הנאשם הואשם, בכתב האישום המתוקן, באי קיום צו מינהלי להפסקת בני לפי סעיף 237 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, באי קיום צו הפסקה שיפוטי להפסקת בניה בניגוד לסעיף 204 לחוק, ובביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר (ותוך סטייה מתכנית) לפי סעיפים 204(א) ו-(ב) לחוק. הוא זוכה מהאישומים נגדו, למעט האישום בדבר שימוש חורג, בגינו הורשע בהכרעת הדין מיום 21.3.2016.

בענין שימוש חורג נטען כי החל משנת 2007 נעשה שימוש שלא כדין במקרקעין שבנדון, גוש 19551 חלקה 59 ביישוב עין אל אסד, שלא כדין, שכן בהתאם להוראות תכנית בנין העיר, לא ניתן לעשות שימוש במקרקעין לצרכי אירוח (פס' 2 לכתב האישום המתוקן). בהכרעת הדין נקבע כי הנאשם פרסם את המקרקעין לצרכי אירוח ובכך עבר למצער עבירת ניסיון לבצע שימוש חורג במקרקעין; כן נקבע כי מעבר לאישורו של הנאשם לפיו הוא משמש את המקרקעין לצורך אירוח במסגרת פולחן דתי (הדת הדרוזית), הוא גם אירח קבוצה של 60 חיילי צה"ל (פס' 11 להכרעת הדין). נדחתה הטענה לפיה המקרקעין פטורים מהיתר לשם ביצוע שימוש לאירוח מאחר והבנין הוא בן כ-100 שנים (פס' 12).

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

כפי שיבואר, בענייננו מדובר בפגיעה של ממש בערך החברתי הנפגע. כאמור, בשלב הוכחת האשמה, הוכח כי מעבר לאירוח לצורך פולחן דתי, הנאשם אירח קבוצה של כ-60 חיילי צה"ל. עבירת שימוש חורג היא עבירה נמשכת, ומותר להוכיח את היקף העבירה (במובחן מעצם ביצוע העבירה בזמן כלשהו) במסגרת שלב קביעת העונש. בעניין מלכיאל נקבע כי המאשימה רשאית להביא ראיות במשפט להמשך ביצועה של עבירה נמשכת בתקופה לאחר הגשת כתב האישום. באותה פרשה מדובר היה בהבאת ראיות להמשך ביצוע העבירה כאמור במסגרת הוכחות האשמה (פס' 3 לעניין מלכיאל). אבהיר כי אין ספק שגזר הדין בפרשת מלכיאל לא כלל ענישה בגין התקופה לאחר הכרעת הדין: באותה פרשה, המבנה מושא התיק נהרס ביום 19.9.2006, לפני התשובה לאישום ביום 12.7.2007 (ראו את פסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי ב-ע"פ (ב"ש) 5271/08 מלכיאל נ' מדינת ישראל (30.10.2008)). עם זאת, עולה מעניין מלכיאל כי ניתן להביא בשלב גזר הדין ראיות להימשכות ביצוע העבירה גם בתקופה לאחר הכרעת הדין. אבאר.

המאשימה רשאית להביא בשלב גזר הדין ראיות המתייחסות לנסיבות מחמירות שאפפו את ביצוע העבירה (ראו דעת הרוב של כבוד השופטת ע' ארבל ב-רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה, פס' 1 (25.11.2007)). זאת, כי הוכחת נסיבות כאלה בשלב העונש מקיימת את החלוקה בדין הפלילי בין יסודות שהוכחתם הכרחית לשם ההרשעה שיש להוכיח בשלב בירור האשמה, ובין ראיות שעשויות להשפיע על העונש בלבד (שם, פס' 3-4). בעניין מלכיאל הובהר כי משהוכח ביצוע עבירה נמשכת לתקופה כלשהי, הימים שבהם ממשיך הנאשם בביצוע העבירה הנמשכת אינם בבחינת עבירה נוספת, אלא מתמזגים אל תוך אותה עבירה; ואורך תקופת המשך הביצוע אינו משפיע על עצם קיום העבירה (האחת) אלא רק על היקפה:

"העבירה הקבועה בסעיפים אלו, בדומה לעבירות נוספות המוגדרות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, הינה עבירה נמשכת. אכן, אדם שאינו מקיים צו שיפוטי שהוצא נגדו מכוח סעיפים 205 ו- 206 לחוק התכנון והבניה, עובר עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, והוא ממשיך לעבור עבירה זו כל עוד אינו ממלא אחר הצו השיפוטי ) ע"פ 450/77 בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152, 158 (1977); רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל ( (26.3.2007 להלן: פרשת נאיף; רע"פ 3742/07 שטורק נ' מדינת ישראל (17.05.2007); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ג 187 (1992), להלן: פלר)). דוקטרינת העבירה הנמשכת מתייחסת לעבירה המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת (S.Z. Feller, Classification of Crimes in Respect of Continuity, 2 Isr. L. Rev. 232, 234 (1967); פלר, בעמ' 170; ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(2) 326, 330 (1982), להלן: פרשת עלפי)). לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסוים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה 'האיכותי' הושלם; כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה; התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה. ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה 'כמותית', עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות (פלר, בעמ' 171, 185-186). ודוקו: בעוד שהשלב הראשון, 'האיכותי', הינו הכרחי להתהוותה של עבירה מושלמת, השלב השני, 'הכמותי', הוא אפשרי בלבד ואינו מוגבל בזמן" (פס' 7, ההדגשה הוספה).

עינינו הרואות: מאחר והמשך ביצוע עבירה נמשכת מתמזג אל תוך העבירה המקורית והעבירה על כל תקופת ביצועה מהווה עבירה אחת, ומאחר והמשך התקופה אינו הכרחי להוכחת יסודות העבירה (אלא רלוונטי רק ל"היקפה"), יש לראות בהמשך התקופה כנסיבות מחמירות מהסוג שמותר להוכיח בשלב העונש. הדברים עולים באופן ברור מהניתוח הדוקטרינארי של עבירה נמשכת בענין מלכיאל המצוטט לעיל. מתיישבת עם מסקנה זו העובדה שבפסק דינה בעניין מלכיאל, ולמרות שבנסיבות עניינו של מלכיאל עצמו מדובר היה בהוכחת המשך תקופת ביצוע העבירה בשלב בירור האשמה, כבוד הנשיאה ד' ביניש לא צמצמה את קביעתה העקרונית להוכחת תקופת המשך ביצוע העבירה בשלב בירור האשמה אלא התנסחה באופן כללי לגבי הוכחת התקופה במהלך ההליך הפלילי כולו: "אין פסול בכך שהתביעה תוכיח במשפט את התמשכות ביצוע העבירה, כל עוד המשך התנהגות העבריינית מוכח כדבעי במהלך המשפט ולנאשם ניתנת הזדמנות להתגונן ולהעלות טענותיו" (פס' 12; ההדגשה הוספה); וכי "...אם תוכח הימשכותה של העבירה בזמן ההליך הפלילי מעל לכל ספק סביר, יהיה על בית המשפט לתת לכך משקל בעת גזירת דינו של הנאשם" (פס' 13; ההדגשה הוספה).

בהכרעת הדין, נקבע כי בנוסף לניסיון לבצע אירוח מסחרי, הנאשם אירח בפועל במקרקעין בהזדמנות אחת. די היה בזאת כדי להרשיע את הנאשם בעבירת שימוש חורג. אולם במסגרת הטיעונים לעונש הגיש הנאשם דווקא, ראיות המצביעות על כך שהיקפה של אותה עבירה נמשכת גדול יותר. הסנגור טען בטיעונים לעונש כי הנאשם מנהל את האירוח הדתי, לפי הטענה, באמצעות חברה. הנאשם הגיש אישור של יועץ מס המצביע על הכנסות בסך למעלה מ-46,000 ₪ בגין תקופה בת 4 חודשים (1.1.2016 עד' 30.4.2016; נ/4). גם בהנחה שהטענה בענין אירוח כנסים דתיים אמת, כאת ברור שגם אם מדובר בפעילות בעלת זיקה לדת, המדובר בפעילות עסקית, ולא, למשל, אירוח הכנסים ללא תשלום. ודוק: לא מדובר בעמותה (ללא מטרת רווח) אלא – בחברה בע"מ ("מצפה שני הימים בע"מ" – ראו נ/4). כן עולה ממכתב שהגיש הנאשם כי מדובר בלא פחות מ-7 חדרי אירוח (מכתב למשרד התיירות מיום 12.4.2016).

ג. מדיניות הענישה

שימוש חורג במקרקעין לצורך אירוח בתשלום (ובענייננו כאמור, באמצעות חברה בע"מ ולא באמצעות עמותה ללא מטרת רווח), מהווה עבירות בעלות מניע כלכלי. "בעת גזירת הדין, תפקידו של בית המשפט הוא לשנות את תחשיב הרווח והפסד אותו עושים עברייני הבנייה, באופן שיהפוך ביצוע עבירות בניה לבלתי משתלם כלכלית. מטרה זו תושג, רק אם יוטלו קנסות כבדים ומרתיעים, אשר יש בהם לבטא את חומרת העבירות ולאזן את הרווח הכלכלי שבצידן (תו"ב (בי"ש) 34880-09-12 ועדה מקומית הראל נ' רמי לוי (7.2.2013); ערעור על גזר הדין נדחה ב-ע"פ (י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה הראל (24.4.2014)). לדעתי, יישום עקרון זה משמעו כי ככלל, כאשר המאשימה מביאה ראיות להיקף הרווחים שהופקו בפועל, יש להטיל קנס ששיעורו גבוה מרווחים אלו. קנס המסתכם אך בשיעור הרווחים בלבד הוא בגדר השבת המצב לקדמותו מבחינה כלכלית, כך שהנאשם לא הרוויח, אך גם לא הפסיד, מביצוע העבירה. הטלת קנס הגבוה מסך הרווח מוצדקת הן בראי התמריצים הכלכליים – על מנת להרתיע עבריינים-בכוח מביצוע עבירות כלכליות מלכתחילה – הן על מנת שהקנס יהיה, באופן מהותי, בבחינת עונש, ולא רק שלילת היתרון שהשיג הנאשם מביצוע העבירה.

בענייננו הנאשם הורשע בשימוש חורג בלבד של מקרקעין לצורכי אירוח, ולא בנייה שלא כדין לצורך כך. נוכח ראיות בענין רווחים בפועל, גם בעבירות שימוש יש מקום לדעתי לקנסות אשר שוללים את הרווח, בנוסף למרכיב עונשי גרידא, כאמור לעיל. אולם, נוכח בניה פלונית, הרכיב הענשי בקנס בגין עבירת בנייה צריך להיות חמור יותר מאשר זה שבקנס בגין עבירת שימוש בלבד. בדומה, במקרים שבהם אין ראיות המכמתות את הרווח שהופק בפועל, הקנס בגין עבירת שימוש בלבד בבניה פלונית צריך להיות נמוך מהקנס בגין עבירות אשר כללו, בנוסף לשימוש, עבודות בניה.

א. ב-תו"ב (צפת) 34653-02-12 ועדה מקומית לתכנון הגליל העליון נ' שמואל (22.6.2014), בו נדון שימוש שלא כדין ב-8 יחידות אירוח ובריכת שחיה בתקופה של כ-6 שנים (חלק מהיחידות), קבעתי כי מתחם העונש ההולם ברכיב הקנס, לשימוש בלבד במתחם יחידות אירוח בעלי יחידות אחדות, ללא ראיות בענין הרווח שהופק בפועל, עומד על קנס ששיעורו נע בין 50,000 ל- 70,000 ₪.

ב. ב-תו"ב (ק"ש) 48327-07-14 ועדה מקומית לתכנון הגליל העליון נ' חיון (19.3.2015), נדון שימוש שלא כדין בבית מגורים בהיקף של כ-217 מ"ר, וכן בריכת שחייה ובמת עץ שהוקמו ללא היתר ותוך חדירה לשטח ציבורי פתוח, לצרכי חדרי אירוח בתשלום לתקופה של כ-13 חודשים. כבוד השופט נ' מישורי לב טוב קבע, בהעדר ראיות בענין הרווח בפועל, מתחם עונש הולם בענין הקנס בסך 15,000 עד 80,000 ₪ בנוסף לאפשרות הטלת מאסר על-תנאי.

ג. ב-תו"ב (קצ') ועדה מקומית לתכנון גולן נ' לוי (25.11.2015), הושתו על נאשם, אשר הודה בשימוש בבית מגורים לצורך אירוח תמורת תשלום על בסיס יומי תוך סטייה מהיתר בניה ומהוראות התכנית החלה, וכן בניית בריכת שחייה ללא היתר או בסטייה מהיתר ושימוש בה, קנס בסך 30,000 ₪, חתימה על התחייבות בסך 30,000 ₪, צו הריסה וצו איסור שימוש.

בענייננו, המאשימה לא הביאה ראיות לענין רווחים שהופקו בפועל. הנאשם מצדו הגיש אישור יועץ מס, שלטענתו מצביע על הפסד דווקא (נ/4). בין כך ובין כך, בהעדר הוכחת רווח, עונשו של הנאשם ייגזר בהתאם למדיניות הענישה בהעדר ראיות לרווחים שהופקו בפועל.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – לא הוכח כי הנאשם ביקש מלכתחילה לעבור על החוק, אולם מ-נ/4 עולה כי גם כיום, כ-8 שנים לאחר הגשת כתב האישום, הנאשם ממשיך לבצע שימוש במקרקעין לצורך אירוח ללא היתר.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – לא נטען כי אחר נטל חלק בביצוע העבירה או השפיע על הנאשם.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – ראו לעיל בענין טענת הנאשם לפיה מדובר באירוח לכנסים דתיים.

6. יכולתו של הנאשם להבין – לא נטען לקושי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – לא נטען לקושי בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – לא נטען לענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – הנאשם טען כי מצבו הכלכלי בכי רע. הנאשם חולה בסרטן המעי (ראו לדוגמה המסמך הרפואי שצורף לבקשה מיום 16.6.2015). אניח כי בנסיבות אלה נפגע מצבו הכלכלי של הנאשם. הנאשם הגיש בנוסף העתק ריכוז יתרות ביום 30.5.2016 המצביע על יתרת חובה בסך 58,383 ₪ (נ/3). עם זאת, בנוסף לכך שאין במסמך זה את פרטי הזיהוי של הנאשם, הוא ממילא מצביע על תמונת מצב רגעי בקשר לחשבונות בבנק אחד. ללא מסמכים המצביעים על המצב הכלכלי של הנאשם לאורך תקופה, וכאשר מדובר בענייננו, כך מסתבר, באדם המנהל את יחידות האירוח באמצעות חברה בע"מ, אין מקום לבסס על בסיס מסמך זה מסקנה לפיה מצבו הכלכלי של הנאשם רעוע.

ה. מתחם העונש ההולם: בנסיבות הענין, מתחם העונש ההולם עומד על קנס בסך 25,000 עד 45,000 ₪; התחייבות; צו הריסה וכפל אגרה.

הנני דוחה את טענת הסנגור לפיה יש להטיל על הנאשם קנס המשקף "כמעט זיכוי"; טענה זו מתבססת על הטענה שישנם בתי משפט אחרים אשר זיכוי נאשמים שהועמדו לדין בגין שימוש חורג בבניינים ישנים. דא עקא, הנאשם לא זוכה ולא כמעט זוכה, אלא – הורשע. רק בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי בפסק הדין הנוסף שהגיש הנאשם במסגרת טענה זו בטיעונים לעונש כדומה לראיה (חע"מ 20762/07 מ.י.ו.מ. לתכנון ובניה גליל מזרחי כפ נ' קריטי (13.12.2009), בו נדונו הוראת מעבר בתכניות בנין עיר בענין הרשות להמשיך ולבצע שימוש שהפך חורג נוכח התכנית החדשה – ראו שם, פס' 18 ואילך).

באופן דומה טען הסנגור בטיעונים לעונש כי נמצאה תכנית מתאר אשר מאפשרת את השימוש במקרקעין ליחידות אירוח (נ/2). הסנגור טען כי "הופתענו לגלות כי בנמצא תוכנית מתאר 12564/ג". אלא שתכנית מתאר ג/12564 הוגשה במסגרת פרשת התביעה בשלב הוכחת האשמה – בהסכמת הנאשם (פרוטוקול 6.7.2015 ע' 24 ש' 24), ואף נשמעה עדות בקשר למצב התכנוני במקרקעין מושא כתב האישום. אציין בבחינת למעלה מן הצורך כי עיון בתכנית זו מעלה כי מותרת הקמת יחידות אירוח ב"איזורי מגורים", ואילו על-פי תכנית ג/5957 המקרקעין מושא האישום אינם בגדר "אזור מגורים" אלא בגדר אזור מיוחד (פרוטוקול 6.7.2015 6.7.2015 ע' 25 ש' 23-28).

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – ראו לעיל בענין מצבו הכלכלי של הנאשם.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – ראו לעיל.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – לא נטען בענין זה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – מטענות הסנגור בטיעונים לעונש, בהם הוא חזר על טענות לענין עצם ההרשעה אשר כבר נדחו, לא עולה תמונה של נטילת אחריות.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשם אינו טוען כי הפסיק את השימוש החורג. הוא טוען כי הוגשה תכנית (לא ברור בידי מי), אולם במסמך שהוגש, אשר אינו אלא עמוד פנימי של מסמך כלשהו ללא פרטי זיהוי וללא חותמת המצביעה על הגשה (נ/1), אין כדי להוכיח את הטענה.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם ניהל הוכחות.

7. התנהגות חיובית – לא נטען בענין זה.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשם חולה בסרטן המעי. הוא טען, בנוסף, כי הוא בן למשפחה שכולה ששניים ממיטב בניה נפלו במערכות ישראל.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הנאשם טען כי כל הכפר עין אל אסעד, בהם מצויים המקרקעין בהם עסקינן, הוא "אקטרקציה גדולה". הוא הגיש ביום 27.1.2017 וללא רשות בית המשפט, מכתב הנחזה להיות מכתב של ראש מועצה אזורית מרום הגליל הממוען ל"תיירנים". הוא טוען שיש בו הכרה בתיירות בכפר עין אל אסעד. כך או כך, בהכרה בתיירות בכפר עין אל אסעד, אין משום הכרה בתיירות בכפר עין אל אסעד על דרך שימוש חורג פלילי. הנאשם שאל מדוע רק אותו מעמידים לדין, אך לא הביא ראיות לטענה זו.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – חלפו שנים ארוכות מאז הגשת כתב האישום (כ-9 שנים). עם זאת, מדובר בעבירה נמשכת, ואין בפי הנאשם טענה שמא הפסיק את ביצוע העבירה.

11. עבר פלילי או העדרו – לא נטען כי לנאשם עבר פלילי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור, הנני משית על הנאשם עונשים כדלקמן:

א. קנס בסך 27,000 ₪, או 150 ימי מאסר תחתיו; הקנס ישולם ב-27 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.4.2017 ועד לפרעון הקנס; אי ביצוע תשלום כלשהו במועדו ובמלואו יעמיד את יתרת הקנס לפרעון מיידי;

ב. חתימה על התחייבות בסך 27,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שנתיים; אם לא יחתום הנאשם תוך 7 ימים ייאסר במשך 90 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.

ג. תשלום כפל אגרה.

ד. ניתן בזה צו המורה לנאשם להימנע משימוש במקרקעין מושא כתב האישום לצרכי אירוח בתשלום, בין בעצמו, בין באמצעות אחר, וזאת, אלא אם יחזיק בהיתר המתיר שימוש כזה.

ה. הצו הנ"ל יירשם בפנקסי המקרקעין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ז, 2 פברואר 2017, במעמד הצדדים.02 פברואר 2017