל הפעולות המועילות למימוש הדירה כתפוסה, טענה המערערת כי יש לקבל את הערעור; לאשר את תביעת החוב שהגישה המערערת; ולאשר את תיקון סכום תביעת החוב – הוספת סך של כ- 310,000 ₪ (המחצית שבה על המערערת לשאת – 155,000 ₪ בערכי קרן) בגין תשלומי המשכנתא כך שסכום תביעת החוב יועמד ע"ס של 307,000 ₪.

תגובות הנאמנת לערעור:

1. הנאמנת טענה בתגובותיה לערעור כי אין פסול בהכרעתה שכן, בתמצית, לא הוכח קיום של "חוב", ואף לא הובאה ראיה להתחייבות החייב ב"שעת אמת" להחזיר במועד כלשהו את כספי ההלוואה הנטענת ואת כספי המשכנתה. נטען כי המערערת לא הביאה במסגרת הערעור ראיות חדשות שלא היו בפני הנאמנת בעת מתן החלטתה, ולכן מכלול הנתונים בתיק צריך להביא לדחיית תביעת החוב כפי שנעשה.
2. עוד טענה הנאמנת כי גם אם הערעור יידחה, עתידה המערערת בסופו של יום להמשיך להתגורר בדירה, לא לשאת יותר בתשלומי משכנתא, וממילא לקבל בנוסף סך של כ- 120,000 ₪ ממכירת הדירה. לעומת זאת, אחוז הדיבידנד שיחולק לשאר הנושים, לאחר המתנה ממושכת של 7 שנים ולאחר הליכים משפטיים רבים, יקטן משמעותית, כך שדה-פקטו יעקר מתוכן את ההחלטה להורות על ביטול ההענקה.
3. באשר לתיקון תביעת החוב, טענה הנאמנת כי המערערת מבקשת, בחלוף 4 שנים ממועד הגשת תביעת החוב, להרחיב חזית ולעשות מקצה שיפורים בתביעת החוב נשוא הערעור, ולתקן במסגרת הערעור את סכום תביעת החוב שהגישה ולהגדילה לסך של 307,000 ₪. לטענת הנאמנת, המערערת מבקשת להוסיף לחובה הנטען סכומים ששילמה לאחר הגירושין (ולא נתבעו כלל עד היום) וכן תשלומים צפויים עבור החזרי משכנתא עתידיים, ולכן על המערערת להגיש תביעת חוב חדשה בגין סכומים אלו בצירוף בקשה להארכת מועד.
4. אשר על כן, נטען כי יש לדחות את הערעור ולחייב המערערת בהוצאותיו.

הדיון בערעור:

1. ביום 3.11.19 התקיים דיון בערעור. לאחר שהנאמנת טענה כי עליה לבדוק את תביעת החוב מחדש שכן ייתכן שיש לחייב את המערערת בהשבת מחצית מהכספים שמהם נהנתה כאשר לא שילמה דמי שכירות – הודיעה המערערת, כאמור, כי אינה עומדת על הדרישה להחזר כספי המשכנתא, אלא רק על הדרישה להחזר כספי ההלוואה, וזאת לצורך יעילות הדיון בלבד. הנאמנת עמדה על טענתה כי יש לדחות את הערעור בגין ההלוואה. ב"כ הכונ"ר הצטרפה לעמדת הנאמנת הואיל ומדובר ב"עניין של התרשמות", אך טענה כי בית משפט זה יכול, בנסיבות תיק זה, לקבוע אחרת לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהראיות.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם המערערת ובתגובות הנאמנת, והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים, ובכלל זה טענות הנושים, במהלך הדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינו של הערעור על הכרעת הנאמנת - להתקבל.
2. בהליך של פשיטת הרגל, ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי, בבואו להכריע בתביעות חוב המופנות כלפי החייב. על הנאמן להיות בעל מומחיות וכישורים התואמים את הסמכות הנתונה לו, ועליו להפעיל סמכות זו בהתאם לחובות האמונים והזהירות המוטלות עליו [ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן, בפסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט א' שהם (פורסם בנבו, 4.8.2014)]. על כן, נקבע כי "הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה" [ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד שושני, בפסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 27.12.2010)].
3. בענייננו, אני סבורה כי יש לסטות מהקו המצמצם שנקבע ביחס לביקורת השיפוטית על החלטות הנאמן בתביעות חוב המוגשות לו מטעמם של הנושים, ולהתערב בהחלטת הנאמנת בתביעת החוב שהגישה המערערת. אמנם, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים. אולם, במקרה שלפנינו נחשף בית המשפט, באופן בלתי אמצעי, במסגרת הדיון בתביעה לביטול הענקה, לראיות הצדדים, ונתן אמון בגרסת המערערת; מה שכבר צויין במסגרת ההחלטה בבקשה לביטול הענקה.
4. רוצה לומר, שבנסיבות התיק שלפנינו, אין לנאמנת יתרון על בית המשפט, משום שבית המשפט של פש"ר התרשם ושמע את הראיות בעצמו. יתר על כן, בעוד שלפני בית המשפט נשמעו הראיות "לפי הספר" ונשמעו חקירות נגדיות, הרי שלפני הנאמנת לא נערך הבירור המעמיק שנערך לפני בית המשפט, במסגרת הדיון בבקשה לביטול הענקה; הליך שבו גם ניתנה לנאמנת ההזדמנות לחקור את העדים חקירה נגדית. כפי שציינה הנאמנת במעמד הדיון בערעור: "גרושת החייב היתה אצלי בחקירה אבל לא קיימתי הליך של הצלבת עדויות מול העדות של החייב. זה נעשה רק במסגרת הדיון בתביעה לביטול הענקה" (פרו' מיום 3.11.19, עמ' 45, ש' 8-6). מכאן, שלא מן הנמנע שהתמונה המלאה שנפרשה לפניי רק בעת הדיון בבקשה לביטול ההענקה, הובילה להתרשמות שונה ולמסקנה שונה מזו של הנאמנת.
5. כאמור, לאחר שנחשפתי למכלול הראיות שהוצגו לפניי במסגרת הדיון בבקשה לביטול הענקה, והעמקתי בהן במסגרת מתן החלטתי בבקשה לביטול הענקה, ולאחר שנחקרו לפניי החייב והמערערת במסגרת הדיון באותה בקשה, ונוכח התייחסותי לגרסת המערערת בהחלטתי בבקשה לביטול הענקה, בקובעי כי ההלוואה ותשלום חלקו של החייב במשכנתה אינם מהווים תמורה בת ערך – הרי שבכל הנוגע לערעור שלפניי, התרשמותי היא כי יש ליתן אמון בגרסת המערערת, אשר נתמכת בגרסתו של החייב בדבר מתן ההלוואה ואי פרעונה.

אין לצפות מבני זוג שיעגנו את ההלוואה במסגרת מסמך בכתב. העובדה שהחייב ויתר על הדירה לטובת המערערת מבלי שדרש תמורה בגינה, מחזקת את טענת המערערת כי מדובר היה בהלוואה ולא במתנה, וזאת בפרט כאשר מדובר בכספים שבהם זכתה המערערת מכח מתנת אביה לאחר שמכר את ביתו באוקראינה, וזאת לאחר שלדבריה, "אבא בא לגור איתי וטיפלתי בו 10 שנים" (פרו', עמ' 30, ש' 31).

מהימנים עליי גם דברי המערערת כי כספים אלו שימשו את החייב לצורך השבת הלוואות ["אני נתתי לו לסגור את החובות שלו" (פרו', עמ' 31, ש' 2); וכי החייב התחייב להשיב לה את כספה (פרו', עמ' 31, ש' 9)]. הוכח בפניי כי הכספים הוכנסו לחשבונה של המערערת והוצאו מתוכם, ומהימנים עליי דברי המערערת והחייב כי כספים אלו הועברו לחייב שכבר היה בכשל עסקי, לשימושו העסקי ו/או לצורך השבת הלוואות בשוק האפור. אין לצפות מן המערערת שתמציא ראיות באשר להעברת הכספים לחייב מקום שבו הכספים הועברו לו במזומן, ובוודאי שאין לצפות ממנה להמציא ראיות לעניין השבת הלוואות שניתנו לחייב בשוק האפור.

1. גם ב"כ הכונ"ר במעמד הדיון מיום 3.11.19 הטעימה כי "בית המשפט יכול בערעור, בנסיבות תיק זה, לקבוע אחרת משום שבית המשפט הזה גם הוא התרשם באופן בלתי אמצעי מהראיות" (פרו', עמ' 46, ש' 4-2).
2. לפיכך, הערעור על החלטת הנאמנת בדבר דחית תביעת החוב של המערערת – מתקבל. לפיכך, אני מעמידה את תביעת החוב המאושרת על סך של 25,000 דולר, לפי שער הדולר ביום 15.1.2009, היינו ע"ס של 97,125 ₪, ובתוספת הצמדה מיום 15.1.09 ועד מועד כריתת הסכם הגירושין, 5.7.2011, ע"ס של 105,455 ₪. אין להניח שהמערערת הייתה גובה ריבית מן החייב בגין התקופה שעד כריתת הסכם הגירושין. ממועד זה (5.7.2011) ועד מועד מתן צו הכינוס (13.2.12) יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כהגדרתם בפקודה.
3. אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' חשוון תש"פ, 05 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.