ע"י ב"כ עוה"ד דנה אמיר ועוה"ד יעל אפל

בפני תביעה על סך 161,227 ₪, סכום שלטענת התובעות חויבו בו שלא כדין על-ידי הנתבעת בעת שעסקו בשיווק והתקנת מוצרים של הנתבעת.

רקע:

1. התובעות, חברות המנוהלות על ידי מר ח'אלד ניג'ם (להלן – ח'אלד), עוסקות במתן שירותי חשמלאות ומיגון לכלי רכב. כפי שיפורט להלן, בזמנים הרלוונטיים לתביעה הן היו משווקות ומתקינות מורשות מטעם חברת איתוראן תקשורת סלולרית בע"מ (להלן – איתוראן), ובמסגרת זו עסקו בין היתר בהתקנה ושיווק של מוצרי הנתבעת, חברת פרטנר תקשורת בע"מ (להלן – הנתבעת).

2. ביום 7.8.98 התקשרה הנתבעת בהסכם עם איתורן (להלן – הסכם פרטנר-איתוראן או – ההסכם). מהות ההתקשרות, כמוגדר בסעיף 4 להסכם, הינה כי איתורן, באמצעות רשת תחנות למכירת והתקנת מוצרי רכב שהיא מפעילה, תשמש כמתקינה ומשווקת מורשית של מערכות דיבורית לרכב של הנתבעת.

3. התובעות הינן מתקינות מורשות מטעם איתורן, על-פי הסכם זיכיון שבינן לבין איתוראן (להלן – הסכם הזיכיון). התובעות פעלו כאחת מהתחנות שהעמידה איתוראן לצורך התקנה ושיווק של מוצרי הנתבעת עפ"י ההסכם בינה לבין הנתבעת. הן מאוזכרות בנספח שצורף להסכם פרטנר-איתוראן, כחלק מנקודות ההתקנה של רשת איתוראן באמצעותן תשווק/תתקין איתוראן את מוצרי הנתבעת, וזאת יחד עם עוד 49 תחנות התקנה נוספות ששימשו לאותה מטרה (נספח ב', סעיף 6.1 להסכם הנ"ל).

4. במהלך התקופה שבין פברואר 2002 לספטמבר 2004, חוייבו התובעות על-ידי איתוראן בסכומים שונים, אשר במצטבר עולים כדי עיקר קרן סכום התביעה, וזאת בגין תקלות וחריגות רבות שנמצאו בעסקאות שערכו במוצרי הנתבעת. חיוב זה מצד איתוראן נעשה לאחר שהנתבעת חייבה את איתוראן בגין אותם סכומים במסגרת ההתקשרות ביניהן.

5. נושא התביעה דנן הוא אותם חיובים, שבתביעה (וגם בהתנהלות השוטפת שקדמה לה), כונו "קנסות". התובעות עותרות לחיוב הנתבעת לשלם להן את אותם סכומים בהם חויבו על-ידי איתוראן, המגיעים כאמור לכדי סכום התביעה בקירוב, בטענה כי חויבו בהם שלא כדין. בנוסף עותרות התובעות לחייב את הנתבעת בתשלום עלות כרטיס טיסה לחו"ל אשר לטענתן הגיע להן במסגרת מבצע תמריצים שהנהיגה הנתבעת באותה עת, ואשר חפי הנטען נשלל מהן ללא הצדקה.

6. לאחר שהנתבעת טענה עוד בכתב ההגנה להיעדר יריבות בינה לבין התובעות נוכח מבנה ההתקשרות כפי שפורט לעיל, ולאחר ישיבת קדם משפט בפני מותב קודם בה הועלתה הסוגייה, תיקנו התובעות את כתב התביעה, על-ידי צירוף איתוראן כנתבעת נוספת. איתוראן הגישה בקשה לדחיית התביעה כנגדה על הסף בין היתר מפאת התיישנות. לאחר שהתובעות לא הגישו כל תגובה לבקשה היא התקבלה, והתביעה נגד איתוראן נמחקה (החלטת כב' השופט בן חמו מיום 01.03.11). נותרה, איפוא, התביעה כנגד הנתבעת בלבד.

תמצית טענות הצדדים:

7. בכתב התביעה המתוקן טענו התובעות כי הן הוסמכו על-ידי הנתבעת לשווק ולמכור מוצרים של האחרונה, וזאת לאור הקשר בינן לבין איתוראן. כן נטען, כי חיוב התובעות בחיובים נשוא התביעה ע"י איתוראן, נעשה "גב אל גב" עם חיוב איתוראן על-ידי הנתבעת בגין אותן סכומים. בנסיבות אלה נטען בכתב התביעה כי היריבות האמיתית של התובעות הינה עם הנתבעת, המחזיקה בפועל בכספן. לטענת התובעות בכתב התביעה, הן חוייבו בחיובים נשוא התביעה שלא כדין, ללא כל הצדקה עניינית ועל בסיס שרירותי, ומכאן הדרישה להשבתם.

8. בתצהיר העדות הראשית של ח'אלד ובסיכומי התובעות, נטען לקיום "הסכם משולש" בין התובעות, הנתבעת ואיתוראן, במסגרתו פעלו המעורבים. זאת, לפי הטענה, הן לפי הוראות שונות בהסכם פרטנר-איתוראן ובהסכם הזיכיון, והן לפי העולה מהתנהלות הצדדים בפועל. משכך, טוענות התובעות, קיימת יריבות חוזית ישירה בינן לבין הנתבעת. עוד נטען, כי הנתבעת הפרה את התחייבותה בכך שחייבה את התובעות, ללא בסיס בהסכם בין הצדדים, בחיובים הכספיים נשוא התביעה. לעניין אחרון זה נטען כי התובעות חויבו כאמור, מבלי שידעו והסכימו לנוהל החיובים בגין תקלות שהנהיגה הנתבעת לפי טענתה. כן טוענות התובעות כי לגופם של דברים לא היתה הצדקה להטלת חיובים כאמור. בנוסף טוענות התובעות בסיכומיהן כי מערך הקנסות שהנהיגה הנתבעת הינו בגדר פיצוי מוסכם, שמן הראוי להפחיתו.

9. הנתבעת טוענת להיעדר יריבות בינה לבין התובעות, וזאת משלא קיים כל חוזה ביניהן. לטענת הנתבעת, ההתקשרות החוזית שלה היא עם איתוראן ואיתה בלבד, כעולה מהסכם פרטנר-איתוראן. בעלת דברה החוזית של התובעות הינה איתוראן, לפי הסכם הזיכיון שביניהן. אין אף חולק, כעולה מכתב התביעה, כי חיוב התובעות בסכומים נשוא התביעה נעשה על-ידי איתוראן. הנתבעת טוענת להרחבת חזית בטענת התובעות בסיכומיהן "להסכם משולש", שכן אין לטענה עיגון בכתב התביעה עצמו. עוד טוענות הנתבעת כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, משהיא נסבה על חיובים שנעשו בעיקרם בשנת 2002. מעבר לכך טוענת הנתבעת, ככל שטענותיה לעיל לא יתקבלו, כי התובעות לא הוכיחו טענותיהן לגופם של דברים. הנתבעת מציינת כי במועדים הסמוכים להתרחשות נשוא התביעה ולאחר שהתברר לה שקיימים ליקויים רבים בפעילות המשווקים של מוצריה (לרבות איתוראן), היא הקימה מערך מובנה של בקרת חוזים לבדיקת ביצוע וניהול תקין של העסקאות לרכישת מוצריה ע"י המשווקים. מערך זה כלל מנגנון של דיווח ובדיקה של עסקאות על-ידי הנתבעת, איתור תקלות ודיווח עליהן למשווקים תוך מתן אפשרות במקרים מתאימים לתיקון הליקוי, וכן מנגנון של חיוב כספי של המשווקים בגין תקלות על דרך הפחתת עמלות בסכומים שנקבעו מראש. מערך זה הופץ בין המשווקים והובא לידיעתם, לרבות לאיתוראן, והצדדים פעלו לפיו בפועל. במסגרת זאת, ולאחר שביחס לנקודת המכירה של התובעות התגלו ליקויים בהיקף רחב מאוד וחריג, פעלה הנתבעת בהתאם למתווה הנ"ל תוך קיזוז סכומים בהתחשבנותה מול איתוראן. הדבר נעשה במסגרת תנאי התקשרות המוסכמים בינה לבין איתוראן, והיה אף בידיעת התובעות, והתובעות לא הוכיחו כי נפל פגם כלשהו בחיובים לגופם.

העדויות:

10. מטעם התובעות העיד ח'אלד, שהגיש תצהיר עדות ראשית. כן זימנו התובעות לעדות שני עדים נוספים; את מר מצביץ אלי, אשר שימש בשנים 1998-2005 כמנהל אזור צפון של הנתבעת (להלן – מצביץ) ואת מר אבי מימון, אשר בשנים 1995-2002 סמנכ"ל שיווק ולאחר מכן מנכ"ל איתוראן (להלן - מימון). מטעם הנתבעת העיד מר עמי ברנר, אשר שימש כמנהל אגף המכירות למשווקים ורשתות קמעונאיות אצל הנתבעת בשנים 1998-2002 (להלן – ברנר).

דיון והכרעה:

שיהוי

11. כאמור לעיל, הנתבעת העלתה טענת שיהוי כטעם לדחיית התביעה. משמדובר בטענת סף במהותה, נדון בה תחילה.

12. לטענת הנתבעת, האירועים נושא התביעה התרחשו כולם כבר בשנת 2002 לכל המאוחר עת חוייבו התובעות על ידי איתוראן, ואילו התביעה הוגשה כמעט שבע שנים לאחר מכן. הדבר מלמד לטענתה על כך שמדובר בתביעת סרק וכי התובעות זנחו את עילת תביעתן. לטענתה, השנים הרבות שחלפו הביאו לשינוי לרעה במצבה שכן היה קושי באיתור כלל המסמכים מהתקופה הרלוונטית.

13. דין טענת השיהוי כטעם לדחיית התביעה, להידחות. ההלכה הפסוקה קובעת כי דחיית תביעה מחמת שיהוי הינו צעד השמור למקרים נדירים (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה,ירושלים , פ"ד נז(5) 433 (2003); ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (פורסם במאגרים) (2010)). לצורך טענת השיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, וכי בחלוף הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. יש המוסיפים תנאי נוסף שהוא חוסר תום לב מצד התובע. השתהות בהגשת התביעה אינה כשלעצמה מהווה שיהוי או וויתור על זכות התביעה. הדרישה היא לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה דורש כי מצב זה ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע ולא בשל נסיבות אובייקטיביות אחרות. בעניינינו לא מתקיימים התנאים הנ"ל. לא הוכח מצג ברור לפיו התובעות ויתרו על זכות התביעה, ואין להסיק זאת מעצם חלוף הזמן בלבד. אכן, לחלוף יש לו משקל במסגרת בחינת והערכת המכלול הראייתי, כי שיצויין בהמשך, אך כאמור לעיל אין די בכך כדי להצדיק דחיית התביעה מחמת שיהוי בלבד. אשר על כן יש לדחות את טענת השיהוי בהקשר בו הועלתה.

העדר יריבות

14. ומכאן לטענה בדבר היעדר יריבות, שהינן פלוגתא מרכזית בין הצדדים.

15. השאלה האם קיימת יריבות בין הצדדים צריכה להיבחן, מטבעם של דברים, ביחס לעילת התביעה הספציפית בה עסקינן. על-פי האמור בכתב התביעה, "הוסמכו התובעות גם ע"י הנתבעת לשווק ולמכור" את מוצריה, וזאת לאור הקשר בין התובעות לבין איתוראן (סעיף 3 לכתב התביעה). עוד נאמר, כי הנתבעת חייבה את איתוראן בקנסות בגין טענות לליקויים בפעולת התובעות, ואיתורן חייבה "גב אל גב" את התובעת בגינן אותם סכומים (סעיף 4א לכתב התביעה). לאור זאת, לפי האמור בכתב התביעה, היריבות האמיתית של התובעות היא עם הנתבעת אשר מחזיקה בפועל בכספם. לא נאמר בכתב התביעה כי היה קיים "הסכם משולש" בין התובעות, איתוראן והנתבעת, מכוחו פעלו, ונוכח זאת טוענת הנתבעת בסיכומיה להרחבת חזית פסולה בכל הנוגע לטענה בדבר "הסכם משולש". אינני רואה בנסיבות העניין לקבל טענה זו של הנתבעת. כתב התביעה אכן איננו מנוסח בבהירות-יתר באשר לטיעון החוזי, ברם נושא זה התלבן בין הצדדים כבר בשלב מקדמי של ההליכים, בעקבות בקשת הנתבעת למתן פרטים נוספים על-ידי התובעות בין היתר בנקודה זו, בקשה שנדחתה בהחלטת כב' הרשמת מיום 1.10.09, תוך התייחסות מפורשת לעילת התביעה של מערך הסכמי משולש בין הצדדים. הפלוגתא היתה נהירה איפא לנתבעת כבר מראשית הדרך. הטענה בדבר "הסכם משולש" צויינה במפורש בתצהיר העדות הראשית של ח'אלד, הנתבעת לא הסתייגה מהאמור בתצהיר עובר לשמיעת העדויות וח'אלד כמו גם העדים הנוספים נחקרו לגופם של דברים תוך שהראיות בסוגיה נפרשו בפני בית המשפט ללא הסתייגות בעת השמיעה. בנסיבות אלה אין לדחות את טענות התובעות בעניין זה מן הטעם של הרחבת חזית פסולה.

16. נבחן, איפוא, לגופה את טענת התובעות, כפי שהתחדדה בתצהירה ובסיכומיה, בדבר קיום "הסכם משולש" ויריבות חוזית ישירה בינן לבין הנתבעת, מכוחה קיימת להן עילת תביעה חוזית כנגד האחרונה. סבורני כי דין הטענה להידחות. בענייננו, כפי שיפורט להלן, אין יריבות חוזית ישירה בין התובעות והנתבעת.

17. התובעות טוענות כי יש ללמוד על קשר חוזי בינן לבין הנתבעת מכוח הוראות ההסכמים הרלוונטיים, קרי – הסכם פרטנר-איתורן והסכם הזיכיון. נבחן להלן טענות אלה.

18. אשר להסכם פרטנר-איתורן;

טענתן הראשונה של התובעות בעניין זה הינה כי יש ללמוד על זיקה חוזית בינן לבין הנתבעת מהעובדה כי הן (תחת שמו של ח'אלד) צויינו בנספח שצורף להסכם פרטנר-איתוראן. מדובר בנספח בו פירוט של תחנות התקנה של איתוראן ברחבי הארץ, אשר במסגרת סעיף 6.1 להסכם הצהירה איתוראן הן נמנות על הרשת שהיא מעמידה לשיווק מוצרי הנתבעת. טענה זו אין בידי לקבל. ההסכם מגדיר במפורש את הנתבעת ואיתוראן כצדדים לו, מכלול הוראותיו מדברות על התובעת ועל איתוראן בתור הצדדים הנושאים בזכויות ובחובות מכוחו, והן בלבד חתומות עליו. זהות הצדדים להסכם הינה ברורה, איפוא, מלשון ההסכם.

אוסיף כי טענת התובעות גם איננה מתיישבת עם מאפייני ההתקשרות. ההסכם נועד לאפשר לנתבעת להפעיל מערך שיווק בפרישה רחבה תוך התקשרות עם גורם מרכזי אחד, אשר נושא כלפיה באחריות לביצוע ההסכם ואשר מולו נעשית ההתחשבנות הכספית במרוכז. התובעת נושאת "בפרמיה" כנגד כך, בדמות עמלה המשולמת לאיתוראן. האינטרס של הנתבעת בזהות "גורמי הקצה" בהליך השיווק הוא ברור, שכן הללו מבצעים את העסקאות בפועל ומצויים בחזית מול הלקוח, ומכאן ההיגיון שבעיגון מראש של זהותם בהסכם בינה לבין איתוראן, אולם אין בכך כדי ליצור יחסים חוזיים ישירים בין הנתבעת לבין כל אחת מנקודות השיווק, דבר שהנתבעת ביקשה להימנע ממנו בעליל בבוחרה להתקשר עם גורם מרכזי אחד, הוא איתוראן. (השוו לעניין המשמעות של אישור מצד המזמין לזהות קבלן משנה, ביחס לשאלה האם נוצר קשר חוזי ישיר בין השניים, א. זמיר "קבלנות משנה: יחסי מזמין, קבלן ןקבלן משנה, מחקרי משפט יא (תשנ"ד), 45, 86).

19. טענתן השניה של התובעות נסבה על סעיף 18 להסכם פרטנר-איתוראן. סעיף זה, שכותרתו "סמכות איתוראן להתחייב", קובע כך:

"איתוראן מצהירה כי היא מוסמכת – מכוח ההסכמים בינה לבין הזכיינים שלה – להתקשר בהסכם זה וכי הזכיינים ימלאו אחר כל התחייבויות איתוראן כלפי פרטנר לפי הסכם זה בקפדנות. מובהר בזאת כי אם יופר סיכום זה בין בתחנה אחת ובין ביותר תחשב ההפרה כהפרה של איתוראן כלפי פרטנר אולם לא יבוטל החוזה עקב הפרה של אחת התחנות שלא בידיעת איתוראן או שנעשתה בידיעתה ותוקנה תוך פרק זמן סביר מיום גילויה על ידי איתוראן.

הסכם המעניק זיכיון כאמור יצורף כנספח ה' להסכם זה.

איתוראן מתחייבת להקפיד על קיום התחייבויות הזכיינים כלפיה במיוחד בכל הקשור לשמירה על רמת תחזוקה גבוהה של התחנות המאושרות ומתן שירותים ברמה גבוהה."

לטענת התובעות, מסעיף זה עולה כי איתוראן, בהתחייבותה בהסכם מול פרטנר, פעלה כמורשית להתחייב כלפי פרטנר מטעם זכייניה, ובאופן זה נקשר קשר חוזי ישיר בין הנתבעת לבין הזכיינים.

גם טענה זו אינני רואה לקבל. אכן, לשון הרישא של הסעיף יכולה להתיישב לכאורה עם הטענה בדבר היות הנתבעת נציגת זכייניה לצורך ההתקשרות בהסכם. אף שהדבר לא נטען מפורשות ע"י התובעות, דומה כי הן מכוונות בהקשר זה להיות הנתבעת שלוחתן לצורך קשירת ההסכם עם הנתבעת. אולם סבורני כי קריאת הסעיף כמכלול ובהקשר בו הוא מובא, איננה תומכת בטענה. לשון הסעיף – הן בחלק הראשון של הפסקה הראשונה שבו ("וכי הזכיינים ימלאו אחר התחייבויות איתוראן כלפי פרטנר...)", והן בחלקה השני ("מובהר בזאת כי אם יופר סיכום זה בין בתחנה אחת ובין יותר תחשב ההפרה כהפרה של איתוראן כלפי פרטנר...") והן בפסקה האחרונה ("איתוראן מתחייבת להקפיד על קיום התחייבויות הזכיינים כלפיה..."), מעלים כי עניינו של הסעיף בהסדרת אחריותה של איתוראן ביחסיה שלה מול הנתבעת, בגין פעולת זכייניה. ההקשר הכולל של הסעיף הוא הבטחת זכויותיה של הנתבעת מול איתוראן במקרה של ליקוי בפעולת מי מזכייניה של האחרונה. בכך נוצרת זיקה מסוימת בין המערך ההסכמי שבין הנתבעת לאיתוראן, לבין זה שבין איתוראן לזכייניה, אך הוא איננו גורף אלא מוגדר בסעיף באופן מוגבל לתכלית שצוינה לעיל. למותר לציין, כי ככל שנכיר בסעיף האמור כבסיס להיות איתוראן שלוחה של זכייניה לצורך חתימת הסכם בינם לבין הנתבעת, הרי שלכאורה לא היה כל טעם למבנה ההתקשרות שננקט – עם נותן שירותים מרכזי המפעיל מטעמו אחרים, אל מול החלופה של התקשרות ישירה בין הנתבעת לבין כל זכיין בנפרד. המתכונת החוזית של התקשרות עם משווק ראשי אחד בה בחרו הצדדים, איננה מתיישבת באופן הגיוני עם ההנחה בדבר היות הנ"ל שלוח של כל אחד ואחד ממשווקי המשנה לכריתת הסכם בינם לבין המזמינה.

20. אשר להסכם הזיכיון;

לעניין זה מסתמכות התובעות על סעיף 18.4 להסכם הזיכיון הקובע כי: "החברה (קרי – איתוראן, ע.ג) תהיה רשאית להעביר את זכויותיה שבמסגרת הסכם זה לכל אדם, חברה, התאגדות או תאגיד, בתנאי שמקבל הזכויות יסכים בכתב לקבל על עצמו את כל ההתחייבויות המוטלות על החברה". לטענת התובעות, איתוראן העבירה את זכויותיה והתחייבויותיה כלפיהן לפי הסכם הזיכיון, אל הנתבעת. דרישת הכתב הנדרשת בסעיף הנ"ל מומשה בחתימת הנתבעת על גבי העתק נוסח הזיכיון שצורף כנספח להסכם פרטנר איתוראן.

לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית, נוסח הזיכיון צורף להסכם פרטנר-איתוראן בגדר נספח להסכם, בהקשר של הכרזת איתוראן בהסכם כי היא פועלת באמצעות בעלי זיכיונות מטעמה, והוא נוסח כללי שאיננו הסכם הזיכיון של התובעות דווקא. הנספח האמור נושא חתימות של הנתבעת ושל איתוראן כפי שחתומים כל יתר עמודי ההסכם ונספחיו. אין זה סביר בעליל לראות בחתימה כאמור משום אישור בכתב להעברת זכויות לפי סעיף 18.4 להסכם הזיכיון. הסכם פרטנר-איתוראן הוא הסכם סדור ומפורט בין שתי חברות מסחריות, וככל שהיתה ביניהן הסכמה להעברת זכויות לפי חוזה אחר, הדעת נותנת כי הדבר היה נעשה במסמך ברור ומפורש. שנית, אינני רואה כל הגיון בהנחה כי אגב הסכם ההתקשרות בינה לבין איתוראן, הסכימה הנתבעת באותה נשימה להיכנס לנעלי איתוראן בהתקשרויותיה הפרטניות עם זכייניה, שהרי הדבר נוגד את עצם המתווה של התקשרות עם גורם מרכזי אחד מלכתחילה כפי שצויין לעיל. שלישית, מהראיות עולה כי בפועל לא העבירה/המחתה איתוראן את זכויותיה לפי הסכם הזיכיון לנתבעת. כפי שיפורט בהמשך, איתוראן פעלה גם פעלה לפי הסכם הזיכיון במישור היחסים מול התובעות. התובעות מפנות בעניין זה לדבריו של מימון בעדותו, עת נשאל אודות סעיף 18 להסכם הזיכיון, והשיב שאיתוראן "העבירה" לנתבעת לאחר ההתקשרות עמה "את מה שיש לנו עם הזכיינים" (עמ' 19, ש' 26), אולם סבורני כי לא ניתן ללמוד מכך את שמבקשות התובעות ללמוד. בהתאם להסכם פרטנר-איתוראן, העמידה איתוראן לצורך התקנת/שיווק מוצריה של הנתבעת את מערך הזכיינים שלה, אולם במובן המשפטי אין כאן העברת זכויות של איתוראן מכוח הסכם הזיכיון אל הנתבעת. כפי שיצויין בהמשך, לפי העולה מעדות מימון עצמו, איתוראן לא יצאה מהתמונה כלל ועיקר אלא פעלה מול הזכיינים ברמות הפיקוח, הבקרה וההתחשבנות הכספית, ודברים אלה אינם מתיישבים עם מסקנה בדבר "העברת זכויות" לפי הסכם הזיכיון אל הנתבעת.

21. המסקנה העולה מהמקובץ הינה כי מדובר שתי מערכות חוזיות נפרדות; האחת – בין הנתבעת לבין איתוראן, והשניה – בין איתוראן לבין התובעות.

22. לטענת התובעות, התנהלות הצדדים בפועל מלמדת על כוונה להתקשרות חוזית ישירה בינן לבין הנתבעת. התובעות מפנות לעניין זה לעדויות שנשמעו כבסיס לכך שבפועל היתה הנתבעת בעלת דברם, היא שניהל ופיקחה על פעילותן ושלטה ישירות בכל היבטיה, תוך שאיתוראן איננה אלא "צינור" להעברת התשלומים מהנתבעת לתובעות.

23. מהראיות אכן עולה כי הנתבעת היתה מעורבת באופן ממשי בכל הנוגע לפעילות התובעות בהתקנה ושיווק של מוצריה. מעורבות כאמור עולה מתוך הסכם-פרטנר איתוראן עצמו, בו נקבע, בין היתר, כי הנתבעת תכשיר את תחנות המכירה שתעמיד איתוראן (לרבות תכנון, עיצוב, שילוט וכו') – סעיף 10.1 להסכם, וכי הנתבעת תהיה רשאית לקבוע איזה מבין התחנות שיוצגו בפניה ע"י איתוראן תהיה רשאית לבצע התקנות – סעיף 10.4 להסכם. מעדותו של מצביץ, אשר שימש כמנהל אזור צפון של הנתבעת בעת הרלוונטית, עולה כי הוא קיים קשר ישיר עם התובעות במהלך העבודה בפועל, תוך שהוא מגיע לנקודת המכירה באופן תקופתי (עמ' 6, ש' 12-14), ובמסגרת זאת מעדכן אודות מבצעים, מעביר נהלים של הנתבעת ומבצע בקרה אודות העבודה ועמידה ביעדי שיווק (עמ' 6, ש' 16-17), 19-21). הנתבעת אף ערכה לעיתים הדרכה מרוכזת אודות נהליה לכלל המשווקים של איתוראן (עמ' 10, ש' 19-20). מכירות מוצרי הנתבעת בוצעו לפי נהלים שקבעה הנתבעת (עדות מימן, עמ' 17, ש' 10, ש' 15), והנתבעת היא שקבעה את מנגנון החיוב/הקיזוז בגין אי-עמידה בנהלים, שלפיו חוייבו התובעות בחיובים נשוא התביעה. לנתבעת גם היתה מעורבות בנושא סיום התקשרות עם זכיינים של איתוראן, כפי שהיה אף בעניינן של התובעות, כאשר הועלתה דרישה מטעם הנתבעת לסיים את ההתקשרות עמה בשל ליקויים שלטענתה נתגלו בעבודתה.

24. עם זאת, לא ניתן לקבל את טענת התובעות כי ההתנהלות בפועל היתה בינן לבין הנתבעת ואילו איתוראן שימשה בגדר "צינור" לתשלום. הדבר עולה כבר מראיות התובעת עצמה, במסגרתן צורפו לתצהיר ח'אלד שורה של מכתבים וחוזרים שהוציאה איתוראן למתקינים מטעמה, בהם פירוט נהלי עבודה ביחס למוצרי הנתבעת ועדכונם מעת לעת. פעולות איתוראן מכוח ההסכם בינה לבין פרטנר נלמדת אף מעדותו של מימון, מי ששימש כמנכ"ל איתוראן, אשר העיד כי איתוראן היתה מבצעת פיקוח על עבודת הזכיינים, וכי אם הנתבעת היתה מזהה בעיה בפעילות הזכיינים היא היתה מודיעה לאיתוראן על כך (עמ' 17, ש '17-19). הנהלים ביחס למוצרי הנתבעת היו מועברים לאיתוראן שעדכנה את זכייניה "רק לא עושה את זה באופן עיוור כי מדובר בכספים שמגיעים גם לאיתורן לכם היה לנו אמירה בנושאים כאלו" (עמ' 22, ש' 15-16). ההתחשבנות הכספית מול הזכיינים נעשתה על-ידי איתוראן, והיא זו ששילמה את העמלות לתובעות (עדות ח'אלד, עמ' 26, ש' 21-22). מימון העיד כי ביחס לח'לאד היתה דרישה מצד הנתבעת כי יפטר אותו, בשל ליקויים שנמצאו, אולם עקב מעורבות מימון ולאחר שהוא "נלחם עליו", הדבר לא נעשה (עמ' 18, ש' 22-23).

סבורני כי התמונה המתקבלת מהראיות בדבר מעמדה ופועלה של איתוראן ביישום ההתקשרות עם הנתבעת, ניתנת לסיכום בדברי מצביץ בעדותו, כך:

"ש. מה היה התפקיד של איתוראן?

ת. כארגון גג שמרכז את הפעילות ויש לו אחריות כוללת לכלל המשווקים ברמה של גבייה, ברמה של נהלים ובטח בהיבט הטכני ובתחום הלמידה בכל מה שקשור להתקנות. כמובן גם בהיבט המכירתי, לאיתורן היה מנהל אזור שפעל לצדי ודאג להורדת נהלים ואכיפת נהלי עבודה". (עמ' 10, ש' 14-17).

איתוראן פעלה, איפוא, במסגרת התקשרותה עם הנתבעת, כגורם מרכזי הנושא באחריות מול הנתבעת לביצוע הוראות ההסכם, ואמון על הפעלת גורמי משנה.

25. כאמור לעיל, לטענת התובעות יש ללמוד מהראיות שפורטו על אומד דעת משותף של הצדדים ליצירת התקשרות חוזית ישירה בין הנתבעת לבין התובעות. אציין כי טענות התובעות בהקשר זה ממוקדות במישור הפרשני, כאשר לטענתן יש לפרש את ההסכמים במקרה דנן בשים לב לאופן בו פעלו הצדדים, כיוצרים קשר חוזי ישיר בינן לבין הנתבעת. אני מתקשה לראות נקודת עיגון פרשנית סבירה בלשון ההסכמים לטענה זו, באופן שיחיל – מכוח פרשנות – את הסכם פרטנר-איתוראן או את הסכם הזיכיון על מי שכלל לא הוגדר כצד לו מלכתחילה. דומני כי הסיווג המשפטי המתאים יותר לטענה הוא במישור של יצירת הסכם נספח/נוסף בע"פ בין הצדדים, לצד ההסכמים שנכרתו בכתב בין הנתבעת לאיתוראן ובין האחרונה לתובעות. כך או אחרת, אינני סבורה כי ניתן לקבל הטענה מאיזה מהלבושים המשפטיים האמורים.

ענייננו במקרה בו מלכתחילה נחתמו חוזים נפרדים בין שלושת הגורמים שצויינו. הנתבעת בחרה להתקשר עם גורם אחד, "ארגון גג שמרכז את הפעילות ויש לו אחריות כוללות לכלל המשווקים" כלשון מצביץ בעדותו ולפי המפורט בתצהירו של ברנר, היא איתוראן, חלף התקשרות פרטנית עם עשרות משווקים. בכך עוצבה חלוקת האחריות, הסיכונים והעלויות בין הצדדים. מהראיות שפורטו לעיל לא עולה המסקנה כי הצדדים נהגו אחרת באופן היוצר זיקה חוזית ישירה בין הנתבעת לבין כל אחד מהזכיינים של איתוראן. לנתבעת אינטרס בפעילותן התקינה של "נקודות הקצה" המשווקות את מוצריה, והיא זו שבאופן טבעי קובעת את דרישות/נהלי השיווק של מוצריה, מעורבת בהטמעתם ובפיקוח עליהם, ומכאן החיכוך הישיר בינה לבין המשווקים בפועל במהלך העבודה. עובדה זו, כמו גם העובדה כי מקור התשלומים לתובעות הוא תשלומים שמשלמת הנתבעת לאיתוראן, איננה משנה את צורת ההתקשרות החוזית בה בחרו המעורבים, ואיננה יוצרת זיקה חוזית ישירה בינן לבין הנתבעת. כפי שכבר צויין, קבלת הטענה ליצירת זיקה כזו איננה מתיישבת מדעיקרא עם צורת ההתקשרות בה בחרו הצדדים, ומכאן הזהירות הרבה בה יש לנהוג ביחס אליה (ראו: זמיר, שם בעמ' 86; ע"א (מחוזי חיפה) 3182/06 בית הורים בע"מ נ' גלעדי (פורסם במאמרים) 2006)).

26. ענייננו דומה במובנים רבים למצב של התקשרות מזמין בחוזה עם קבלן ראשי, אשר מתקשר מצדו בחוזה עם קבלני-משנה לביצוע העבודה מטעם המזמין. מצב אופייני הוא כי התשלום לקבלן המשנה מתבצע (לפי המוסכם בינו לבין הקבלן הראשי) "גב אל גב" עם תשלומי המזמין לקבלן הראשי, וכי המזמין עצמו מעורב אל מול קבלן המשנה ביחס לעבודה כפי שהיא מבוצעת בפועל ובקיום פיקוח עליה.

השאלה האם יש להכיר בחיוב ישיר של המזמין כלפי הקבלן הראשי, נענתה ככלל בשלילה בהלכה הפסוקה. ראו לעניין זה ע"א 488/66 רייזל בע"מ ואח' הולנדר, פ"ד כא(1) 488, כדלקמן:

"מבחינה משפטית קיימות כאן שתי מערכות הסכמים נפרדות. מכוח מערכת ההסכמים הראשונה, זו שבין המערערת והחברות, אלו חייבות לשלם לה בעד עבודות מסויימות שבוצעו, אם במישרין על-ידיה ואם באמצעות קבלני משנה שלה. לפי מערכת ההסכמים השניה, זו שבין המערערת וקבלני המשנה כמו המשיב, קמה למשיב זכות לקבלת תשלום מהמערערת עם ביצוען של העבודות בהתאם לתנאי ההסכם שבינו לבינה. סעיף 61 הנ"ל מהווה חוליה מקשרת בין שתי מערכות ההסכמים, אבל אין הוא יוצר יחסים חוזיים ישירים בין החברות המעסיקות לבין קבלני המשנה של הקבלן הראשי. קבלן משנה כזה הינו זר לחוזה שבין הקבלן הראשי והמעסיק".

כך גם נפסק בע"א 3470/96 פריצר ואח' נ' עופר שירותי שאיבת בטון בע"מ (לא פורסם) (1998). במקרה זה טען מי שהתקשר עם קבלן ראשי, כי על המזמין לשלם לו בגין הסחורה שסיפק לקבלן הראשי אשר שימשה אותו לצורך הבניה עבור המזמין, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט, בין היתר בשל כך ש:

"שתי מערכות היחסים – האחת בין המזמין והקבלן, והשניה בין הקבלן והספק – הן שתי מערכות עובדתיות ומשפטיות נפרדות. בנסיבות המקרה, אין לקשור את הקבלן עם הספק וליצור ביניהם מערכת יחסים המעמידה לספק עילה בעשיית עושר ולא במשפט נגד המזמין, מתוך הנחה כי הספק זיכה במישרין את המזמין".

ראו עוד: ע"א 61810-01-13 (מחוזי ת"א) רשות שדות התעופה בישראל נ' כרמל אחזקות (אי.אל) בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2014); באותו מקרה תבע קבלן-משנה מהמזמין תשלום סכום שקוזז בהתחשבנות בינו לבין הקבלן הראשי, לאחר שהמזמין קיזז מהקבלן הראשי את אותו סכום, טענה שנדחתה בשל היעדר יריבות חוזית בין קבלן המשנה למזמין; ה"פ (מחוזי חיפה) 112/06 גולד ליין ספנות בע"מ נ' חברת החשמל בישראל בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2007), בו נפסק ע"י כב' השופט עמית כי משהתקיימה מערכת חוזית נפרדת, לא די בהוכחת מנגנון נוהג של תשלום בפועל ישירות מהמזמין לקבלן המשנה, כדי לבסס יריבות חוזית ישירה בין השניים.

נראה כי קיימת גישה בפסיקה לפיה בנסיבות מיוחדות, כגון חדלות פירעון של הקבלן הראשי והסתמכות לגיטימית של קבלן המשנה על מצגי הקבלן הראשי, ניתן לדלג על "חוליית" הקבלן הראשי ולהכיר בקשר משפטי מחייב בין המזמין לקבלן המשנה (ע"א (מחוזי חי') ונטורה הנרי אלומיניום לבנין בע"מ נ' מרום אימפריאל לבנין השקעות 1999 בע"מ (פורסם במאגרים) (2004). בקשת רשות ערעור נדחתה - רע"א 2420/04). אלא שבענייננו לא מתקיימות נסיבות מסוג זה, כאשר לא היתה כל מניעה לתובעות לתבוע את בעלת דברן החוזית – חברת איתוראן, ומשעשו זאת בסופו של יום נמחקה התביעה נגדה רק בשל מחדלן שלהן.

27. כללם של דברים; לא מתקיימת יריבות חוזית בין התובעות לנתבעת. משהעמידו התובעות את טענותיהן במישור החוזי בלבד, מבלי שנטען לעילת תביעה אחרת (נזיקית או אחרת), די התביעה להידחות.

המחלוקת לגופם של חיובים:

28. ככל שטעיתי במסקנתי שלעיל, אתייחס גם למחלוקת בין הצדדים לגופם של דברים. סבורני כי גם לגופם של דברים, דין טענות התובעות להידחות.

29. אציין כי הצדדים בסיכומיהם חלוקים בשאלה האם החיובים נשוא ענייננו הם בגדר "קנסות" או הפחתת עמלות. אינני רואה חשיבות רבה במחלוקת זו. אין חולק כי במהלך ההתנהלות השוטפת, כונו התשלומים האמורים על-ידי כל המעורבים, לרבות נציגי הנתבעת ואיתוראן, "כקנסות". כך עולה מהמסמכים בזמן אמת (כגון החשבוניות) וכך גם מעדותם של מצביץ ומימון. מאחר שההתחשבנות הכספית הינה על בסיס עמלות, הרי שהמשמעות המעשית הינה הפחתה של שיעור העמלות הכולל המשולם מהנתבעת לאיתוראן ומאיתורן לתובעות. השוני בין הצדדים הוא טרמינולוגי, כאשר במהות ברי כי מדובר בחיובים שחייבו זכייני איתוראן במהלך ההתחשבנות השוטפת, כאשר הבסיס והמסגרת הנטענים לכך הם בהתקשרות החוזית.

30. התובעות טוענות כי המנגנון של השתת חיובים על מפעילי תחנות בשל ליקויים בעסקאות שערכו, לא היה מוסכם עם איתוראן, ובכל מקרה – לא היה מוסכם איתן. לפיכך, לא היתה הנתבעת רשאית לפעול כך במסגרת ההתקשרות ביניהן.

31. בכל הנוגע לאיתוראן, מהראיות עולה כי היא היתה מודעת היטב למנגנון החיובים והסכימה לו. הנתבעת הציגה מכתב של ברנר למימון מטעם איתוראן, מיום 26.11.00, בו מודיע ברנר לאיתוראן אודות כוונת הנתבעת להפעיל מערך בקרת חוזים שהקימה, החל מתחילת ינואר 2001 (נ/1). למכתב מצורף מסמך נספח לחוזה פרטנר איתוראן, בו פירוט סכומי החיובים בגין טעויות שיימצאו בחוזים עם הלקוחות, תוך פירוט סוג הטעות והחיוב בגינו. בנספח צויין כי דין הסכומים הנקובים בו כדין פיצוי מוסכם. במכתב התבקשה איתוראן לחתום על המסמך וכן להחתים את זכייניה. לטענת התובעות, אין לתת למסמך זה כל משקל, שכן הוא איננו נושא חתימה, ובנוסף לא הוצג נוספח הנספח להסכם חתום על-ידי איתוראן, והן עצמן לא חתמו עליו ואף לא היו מודעות לו. אינני רואה לקבל את הטענות. באשר למסמך נ/1, העותק שהוגש אכן איננו נושא חתימת הכותב, אולם מכותבו – מימון – זיהה בעדותו את המסמך ואישר את חתימתו שלו כמתנוססת בראש המסמך ומהווה אסמכתא לקבלתו (עמ' 21, ש' 3 – 26; עמ' 22, ש' 1). בנסיבות אלה המסקנה היא כי אכן הודע לאיתוראן אודות השינוי שיוכנס להסכם בינה לבין הנתבעת. מהעדויות עולה כי איתוראן היתה מודעת היטב לעניין זה ופעלה לפיו, לרבות בקשר לתובעות (עמ' 22, ש' 2-11). גם אם נניח שהנספח עצמו לא נחתם על-ידי איתוראן (כאשר לטענת הנתבעת לא עלה בידה בחלוף הזמן לאתר מסמך כתוב), הרי שמהראיות שפורטו עולה הסכמתה דה-פקטו של איתוראן לשינוי האמור. מכאן, שבמישור החוזי יש לכך תוקף.

32. אשר לתובעות עצמן; במישור העובדתי, לא ניתן לקבל את טענת ח'אלד בעדותו כי לא ידע אודות מערך החיובים שהנהיגה הנתבעת. לתצהירו של ח'אלד צורף מכתב של איתוראן נושא תאריך 18.11.00, דהינו – ימים ספורים לפני מכתבו של ברנר לאיתוראן, ובו מודיעה איתוראן לזכייניה אודות מערך בקרת החוזים שתפעיל הנתבעת, לרבות הטלת קנסות. משמדובר בהודעה ברורה והמפורשת שהתקבלה בידי התובעות, אין לקבל את טענת ח'אלד כי לא נמסר לו אודות השינוי האמור, מה-גם שעדותו בעניין זה היתה רחוקה מלהיות חד-משמעית והוא לא שלל אפשרות כי ההודעה נתקבלה בידי מנהל השיווק שלו אחד מעובדיו האחרים (עמ' 27, ש' 6-7, ש' 21-24). ברי כי לאחר שחוייב ח'אלד בפועל, הוא היה מודע לעניין זה, כפי שאישר בעדותו, ונזכור כי מדובר היה ברצף של חיובים שנפרשו על פני תקופה לא מבוטלת. ח'אלד, לדבריו, ביקש כי חיוביו יבוטלו ולצורך כך פנה למצביץ ומימון (האחרון העיד כי התובע התלונן בפניו בעניין זה, עמ' 22, ש' 26-27), ברם לא הובאה כל ראיה כי בשלב כלשהו במהלך התקופה הממושכת הנ"ל כפר בעצם התוקף של מערך החיובים כלפיו. מכל מקום, ככל שנקבל את טענת התובעות כי יש לראות את הסכם פרטנר-איתוראן כהסכם שבו – באמצעות איתוראן – נוצרה חבות ישירה בינן לבין הנתבעת, קשה להלום כי ביחס לשינויים שנערכו בהסכם לא היה בפעולת איתוראן, שכאמור הסכימה להם, כדי לחייב אף אותן. אין זה סביר לומר כי ככל שנוצרה חבות ישירה חוזית בין התובעות לבין הנתבעת, היו זכויותיהן במסגרת זאת עודפות על אלה של איתוראן.

33. המסקנה היא כי מנגנון החיובים היווה חלק מההתקשרות החוזית בין הנתבעת ואיתוראן, וככל שתתקבל טענת התובעות כי הן צלע נוספת בהתקשרות האמורה, הוא חל גם עליהן.

34. ומכאן לחיובים עצמם. ניתן לחלקם לשניים. האחד – חיוב בסך 40,000 ₪ (ללא מע"מ), בו חוייבו התובעות על-ידי איתוראן ביום 14.3.02, לאחר שהנתבעת חייבה את איתוראן בסכום האמור. השני – חיובים שונים שבוצעו למשך מעל לשנתיים, בין 3.02 ל- 9.04, בסכום מצטבר של כ- 49,000 ₪ (ללא מע"מ).

35. באשר לחיוב הראשון; לחיוב זה קדמה פגישה שנערכה ביום 14.2.02 בין ברנר ומימון. מעדות ח'אלד עולה כי גם הוא השתתף בפגישה זו (עמ' 33, ש' 1-16). הרקע לפגיעה נותר במידת מה מעורפל. בתצהיר העדות הראשית של ח'אלד נאמר כי הוא חוייב בתשלום האמור בגין טענה לחריגה של עובדים שלו מנהלי המכירה של מוצרי הנתבעת (סע' 20 לתצהיר). טענה זו משתלבת עם גרסת ברנר בתצהירו, לפיה הפגישה זומנה על רקע דו"ח מערך בקרת החוזים של הנתבעת, אשר לימד על הצטברות תקלות בהיקף עצום בנקודת המכירה של התובעות. טענה זו נתמכה בפלט מחשב שצורף לתצהיר ברנר, המתעד את דיווחי הליקויים שאותרו בחוזים שנעשו על-ידי התובעות. המדובר, לפי המפורט בפלט, בעשרות רבות מאוד של תקלות/טעויות שנרשמו ביחס לתובעות בהליך בקרת העסקאות שערכה הנתבעת במועדים שקדמו לפגישה. בחקירתו הנגדית של ח'אלד עלתה לראשונה טענה מפיו כי הרקע לפגישה הנ"ל ולחיובו בסכום הנדון היה אחר, ונגע לדו"ח שיצא ממחלקת ביטחון של הנתבעת, לפיו בוצעה בתחנת השירות של התובעות עבירה הקשורה לפירוק כרטיסי סים, שאותרה באמצעות שימוש בלקוח סמוי (עמ' 31, ש' 19-20). הטענה האחרונה מוצאת חיזוק בעדותו של מימון, לפיה זכור לו שמחלקת הביטחון של הנתבעת מצאה חריגה בנקודת המכירה של התובעות (עמ' 18, ש' 2-22). גם מצביץ ציין בעדותו כי היה חשד להונאה בתחנות התובעת וכי מחלקת הביטחון ערכה ביקורת (עמ' 14, ש' 20-21). ברנר העיד כי הפגישה נולדה על רקע דו"ח ביטחון וכי לא היה מדובר באירוע רגיל של סתם קנס (עמ' 36, ש' 15-18).

36. סבורני כי המסקנה הסבירה ביותר העולה מהראיות היא כי הרקע המיידי לזימון הפגישה היה בחשד שהתעורר באשר לתקלה חמורה שאותרה על-ידי מחלקת הביטחון של הנתבעת. מכאן גם ההתייחסות החמורה שהיתה בעניין זה מצד הנתבעת, כאשר לפי עדות כל הנוגעים בדבר דרישה מאיתוראן להפסיק את שיווק מוצריה באמצעות התובעות. על טיבה המדוייק של אותה תקלה לא ניתן ללמוד מהראיות שהוצגו, אולם סבורני כי אין לבוא בכך בטרוניה לנתבעת. ברנר בחקירתו הנגדית ציין כי זכור לו שהיה דו"ח בעניין של מחלקת הביטחון של הנתבעת, אולם לא עלה בידי הנתבעת לאתר אותו בחלוף הזמן (עמ' 36). נזכיר כי התובעת הגישה את תביעתה בחלוף כמעט שבע שנים מאז אותה פגישה, ובנסיבות אלה הטענה נראית סבירה. אעיר בנוסף כי משלא נאמר דבר בתצהירי התביעה בדבר טענה שהועלתה נגד ח'אלד בזמן אמת בגין אירוע כאמור (ח'אלד כזכור בתצהירו העיד כי הרקע לפגישה היה טענה לאי-עמידה בנהלים מצד עובדיו, ורק בחקירתו הנגדית שינה טעמו וציין כי לא היה לכך כל קשר לנהלי עבודה אלא נטען נגדו באותה עת לאירוע של פירוק סים – עמ' 30, ש' 10, 14), הרי שפלוגתא בעניין זה כלל לא התחדדה עובר לשלב בו הגישה הנתבעת את ראיותיה.

37. לצד האמור, סבורני כי יש לקבל את עדותו של ברנר, כי חיוב התובעות בסכום העומד לדיון בעקבות הפגישה מיום 14.2.02, קשור גם לתקלות והליקויים הרבים שאותרו בעבודתה, ואיננו נוגע רק לסוגיית האירוע החריג אליו התייחסתי לעיל. כאמור לעיל, לתצהיר ברנר צורפו נתוני התקלות שאותרו בפעולות התובעת ביחס לעסקאות במכשירי הנתבעת, המלמדים על עשרות רבות של תקלות במשך התקופה שקדמה לאותה ישיבה. בתקופה זו החל כבר לפעול מערך בקרת החוזים של הנתבעת, כפי שעולה מהרישומים עצמם (המסווגים לפי אותן קטגוריות שיצרה הנתבעת במערך הבקרה שלה, שהנוהל שלו צורף אף הוא), וכן מהאמור בנ/1 בדבר המועד המיועד לתחילת יישום המערך. ברנר לא ידע אמנם בעדותו להצביע על דו"ח התקלות הספציפי שהיה בפניו בעת הישיבה הנ"ל בשנת 2002 ועל אופן "תרגומו" הפרטני לחיוב שהושת, אולם כפי שציינתי לעיל, אני מתקשה לבוא בטרוניה לנתבעת בעניין זה נוכח השנים הרבות שחלפו מאז האירוע ועד שהדבר נתקף בהליך משפטי. בשים לב לרישומי הנתבעת, שלא נסתרו, המעידים על הצטברות עצומה של תקלות בתקופות שקדמו למועד הישיבה, ולסכומי החיובים כפי שהם מופיעים בנוהל החיובים של הנתבעת (על דרך של סכום נקוב פר חריגה, תוך סיווג לסוגי חריגות שונים), סכום החיוב איננו נראה "שרירותי", כטענת התובעת, אלא מתיישב באופן סביר עם הנתונים שהוצגו. התובעות מפנות בעניין זה לעובדה כי ברנר, כשנשאל בעניין זה, התייחס להיקף העצום של תקלות שתועדו בחודש פברואר כרקע לחיוב בסך 40,000 ₪, בעוד שהישיבה נערכה ביום 12.2.02, ברם אינני סבורה כי יש בכך לשנות מהותית, בשים לב לעובדה כי גם עד למועד הישיבה תועדו בפברואר חריגות רבות, וכך גם בחודשים שקדמו לכך. בנסיבות אלה אינני מוצאת כי הוכח שהנתבעת פעלה באופן שרירותי ובסטייה ממערך החיובים כפי שנוצר על-ידה והוטמע אל תוך המערך ההסכמי בינה לבין איתוראן.

38. לכל האמור יש להוסיף, כי מעדותם של מימון וברנר, עולה כי החיוב בגין הליקויים שנתגלו ביחס לתחנת התובעות, הוטל כחלופה לאמצעי חריף יותר שעמד על הפרק, והוא הפסקת ההתקשרות של איתוראן עם התובעות בכל הנוגע לשיווק מוצרי הנתבעת. זאת היתה דרישתה של הנתבעת (עמ' 18, ש' 22). מימון – שעסק בעניין מטעם איתוראן - העיד כי הוא התנגד לדרישת הנתבעת ופעל לשינויה, שכן חאל'ד היה מתקין חשוב לאיתוראן שנתן שירות טוב ללקוחותיה (עמ' 18, ש' 22-25). באופן דומה העיד אף ברנר (עמ' 35, ש' 24-29). בעקבות הישיבה מיום 14.2.02, שתוארה על-ידי מימון כישיבה "סוערת", סוכם על חלופה כאמור, שכללה חיוב התובעות בגין חריגותיהן בעבר, החלפת המוכרים בתחנה ותקופת ניסיון. ח'אלד, לפי עדותו, נכח בישיבה הנ"ל. מהאמור לעיל עולה כי גובשה הסכמה, בהשתתפות ח'אלד, שכללה חזרת הנתבעת מהדרישה כי התובעות לא ימשיכו בשיווק מוצריה, וזאת כנגד החלופה שלעיל, וזו מומשה בפועל.

39. ומכאן לחלק השני של החיובים נשוא התביעה. אלא כוללים שורה של חיובים בסכומים משתנים הנפרשים על פני התקופה שבין 3.02 ל- 9.04. עיון בקובץ דו"ח התקלות שצירפה הנתבעת מעלה כי בתקופות האמורות אותרו תקלות רבות נוספות אתל התובעות, במספרים משתנים על-פני משך הזמן. ברנר לא נחקר כלל אודות קובץ הנ"ל שצורף לתצהירו, ולא נסתרה טענת הנתבעת כי פעלה בהקשר זה בהתאם לכללים שנקבעו במערך הבקרה שהופעל אותה עת. זאת ועוד, ח'אלד בעדותו הודה למעשה "בחצי פה" כי היו בעיות בתפעול התחנה על-ידי העובדים, כאשר לדבריו מדובר היה בעובדים חדשים שקשה להם להתמודד עם מכלול ההוראות והנהלים (סעיף 20 לתצהיר). הסכום הכולל של החיובים אמנם איננו מבוטל, אולם מדובר כאמור בליקויים רבים שאותרו, ובסכומים מצטברים על-פני תקופה ארוכה. לא נסתרה לפיכך הצהרת הנתבעת כי פעלה בהתאם למערך הבקרה שהוסכם אל מול איתוראן, בעת ביצוע החיובים מול האחרונה, ולא הוכח כי חרגה מכך.

40. התובעות בסיכומיהן טוענות כי יש להורות על הפחתת סכום החיובים בהיותם בגדר פיצוי מוסכם, וזאת מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970. מקובלת עלי טענת הנתבעות כי מדובר בהרחבת חזית פסולה, משטענה בעניין זה לא נכללה בכתב התביעה והיא מועלית לראשונה בסיכומים. די בכך כדי להביא לדחייתה. מעבר לכך אוסיף, כי לא הוצגו נתונים כלשהם שיש בהם לבסס תשתית לטענה בדבר היעדר יחס סביר בין סכומי החיובים לבין הנזק שהיה בידי הצדדים לצפות.

ביטול זכיית התובעות בנסיעה לחו"ל

41. נותר לדון בטענתן הנוספת של התובעות נגד ביטול זכייתן בנסיעה למאוריציוס כחלק ממערך התמריצים שהנהיגה הנתבעת אותה עת ביחס לשיווק מוצריה. הסכום אותו תובעות התובעות בעניין זה עומד על סך 15,921 ₪.

42. התובעות טוענות כי הן הגיעו ליעד השיווק שנקבע כמזכה בנסיעה לחו"ל, אלא שבעקבות הישיבה מיום 14.2.02 בוטלה זכאותם על-ידי הנתבעת, וזאת לטענתן ללא הצדקה. לטענת הנתבעת, לנוכח החריגות שנמצאו אין לומר כי התובעות עמדו ביעד שנקבע על ידי החברה המממנת את הטיול (באותו מקרה חברת סמסונג).

43. דין התביעה בעניין זה להידחות. על מנת לזכות בתביעתן היה על התובעות להוכיח את מהות זכאותן לקבלת ההטבה האמורה. לצורך כך נדרש להבהיר ולהוכיח את הבסיס לקבלת ההטבה הנ"ל, ועמידה בתנאיו. לפי העולה מדברי הצדדים, מדובר בתקנון כלשהו שהיה בתוקף באותה עת. תקנון זה לא הוצג, תוכנו לא הוכח וממילא לא ניתן לקבוע ולהעריך את מידת ההסתמכות הלגיטימית שהיתה או לא היתה לתובעות ביחס לקבלת ההטבה הנ"ל במועד הרלוונטי. מעבר לכך ולגופם של דברים, סבירה בעיני טענת הנתבעת, כי מאחר שמדובר על הטבה הניתנת למשווקים על יסוד עמידה ביעדים ובגדר תמריץ, הרי שככל שהיעדים הושגו בין היתר תוך ביצוע לא תקין מבחינת נהלי העבודה המחייבים, כפי שהתברר בעניינן של התובעות כמפורט לעיל, הדבר חורג מהתכלית העומדת ביסוד ההטבה, מצדיק שלא להעניקה.

סיכומם של דברים:

44. התביעה נדחית.

45. התובעות יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ש"ח, שישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, א' אלול תשע"ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.