התובע עותר לסעד כספי בסך 21,488 ₪ בגין נזקים שהסבה לו התנהלות הנתבעת, במהלך ההתקשרות ביניהם.

רקע וטענות הצדדים:

התובע היה לקוח של הנתבעת במשך כ-7 שנים, זאת עד למועד הניוד שבוצע בעקבות אירועי התביעה דנא.

באמצע חודש נובמבר 2011 פנה התובע אל הנתבעת וביקש לשדרג את מסלול התוכנית החודשית, על מנת להוזיל את עלות השימוש. לאחר דין ודברים הוצעה לתובע חבילה חודשית (להלן – "התוכנית") בעלות 235 ₪ לחודש (לפני זיכויים), וכדלקמן: 1,300 דקות שיחה, 1,300 מסרונים, חבילת גלישה בנפח 2.5 ג'יגה בייט, החזר חודשי על המכשיר הישן והחזר חודשי בגין מכשיר חדש שירכוש התובע, בכפוף להצגת חשבונית רכישה (בהתאם להנחיות נוהל "ניתוק זיקה").

עוד הוסבר לתובע, כי עתידות להיכנס תוכניות חדשות וכדאי לו להתעדכן במבצעים. בסיום השיחה נשלחו אל התובע מסרון עם מס' הפנייה ופירוט התוכנית המוצעת לתיבת הדוא"ל.

לאחר מס' ימים, ביקש התובע לממש את התוכנית. להפתעתו, התברר לו כי התוכנית אינה תקפה עוד וכי ישנן תוכניות חדשות, יקרות יותר מהתוכנית שהוצעה לו. התובע פנה אל הנתבעת מס' פעמים, הן טלפונית והן בכתב, על מנת לממש את התוכנית, אך הנתבעת סירבה. בלית ברירה, ביום 21.12.11 שלח התובע הודעה על ביטול ההסכם עם הנתבעת.

לטענת התובע, הנתבעת לא הגבילה את הצעת התוכנית בזמן ולא גילתה כי התוכניות החדשות מבטלות את קודמותיהן. לנתבעת היה ברור כי התובע ירכוש מכשיר חדש על מנת לממש את התוכנית, דבר האורך מס' ימים. עוד טוען התובע, כי הסתמך על הצעת הנתבעת והזמין מכשיר סלולארי בתמורה להפקדת פיקדון. לשיטתו, הנתבעת אינה רשאית לחזור בה באופן חד צדדי מהצעתה, לאחר קיבולה של ההצעה.

מנגד טוענת הנתבעת, כי במעמד השיחה בה ניתנה הצעת התוכנית לתובע, הסבירה נציגתה כי ההצעה מוגבלת ליומיים בלבד. הנתבעת פוצחת במבצעים ותוכניות מעת לעת, אשר מבטלים את תוקפן של תוכניות קודמות שהוצעו.

עוד מוסיפה הנתבעת, כי כאשר פנה התובע והודיע על רכישת המכשיר, פעלה על מנת לאפשר לתובע לממש את התוכנית, בכפוף להמצאת חשבונית רכישה. אך מעיון בחשבונית, התברר כי המכשיר נרכש כחודש לאחר ההצעה, וכבר אז היה ידוע לתובע כי התוכנית אינה ניתנת למימוש.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ושמעתי טיעוני הצדדים בפני ואת השיחות בין התובע לנציגי הנתבעת כפי שהוקלטו, הגעתי לכלל מסקנה, כפי שיפורט להלן, כי דין התביעה להידחות.

אין מחלוקת כי באחת משתי שיחות הטלפון שנערכו בין התובע לבין נציגת הנתבעת ביום 20.11.11, הוסבר לתובע כי הצעת התוכנית תקפה למשך 3 ימים בלבד. השיחה לה טוען התובע, מיום 29.11.12 לא הוצגה ואין לדעת אם הוקלטה.

אף אם נצא מנקודת הנחה כי התוכנית אינה מוגבלת בזמן, אזי שהיה על התובע להציג חשבונית רכישה בגין רכישת מכשיר חדש על מנת לממשה. הדבר נלמד מדברי התובע: "יתרה מכך, היות וסוכם בין הצדדים שעל התובע לרכוש מכשיר סלולרי חדש ולהעביר לידי הנתבעת את חשבונית הרכישה, היה ידוע לצדדים כי פעולה זו מימלא אורכת מספר ימים" (ראה: סעיף 3 לכתב התביעה); "נאמר באותה שיחה שאני צריך לרכוש מכשיר" (ראה: עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 19).

עיון בחשבונית הרכישה, מגלה כי המכשיר נרכש רק ביום 19.12.11, קרי, לאחר 20 ימים ממועד ההצעה המאוחרת (לשיטת התובע).

המסגרת הנורמטיבית –

סעיף 8 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, עוסק במועד הקיבול:

"אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזאת - תוך זמן סביר".

"זמן סביר" פורש בפסיקה כך:

"הזמן הסביר לפקיעת הצעה תלוי בנסיבות של כל מקרה ומקרה, ועליו לבטא את האיזון בין אינטרס הניצע למשך זמן, שיאפשר לו שקילה ראויה תוך איסוף נתונים או חקירה ודרישה אם לקבל את ההצעה, לבין אינטרס המציע להימנע מהסיכונים, הטמונים בחובו של פרק הזמן שבו עומדת הצעתו בעינה. אם, למשל, התנהגותו של הניצע הצביעה על כוונתו לקבל את ההצעה, כוונה שהייתה ידועה למציע, יהיה "הזמן הסביר" ארוך יותר. יש, כמובן, לתת את הדעת לשאלת מהותו של החוזה ולמטרתו..." (ראה: ע"א 532/82 ריטה גרדוס נ' משה גרדוס, פ"ד לט(3) 617, עמ' 627).

מן הכלל אל הפרט –

התובע העיד, כי בשיחה בו הוצעה לו התוכנית, הבהיר כי אינו מעוניין בהצעה וכי יפנה לקבלת הצעות מחברות אחרות: "...אמרו שזה מוגבל ל-3 ימים ואמרתי באותה שיחה חד משמעית שאני לא מעוניין ואני אבדוק אפשרות לעבור חברה. לא סגרתי כלום באותו יום" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 8-11). לשיטתי, אמירה מסוג זה איננה יכולה להקים קיבול, ואף לא להצביע על כוונה של הניצע לקבל את ההצעה.

לשיטת התובע, לאחר 9 ימים, קרי כשבוע לאחר פקיעת ההצעה, פנה שוב לנתבעת וקיבל בשנית את הצעת התוכנית. כידוע, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע, זאת עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע לא עמד בנטל להוכיח כי אכן התקיימה שיחה נוספת ביום 29.11.11. לא צורפה אסמכתא אודות המסרון עם מס' הפנייה, אשר יכול היה להעיד על קיום השיחה במועד הנטען. כמו כן, עיון במסמכי תנאי התוכנית שצורפו, אינו מגלה את המועד בו נתקבלה הודעת הדוא"ל אצל התובע.

לא זו אף זו, בחינת מכלול הנסיבות מעלה, כי מימוש התוכנית יעשה כאשר התובע ירכוש מכשיר סלולארי חדש וישלח את החשבונית הרכישה אל הנתבעת. חשבונית רכישה כאמור, הוצאה ביום 19.12.11. לטעמי, חודש ימים איננו בגדר זמן סביר לרכישת מכשיר סלולארי, זאת במיוחד לאור הנגישות והמגוון הרב של חנויות ו/או מחלקות הסלולאר בשווקים. בנוסף, לא סביר כי תוענק

לתובע תקופת בת כחודש ימים על מנת לשקול את ההצעה, בשוק תחרותי מסוג בו עסקינן, חדשות לבקרים יוצאות חברות הסלולאר השונות במבצעים במטרה להגדיל את נפח לקוחותיהן. אשר על כן, משלא הודיע התובע על קיבול או כוונה מוקדמת לקיבול ההצעה, אשר יש בכוחה להאריך את תקופת הזמן הסביר, אזי שתוקפה של ההצעה פקע.

נוכח האמור, רשאית הייתה הנתבעת לסרב להעמיד לתובע את תנאי התוכנית.

לחילופין, גם אם הייתי מקבלת גרסת התובע על השיחה בה קיבל ההודעה - ביום 29.11.11, הרי שלטעמי לא הוכיח התובע את נזקיו בגין סירוב הנתבעת.

בכתב התביעה עותר התובע לפיצוי בגין: אובדן 20 שעות עבודה בסך- 3,800 ₪, עלות רכישת המכשיר החדש בסך- 2,500 ₪, עלות רכישת כרטיס סים בסך- 180 ₪, הוצאות נסיעה וחניה בסך- 1,000 ₪, הפרשי המחירים בין התוכנית שהוצעה לבין התוכנית שניתנה לו בחברת סלקום בסך- 4,680 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך- 5,000 ₪ ועלות המכשיר הישן בסך 1,500 ₪.

עיון בפרטי הנזק מעלה כי ישנו כפל פיצוי ביחס למכשיר החדש. התובע העיד כי חברת סלקום, החברה אליה עבר, מזכה אותו בגין עלות המכשיר. בנוסף, המכשיר נרכש לאחר שהובהר לתובע בשיחה מיום 12.12.11 כי התוכנית אינה ניתנת למימוש עוד. באשר לנזקים בגין רכישת כרטיס הסים והתשלום עבור המכשיר הישן, הרי שנזקים אלו היו נגרמים לתובע בלאו הכי, גם אם היתה הנתבעת מעניקה לו את תנאי התוכנית כדרישתו. נראה כי התובע היה מודע לכפילות בטענותיו ולחוסר הגיונן וציין: "אני למעשה תובע את ההפרשים בין התובכנית שבוצעה (צ"ל – הוצעה) לי לבין התובכנית שסגרתי בפועל" (עמ' 3 ש' 27 לפרוטוקול).

כמו כן, הנזקים לא הוכחו במידת הדרוש. התובע לא המציא אסמכתאות באשר להתממשותם של הנזקים הנטענים. לעניין הפרשי העלויות בין התוכניות, אין בצירוף מחירון חברת סלקום, על מנת להעיד על התממשות הנזק. ראוי היה לכל הפחות, לצרף חשבוניות חודשיות, על מנת לבחון חריגות ממס' דקות שיחה ומסרונים. לא צורפו סימוכין על הפסד שעות עבודה בפועל ועל ההוצאות הנוספות שנגרמו לתובע, לשיטתו.

סוף דבר

התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות משפט בסך 350 ₪.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ג, 08 דצמבר 2012, בהעדר.