תביעת רשלנות מקצועית, בטענה לנזק שנגרם כתוצאה מתכנית קונסטרוקציה לקויה.

רקע

1. התובעים, בני זוג נשואים, בנו בית צמוד קרקע במושב בית שערים, על מקרקעין המצויים במשק השייך להוריו של התובע. לשם כך התקשרו התובעים עם אנשי מקצוע, ובין השאר התקשרו עם הנתבע, מהנדס בנין בהכשרתו העוסק בתכנון קונסטרוקציות, לצורך תכנון השלד.

2. ביום 30.7.10 חתם הנתבע על הצהרה כ"מתכנן שלד הבנין", כמשמעותו בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, ואף כ"אחראי לביצוע שלד" לפי תקנות אלה, על גבי בקשה להיתר בניה שהוגשה לועדה המקומית לתכנון ולבניה יזרעאלים, וביום 20.10.10 ניתן היתר הבניה (להלן: "הועדה המקומית", "תקנות התכנון והבניה", "ההיתר"). אעיר שמעיון בהיתר (ובבקשה להיתר, שנסרקה לאחר ישיבת ההוכחות) עולה כי - בשונה מהרושם המתקבל מאופן הצגת הדברים ע"י התובעים - בקשה להיתר הוגשה חודשים רבים קודם לכן, ככל הנראה עוד בשנת 2009.

3. המרכיב בתכנון השלד אשר עומד במרכז המחלוקת בענייננו הוא תכנית הכלונסאות והחפירה. על פי תכנית הנתבע (ק-1), נדרשה חפירה של כל שטח הבניה עד לעומק של 2 מ' מגובה פני הקרקע (להלן: "החפירה") וקידוח של 26 כלונסאות בקוטר 40 ס"מ ובעומק של 6 מ' מתחתית החפירה. הזיון שתוכנן היה של 7 מוטות ברזל מצולע בקוטר 12 מ"מ בכל כלונס. כמו כן, תכנון הנתבע דרש למלא את החפירה (עד גובה 0.8-) בחומר גרנולרי לאחר יציקת הכלונסאות (להלן תכונה התכנית: "התכנון המקורי" או "התכנית המקורית").

4. ביום 29.12.10 - תאריך שחשיבותו למהלך העניינים בתיק זה רבה ועוד יוזכר בהמשך - נוצקו הכלונסאות בהתאם לתכנון המקורי, למעט העובדה שקוטר הכלונסאות הוגדל מ-40 ס"מ ל-50 ס"מ. אני קובע כי קידוח הכלונסאות החל במועד מוקדם יותר אך הסתיים ביום בו נוצקו. לצדדים טענות שונות באשר לאירועים ביום 29.12.10, אולם אין חולק כי הנתבע הגיע למקום בתאריך זה של יציקת הכלונסאות, מילא דו"ח ביקורת באשר לשלב זיון יסודות בו כתב: "ביקור בדיקת כלונסאות. בית גת - בית שערים. אין הערות", וכן חתם על המסמך.

5. התובעים טוענים כי זמן רב בטרם נוצקו הכלונסאות, הם פנו לנתבע בשאלה אם ניתן לשנות את התכנית המקורית של חפירה, מילוי וכלונסאות בעומק 6 מ' בלבד, שכן בבתים אחרים שנבנו במושב בשנים קודמות לא בוצעה חפירה מעין זו ונוצקו כלונסאות בעומק רב יותר. לטענתם, לא שאלו זאת מתוך ידע הנדסי או חשש אלא מתוך נסיון לחסוך עלויות - לאור עלויות החפירה והמילוי הגבוהות - אולם הנתבע דרש לבצע את התכנית המקורית כפי שהיא. ביום יציקת הכלונסאות, כך טוענים התובעים, שמעו הם ממספר אנשים שנכחו במקום חששות באשר לתכנון הכלונסאות. לאור האמור החליטו התובעים לפנות לקבלת יעוץ של יועץ קרקע, ד"ר אברהם אביגור (להלן: "אביגור").

6. לפי חוות דעת של אביגור, הנושאת תאריך 10.1.11, הקרקע שבתחתית החפירה ובדפנותיה הינה מסוג חרסית שמנה ובערימות העפר שלצד בורות הכלונסאות נמצאה קרקע מסוג חוואר בצבע אפור בעלת פלסטיות גבוהה במיוחד. לאור זאת המליץ אביגור, בין היתר: למלא את החפירה שבוצעה בשכבות אופקיות בעובי 20 ס"מ ולהדקן; לבטל את הכלונסאות הקיימים ולא להשתמש בהם כלל מאחר שהם אינם מתאימים לסוג הקרקע במקום, הן בשל אורכם והן בשל אחוז הזיון בהם, לאור הוראות תקן ישראלי 940 לביסוס משנת 2008 (להלן: "ת"י 940"); לקדוח כלונסאות חדשים לעומק 11 מ' מתחתית החפירה הקיימת, לאחר ביצוע המילוי, כלומר עומקם של הכלונסאות יעמוד על 13 מ' מפני הקרקע העליונים ותמיד לעומק 11 מ' לפחות בתוך שכבות הקרקע הטבעיות. כמו כן נכתבו בחוות דעת אביגור המלצות באשר לקוטר הכלונסאות ולזיון הדרוש.

7. בנוסף פנו התובעים למהנדס בנין, מר איתי דנגור (להלן: "דנגור") לצורך קבלת חוות דעת באשר לתכנון שלד המבנה שנעשה ע"י הנתבע ולצורך תכנון מחדש של שלד המבנה בהתאם לחוות דעתו של אביגור. במסמך נושא תאריך 1.2.11 כתב דנגור כי מנתונים שיש בידיו באשר למגרשים אחרים במושב בית שערים, עומק קידוח הכלונסאות לא היה אף פעם פחות מאשר 10 מ' ובחלקם הגיע אף ל- 12 מ'. לאור זאת חיווה דנגור דעתו כי הכלונסאות שבוצעו אינם מתאימים לסוג הקרקע ואף אחוז הזיון בהם איננו מספיק. דנגור הוסיף כי לדעתו הכלונסאות שבוצעו לא יוכלו להתמודד עם מערכת הלחצים שתפעל עליהם ברבות השנים והמליץ לבטל את הכלונסאות הקיימים ולבצע אחרים במקומם, בדומה להמלצותיו של אביגור.

לבקשת התובעים ערך דנגור תכנון חדש לשלד המבנה. על פי התכנון של דנגור נדרש לנסר את הכלונסאות הקיימים לגובה הקרקע הקיימת, לבצע מילוי והידוק של החפירה ולקדוח 19 כלונסאות בעומק 12.5 מ' בקוטר 50 ס"מ עם זיון של 7 מוטות ברזל מצולע בקוטר 14 מ"מ בכל כלונס (להלן: "התכנון החדש" או "התכנית החדשה").

8. יצוין כי לאחר שניתנה חוות דעתו של אביגור ערך הנתבע תכנית כלונסאות חדשה לבקשת התובעים [נ/3], ובהתאם לחוות הדעת של אביגור, אך לא נעשה בה שימוש בסופו של דבר. הצדדים חלוקים באשר לאישור שניתן, אם ניתן, לתכנית זו ע"י אביגור, כאשר הנתבע טוען כי אביגור אישר את כלל התכנית, בעוד התובעים ואביגור טוענים כי אישר רק את חתך הכלונס.

9. ביום 8.2.11 נשלח לנתבע מכתב מב"כ התובעים בו הוא מודיע לנתבע על הפסקת עבודתו באופן מיידי בשל התכנון השגוי ומעריך את הנזקים בכ-100,000 ₪. כמו כן התבקש הנתבע להודיע לועדה המקומית כי אין לו התנגדות שקונסטרוקטור אחר יבוא תחתיו כאחראי על השלד. ביום 10.2.11 שלח ב"כ התובעים לנתבע מכתב נוסף בו חזר על דרישתם זו. ביום 15.2.11 השיב ב"כ הנתבע דאז, עו"ד ש' איל, למכתבים אלו וביקש שהות על מנת ללמוד את החומר. התובעים פנו לועדה המקומית ישירות וזו נעתרה לבקשתם להחליף קונסטרוקטור גם ללא הסכמת הנתבע.

10. לטענת הנתבע, לא זו בלבד שביצע תכנון מחודש התואם את הנחיות יועץ הקרקע אביגור בלא עלות נוספת (ולמעשה 4 תכניות שונות, שאחת מהן אושרה לטענתו ע"י אביגור), אלא שאף הכיר באחריות עקרונית מצדו לתקלה (הגם שלשיטתו לא היה האחראי הבלעדי לה). עם קבלת מכתב ב"כ התובעים מיום 8.2.11, פנה הנתבע אל התובע והציע לפצות את התובעים בפיצוי התואם את מלוא העלות הנוספת הריאלית שנגרמה להם, לשיטתו, כתוצאה מטעותו. אך לטענתו התובעים החליטו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכם ושמו להם למטרה לקבל פיצוי בסכום העולה על נזקם בפועל. הם סירבו להצעותיו ולטענתו הגישו תביעתם זו בחוסר תום לב.

11. בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה הגיש הנתבע הודעות צד ג' כנגד התובעים, כנגד האדריכלים שתכננו את הבית, וכנגד מפקח הבניה שנשכר ע"י התובעים - מר אליהו בובילסקי ("המפקח"). מאוחר יותר הוגשה ואושרה בקשה לצירוף צד ג' נוסף, קבלן השלד מר זריקי ג'ואד ("הקבלן"). בדיון מיום 9.10.12, בהסכמת הנתבע, נדחו ההודעות לצדדי ג', למעט כנגד התובעים.

12. התובעים והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם. כמו כן, על פי דרישת ב"כ הנתבע, זומנו דנגור ואביגור לחקירה ונחקרו אף הם במסגרת ישיבת ההוכחות.

דיון והכרעה

אחריות

13. אין מחלוקת אמיתית כי התכנון המקורי שעשה הנתבע היה שגוי ולא התאים לסוג הקרקע. אין חולק גם כי התכנון השגוי נבע מהערכה שגויה של הנתבע באשר לסוג הקרקע, בצירוף העובדה שבעת התכנון לא עמד בפניו דו"ח של יועץ קרקע [עדות הנתבע, עמ' 52 ש' 1-4]. עוד אין חולק כי האחריות לתכנון הלקוי מונחת בראש ובראשונה לפתחו של הנתבע אשר נשא באחריות המקצועית לתכנון השלד. יצוין כי כבר בכתב ההגנה שהגיש הנתבע הוא לא הכחיש למעשה אחריות חלקית אך טען כי המדובר ב"אירוע מצער" וב"תקלה סבירה גרידא", שלשיטתו תיקן.

14. בסיכומי הנתבע נטען כי יש להטיל על התובעים אשם תורם בשיעור 50% מהאחריות למחדל וזאת לאור שני טיעונים: האחד, כי כבר לאחר שהתובעים שכרו את שירותי הנתבע הוא הבהיר להם כי צריך להזמין יועץ קרקע לצורך מתן חוות דעת והתובעים משיקולים כלכליים ומתוך רצון לחסוך בעלויות, סרבו בכל תוקף לשכור את שירותיו של יועץ קרקע. השני, כי התובע, שהינו מהנדס אזרחי בהשכלתו ואשר התגורר בבית שערים עוד קודם לכן ומכיר היטב את תוואי השטח באזור ומודע לטיב וסוג הקרקע - כמו גם הקבלן, מפעיל מכונת הקידוח והמפקח - ידעו על קיומו של סלע מסוג חוואר בקרקע אך הסתירו זאת מן הנתבע.

15. אינני מקבל את טיעוניו של הנתבע לעניין אשם תורם. באשר לטיעון הראשון, שני טעמים לכך.

א. האחריות החוקית לבדיקת הקרקע לפני תכנון השלד מוטלת על המתכנן ובענייננו הנתבע. אחריותו זו עולה כבר מנוסח התצהיר עליו חותם מתכנן השלד (טופס 9 לתקנות שבתוספת הראשונה לתקנות התכנון והבניה), שם מצהיר מתכנן השלד כי הוא אחראי לתכנון השלד על פי כל דין החל על תכנון שלד, לרבות בהתאם להוראות החלות על תכנון שלד בחלק ה' בתוספת השניה של התקנות הנ"ל, ובין היתר הוא מצהיר כי הקרקע שבה הוקם הבנין נבדקה וכי הביסוס תוכנן על פי ת"י 940. ראו גם סעיף 5.04(א) בתוספת השניה לתקנות הנ"ל, המצוי בחלק ה' הנ"ל, בסימן ב' שכותרתו "שלד הבנין", וקובע כי הקרקע שבה יוקם הבנין תיבדק בהתאם לת"י 940, הדן בביסוס לבנינים. הן מעדותו של דנגור והן מעדותו של הנתבע שאישר זאת למעשה [עמ' 23, ש' 24-30; עמ' 53, ש' 2-11] עולה כי, ככלל, לצורך בדיקת הקרקע מוטלת על מתכנן שלד חובה מקצועית לקבל דו"ח של יועץ קרקע וכי חובה זו מעוגנת בת"י 940, אם כי נראה שיכול וישנה אפשרות כי ת"י 940 מותיר בידי מתכנן השלד שיקול דעת באשר לבחירה בין חוות דעת של יועץ קרקע ובין עריכת קידוחי ניסיון. ת"י 940 לא הוגש במלואו על ידי מי מהצדדים, והחלק הרלבנטי, לעניין האופן בו יש לבצע את בדיקת הקרקע, לא צורף כלל.

ברם, גם אם אצא מנקודת הנחה כי יש לזקוף את אי-צירוף ת"י 420 במלואו לחובת התובעים ועל כן לילך על פי שיטת ב"כ הנתבע, כלומר להניח שלמתכנן שיקול דעת לוותר על דו"ח יועץ קרקע ולהסתפק בקידוחי ניסיון, אין לכך נפקות שכן גם קידוחי ניסיון לא נעשו על ידי הנתבע. אכן נעשו בענייננו חפירות מדגמיות, אך בינן ובין קידוח ניסיון רב המרחק. כפי שעולה מעדות התובע [עמ' 39, ש' 10-21], שהנתבע לא חולק עליה למעשה, החפירות בוצעו ע"י התובעים עצמם, באמצעות מחפר ולא מכונת קידוח, לעומק של מטר עד מטר וחצי בלבד. הנתבע כלל לא נכח במקום בעת הקידוחים. הוא הורה לתובעים לחפור את האדמה החומה בנקודות שונות במגרש ולמדוד בעצמם באיזה עומק מגיעים ל"אדמה בהירה" או "קרקע בהירה". הא ותו לא. הנתבע לא ראה את ה"קרקע הבהירה", לא בשטח ולא בדגימות, לא במו עיניו ואף לא בתמונות. ממילא לא יכול היה הנתבע לדעת (גם בהנחה שבידו לזהות בעצמו את סוג הקרקע והוא אינו נזקק להיוועץ ביועץ קרקע לשם כך) אם מדובר בחוואר, בחרסית, בסלע קירטון/גיר רך, או בכל קרקע אחרת העשויה לענות, מבחינתו של מזמין התכנון, לתיאור "קרקע בהירה". בנוסף, לאור עומק החפירות המדגמיות, נראה כי הנתבע ביקש לבצען על מנת לקבוע את עומק החפירה, ולא על מנת לקבוע את עומק הכלונסאות, שהרי אלו מגיעים לעומק רב בהרבה. כאשר עומת הנתבע עם התיאור העובדתי של התובע באשר לחפירות המדגמיות (עמ' 52, ש' 6-13) השיב תשובה כנה אך בעייתית:

"ש. לא ידעת את זה, כמו שלא ביצעת את הדברים המינימאליים, כמו בדיקת קרקע. ביצעת?

ת. למשל אני חשבתי שאני מכיר את הקרקע.

ש. אנחנו שמענו פה את בדיקת קרקע שביצע מר גת על פי המלצה שלך. מה זה הדבר הלא מקצועי הזה ?

ת. על זה אני מגיב שאם החרסית הייתה עמוקה, אני לא ידעתי שמתחתיה יש הרבה חוואר, אם החרסית הייתה עמוקה יותר ממטר, לא היה כדאי להוריד את כל החרסית ואז היינו עושים כלונסאות עמוקים כמו שדרש יועץ הקרקע. בגלל שחשבתי שזה סלע [גיר] רך אז עשיתי כלונסאות של 6 מטר."

וכי כיצד יידע הנתבע אם החרסית עמוקה אם לאו, האם יש מתחתיה הרבה חוואר אם לאו, והאם מתחתיו יש סלע גיר רך אם לאו (ובעיקר החל מאיזה עומק), אם לא בדק זאת. ודוק; אין מדובר בטעות בזיהוי הקרקע, אלא בהתרשלות בדרגה גבוהה יותר; לא רק שלא היה בידי הנתבע דו"ח קרקע (גם לא של קרקע סמוכה) ושהנתבע לא התייעץ עם יועץ קרקע טרם התכנון, אלא הוא כלל לא בדק את הקרקע, מתוך מחשבה שהוא יודע באיזה סוג קרקע מדובר.

יצוין כי חובתו של מתכנן שלד לקבל חוות דעת יועץ קרקע בטרם תכנון השלד, ולבצע בדיקה של הקרקע כדי לקבוע את עומק הכלונסאות הנדרש, מעוגנת גם בפסיקת בתי המשפט [ע"א 6373/96 ניסנבוים נ' סימונה (16.5.1999); ע"א (מחוזי, נצרת) 1164/04 נחום נ' גל (1.12.2005); ת.א. (שלום, ב"ש) 1124/04 חרזי נ' שאולי (20.1.2008)]. אף אם יש מקום להתאים את היקף המידע שיש לאסוף בדבר הקרקע לנסיבות [השוו: ת.א. (שלום, י-ם) 4753/04 סדן נ' שאולי (14.7.2008), פסקאות 24-28]), בענייננו לא היה בידי הנתבע מידע בדוק כלשהו בדבר הקרקע.

מאחר שהחובה לבדוק את הקרקע בדרך הקבועה בת"י 940 הינה חובה חוקית ומקצועית המוטלת על הנתבע, אף אם נניח כי עובדתית נכונה הטענה שהתובעים סירבו לפנות ליועץ קרקע (טענה שלא הוכחה כפי שיובהר להלן) אין מקום לקבל את טענת הנתבע לאשם תורם. במצב דברים כזה, כשאין בידי הנתבע מידע בדוק לגבי הקרקע, מתוקף אחריותו החוקית והמקצועית אסור היה לנתבע להמשיך בתכנון השלד והיה עליו למשוך ידיו מהפרויקט [השוו: עניין נחום נ' גל הנ"ל, בפסקה 15], בדיוק כפי שידע הנתבע לטענתו (סעיף 20 לתצהירו), לעמוד על כך שאם לא תבוצע החפירה שתכנן יתפטר ולא ישמש כמתכנן, ואף ביתר שאת.

ב. הטעם השני לדחיית טיעון הנתבע בדבר אשם תורם בגין אי-שכירת יועץ קרקע ע"י התובעים, נעוץ בכך שמבחינה עובדתית נראה כי תיאור העניינים ע"י ב"כ הנתבע בסיכומיו איננו מדוייק. מעדותו של הנתבע - אשר התאפיינה בהגינות ובכנות - עולה כי הנתבע לא ממש דרש מהתובעים לשכור שירותי יועץ קרקע והתובעים מצדם לא ממש סירבו:

"ש. בסעיף 17 לתצהיר, אתה אומר שעלה הנושא של הקרקע בינך ובין גת והוא מטעמי חיסכון סירב לקחת יועץ קרקע. אתה מאשר?

ת. לא.

ש. תסביר.

ת. א' כל דבר נעשה מטעמי חסכון. התפקיד שלי זה גם לחסוך. אני טענתי בפניו שאם הוא לוקח יועץ קרקע, אז אנחנו עושים בדיוק מה שהיועץ קרקע אומר, כי יועץ קרקע לוקח את כל האחריות עליו ואז הביסוס כנראה יהיה יותר יקר.

ש. ומה קרה אחרי זה? בעקבות זה הוא סירב לקחת יועץ קרקע?

ת. זה לא עניין של סירוב. המצב היה שלא לקחו יועץ קרקע.

ש. ואז אתה, שאתה מציע לו לקחת יועץ קרקע, והוא אמר שהוא לא רוצה. איפה אתה עומד? אתה לא אומר ללקוח שאתה לא אחראי במצב כזה?

ת. אם זה היה ק[י]רטון, אז אני לא צריך יועץ קרקע, אני יכול להסתדר בלי זה. אני חשבתי שזה ק[י]רטון.

ש. וטעית?

ת. כן." [ההדגשה איננה במקור- א.ד; עמ' 51, ש' 1-15]

מעדות הנתבע עולה תמונה אחרת מזו שהעלו באי כוחו על הכתב. נראה כי הנתבע הוא שסבר כי איננו זקוק לחוות דעת של יועץ קרקע לצורך תכנון שלד המבנה משום שסבר בטעות כי הקרקע במקום הינה מסוג קירטון (סלע גיר רך), ולכן לא המליץ על כך לתובעים ואף התריע בפניהם כי פניה ליועץ קרקע עלולה לייקר את ביסוס הבית. האמור עולה בקנה אחד עם סעיף 34.6 לכתב ההגנה של הנתבע שם נכתב כי בכל הבניה הקודמת של הנתבע במושב בית שערים לא התקבלה חוות דעת של יועץ קרקע ואף לא נדרשה כזו על ידי גורם כלשהו. על כן נראה כי, עובדתית, אין ממש בטענה לפיה התובעים הם שסירבו לפנות לקבלת חוות דעת של יועץ קרקע.

16. בטיעון השני המועלה בסיכומי הנתבע להטלת אשם תורם על התובעים, מתארים ב"כ הנתבע עלילה העולה לכדי מזימה של ממש מצד התובעים, לפיה התובע ידע כי במקום מצויה קרקע מסוג חוואר אך התובעים הסתירו זאת מהנתבע מתוך בצע כסף והרצון לחסוך בעלויות. אף בנקודה זו עדותו של הנתבע היתה פחות נחרצת מהנטען בסיכומים:

"ש. אתה לא רואה שיש שם אדמת חוואר ולכן אתה אומר תשמע אני לא מבין כלום, אבל מי שמבין זה עמיחי גת הוא צריך להבין, או הקבלן צריך להבין או המפקח צריך להבין והם צריכים להגיד לי.

ת. כן, כי הם מכירים את השטח. הקבלן קודח רואה שזה חוואר ולא ק[י]רטון, מפעיל מכונת הקידוח רואה שזה חוואר ולא ק[י]רטון, המפקח רואה [ש]זה חוואר ולא ק[י]רטון.

ש. כולם רואים חוץ מאדון פת המומחה?

ת. נכון, אדון פת המומחה לא כ"כ מומחה לחוואר.

ש. גם בסעיף 43 אתה חוזר על החובה שהייתה על מר גת להודיע לך שנמצא שם חוואר.

ת. אם הוא לא ידע אז הוא לא ידע. אם הוא ידע שזה חוואר, היה עליו להגיד לי. אני לא אומר שהוא ידע אבל הוא מהנדס בניין שגר שם."

[ההדגשות אינן במקור- א.ד.; עמ' 54, ש' 12-21]

הנתבע לא הוכיח שהתובעים ידעו כי הקרקע במקום היא חוואר, ובוודאי לא מה משמעותו של נתון זה לעניין אופן הביסוס בכלל ועומק הכלונסאות בפרט. העובדה שהתובעים מתגוררים במקום אינה מעידה כשלעצמה על ידע בדבר סוג הקרקע במקום, שהנו עניין שבמומחיות, במיוחד כשמדובר בסוג קרקע חבוי בעומק ניכר. באשר להשכלתו של התובע כמהנדס אזרחי, התובע הסביר בתצהירו כי כאשר למד לתואר זה בחר בהתמחות במקצועות התחבורה והניהול ולא בהנדסת קרקע או קונסטרוקציה. כן הצהיר התובע והעיד כי עשה תואר שני בתחום אחר ומאז שהוסמך כמהנדס לא עסק כלל בהנדסה אזרחית [עמ' 36, ש' 23-26].

מעבר לאמור, בחקירה הנגדית הוצגה לנתבע תמונה שצולמה באתר הבניה לאחר חפירת הכלונסאות ובטרם אלו נוצקו [נספח 9 לתצהיר התובעים], כלומר ב-29.12.10. הנתבע אישר כי התמונה צולמה ביום זה בו ביקר באתר [עמ' 49, ש' 20-21]. הנתבע אישר בהגינותו, בחקירה חוזרת, כי החומר הבהיר המופיע בתמונה הוא חוואר וכי באותה עת לא זיהה את החומר ככזה [עמ' 58, 3-4]. מכך עולה כי עובדה זו, שהקרקע היא מסוג חוואר, היתה לנגד עיני הנתבע עוד בטרם היציקה, וכי הכשל בזיהוי, לכל הפחות בשלב מאוחר זה, מוטל לפתחו. ודוק; אם הנתבע שעיסוקו בביסוס מבנים לא זיהה את הקרקע כחוואר כיצד ניתן לטעון כי התובע, אך בשל השכלתו הפורמאלית בהנדסה אזרחית, ידע או צריך היה לדעת באיזה סוג קרקע מדובר?

17. ייתכן ויש ממש בתחושתו של הנתבע לפיה פעלו "מאחורי גבו". עדות התובע, שבאופן כללי לא היתה משכנעת, הותירה גם בהקשר זה תחושה לא נוחה. כך, למשל, רב הנסתר על הגלוי בנוגע לעיתוי קבלת ההחלטה להגדלת קוטר הכלונסאות, לסיבה להחלטה זו, ולזהות מקבל ההחלטה. תחילה טען התובע כי אינו יודע מי הורה על השינוי. בהמשך העיד כי הקבלן טען באוזני הנתבע כי מדובר בטעות של הקבלן, מאחר והזמין בטעות מקדח בקוטר 50 במקום 40. נסיונו של התובע ליצור רושם כאילו הנתבע אישר המשך קידוח בקוטר זה - כמו גם נסיונו של התובע ליצור רושם כאילו הקידוח החל ביום 29.12.10 (למשל עמ' 40 ש' 2), למרות שברור כי הקידוח החל קודם לכן, כפי שעולה מעדויות אנשי המקצוע ומהשכל הישר - דינם להידחות. הנתבע לא ידע על השינוי מבעוד מועד ולא אישר זאת מראש. אם בכלל נאמר לו דבר מה בהקשר זה, הרי שהיה זה ביום 29.12.10 בתום הקידוח, כעובדה מוגמרת, אשר מן הסתם מפעיל מכונת הקידוח, הקבלן, המפקח, ואולי אף התובע, היו מודעים לה קודם לכן. לא מן הנמנע כי גם בשלב זה לא נאמר לנתבע דבר בנוגע לסטיה מהתכנון שלו (הגם שאין בכך כדי להפחית מחובתו לבדוק את הדברים בעצמו, במסגרת פיקוח עליון). מכל מקום עובדה חשובה זו לא הועלתה על הכתב באישור הנתבע לכלונסאות.

עם זאת, אין בכך כדי לסייע לנתבע. אין חולק על כך שירידת אחוז הזיון בכלונסאות אל מתחת לשיעור המותר בתקן בעקבות הגדלת הקוטר ללא שינוי הזיון, על אף הבעייתיות שבכך, חשיבותה פחותה בהשוואה לטעות הקרדינלית בנוגע לעומק הכלונסאות. ובהקשר אחרון זה, תיאוריית המזימה שנרקמה כביכול כנגד הנתבע, של ידיעת כל הגורמים מראש על סוג הקרקע ומשמעות הדבר באשר לביסוס, הינה מרחיקת לכת ביותר, ומכל מקום לא הוכחה. היא אף לחלוטין בלתי סבירה. אין זה מתקבל על הדעת כי התובעים ידעו כבר בשלב התכנון כי התכנון המקורי איננו מתאים לסוג הקרקע אך החליטו להסתיר זאת ולהמשיך בבניה על פיו, תוך לקיחת סיכון שהסתרה זו תביא לבניית ביתם על יסודות לא מתאימים ולכשלים חמורים בביתם בעתיד, ולכל הפחות תצריך בהמשך ביצוע שינוי מהותי בתכניות ובבניה בשלב הביצוע, תגרור עלויות נוספות אותן יצטרכו לתבוע בהליך משפטי, וכן תגרום לעיכוב בסיום הבניה. ניתן אולי לטעון כי משנתברר לתובעים הכשל, בשלב הביצוע, הם נהגו שלא בתום לב. אך בוודאי לא בשלב התכנון המוקדם, שהרי הליכה בדרך זו היתה פועלת כנגד האינטרס שלהם עצמם.

יתרה מכך; כפי שכבר נאמר, האחריות לתכנון השלד המוטלת על הנתבע היא לא רק האחריות המקצועית אלא אף האחריות החוקית המלאה. לא בכדי מבקשים דיני התכנון והבניה לרכז את מלוא האחריות בהקשר זה בידי גורם אחד בתהליך התכנון והביצוע. הדבר נועד על מנת שתהא כתובת אחת ברורה ולא יתעוררו ספקות כלשהם. האחריות החוקית משליכה לעתים גם על חלוקת האחריות הנזיקית. הנתבע אינו יכול להישמע בבקשתו לגלגל את מחדליו בהקשר זה לפתחם של אחרים. גם אם באופן חריג, מפקח, קבלן, או מזמין, יודע כי בקרקע יש גם חוואר, הוא אינו אמור לדעת פרטים (באיזה עומק? מה פוטנציאל התפיחה שלו? וכד'), ובוודאי לא מהן המשמעויות. מתכנן השלד, לעומת זאת, חייב לברר ולדעת זאת, שהרי זה תפקידו.

18. אכן, עולות תהיות לגבי המועד המדוייק בו התברר לתובעים הכשל בתכנון, האם רק לאחר יציקת הכלונסאות או שמא לפניה. תצהיר התובעים אינו מניח את הטענות בהקשר זה על ציר הזמן. לדוגמא, לא ברור מתי בדיוק העלה באוזני התובעים השכן גולדמן, שהוא קבלן עבודות עפר, את חששותיו כי מדובר בחוואר וייתכן שהנתבע טעה (סעיף 17 לתצהיר הנ"ל). למעשה, נראה כי כל אותן הנפשות הפועלות שהאירו את עיני התובעים בדבר קושי אפשרי באופן הביסוס לאור סוג הקרקע הבהירה, עומק היסודות, וכיו"ב, היו במקום וראו את הקרקע הנערמת בצד הקידוחים, את אורך ברזלי הזיון הנקשרים, וכיו"ב, עוד בטרם החלה היציקה.

עם זאת, ב"כ הנתבע לא חידדו די הצורך את התהיה האמורה, לא הובאו ראיות לאפשרות כי התובעים ידעו על הבעיה עוד בטרם היציקה, ולא נשללה גרסת התובעים. אף יש להבחין בין חשש לבין ידיעה ברורה. לא ניתן לשלול אפשרות כי עלה רק חשד לכשל בתכנון, כאשר התובעים מבינים שממילא יחוייבו ברוב העלויות ובהעדר אפשרות מעשית לבדיקת החשד תחת אילוצי הזמן, כשמשאבת הבטון כבר בשטח, בחרו להתקדם. יש לתת את הדעת גם על כך שייתכן ויש צורך בזמן מה על מנת להפנים את התובנה לפיה תכנון הנדסי בידי איש מקצוע שנשכר במיוחד לצורך כך, הוא שגוי מהיסוד, תרתי משמע, ויש צורך לעצור פרויקט בניה על כל המשתמע מכך. אי-זימון עדים נוספים (הקבלן, המפקח, מפעילי מכונת הקידוח ומשאבת הבטון, קבלן העפר השכן, המהנדס השכן, וכו') פועל בתיק זה בסוגיות שונות באופן שונה. בסוגיה זו, דומני כי הוא פועל לחובת הנתבע. בשים לב לרף ההוכחה הנדרש, אין לקבל את טענת הנתבע שלא הובאו לה תימוכין, ויש להעדיף בהקשר זה את גרסת התובעים שלא נסתרה.

19. לסיכום, האחריות לכשל בתכנון המקורי מונחת לפתחו של הנתבע. הנתבע לא בדק את הקרקע במקום, לא באמצעות יועץ קרקע ולא בעצמו, והדבר מהווה רשלנות מקצועית. מדובר בסטיה מסטנדרט התנהגות סביר, כלומר התרשלות, ומאחר ואין כל שיקול מדיניות המצדיק שלילת קיומה של חובת זהירות במערכת יחסים זו של נותן שירות-לקוח, מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות [ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013) פסקאות 13-14 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית]. בפרק הבא, העוסק בנזק, ייבחן גם הקשר הסיבתי ביחס לרכיבי הנזק הנטענים.

נזק

20. בכתב התביעה טענו התובעים לרשימה ארוכה של נזקים, אשר הסתכמו לסך של 155,644 ₪. בתצהיריהם פירטו רשימה ארוכה לא פחות, אך שונה במקצת, המסתכמת בסך של 155,784 ₪. כך, לדוגמא, במסגרת כתב התביעה כללה רשימת הנזקים תשלום בסך 4,970 ₪ בגין "תוספת תשלום למפקח עקב התארכות הפרויקט וביצוע היסודות פעמיים". לאחר שבמסגרת כתב ההגנה מטעם המפקח להודעת צד ג' כנגדו טען המפקח במפורש כי הוא לא קיבל כל תוספת שכר מעבר לשכר עליו הוסכם בהסכם ההתקשרות שנחתם בינו ובין התובעים מלכתחילה, זנחו התובעים רכיב נזק זה ולא חזרו עליו בתצהירים ובסיכומים. הקושי העולה מהתנהלות מעין זו של התובעים – ברור. בסיכומים טענו התובעים לרשימת נזקים המסתכמת בסכום אחר, של 162,459 ₪. בין השאר, כוללים התובעים ברשימת הנזקים המתעדכנת מעת לעת פריטים אשר מקובל כי הם נכללים בפסיקת הוצאות. כך, למשל, בתום עדותו של אביגור הודיעו כי אין צורך שהסכום אשר הופקד כתנאי לזימונו לעדות יועבר לו. אך בין המסמכים שצירפו לסיכומיהם ללא נטילת רשות צורפה גם חשבונית שלו הנוקבת בסכום פי שלושה גבוה יותר, אשר נכלל ברשימת הנזקים.

21. לטעמי, לאמיתו של דבר, הנזק הוא שורש המחלוקת בתיק, ודרך הילוכם של התובעים בנושא זה - גם בהקשרים אחרים מאשר אלה שהובאו בדוגמאות לעיל - מוקשית, כפי שאפרט עתה. להלן ייערך הדיון ברכיבי הנזק כפי שהוגדרו על ידי התובעים.

ביצוע לשווא של הכלונסאות לפי התכנון המקורי + ייקור בביצוע התכנון החדש לאור קיומם של כלונסאות קיימים והצורך במילוי החפירה

22. בגין ביצוע לשווא של הכלונסאות לפי התכנון המקורי מבקשים התובעים סך של 43,530 ₪ (37,526 ₪ + מע"מ). להוכחת האמור צירפו התובעים לתצהירם את חשבונית מס מס' 556 הנוקבת בסכום זה, נושאת תאריך 1.1.11, ואשר מצוין בה: עבור בניית בית בבית שערים כולל חומרי שלד.

בגין ייקור בביצוע התכנון החדש לאור קיומם של כלונסאות קיימים והצורך במילוי החפירה מבקשים התובעים סך של 45,550 ₪. להוכחת האמור צירפו התובעים לתצהירם תחשיב לאקוני שנערך על ידי דנגור בו השווה את עלויותיהם של שלושה אלמנטים בתכנית הכלונסאות - קורות קשר, ברזל קורות קשר ומילוי החפירה בשכבות מצע והידוקן - בתכנון המקורי ובתכנון החדש, הכל לפי מחירון "דקל" (להלן: "התחשיב של דנגור"). יצוין כי בתחשיב הגיע דנגור למסקנה כי ההפרש בין התכנון המקורי לתכנון החדש עומד על 44,550 ₪, על כן לא ברור מדוע מבקשים התובעים סכום גבוה ב-1,000 ₪.

23. שתי הערות מקדימות לדיון ברכיבי נזק אלו: האחת, שני רכיבי הנזק ידונו במאוחד מטעמי נוחיות לאור העובדה כי מערכות הראיות ביחס אליהם שלובות זו בזו. השניה, מכאן ואילך, במסגרת תת פרק זה, כל הסכומים שיצוינו לא יכללו מע"מ אלא אם יאמר אחרת.

24. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח בפניי, הגעתי למסקנה כי התובעים לא הוכיחו את שיעור נזקם בשני רכיבי תביעה אלה, ולכאורה דינם להידחות. נראה כי יש ממש בטענת ב"כ הנתבע כי קיים ספק רב אם המסמכים הנחזים כהסכמי ההתקשרות בין התובעים והקבלן, כמו גם חשבוניות המס שהוצגו, אכן משקפים את מצב הדברים לאשורו, וכי דווקא אם מניחים שמערך מסמכים בלתי קוהרנטי זה הוא אותנטי, אין בו כדי להוכיח את הנזק הנטען. כמו כן אני מקבל את טענת הנתבע לפיה אין בתחשיב של דנגור בכדי להוכיח את הנזק שנגרם לתובעים בשל ייקור ביצוע התכנון החדש. על אף האמור, לאור העובדה כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי העבודה שהושקעה בביצוע התכנון המקורי ירדה לטמיון, וכן כי אין מחלוקת של ממש כי הימצאות הכלונסאות הקיימים בשטח והצורך במילוי החפירה הביאו לייקור כלשהו בביצוע התכנון החדש, אפסוק פיצוי בגין שני ראשי הנזק האמורים בדרך של אומדנא. ואפרט.

25. לתצהיר התובעים צורפו שני חוזים שלכאורה נכרתו בין התובע והקבלן. בחוזה הראשון, אשר נושא תאריך 29.12.10, התחייב הקבלן למסור את שלד הבניין עד ליום 15.2.11 והתמורה נקבעה על סך של 187,600 ₪ בחמישה תשלומים שווים בסך 37,520 ₪ כ"א, לפי שלבים בהתקדמות הבניה. בחוזה השני, אשר נושא תאריך 18.3.11, התחייב הקבלן למסור את שלד הבניין עד ליום 20.6.11 והתמורה נקבעה על סך של 200,000 ₪ בשישה תשלומים לא שווים לפי שלבי התקדמות הבניה. בחוזה השני נוסף סעיף נוסף בו נכתב כי חוזה זה מבטל את כל החוזים וההתחייבויות הקודמים בין הצדדים.

במסגרת הליך גילוי המסמכים - אשר התאפיין בחוסר שיתוף פעולה בולט מצד התובעים - הומצאו לנתבע 6 חשבוניות מס בלבד שהוציא הקבלן, כלהלן:

חשבונית מס' 556 מיום 1.1.11 ע"ס 37,526 ₪;

חשבונית מס' 567 מיום 1.4.11 ע"ס 15,000 ₪;

חשבונית מס' 568 מיום 1.4.11 ע"ס 25,000 ₪;

חשבונית מס' 570 מיום 28.4.11 ע"ס 40,000 ₪;

חשבונית מס' 573 מיום 11.5.11 ע"ס 40,000 ₪;

חשבונית מס' 575 מיום 24.5.11 ע"ס 40,000 ₪.

יצויין כי רק שתיים מתוך שש החשבוניות צורפו לתצהיר העדות הראשית של התובעים. החשבוניות כולן הוגשו ע"י הנתבע דווקא [נ/4]. עוד יצויין כי אף אחת מ-6 החשבוניות הנ"ל אינה "חשבונית מס/קבלה", כולן חשבוניות מס בלבד. עוד ראוי לציין כי בתצהיר התובע מיום 18.1.13, שניתן בתגובה לבקשה לגילוי מסמכים נוספים [נספח 27 לתצהירי עדות ראשית של התובעים], הצהיר התובע: "את כל הקבלות והחשבוניות הרלוונטיות שיש לנו העברנו". עוד לפני שבוחנים סכומים ומועדים, יש קושי של ממש בטיעון התובעים ובמסמכים שצורפו. חשבונית מס, כשלעצמה, אינה מעידה על ביצוע תשלום. אם אמנם בוצע תשלום באופן התואם את החשבוניות הללו, אמורות להימצא בידי התובעים גם קבלות. אך התובעים לא הציגו קבלות כלל, והדבר אומר דרשני. בנוסף, הצהרתו של התובע, ממנה עולה כי אין בידי התובעים קבלות וחשבוניות נוספות מהקבלן פרט ל-6 החשבוניות הנ"ל אותן העבירו, לא מנעה מהתובע לטעון בחקירתו "צירפתי קבלות או חשבוניות, אם זה לא מספיק אפשר להביא עוד" (עמ' 44 ש' 3). ממש כך.

מעבר לכך, מהמסמכים שצורפו עולות תהיות ואף סתירות פנימיות בין המסמכים ובינם לבין ראיות אחרות שהגישו התובעים אשר מטילות ספק בנכונותם. ראשית, תמוה ביותר ואף אין זה מתקבל על הדעת כי החוזה הראשון עם הקבלן נחתם ביום 29.12.10, הוא יום יציקת הכלונסאות, זמן רב לאחר תחילת ביצוע העבודה.

בהקשר זה יוער; נסיונם העקבי של התובעים "לאחר" את המועדים הרלבנטיים להכנות לבניה ולתחילתה - לא צלח. כך, למשל, לגבי מועד הגשת הבקשה להיתר, כמפורט בתחילת פסק הדין. כך, למשל, התובע ניסה להציג את התכניות שערך הנתבע ב- 18.11.10 כתכניות שלאחריהן עוד היה תהליך של העברתן לקבלנים, קבלת הצעות ומו"מ (עמ' 38, ש' 22-24). אך בפועל, נראה כי תהליך זה בוצע מוקדם יותר. בנובמבר ערך הנתבע תכניות "לביצוע", כאשר תכניות "למכרז" ערך עוד ביום 29.8.10 (ככל הנראה לאחר תכניות "לעיון" מיום 12.5.10). ההתקשרות עם המפקח נעשתה עוד במרץ 2010, כדי שיסייע בשלב המכרז לבחירת קבלן. התובעים גם נמנעו מלצרף את הצעות המחיר שקיבלו מקבלנים, שהיה בהן כדי להעיד על מועד עריכתן. בחקירתו טען התובע כי הצעת המחיר לא צורפה מאחר ולא מצא לנכון לצרפה (עמ' 43 ש' 18-21), משל זו מצויה בידו אך לא נתבקשה. אלא שבמסגרת ההליכים המקדמיים, כאשר הצעת המחיר נתבקשה במפורש, הצהיר כי הצעת המחיר אינה מצויה בידם מאחר ולא שמרו אותה.

ואכן, התובע עצמו אישר למעשה בעדותו כי הקבלן החל לעבוד כשבוע- שבועיים ואולי אף חודש לפני התאריך 29.12.10 [עמ' 38, ש' 15-20]. אין זה מתקבל על הדעת כי עבודה בסדר גודל כזה תחל בטרם סיכמו הצדדים ביניהם את פרטי ההתקשרות במלואם. ככל שמזמין וקבלן מוצאים לנכון להעלות על הכתב את תנאי ההתקשרות של ביצוע עבודה קבלנית, נסיון החיים והשכל הישר מחייבים כי החוזה ביניהם ייערך וייחתם בטרם תחילת ביצוע העבודה, ובוודאי לא שבועות לאחר תחילתה.

שנית, אין התאמה בין הסכומים המופיעים בשני החוזים לבין סך כל הסכומים הנקובים בחשבוניות. לטענת התובעים, הם שילמו עבור הכלונסאות שנעשו לפי התכנון המקורי את הסך של 37,526 ₪ [חשבונית מס' 556]. על פי החוזה השני היו התובעים צריכים לשלם סך כולל של 200,000 ₪. על כן, אמורות היו להימצא אסמכתאות לתשלום בסך כולל של 237,526 ₪. גם אם נתעלם מכך שלא הוצגו קבלות כלל, ונראה בחשבוניות שהוצגו משום אסמכתאות לתשלום בפועל, הרי שמהחשבוניות עולה כי התובעים שילמו לכאורה בסך הכול סך של 197,526 ₪. יצוין כי התובע טען בעדותו בעל פה כי הוא סבור ששולם סכום גבוה יותר ואולם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הצהרתו הקודמת של התובע לפיה אין עוד קבלות וחשבוניות מעבר לאלה שהומצאו.

שלישית, אין התאמה בין התשלומים הנקובים בחוזה השני ובין החשבוניות בגין תשלומים שלכאורה נעשו בהתאם להוראותיו. בחוזה השני נכתב כי התמורה לקבלן תשולם בשישה תשלומים לפי התקדמות שלבי הבניה, כאשר ארבעה תשלומים יהיו ע"ס 40,000 ₪ כל אחד, החמישי ע"ס 30,000 ₪ והתשלום האחרון ע"ס 10,000 ₪. את התשלום הראשון ע"ס 40,000 ₪ היה על התובעים לכאורה לשלם לאחר הבאת השטח לקדמותו וגמר יציקת כלונסאות. על אף האמור, לפי חשבונית מס' 568 מיום 1.4.11, עליה נכתב כי המדובר ב"תשלום ראשון עבור בנית בית בבית שערים כולל חומרים של השלד", לכאורה שילמו התובעים סך של 25,000 ₪ ולא 40,000 ₪ כפי שנכתב בחוזה השני. עיון נוסף בחשבוניות מעלה כי באותו היום נכתבה חשבונית נוספת, חשבונית מס' 567 ע"ס 15,000 ₪ אך בה נכתב כי התשלום הינו עבור "עבור פיצוי עקב הפסקת עבודה. לאחר כלונסאות." לאור העובדה כי לפי החוזה השני היה על התובעים לשלם בתשלום הראשון סך של 40,000 ₪, נראה כי פיצול התשלום לשתי חשבוניות והנפקת חשבונית בגין "פיצוי עבור הפסקת עבודה", על אף שאין כל אזכור לפיצוי זה בחוזה השני, נועדו על מנת "לייצר" רכיב נזק נוסף בדמות פיצוי לקבלן. כאשר עומת התובע בחקירתו עם אי ההתאמה האמורה בין החשבוניות לחוזה השני הוא הסתפק בתשובה "לא זוכר", עליה חזר מספר פעמים [עמ' 45, ש' 1-21].

רביעית, אין התאמה בין הנזק לו טוענים התובעים בגין ייקור ביצוע התכנון החדש בשל קיומם של הכלונסאות הקיימים, לבין ההפרש בין התמורות בשני החוזים עם הקבלן. כאמור, התובעים מבקשים סך של 45,550 ₪ בגין ייקור ביצוע התכנון החדש ומבססים זאת על התחשיב של דנגור (בתוספת לא מוסברת של 1,000 ₪). מאחר שבתחשיב של דנגור נערכה השוואה בין עלויות ביצוע התכנון המקורי לבין עלויות ביצוע התכנון החדש, ולאור העובדה כי החוזה הראשון עם הקבלן נחתם לכאורה בהתאם לתכנון המקורי והחוזה השני נחתם לכאורה בהתאם לתכנון החדש, היה אמור ה"נזק" בסך 45,550 ₪ לבוא לידי ביטוי בהפרש בין התמורות בשני החוזים. על אף האמור, מעיון בשני החוזים עולה כי הפער בתמורה מסתכם בסך של 12,400 ₪ בלבד. יתרה מכך, מעיון מדוקדק בחוזים עולה כי את הסך של 10,000 ₪ מתוך ההפרש האמור אין כל סיבה לייחס לנזק שגרם הנתבע. בעוד שבחוזה הראשון חולקה התמורה לחמישה תשלומים לפי שלבי התקדמות הבניה הרי שבחוזה השני נוסף שלב שישי ואחרון [לאחר שלב המסירה] שכונה "יציקת קורות עץ" ובגינו היה על התובעים לשלם סך של 10,000 ₪. לאחר הפחתת הסך של 10,000 ₪ מההפרש בין החוזים נותר הפרש של 2,400 ₪ בלבד שרק אותו ניתן לכאורה לייחס לנזק שגרם הנתבע. סכום זה איננו עולה בקנה אחד עם התחשיב של דנגור עליו מבקשים התובעים להסתמך (וגם לא עם השכל הישר).

חמישית, לפי החוזה הראשון צפויה היתה בניית השלד להימשך כחודש וחצי ואילו לפי החוזה השני שלושה חודשים. לא הוצג הסבר להבדל ניכר זה ולא מן הנמנע כי מדובר בניסיון ליצור מראית עין של התארכות הבניה לצורך ההליך המשפטי.

לאור כל האמור לעיל, נראה כי יש לקבל את טענת ב"כ הנתבע לפיה מערך המסמכים המפורט לעיל, קרי, החוזים בין התובע והקבלן וכן חשבוניות המס שהוציא הקבלן, נוצר ככל הנראה לצרכי ההליך המשפטי, ואין להסתמך עליו. ודוק; אילו הייתי סבור כי המסמכים אותנטיים ומשקפים במדוייק את מצב הדברים הכספי והחוזי בין התובעים ובין הקבלן לאשורו, משמעות הדבר היתה כי הנזק שנגרם לתובעים ברכיבי הנזק הנ"ל אינו עולה על 2,400 ₪.

26. באשר לרכיב הנזק הראשון, בגין ביצוע לשווא של הכלונסאות לפי התכנון המקורי, משקבעתי כי לא ניתן להסתמך על מערכת הראיות שהוצגה על ידי התובעים, ובכלל זה חשבונית מס' 556, וכן לאור העובדה כי לא הוצגה כל ראיה לביצוע תשלומים בפועל (קבלות, העתקי שיקים, אישורי העברה בנקאית, וכו'), הרי שהתובעים לא הוכיחו את הנזק ברכיב זה. ואזכיר; אם נראה בחשבונית מס' 556 כאסמכתא לתשלום בגין עלות ביצוע התכנון המקורי, אזי "חסרה" אסמכתא לתשלום הראשון מן התשלומים לפי החוזה השני. ואדגיש; סך התשלומים הכולל ששולם לקבלן לפי החשבוניות אינו עולה על 200,000 ₪. כאמור, במהלך עדותו טען התובע כי אם הראיות שצורפו אינן מספיקות ניתן לספק ראיות נוספות [עמ' 44, ש' 3]. מוקדם יותר בעדותו עומת עם העובדה כי סך החשבוניות אינו עולה על 200,000 ₪, והשיב [עמ' 41, ש' 1]:

"ש. אני אומרת לך שלא שילמת לקבלן יותר מ-200 אלף ₪.

ת. שילמתי לו יותר ויש לי גם קבלות".

דא עקא, לא צורפו קבלות בכלל, ובוודאי לא בגין תשלום מעל 200,000 ₪. ולמרות שהנושא התחדד, ולמרות שהתובע טען כי יוכל "להביא" עוד חשבוניות וקבלות - הגם שהצהיר בעבר כי לא קיימות כאלה – אף לא הוגשה בקשה להגשת ראיות נוספות לאחר דיון ההוכחות. המסקנה הינה כי אין בנמצא ראיות נוספות שתומכות בטענות התובעים.

27. באשר לרכיב הנזק השני, בדבר ייקור בביצוע התכנון החדש לאור קיומם של הכלונסאות הקיימים והצורך במילוי החפירה, הרי שגם פריט נזק זה לא הוכח על ידי התובעים.

ראשית, כמפורט לעיל אין התאמה, מקום בו צריכה להיות, בין הגידול בתמורה בין שני החוזים עם הקבלן לבין הנזק הנטען בהתאם לתחשיב של דנגור, ואין צורך לחזור שוב על הדברים.

שנית, התחשיב של דנגור - מעבר לכך שלא נערך כחוות דעת - הוא נטול כל פירוט, אלא נוקב במספר בלבד. לא ניתן לבקר את החישוב, או לנסות לסתור אותו, מאחר ולא ברור כיצד נערך.

שלישית, ואולי זה העיקר - אף אם הייתי סבור שיש לקבל את התחשיב של דנגור ככתבו וכלשונו הרי שמבחינה מושגית הוא איננו מוכיח את הנזק הנטען. הנזק הנטען הוגדר ע"י התובעים כך: "ייקור בביצוע יסודות חדשים לאור קיומם של כלונסאות שכבר בוצעו, מילוי החפירה, ביצוע כלונסאות שלא מתחת לעמודים ושמירה על מרחק מכלונסאות קיימים". בעדותו הסביר דנגור כי בשל קיומם של כלונסאות קיימים בשטח נקדחו הכלונסאות על פי התכנון החדש במיקומים לא נוחים, לא ישירות מתחת לעמודים, דבר אשר הצריך הגדלה של חתך הקורות. אין חולק כי אם היתה מבוצעת התכנית החדשה לכתחילה, היה על התובעים לשאת בעלות ביצועה, על כן הנזק הינו רק ההפרש בין עלות ביצוע התכנית החדשה בפועל לבין עלות ביצוע התכנית החדשה כפי שהיתה צריכה להיות אלמלא קיומם של כלונסאות קיימים בשטח. לכן, על מנת להוכיח את גובה רכיב הנזק האמור היה על התובעים להראות כמה עלה בפועל ביצוע התכנון החדש לעומת כמה צריך היה לעלות ביצוע התכנון החדש אלמלא היו בשטח כלונסאות קיימים. ההפרש בין שני סכומים אלו הוא ה"נזק". לעומת זאת, בתחשיב של דנגור נערכה השוואת עלויות בין התכנון החדש והתכנון המקורי (עמודת "דנגור" ועמודת "פת"), כאשר אין בהשוואה זו בכדי לכמת את הנזק כפי שהוגדר על ידי התובעים. מעדותו של דנגור עולה כי הוא לא ביצע הערכה של עלות התכנית החדשה אלמלא היו בשטח כלונסאות קיימים [עמ' 31, ש' 1-30]. לאור האמור, התובעים לא הוכיחו את שיעור נזקם ברכיב נזק זה.

28. הנזק בשני רכיבי הנזק שנדונו לעיל הינו נזק ממוני מיוחד, ועל כן על התובעים להוכיח לא רק כי הוא אכן נגרם, אלא גם את היקפו ושיעורו, ולכל הפחות את הנתונים העובדתיים עליהם יש לבסס את הערכת הפיצוי הראוי בגינו. משלא הוכיחו התובעים כנדרש את גובה הנזק בשני רכיבים אלו, ככלל, ההלכה היא כי דין התביעה בנוגע לשני רכיבים אלה להידחות. "... באותם המקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן..." [ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800, 808 (1981)]. ענייננו נמנה על סוג המקרים בהם ניתן להוכיח את הנזק בדייקנות, בוודאי לגבי הרכיב הראשון שכל אשר נדרש לגביו הוא להביא עדויות משכנעות לגבי סכומי כסף שהחליפו ידיים בפועל, וכך גם הרכיב השני, שניתן להוכחה באמצעות חישוב הנדסי.

על אף האמור, וכפי שציינתי בפתח הדברים, סבורני כי בנסיבות העניין יש לפסוק לתובעים בענייננו פיצוי בגין שני ראשי הנזק הנדונים בדרך של עריכת אומדן [לשיקול הדעת הנתון לבית המשפט לפסיקת פיצוי על פי אומדנא, ראו: ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010), פסקה 27, ואסמכתאות שם]. זאת, מאחר וקשה להלום אפשרות לפיה הנתבע לא ישלם לתובעים מאומה ברכיבי נזק אלו, כאשר רשלנות מקצועית ברורה מצדו גרמה להם. כאמור, אין חולק כי לעבודה אשר הושקעה בחפירת הכלונסאות וביציקתם לפי התכנון המקורי היתה עלות כלשהי וכי זו ירדה לטמיון. אף הנתבע מסכים כי לתובעים זכות לפיצוי בגין עלות הכלונסאות לפי התכנון המקורי. אך הוא סבור כי מהסכום הנקוב בחשבונית מס' 556 (אף שקיים ספק אם זה אמנם הסכום ששולם בגין ביצוע התכנית המקורית), יש להפחית את עלות החומר הגרנולרי, שלא נעשה בו שימוש בסופו של דבר ולטענת הנתבע הוא אף כלל לא נרכש, ואשר מוערכת ע"י הנתבע בסך של 16,000 ₪ - 30,000 ₪. כמו כן אין מחלוקת למעשה כי קיומם של חפירה וכלונסאות קיימים ייקר את עלות ביצוע התכנון החדש לכל הפחות בשל הצורך במילוי החפירה ואף בשל הצורך בהגדלת חתך הקורות, ועימה הגדלת כמות ברזל הזיון, כפי שעולה מעדותו של דנגור [עמ' 28, ש' 6-11].

כאן המקום להתייחס לטענת הנתבע לעניין "ניכוי" עלות החומר הגרנולרי, ולומר כי עלות זו לא הוכחה. בתכנית ק-1 מיום 18.11.10 שערך הנתבע, נאמר: "יש למלא את החפירה... בפסולת בנין או בחומר גרנולרי אחר...". גם המהנדס דנגור התייחס לכך בעדותו וכינה זאת "שפוכת בנין", כשהתבקש להסביר מדוע לא הפחית בחישוביו עלות חומר גרנולרי. בין חומרי המילוי האפשריים הפרשי עלות ניכרים ולא הוכח כי התכנון חייב חומר מסויים דווקא. אף לא נסתרה טענת התובעים כי דובר על אפשרות של שברי בטון מקבלן עפר שגר בסמוך.

לאור כל האמור לעיל, אחר ששמעתי את עדותו של דנגור באשר לגורמים לייקור ביצוע התכנון החדש ואת עדותו של אביגור באשר לעלויות המוערכות של ביצוע התכנון המקורי [עמ' 16 ש' 31-21; עמ' 17 ש' 1-18], ואחר שעיינתי בחוזים, בשרטוטים ובתכניות השונות, אני מעריך את הנזק שנגרם לתובעים בשני רכיבי הנזק הנדונים בסכום כולל של 35,000 ₪.

29. תשלום מיותר לנתבע עבור התכנון - המדובר בהוצאה שהוציאו התובעים ואשר ירדה לטמיון לאור מחדליו של הנתבע, באשר התובעים שכרו את שירותיו של קונסטרוקטור נוסף, דנגור, לצורך תכנון מחודש ושילמו אף לו (יובהר כי שכרו של דנגור לא נתבע). אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה אין התובעים זכאים לפיצוי בראש נזק זה מאחר שיש לקזז מסכום זה את עלות ביצוע התכניות החדשות שערך הנתבע בלא עלות נוספת לאחר שניתנה חוות דעתו של אביגור ואשר לא נעשה בהן שימוש בסופו של דבר. זאת, לא בלי היסוס. התנהלותם של התובעים בשלב זה, כאשר ביקשו מהנתבע לערוך תכניות קונסטרוקציה חדשות בהתאם לחוות דעתו של אביגור, ולמרות זאת פנו אל דנגור מבלי להביא את הדבר בתחילה לידיעת הנתבע, לא התאפיינה בתום לב. עם זאת, מחדליו של הנתבע בתכנון המקורי היו כה משמעותיים עד שניתן להבין את שאיפתם של התובעים לשכור שירותיו של איש מקצוע אחר לתכנון שלד ביתם, ולא היה מקום לכפות עליהם המשך קבלת "שירות אישי" מהנתבע, לאחר שאיבדו בו את האמון. על כן אני פוסק לתובעים בגין רכיב נזק זה פיצוי כמבוקש בסך 5,568 ₪.

30. הוצאות מיותרות להדפסות ושרטוטים של הנתבע - כבסעיף הקודם, ברי כי הוצאות אלה ירדו לטמיון, וכי התובעים נאלצו לשאת בעלות נוספת של הדפסות ושרטוטים של התכנון החדש. התובעים זכאים לפיצוי בגין הדפסות אחת מהתכניות - המקורית או החדשה. בפריט זה נתבעת עלות הדפסות התכנון המקורי. צורפו חשבוניות של מכון הדפסות כרמל פרינט בע"מ בסכום העולה על הפיצוי הנתבע, שכן הן מתייחסות גם להדפסת תכניות אחרות. כפי שיפורט בהמשך, לא הוכח כי התכנון החדש הוגש לועדה ולכן יכול ועלות הדפסת התכנון החדש נמוכה יותר. אך מאחר שברור כי נדרשו הדפסות ולו לצרכי עבודה ופיקוח, ובשים לב לגובה הסכומים בהם מדובר, אני פוסק לתובעים בגין רכיב נזק זה פיצוי בסכום המבוקש על ידם - 907 ₪.

31. הוצאות מדידה למיקום היסודות החדשים - התובעים דורשים ברכיב נזק זה סך של 1,500 ₪. לביסוס הדרישה צירפו התובעים חשבונית מס/קבלה של חברת המדידה מיום 25.3.11. אני פוסק לתובעים בגין רכיב נזק זה פיצוי בסכום המבוקש על ידם - 1,500 ₪.

32. הוצאות בדיקת בטון ליציקות - התובעים דורשים ברכיב נזק זה סך של 1,750 ₪. לביסוס דרישתם צירפו התובעים הסכם התקשרות עם חברת איזוטופ בע"מ מיום 27.7.10 וקבלה על אותו סכום אף היא מיום 27.7.10. התובעים לא צירפו כל ראיה, ואף לא טענו, כי נאלצו לשלם לחברת איזוטופ תשלום נוסף, מעבר לזה שהוסכם עליו מלכתחילה, בשל מחדליו של הנתבע. לאור האמור אני דוחה את תביעתם של התובעים ברכיב נזק זה.

33. תוספת בגין שעות יציקה חריגות - התובעים דורשים ברכיב נזק זה סך של 373.82 ₪. לביסוס דרישתם צירפו חשבון של חברת איזוטופ ממנו עולה כי היציקה החריגה נעשתה ביום 29.12.10, קרי ביום יציקת הכלונסאות לפי התכנון המקורי. כאשר נשאל התובע בחקירתו האם היציקה בשעות חריגות באותו יום היתה כתוצאה ממחדל של הנתבע, השיב בשלילה [עמ' 47, ש' 25-26]. במלים אחרות, מדובר היה בעלות בגין התארכות ביצוע, ואף אלמלא היה התכנון המקורי שגוי היו התובעים נדרשים לשלם עלות זו. עם זאת, מאחר שיציקה זו ירדה לטמיון, ומאחר שהאומדנא דלעיל כללה הערכות עלויות ביצוע "נטו", אני פוסק לתובעים פיצוי בסך של 374 ₪.

34. תשלום לוועדה המקומית עבור החלפת מהנדס - מקובל עליי כי הצורך בהחלפת "מתכנן שלד" נבע ממחדלי הנתבע. אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה אילו היו התובעים מתנהלים בגלוי ולא "מאחורי גבו", אזי היתה הוצאה זו נחסכת משום שאז היתה החלפת המהנדס נעשית בהסכמה. לא הוכח כי החלפת המהנדס בהסכמה היתה חוסכת את האגרה הנוספת לועדה המקומית. לאור זאת, אני פוסק לתובעים בגין רכיב נזק זה פיצוי בסך של 285 ₪.

35. הדפסות חדשות של תכניות ההיתר - התובעים דורשים בגין רכיב נזק זה סך של 520 ₪. לביסוס דרישתם הפנו באופן כללי לחשבוניות מחברת כרמל פרינט בע"מ אשר צורפו לתצהירם. אלו הן אותן חשבוניות שהיוו אסמכתא לפסיקת פיצוי ברכיב הוצאות מיותרות להדפסות ושרטוטים של הנתבע (סעיף 30 לעיל). כאמור, התובעים זכאים לפיצוי בגין הדפסות פעם אחת, של התכנון המקורי או החדש. התובעים מבקשים אפוא למעשה פיצוי כפול. שהרי גם אלמלא רשלנות הנתבע היה עליהם לשאת בעלות הדפסת תכניות פעם אחת. די בכך כדי לדחות רכיב נזק זה. מעבר לכך, מעיון בחשבוניות עולה כי אין בהן להוכיח כי הסכום שדורשים התובעים ברכיב זה אכן שולם. על אחת החשבוניות מופיע כיתוב בכתב יד כלהלן: "צילומים עקב החלפת מהנדס (דרישה מהוועדה)". אלא שחשבונית זו נושאת תאריך 30.4.10, קרי שמונה חודשים לפני שהתגלה מחדלו של הנתבע ועשרה חודשים לפני שהוחלף המהנדס. על כן נראה כי מדובר בניסיון לא מוצלח "לייצר" ראיות לצורך ההליך. החשבונית היחידה מבין אלה שצורפו שהיא מאוחרת למועד גילוי מחדלו של הנתבע היא חשבונית מס' 1-021404 מיום 31.1.11, אולם אף היא נראית מוקדמת יתר על המידה ואף היא אינה בסכום הנדרש אלא על סך 370 ₪. בנוסף, כלל לא הוכח כי הוגשה בקשה חדשה להיתר, או כי הוגשו תכניות חדשות לועדה המקומית. לא צורף היתר חדש - נראה כי כלל לא הוצא כזה, אלא על גבי ההיתר המקורי מופיע אישור בכתב יד בדבר החלפת מהנדס ולא מעבר לכך - וכן לא הוגש עותק מהתכניות שכביכול הוגשו. לאור כל האמור אני דוחה את תביעתם של התובעים ברכיב נזק זה.

36. פיצוי לקבלן בגין עיכוב הבניה – התובעים דורשים בגין רכיב נזק זה סך של 17,400 ₪. לביסוס דרישתם מפנים התובעים לחשבונית מס' 567 של הקבלן ע"ס 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. מעיון בחוזים עולה כי אין בהם זכר לחובת פיצוי המוטלת על התובעים במקרה של עיכוב בבניה. יצוין כי החוזה השני נחתם לכאורה לאחר שכבר נוצר עיכוב של כשלושה חודשים. הדעת נותנת כי אם היתה דרישה של הקבלן לפיצוי בגין עיכוב זה, היתה מוצאת דרישה זו ביטויה במסגרת החוזה השני, בהנחה שהוא משקף את מצב הדברים לאשורו. כאשר נחקר התובע על נקודה זו טען לראשונה כי יתכן שנושא הפיצוי לא בא לידי ביטוי בחוזה אך היתה על כך הסכמה בעל פה [עמ' 45, ש' 15-18]. אלא שמעבר לעיתוי העלאת הטענה, ולכך שלא ניתן הסבר מדוע לא הועלה הנושא על הכתב אם נערך חוזה מסודר בכתב, לא הובאה כל ראיה נוספת לתמיכה בעדותו זו של התובע שהיא עדות יחידה של בעל דין. אי-זימון הקבלן לעדות פועל, בענין זה, נגד התובעים. ראוי לציין כי במסגרת כתב ההגנה שהגיש הקבלן להודעת צד ג' כנגדו, טען הקבלן, בין השאר, כי לתובעים לא נגרמו נזקים כלשהם, ולחילופין כי נזקיהם הנטענים מופרזים, ומכל מקום לא אמר דבר באשר לפיצוי ששולם לו כביכול. ראוי גם להזכיר כי, כפי שכבר צוין (סעיף 25 לעיל), נראה לכאורה שהתשלום הראשון לפי החוזה השני פוצל לשניים [25,000 ₪+15,000 ₪] בצורה מלאכותית, על מנת "לייצר" רכיב נזק נוסף של פיצוי לקבלן ואין צורך לחזור על הדברים. לאור כל האמור אני דוחה את תביעתם של התובעים ברכיב נזק זה.

37. תשלום ליועץ הקרקע עבור חוות הדעת - התובעים דורשים בגין רכיב נזק זה סך של 2,900 ₪. לביסוס דרישתם מפנים התובעים לחשבונית מס מס' 3320 מיום 10.1.11 על הסכום הנ"ל. יוער כי מתכתובת דואר אלקטרוני בין אביגור לתובעים מיום 5.1.11 המצויה בין נספחי תצהיר התובעים עולה כי שכר הטרחה שביקש אביגור עבור ביקור במקום ועריכת חוות הדעת עמד על 1,500 ₪ לפני מע"מ, כך שלא ברור מדוע "קפץ" שכר הטרחה ב- 1,000 ₪ לפני מע"מ. לגופו של עניין, דווקא אם נלך לשיטתם של התובעים עליה מבוססת טענתם בדבר רשלנות הנתבע, שנתקבלה, בכל מקרה היה על התובעים לשאת בעלות יועץ קרקע, ואזי היו עשויים להימנע שאר הנזקים הנתבעים, כך שפסיקת פיצוי גם ברכיב זה מהווה כפל פיצוי. ברם, סבורני כי חלק משכרו של אביגור יש לייחס למחדליו של הנתבע. מאחר שבענייננו נדרש אביגור לבחון לא רק את סוג הקרקע במקום והביסוס הנדרש בהתאם לכך, אלא אף את התאמת התכנון המקורי לסוג הקרקע, יש לייחס חלק יחסי משכר הטרחה, אותו אני מעמיד על מחצית, למחדליו של הנתבע. על כן, אני פוסק לתובעים בגין רכיב נזק זה פיצוי בסכום כולל של 1,450 ₪.

38. הפסד שכר דירה לתקופה של 3 חודשים - התובעים טוענים כי בשל העיכוב בבניה שנגרם כתוצאה ממחדליו של הנתבע, נוצר להם הפסד בגין שכר דירה אותו יכולים היו לקבל על ביתם הקודם. התובעים טוענים לעיכוב של שלושה חודשים ולשכר דירה של 2,900 ₪ לחודש. אני מקבל את טענת התובעים כי האמור מהווה נזק בר פיצוי ואולם אינני מקבל את טענתם באשר לעיכוב של שלושה חודשים. עבודות הבניה הופסקו כאמור לאחר יציקת הכלונסאות ביום 29.12.10. תכניות הקונסטרוקציה של דנגור שצורפו כנספח לתצהיר התובעים נושאות תאריך 20.2.11 ובהיתר מצוין כי החלפת המהנדס הינה מיום 28.2.11. על כן סבורני כי יש מקום לפצות על התובעים על הפסד שכר דירה בשל עיכוב של חודשיים.

אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה אין מקום לפצות את התובעים על הפסד זה מאחר ולפי חוזה השכירות המשכיר הוא אביו של התובע. התובע הסביר כי הן הבית הקודם והן הבית החדש נמצאים על נחלה בבעלות אביו ולכן הוא המשכיר בחוזה השכירות אך את דמי השכירות קיבלו התובעים [עמ' 47, ש' 27- עמ' 48, ש' 1]. הסבר זה מתקבל על הדעת. אף ההיתר ניתן על שם האב כאשר אין ספק כי הבית נבנה על ידי התובעים. אינני מקבל גם את טענות הנתבע על בסיס אופי המבנה של הבית הקודם. אף אם מדובר ברפת שהוסבה למגורים, כדין או שלא כדין, ואיני נדרש לטענות אלה, לצרכי תביעה זו די בכך שהבית היה ראוי למגורי התובעים ואכן הושכר לאחר מכן לאחרים. עוד אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה חוזה השכירות שהוצג הינו על מועדים מאוחרים למועדים נשוא התביעה, והרי ברור כי כך יהא הדבר שעה שבמועדים הרלוונטיים לתביעה התובעים הם שהתגוררו בבית. לאור כל האמור לעיל אני פוסק לתובעים בגין רכיב נזק זה פיצוי בסך של 5,800 ₪.

39. עוגמת נפש - בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים בשל מחדליו של הנתבע אני פוסק לתובעים את סכום הפיצוי המבוקש על ידם, סך כולל של 10,000 ₪. סבורני כי יש בהארכת משך הבניה, בצורך בעריכת בירורים ובדיקות ולפנות לאנשי מקצוע חדשים לאחר אובדן האמון בנתבע בכדי להצדיק פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום זה, במיוחד כשברכיב זה נתבע גם בזבוז זמן וטרחה.

40. התובעים כללו בסיכומיהם רכיבי נזק נוספים הקשורים לניהול ההליך המשפטי: שכ"ט עו"ד, תשלומים לאביגור ודנגור עבור עדותם, אגרות והוצאות בגין צילומי תכניות לבית המשפט. רכיבים אלו אינם חלק מהנזקים נשוא ההתדיינות, אלא הם משקפים למעשה את עלות ההתדיינות. מקובל לקחתם בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות, תוך מתן משקל ראוי לשיקולים כגון: האופן בו נוהלה ההתדיינות, האחריות לעצם הצורך בהתדיינות, שיקולי מדיניות, וכיו"ב. בתיק זה, אף שהתובעים זוכים בסכום כסף, בשים לב לכך שהתביעה מתקבלת בחלקה, ובשים לב להתנהלות בכללותה, אינני סבור כי יש מקום לפסיקת הוצאות ריאליות.

סוף דבר

41. ההודעה לצד ג' נדחית מהטעמים שפורטו לעיל ואשר בגינם נדחו טענות הנתבע בדבר אשם תורם ואי הקטנת נזק.

42. התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים בגין נזקיהם פיצוי בסכום כולל של 60,884 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.11 ועד היום, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ה, 28 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.