בפני תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לרכבו של התובע בתאונת דרכים שארעה ביום 8/8/10, בין רכב התובע לבין הרכב בו נהג הנתבע 2, שנמצא בבעלות הנתבע 3 והמבוטח על-ידי הנתבעת 1.

שאלת האחריות אינה עומדת בפני, שכן הנתבעים הודו באחריותם לתאונה והם אינם חולקים על חובתם לפצות את התובע. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת גובה הנזק שנגרם לרכב התובע.

לאחר התאונה בדק את רכבו של התובע השמאי מר יעקב אליאס וקבע כי נזקי הרכב עומדים על 39,249 ₪, כמו כן, קבע מר אליאס כי שווי הרכב הוא 72,000 ₪. התובע בחר שלא לתקן את הרכב, ומכר אותו במצבו As-is בסכום של 32,500 ₪, ומשכך דורש הוא לפצותו בסכום ההפרש בין שווי הרכב לבין מחיר המכירה - 39,500 ₪ (72,000-32,500), כן תובע הוא את שכר השמאי בסך של 1,624 ₪, וסכום של 2,500 ₪ בגין ההוצאות שנגרמו לו בעצם הגשת התביעה.

התובע עמד בכתב תביעתו על כך שהנתבעת-1, הציעה לפצותו רק בסכום של 10,000 ₪ ואולם גם סכום זה לא שולם לו כסכום שאינו שנוי במחלוקת ומשכך נדרש להגיש תביעה זו. בנסיבות אלה, דרש התובע גם פסיקת ריבית מיוחדת בשיעור מירבי נוכח עיכוב הפיצוי.

הנתבעים אינם חולקים, כאמור, על חובתם לפצות את התובע, ואינם חולקים על אופן החישוב שערך התובע, אולם הם חולקים על שווי הרכב הנטען על ידי התובע נכון ליום התאונה. שמאי הנתבעים, מר אורן יעקב העריך את שווי הרכב נכון ליום התאונה בסכום של 59,218 ₪, וזאת לנוכח העבר הביטוחי של הרכב ושאר הנתונים שאסף השמאי.

שמאי הנתבעים אינו חולק על כך שערך הרכב במחיר מחירון הוא 72,000 ₪, אלא שלדבריו בקביעת ערך הרכב לצורך הפיצוי, יש לשקלל את מכלול הנתונים הרלוונטיים, לרבות העבר הביטוחי של הרכב ונתונים נוספים כפי שבפרט בחוות דעתו, כדלקמן –

ניכוי שווי שימוש 3 חודשים ע"ס 900 ₪ לחודש 2700 – ₪

תוספת 1.00% ק"מ נמוך – 5,100 על חודשי השימוש 693 ₪

בניכוי 2% בעלות 02 1399 – ₪

בניכוי 3% ירידת ערך בגין תאונה מתאריך 4/12/07 2057 – ₪

בניכוי 11% אבדן להלכה מתאריך 25/8/08 7319 – ₪

לנוכח מהות המחלוקת בין הצדדים, העידו בפני השמאים.

עדות שמאי התובע

שמאי התובע הסביר בעדותו, כי קבע את שווי הרכב בסך 72,000 ₪ לצורך קביעת חישוב הערך הגולמי ולא הביא בחשבון תאונות קודמות, שכן לא ידע על תאונות כאלה. לדבריו, אילו ידע על תאונות קודמות היה מתחשב בהן ובירידות הערך שנקבעו במסגרתן ואלו ידע, כי בעברו של הרכב נגרמה לו תאונה שגרמה לאובדן להלכה היה משבית את הרכב. לגבי מספר ק"מ של הרכב ובעלים קודמים, הדבר, לדבריו, משפיע אולם לא בתיקון כללי, אלא כאשר מוכרים את הרכב.

לגבי חישוב שמאי הנתבעים טען שמאי התובע, כי מחירון לוי יצחק בו השתמש שמאי הנתבעים אינו ה"תנך" שלו. כמו כן, חיווה דעתו שאם היו שתי תאונות – באחת מהן ירידת ערך של 3% ובאחרת ירידת ערך של 11% היה מוריד בערך 50% מירידת הערך שנקבעה – דהיינו 7%.

כאשר נשאל שמאי התובע מדוע לא נבדק העבר הביטוחי של הרכב ושאר הפרמטרים הרלוונטיים לקביעת שווי הרכב, השיב, כי נתונים אלה לא מעניינים בנזק חלקי אלא בנזק טוטאלי וכי תקנות משרד התחבורה מנחות שאם יש אוטו ששוויו בשוק החופשי 100,000 ₪ על פי לוי יצחק ויש לו "עבר", השווי שלו לצורך החלטה אם להשבית את הרכב הוא עדיין 100,000 ₪ ורק בתשלום עושים את החישוב.

עדות שמאי הנתבעים

שמאי הנתבעים, חזר על חוות דעתו והעיד, כי דיבר עם שני השמאים שבדקו את הרכב בגין תאונות קודמות ובדק שאין חפיפה, שאין מצב שירידת ערך של ה- 3% כבר מגולמת ב- 11%. לדבריו, בתאונה הגדולה יותר הייתה פגיעה בחלק האחורי, ואת ה- 3% של הנזק הראשון, השמאי לא הוסיף בתאונה השניה כירידת ערך.

שמאי הנתבעים, הבהיר שלא בדק את הרכב, שכן הוא מאמץ ומכבד את חוות דעתו של מר אליאס, ואין לו מחלוקת עמו בנוגע לגובה הנזק שנגרם לרכב, האלמנט היחיד עליו הוא חולק זה קביעת ערך הרכב, כאשר נוכח הפרמטרים שהיו בפניו, ערכו שונה. שמאי הנתבעים הסביר, כי קבע שווי שימוש של הרכב של 900 ₪ לחודש, על פי מחירון לוי יצחק, שכן כל רכב שנמצא על הכביש יש לו ירידת ערך מסויימת.

כאשר נשאל האם יש אנשים שירכשו רכב מעל מחיר המחירון, השיב, רק אם מדובר ברכב מיוחד ובק"מ מאוד נמוך ואין בו פגיעות.

טענות הצדדים

לאחר שמיעת עדויות השמאים, חזר ב"כ התובע וביקש לחייב את הנתבעים במלוא הנזק כפי שקבע השמאי מטעם התובע, שכן מעדויות השמאים נהיר, כי אדם הרוכש רכב בשוק החופשי לא בהכרח מודע ולא בהכרח משלם בעבור הרכב בהתייחס לעבר ביטוחי כזה או אחר. לדבריו, הנתבעים ויתרו על חקירת התובע ולא שאלו דבר ביחס לרכישת הרכב, ומכאן חזקה, כי הרכב נרכש במחיר מחירון.

ב"כ הנתבעים, כצפוי חזר על טענות הנתבעים בכתב ההגנה – לדבריו, התובע דומה למי שקנה זכוכית וחשב שמדובר ביהלום, ומבקש פיצוי כאילו מדובר ביהלום. לטענתו, התובע לא הוכיח בכמה קנה את הרכב, והוכח, כי קיימות תאונות דרכים קודמות שהביאו לירידת ערך הרכב, כאשר ב"כ התובע לא ביקש לחקור את השמאים החתומים על אותן חוות דעת. ב"כ הנתבעים הבהיר, כי הנתבעת נכונה לשלם את הסכום שקבע השמאי, דהיינו להפחית ממחיר שווי הרכב 59,218 את הסכום שמכר התובע בו את הרכב 32,500 ובסה"כ הפיצוי יעמוד על 26,718. ב"כ הנתבעים ביקש שלא לאשר את מלוא שכ"ט השמאי בסך 1,600 ₪ במיוחד כך כאשר השמאי לא טרח לבדוק את העבר הביטוחי של הרכב וכן הוסיף וביקש שכל צד ישא בהוצאותיו, שכן כבר בתחילת הדיון, הודיע לחברו שנפלה טעות והציע לשלם סכום זה.

דיון והכרעה

הנה כי כן, השאלה העומדת להכרעה היא מהו שווי הרכב לצורך פיצוי התובע, האם "מחיר המחירון" או שיש לקחת בחשבון גם מרכיבים נוספים שעשויים להשפיע על שווי הרכב.

בתקנה 266 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 מוגדר "שווי רכב" כ- "שווי הרכב בשוק המכוניות המשומשות כפי שהוא מתפרסם מעת לעת בפרסום המקובל על חברות הביטוח".

הגדרה זו אינה מקדמת את ההכרעה הנדרשת, שכן משמעות הביטוי "שווי הרכב בשוק המכוניות... כפי שהוא מתפרסם....", יכול להתפרש הן כמחיר מחירון והן כמחיר מחירון לרבות הנתונים שעשויים להשפיע על ערך הרכב שגם הם מתפרסמים בפרסום מקובל על חברות הביטוח ויש בהם כדי להביא לגריעה ממחיר המחירון, או להוספה למחיר זה.

את התשובה לטעמי ניתן למצוא בתכלית דיני הנזיקין. על פי דיני הנזיקין המזיק חייב לפצות את הניזוק עד כדי השבת המצב לקדמותו ולא יותר מכך. קביעה דומה ישנה בחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן- "חוק חוזה ביטוח") הקובע:

(א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן - סכום הביטוח); ....

(ב) ...

(ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח".

גם מהוראה זו עולה, כי תכלית השיפוי היא להבטיח השבת המצב לקדמותו, ערב האירוע הביטוחי (ראה: ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1) 756, 766; וכן ירון אליאס, דיני ביטוח, הוצאת בורסי, כרך א' עמ' 85).

מהו, אם כן, המצב שהתובע היה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח? לטעמי, מדובר בנתון הדורש הוכחה כאשר מחיר המחירון הוא ממוצע, מעין נקודת עיגון וקיימים פרמטרים נוספים שיש בהם כדי להשפיע על ערך הרכב, מעל מחיר המחירון ומתחתיו, ואותם יש לקחת בחשבון, כאשר הנטל להוכיח פרמטרים אלה, מוטל על מי שטוען לקיומם.

למותר לציין, כי ממילא על התובע מוטל הנטל להוכיח את שיעור הנזק בקנה המידה של מאזן הסתברויות, ובכלל זה חובתו להוכיח את הסכום שיהווה השבת המצב לקדמותו, ובענייננו הנטל עליו להוכיח את שווי הרכב במועד התאונה.

התובע הציג חוות דעת שמאי, כאשר הנתון היחיד עליו סמך השמאי היה מחיר המחירון של הרכב. השמאי לא בדק ולא שקל כל נתון נוסף, שכן לא ידע על קיומן של תאונות קודמות. השמאי, כך עולה מדבריו, ערך את חוות הדעת על מנת לקבוע את שיעור הנזק הגולמי ולהחליט האם יש להשבית את הרכב אם לאו. משהתובע בחר שלא לתקן את הרכב ולמכור אותו, שיעור הנזק הגולמי אינו עומד עוד על הפרק.

בבואי להכריע בין חוו"ד המומחה מטעם התובע לבין חוות דעת מומחה הנתבעים, אני מעדיפה את חוות דעת הנתבעים המתיישבת עם הכללים המקובלים עת באים לקבוע שווי של כלי רכב. כך, בפוליסות ביטוח ישנו לא פעם סעיף הקובע, כי בעת אובדן גמור על השמאי להביא בחשבון, בין יתר שיקוליו את כל המשתנים המופיעים במחירון לוי יצחק התקף באותו מועד כמשתנים אשר יש בהם כדי להשפיע על ערך הרכב ואם צריך עוד דוגמא, הרי שבחוות דעת שהוגשה בתיק זה בגין תאונה קודמת של אותו הרכב, חוות דעת של השמאי חנן חגואל מיום 13/12/07 קבע השמאי את ערך הרכב לפי אותם פרמטרים, כשהוא מוסיף לערך הרכב בגין רכיבים שיש להוסיף, ומוריד מערך הרכב, סכום בגין תקופת השימוש וסכום בגין ירידת ערך קודמת.

אכן, מחירון לוי יצחק אינו "האורים והתומים" אך ניתן בהחלט לטעון, כי הוא מפרט את הפרמטרים המקובלים לקביעת שווי רכב ועובדה היא שגם שמאי התובע עצמו נקב במחיר המחירון של הרכב בהסתמך על המחירון של לוי יצחק.

במקרה דנן, הוכיחו הנתבעים באמצעות 3 חוות דעת שמאים את שווי הרכב נוכח שתי תאונות קודמות והתאונה הנוכחית. ב"ב התובע לא ביקש לחקור את השמאי שחוו דעתם בנוגע לתאונות הקודמות, תאונות בהן נגרמה לרכב ירידת ערך – באחת ירידת ערך של 3% ובאחרת ירידת ערך של 11%. למותר לציין, כי משמעות קביעה, כי נגרמה לרכב ירידת ערך, היא שערכו של הרכב פחת מכאן ואילך בשל התאונה ודווקא משום כך מדובר בנזק בר הערכה ופיצוי כבר במועד התאונה. לא ניתן מחד להכיר בקיומה של ירידת ערך, ומאידך לטעון שאין לתת לה משקל וחרף העובדה שנקבעה ירידת ערך בחוות דעת שלא נסתרה, שווי הרכב הוא עדיין מחיר המחירון.

התובע לא מצא לנכון לסתור את חוות הדעת הנתבעים. לא הוגשה חוות דעת משלימה או מזימה מטעם שמאי התובע. שמאי התובע הלכה למעשה, נחשף לראשונה לחוות דעת שמאי הנתבעים לראשונה על דוכן העדים וטען במעמד זה, מבלי לבסס זאת בכל דרך כי למיטב דעתו המקצועית, היה קובע ירידת ערך של מחצית מירידות הערך הקודמות דהיינו של 7%. לא מצאתי עיגון כלשהו לדעה זו. מכל מקום, גם שמאי התובע הסכים על דוכן העדים כי מחיר המחירון אינו משקף עוד את שווי הרכב, ויש להתחשב בפרמטרים נוספים.

בנוסף, לא הוגשה כל חוות דעת אחרת שיש בה להזים את הקביעה המתבקשת מחוות הדעת בנוגע לירידת הערך שנגרמה בתאונות הקודמות. התובע לא הוכיח, כי מדובר במכונית בעלת איכות מיוחדת, או בעלת ביקוש מיוחד, שהייתה נמכרת במחיר המחירון חרף היותה לאחר שתי תאונות קודמות, ו- 2 בעלים קודמים. התובע אפילו לא הוכיח, כי הוא עצמו רכש את הרכב במחיר המחירון חרף התאונות שעבר, אלא שתק בנקודה זו ולא יסף. התובע לא טען שרכש את הרכב במחיר מחירון בכתב התביעה, לא טען זאת בתצהיר שצורף מטעמו לכתב התביעה ולפיכך לא הייתה על הנתבעת כל חובה להפריך טענה שלא נטענה כלל. בניגוד לטענת ב"כ התובע אינני סבורה שניתן לקבוע חזקה שהתובע רכש את הרכב במחיר מחירון, מדובר בנתון שבידיעת התובע, שלא אמור להיות כל קושי להוכיחו ומשלא הביא התובע ראיה רלוונטית נדרשת מסוג זה, הרי שהדבר פועל כנגדו ואין אלא להניח שהייתה לו סיבה טובה לא לטעון ולא להוכיח נתון זה. חזקה היא דווקא שרכב שעבר שתי תאונות קודמות, לרבות תאונה שגרמה לאובדן להלכה נמכר במחיר שהוא נמוך ממחיר המחירון.

אכן, במקרה דנן, כאשר הרכב עבר שתי תאונות קודמות ונגרמה ירידת ערך בגינן, כאשר באחת מהן הוכרז הרכב כאובדן להלכה, לא ניתן לקבל בשום פנים, כי שווי הרכב נותר מחיר המחירון. כמו כן, אני סבורה, כי הנתונים הנוספים שלקח שמאי הנתבעים בחשבון, והמקובלים עת מחשבים ערכו של רכב, הם נתונים שאכן ראוי לקחת בחשבון. כך, ערך רכב נקבע בין היתר, בהתאם למספר הבעלים הקודמים, פרק הזמן שהיה הרכב על הכביש, ובוודאי לפי התאונות הקודמות שעבר, אף שהשמאי העיד בכנותו, כי התייחס לירידות הערך הטכניות שחושבו לפי דו"ח ועדת ששון ולאו דווקא ירידת הערך המסחרית, שיכולה להיות גדולה או קטנה מהן.

במקרה דנן, לאחר שעיינתי בשלושת חוות הדעת, אני קובעת, כי ניתן להתרשם מחפיפה מסויימת בין ירידות הערך שנקבעו לרכב בגין התאונות הקודמות, כך מחוות הדעת בגין התאונה הראשונה עולה שהרכב נפגע בחלק האחורי ונגרמה ירידת של 1% בגין צביעה לא מקורית, ובחוות הדעת בגין התאונה השנייה, בנוגע למוקד האחורי, שוב נקבעה ירידת ערך בגין צביעת חלק אחורי 3%. דהיינו לפחות אחוז אחד חופף. כמו כן, כאשר מדובר בשתי פגיעות בחלק האחורי ניתן להניח שהפגיעה הראשונה נבלעת במידה מסוימת בפגיעה השנייה ומכל מקום כפי שהעיד שמאי הנתבעים מדובר בירידת ערך טכנית. הרוכש הממוצע לא בודק את ירידת הערך באחוזים, אלא מבקש להפחית סכום מסויים מערך הרכב בשל תאונות קודמות.

נוכח החפיפה בתאונות במוקד האחורי, אני מעמידה את ירידת הערך בגין התאונה הראשונה על 1%, ועל 11% בגין התאונה השניה. אינני מתערבת בסכומים האחרים שהפחית או הוסיף שמאי הנתבעים בחוות דעתו, שכן מדובר אכן בפרמטרים המשפיעים על ערך הרכב. ומשכך קובעת כי ערך השוק של הרכב במועד הרלוונטי לתאונה הוא –

מחיר מחירון 72,000 ₪

ניכוי שווי שימוש 3 חודשים ע"ס 900 ₪ לחודש 2700 – ₪

תוספת 1.00% ק"מ נמוך – 5,100 על חודשי השימוש 693 ₪

בניכוי 2% בעלות 02 1399 – ₪

בניכוי 1% בגין ירידת ערך מהתאונה הראשונה 686 – ₪

בניכוי 11% בגין ירידת ערך מהתאונה השניה 7,470 – ₪

-----------------------------

סה"כ 60,438

מסכום זה, יש להפחית את הסכום שקיבל התובע בעבור מכירת הרכב, בסך 32,500 ₪, דהיינו הסכום הנזק שנגרם לו בגין התאונה בכל הנוגע לרכב עומד על 27,938 ₪.

אשר לשכר טרחת השמאי, הרי שאף שמדובר בשכר טרחה על הצד הגבוה, אין מחלוקת, כי התובע שילם את שכר השמאי, ומשכך יש להשיב עבורו את המצב לקדמותו ולהשיב לו את הסכום, מה גם שב"כ הנתבעים לא חקר את שמאי התובע על גובה שכרו ולא עימת אותו עם הטענה שמדובר בשכר מופרז – לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע סכום של 1,624 ₪ בגין שכ"ט שמאי, כך שהפיצוי יועמד על 29,562 ₪.

סכום זה ישולם כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין מיום התאונה ועד מועד התשלום בפועל.

התובע ביקש עוד, כי אפסוק ריבית חריגה או פיצוי נוסף בגין העיכוב בתשלום תגמולי הביטוח. מחד, עיכוב זה מקורו בחלקו בהתנהלות התובע שדרש מלכתחילה סכומי פיצוי בהתעלם מעברו הביטוחי של הרכב, וזכותם המלאה של הנתבעים הייתה לברר ולבדוק את הסכום הנדרש.

מאידך, חובת הנתבעת-1, לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת לא יכולה להיות נתונה בספק. הנתבעת-1, אפילו לא טרחה לשלם את הסכום של 10,000 ₪ שקבעה מלכתחילה שהוא סכום הנזק ובא-כוחה, אמר, בהגינותו, בדיון כי חלה טעות בהערכת הנזק. לא זו אף זו, הנתבעת-1, לא טרחה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת גם על פי חוות דעת של השמאי שלה עצמה עוד בטרם הדיון, כאשר חוות דעת השמאי הייתה בפניה כבר בחודש יוני 2012, והדיון התקיים רק בינואר 2013. כך מצא עצמו התובע בלא כל שמץ של פיצוי מאז התאונה ועד עצם היום הזה, אף שאין חולק כי אכן נגרם לו נזק ממשי וכי היה ראוי לשלם לו פיצוי.

בהתאם לסעיף 27 לחוק חוק חוזה הביטוח: תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים.

לפיכך, היה על הנתבעת-1 לשלם את הסכום, שאינו שנוי במחלוקת במסגרת 30 הימים מיום שהיה בפניה כל המידע הרלוונטי, וככל שבמהלך התקופה נגלה בפניה שמוצדק לקבוע כי יש סכום נוסף שאינו שנוי במחלוקת, הרי שהיה עליה לשלם גם אותו. המועד הקובע לתחילת מרוץ הימים לתשלום תגמולי הביטוח הוא מהמועד בו היו ברשות הנתבעת המידע והמסמכים הדרושים לסיום בירור החבות, שצריך שתיבדק במהירות על מנת למנוע הכבדה על המבוטח או צד ג' בתקופת הביניים בין קרות האירוע הביטוחי לבין תשלום תגמולי הביטוח (ראה: ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א' עמ' 271).

העובדה שביום הדיון עצמו, הציע ב"כ הנתבעת פיצוי בסכום שאינו שנוי במחלוקת, היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. היה על הנתבעת-1, לעשות כן הרבה קודם, מייד כאשר הסתברה לה חבותה.

בנסיבות העניין, אני קובעת, כי התובע זכאי לפיצוי בגין התנהלות התובעת, עוגמת הנפש והנזקים שנגרמו לו בשיעור של 1,500 ₪.

לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים כי ראוי שכל צד ישא בהוצאותיו, שעה שהנתבעים לא ראו לצמצם את המחלוקת טרם הדיון, חרף העובדה שחבותן לגבי חלק מן הנזק הנתבע הייתה ברורה. משכך, תשא הנתבעת בשכר העדים כפי שנפסק, הוצאות אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עורך-דין בסך 15% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ כדין.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ג, 02 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.